העותר מבקש כי בית המשפט יורה למשיב ליתן לו רישיון קבוע ובלתי מוגבל לעסוק ברפואה

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים
עת"מ 47145-10-12 ד"ר שטרנברג נ' מנהל האגף לרישוי מקצועות רפואיים בפני
כב' השופטת נאוה בן אור
העותר
ד"ר יהושע שטרנברג נגד
המשיב
מנהל האגף לרישוי מקצועות רפואיים פסק דין העותר מבקש כי בית המשפט יורה למשיב ליתן לו רישיון קבוע ובלתי מוגבל לעסוק ברפואה.
°
העובדות הצריכות לעניין
1. העותר, יליד 1941, סיים את לימודי הרפואה באוניברסיטת שיקגו, ארצות הברית, בשנת 1965. הוא קיבל רישיון לעסוק ברפואה מטעם מדינת ניו יורק בשנת 1966, ומטעם מדינת פלורידה בשנת 1968. העותר הגיע לראשונה ארצה בשנת 1985, ובשנת 1988 פנה למשרד הבריאות בבקשה לקבל רישיון לעסוק ברפואה. על פי תקנות הרופאים (תנאים למתן פטור מחובת בחינה), תשמ"ח-1988, נמצא כי הוא פטור מבחינה, והוא נדרש להמציא אישור ממשרד הפנים על מעמדו בארץ. האישור הנדרש הומצא למשרד הבריאות בספטמבר 1990, וניתן לו היתר זמני לעסוק ברפואה למשך שנה. יצוין, כי על פי נהלי משרד הבריאות, בעבור שנה על מקבל ההיתר הזמני להמציא חוות דעת מקצועית מרופא מומחה המכיר את עבודתו בישראל, וזאת על מנת לקבל רישיון קבוע. אלא שהעותר שב לארצות הברית בשל נסיבות משפחתיות, ולא עסק ברפואה בתקופת שהותו בישראל.
2. ביני לביני, בשנת 1993 קיבל משרד הבריאות פנייה, אליה צורפה כתבה עיתונאית שפורסמה בעיתון היוצא לאור במיאמי, פלורידה, ובה מתוארת הרשעתו של העותר בעבירת משמעת, על ידי "המועצה הרפואית" בפלורידה (Florida Board of Medicine). העבירה בה מדובר עניינה בעיכוב בלתי סביר בעריכת בדיקות דיאגנוסטיות לאדם שנפגע בתאונת
— סוף עמוד 1 —
דרכים; בהימנעות מעריכת בדיקות נדרשות מצד אחד ועריכת בדיקות בלתי נדרשות מצד שני; באי אבחון של פגיעה בברך; ובהימנעות מתיעוד ראוי של האבחנה ושל הטיפול. המועצה הרפואית מצאה כי הסיבה לביצוע הבדיקות הבלתי דרושות הייתה ניצול המטופל לשם הפקת רווחים על ידי העותר. בעקבות ההרשעה, התלתה המועצה הרפואית את רישיונו של העותר למשך שנתיים, והטילה עליו קנס בסך 15,000$. נגד העותר היו תלויות ועומדות אותה עת ארבע תלונות נוספות, מטעמן של חברות ביטוח, שעניינן גביית תשלומים באופן בלתי ראוי (improper billing practices). העותר הגיע להסדר עם המועצה הרפואית בפלורידה, לפיו יסכים לביטול רישיונו לעסוק ברפואה במדינה זו ויתחייב שלא ישוב אי פעם לבקש בה רישיון, וכנגד התחייבות זו ייגנזו התלונות כולן.
3. באותה תקופה עבר העותר להתגורר בניו יורק. על פי חוקי מדינת ניו יורק, רשאית המועצה הרפואית של מדינה זו להידרש להרשעה משמעתית של רופא, כפי שנקבעה במדינה אחרת. ואכן, המועצה הרפואית של ניו יורק דנה בעניינו של העותר, והגיעה תחילה למסקנה כי יש להתלות את רישיונו של העותר למשך שנתיים ולהגבילו כך שאמנם יוכל לעבוד בקליניקה פרטית, אולם אך ורק תחת פיקוח רופא מורשה. אלא ש"המשרד לניהול מקצוע הרפואה" בניו יורק סבר, כי אין די במסקנה האמורה ופנה בערעור על החלטת המועצה הרפואית. הערעור התקבל. חברי ערכאת הערעור עמדו על כך שהעותר התחייב להימנע מלשוב ולבקש רישיון בפלורידה, ומשמעות הדבר שהוא נמנע מלהוכיח שם כי הוא כשיר לעסוק ברפואה. תחת זאת עבר למדינת ניו יורק. עוד מצאה ערכאת הערעור כי העותר לא הפנים את חומרת מעשיו ותאר אותם כ"ענייני ביטוח" או כ"עניין של שיקול דעת". לפיכך הוחלט כי רישיונו של העותר יוגבל לצמיתות באופן שהוא יוכל לעסוק ברפואה אך ורק במוסדות ציבוריים, תחת השגחה, ולא תהיה לו נגיעה לחיוב כספי של חולים.
4. בשנת 1997 פנה העותר למשיב, בבקשה מחודשת לקבלת רישיון לעסוק ברפואה. המשיב ענה לו במכתב מיום 19.11.97, ובו כתב כי בינתיים נודע לו שבשנת 1993 הותלה רישיונו למשך שנתיים בשל עבירות משמעת ואתיקה רפואית (נראה כי בעת כתיבת המכתב לא היה המשיב מודע להסדר עם המועצה הרפואית בפלורידה ולהליכים בניו יורק שבאו לאחר מכן). מאחר שהחוק בישראל דורש כי רופא יהיה "אדם הגון", מתעורר ספק אם הוא עומד בתנאי זה. לפיכך נדרש העותר על ידי המשיב להמציא לו מידע בנוגע לאותה פרשה, ועם קבלת המידע ישקול העברת העניין לוועדה המייעצת.
5. במענה למכתב זה כתב העותר למשיב, כי כבר בשנת 1992 העתיק את מקום עבודתו לניו יורק, הן משום שהקליניקה שלו בפלורידה סבלה מן השינוי שחל באופן בו קיבל תשלומים עבור שירותי רפואה שהעניק למטופליו והן משום שחיפש סביבת מגורים יהודית יותר. בהתייחס לעניין המשמעתי כתב העותר כי המדובר בתלונות שבאו בעיקרן מחברות
— סוף עמוד 2 —
ביטוח, ואשר התייחסו ל"billing practices" עבור שירותים רפואיים שהעניק. לטענתו, ההליכים המשמעתיים כמו גם חומרת העונש נגועים באנטישמיות, על אף שאין הוא יכול להוכיח זאת. מאחר שלא התכוון להמשיך ולהתגורר בפלורידה, החליט לוותר על רישיונו באותה מדינה ולא להתמודד עם התלונות נגדו.
המשיב הודיע לעותר כי עם עלותו ארצה יוזמן להופיע בפני הוועדה המייעצת לרישוי רופאים על מנת שעניינו יבחן על ידה.
6. ביום 6.10.99 הופיע העותר בפני הוועדה המייעצת, בלוויית בא כוחו דאז, עו"ד אריה וייס. בפני הוועדה טען כי השקיע כסף במכונים שהיו בבעלותו בפלורידה ולכן דרש יותר כסף מן החולים. החברות המבטחות לא היו מוכנות לשלם לו עבור הוצאות אלה, ועל כך התנהל משפט. עוד טען כי עזב את פלורידה בשל בעיות פרנסה ולא על רקע הבעיות שהיו לו עם חברות הביטוח. לדבריו, חשב שיזכה בהליך בפני המו עצה הרפואית, אולם "החברות המבטחות היו חזקות ועם פרוטקציה. בשל קשרים בין המדינות השונות בארה"ב הוגבל גם בעבודתו בניו יורק". העותר אישר כי ברצונו לפתוח בישראל פרקטיקה פרטית, מה שאינו רשאי לעשות בארה"ב.
בדיון שהתקיים לאחר השימוע, עמדו חברי הוועדה על כך שהפסילה שנפסל העותר מלעסוק ברפואה פרטית הינה לצמיתות, מה שמלמד כי אין המדובר בעניין של מה בכך, וכי אין הצדקה להתיר לו בישראל את מה שנאסר עליו בארה"ב.
7. ביום 31.10.99 הודיע המשיב לעותר, במכתב, כי הוחלט שניתן יהיה להעניק לו היתר זמני לעסוק ברפואה, במספר תנאים: ההיתר יהיה מוגבל למוסד ציבורי, בבית חולים מורשה או במרפאה קהילתית של קופת חולים; העותר יודיע בכתב את הסכמתו לכך; העותר ימציא למשיב אישור מטעמו של מעסיק המוכן להעסיקו לתקופת ההיתר; עבודתו בארץ תהיה רציפה במשך שנתיים; אחרי שנתיים תידרש חוות דעת מהמוסד בו עבד העותר, ועניינו יישקל אז מחדש.
גם הפעם לא מימש העותר את ההיתר שקיבל, ושב לארה"ב.
8. בשנת 2007 שב העותר ארצה, ופנה בבקשה נוספת לקבלת היתר לעסוק ברפואה. המשיב חזר והבהיר כי ההיתר יהיה מוגבל למוסדות ציבוריים, כי הוא יונפק לשנתיים, שנה בכל פעם, כי על העותר לעבוד ברציפות בישראל במשך שנתיים אלה, וכי לפני שיקבל את ההיתר האמור יהיה עליו להמציא אישור ממעסיק המוכן להעסיקו בתקופה האמורה.
— סוף עמוד 3 —
המשיב הוסיף וכתב, כי לאחר שיעסוק שנתיים ברפואה בישראל על פי ההיתר, וימציא חוות דעת ממנהל המוסד בו עבד, תישקל הארכת ההיתר מחדש.
גם היתר זה לא מומש, והעותר שב לארה"ב.
9. בשנת 2009, חזר העותר ארצה וחידש את פנייתו למשיב, בהסתמך על מכתבו של המשיב משנת 2007. המשיב חזר על האמור במכתב משנת 2007.
10. ביום 27.12.10 פנה העותר למשיב וביקש היתר לעבוד במרפאת "טרם", שהיא מרפאה בבעלות פרטית, משום שלא מצא עבודה בקופת חולים או בבית חולים לפי התנאים שנקבעו בהחלטתו של המשיב. פנייתו של העותר הועברה לוועדה המייעצת שסברה כי לא ניתן להיענות לה. כך הודע לעותר.
11. ביום 23.2.10 התקבלה פנייתו של פרופ' רביד מבית החולים "מעיני הישועה", ולפיה מוכן הוא להעסיק את העותר בחדר מיון, במגבלות המתחייבות מרישיונו במדינת ניו יורק. מכוחה של פנייה זו ניתן לעותר היתר זמני לעסוק ברפואה, בפיקוח המרכז הרפואי הנ"ל.
ביום 29.7.10 פנה פרופ' רביד למשיב בבקשה כי יינתן לעותר רישיון קבוע לעסוק ברפואה, על אף שחלפו רק ארבעה חודשים מעת שהחל בעבודתו תחת פיקוחו. הפנייה נדחתה.
12. ההיתר הזמני של העותר חודש, לבקשתו, ביום 15.12.10, וביום 24.1.11 נשלח לו היתר זמני נוסף שתוקפו מיום 17.1.11 ועד ליום 8.3.12. יצוין, כי להיתר זה צורף בטעות מכתב הנשלח בדרך השגרה לכלל בוגרי חו"ל המקבלים היתר זמני. במכתב זה נאמר כי לשם קבלת רישיון קבוע יש להמציא דיפלומה סופית מאומתת על ידי נוטריון, תעודה זמנית מקורית, וחוות דעת מקצועית מרופא מומחה המכיר את אישיותו ועבודתו של מבקש הרישיון במשך שנה לפחות.
ההיתר הזמני של העותר חודש פעם נוספת, מיום 17.1.12 ועד ליום 8.3.13. גם הפעם צורף להיתר הזמני אותו מכתב נלווה שגרתי.
13. ביום 3.2.12 פנה העותר בבקשה לקבל רישיון קבוע לעסוק ברפואה. לפנייה צרף אישור המעיד על שנת עבודה בקופת חולים מאוחדת בעיר בית שמש, בעוד שההיתר הזמני שניתן לו הגבילו לעיסוק ברפואה בבית החולים "מעיני הישועה" בלבד. המשיב הודיע לו בתגובה, במכתב מיום 13.2.12, כי על מנת שניתן יהיה לטפל בבקשתו לקבלת רישיון קבוע,
— סוף עמוד 4 —
עליו להמציא תעודת יושר מקצועית מארה"ב, שייאמר בה במפורש כי הוסרו כל המגבלות שהוטלו עליו בעבר.
14. ביום 21.8.12 פנה ב"כ העותר למשיב במכתב שכותרתו "התראה סופית" ובו ביקש מענה למכתבו של בא כוחו הקודם של העותר, מיום 4.4.12 (יוער, כי כעולה מכתב התשובה, המכתב מיום 4.4.12 מעולם לא הגיע לידי המשיב). במכתב "ההתראה" טען ב"כ העותר הנוכחי כי הובטח בשעתו למרשו על ידי הוועדה המייעצת, כי כאשר יעמוד בדרישות לקבלת רישיון קבוע, לא יעמדו בדרכו ההגבלות שהוטלו עליו בארה"ב לנוכח עברו המשמעתי. עוד טען, כי הובטח לו כי כל שיהיה עליו להמציא הוא חוות דעת חיובית לאחר שנת עבודה, את הדיפלומה של לימודיו ותעודה זמנית (היינו, אותם תנאים המופיעים במכתב הסטנדרטי הנשלח לבוגרי חו"ל ביחד עם ההיתר הזמני המונפק להם לשנה).
15. במענה למכתב זה כתב המשיב, במכתב מיום 27.8.12, כי ההגבלות שהוטלו על העותר בארה"ב מלמדות כי הגורם המקצועי המוסמך שם סבר כי המדובר בעבירות משמעת חמורות, וכי למעשה ניתן היה לסרב לבקשתו לקבלת רישיון לעסוק ברפואה בישראל. עם זאת, לפנים משורת הדין הוחלט לאפשר לו זאת, במגבלות שנדרשו ממנו בארה"ב. לאחר שהעותר מצא בית חולים המוכן להעסיקו, קיבל היתר זמני לעיסוק ברפואה באותו מוסד. מעמדו של העותר אינו זהה, אפוא, למעמד של כל רופא מורשה אחר בישראל. המשיב הוסיף וכתב, כי "כל עוד לא יוסרו המגבלות שהוטלו [על העותר] בארה"ב, אין מקום לבטלן בישראל. משכך, אין הוא זכאי לרישיון קבוע לעיסוק ברפואה והוא רשאי לעסוק ברפואה בישראל רק במוסד הרפואי לגביו ניתן האישור". המשיב הדגיש כי הוועדה המייעצת מעולם לא המליצה כי העותר יוכל לקבל רישיון קבוע בישראל, ומעולם לא המליצה לשנות את ההגבלות הקיימות על רישיונו.
16. העתירה, שהוגשה ביום 28.10.12, תוקפת, למעשה, את החלטת המשיב מיום 13.2.12, בה הודע לעותר כי ככל שברצונו לקבל רישיון קבוע, עליו להמציא תעודת יושר מקצועית מארה"ב.
עיקר טענות הצדדים
17. לטענת העו תר, בהופעה בפני הוועדה המייעצת בשנת 1999 הביעו חבריה פליאה על העונש החמור שהוטל עליו בארה"ב וסברו כי הוא חמור מדי. לדבריו, נאמר לו ולבא כוחו באופן מפורש, כי לאחר שיעבוד בישראל במשך שנתיים וימציא חוות דעת מן המוסד בו עבד, לא יידרש להמציא תעודת יושר מארה"ב ויינתן לו רישיון קבוע ובלתי מוגבל לעיסוק ברפואה. לתמיכה בטענה זו צורף תצהיר מטעמו של עו"ד וייס. העותר מוצא ראיה נוספת
— סוף עמוד 5 —
לעמדת הוועדה המייעצת במכתבו של המשיב משנת 1999, בעקבות הדיון בוועדה המייעצת, בו נאמר כי "אחרי שנתיים תידרש חוות דעת מהמוסד בו עבדת והעניין יישקל מחדש". לטענת העותר, מכאן יש להבין כי בעבור שנתיים כל שיישקל הוא שביעות הרצון של המעסיק, הא ותו לא. כך גם טוען הוא כי בפגישה עם המשיב שהתקיימה בשנת 2007 בארה"ב, אישר בפניו המשיב כי בדק את תיקו, כי אין כל שינוי בהחלטה משנת 1999 וכי לאחר שיעבוד כרופא במשך שנתיים בישראל, לא תהיה מניעה ליתן לו רישיון קבוע. עוד נאחז העותר במכתבים הנלווים שצורפו להיתר הזמני שקיבל בשנים 2011 ו-2012. לטענתו, מאחר שמילא אחר הדרישות המפורטות בהם, קמה לו זכות לקבל רישיון קבוע.
נוכח כל אלה סבור העותר כי המכתב מיום 27.8.12 מהווה שינוי בעמדת המשיב ובעמדת הוועדה המייעצת, וכי מעולם לא הותנתה קבלת רישיון קבוע ובלתי מוגבל בתעודת יושר מקצועית מארה"ב. ככל שהוועדה המייעצת שינתה דעתה בשנת 2010 (וראו לעניין זה מכתב המשיב הדוחה את הבקשה לאישור עבודה במרפאת "טרם"), הרי ששינוי זה אינו יכול לעמוד, הן משום שלא חל כל שינוי בנסיבות במהלך השנים, המצדיק את שינוי ההחלטה, והן משום שהעותר לא הוזמן לדיון שהתקיים על ידי חברי הוועדה ואשר במסגרתו, על פי הנטען, שינו את עמדתם. משכך, נפגעה זכות השימוע שלו.
18. המשיב טוען, כי החלטת הוועדה המייעצת משנת 1999 כלל לא התיימרה לעסוק באפשרות שהעותר יקבל רישיון קבוע ובלתי מוגבל לעסוק ברפואה בישראל, אלא דנה בעצם האפשרות ליתן לו רישיון. עיון בפרוטוקול הדיון מעלה כי כלל אין מוזכר בו רישיון קבוע. עוד טוען הוא, כי הוועדה המייעצת אינה גוף מחליט אלא גוף מייעץ, ולפיכך אין זה ייתכן כלל שבמהלך הדיון בו השתתף העותר או בסופו, נמסרה לו החלטה כלשהי בנוגע לרישיונו. יתרה מזאת, הדיון שבסופו גובשה ההמלצה לא נעשה במעמד העותר אלא לאחר שעזב, כפי שהדברים משתקפים בפרוטוקול, וההחלטה הודעה לעותר במכתב המשיב שבא בעקבות ולאחר הדיון. בנוסף טוען המשיב כי מעולם לא חל שינוי בעמדת הוועדה המייעצת, וכפי שסברה בשנת 1999 כי יש להגביל את ההיתר של העותר לעסוק ברפואה ולהימנע מליתן לו רישיון קבוע, כך סברה גם בשנת 2010.
המשיב עומד על כך שעבודתו של העותר בקופת חולים מאוחדת הייתה בניגוד לתנאי ההיתר הזמני שניתן לו, שכן ההיתר הגבילו לעבודה בבית החולים "מעיני הישועה" ובו בלבד. המדובר בהפרה של תנאי ההיתר ודי בכך כדי להביא לדחיית העתירה בשל חוסר ניקיון כפיים.
עוד עומד המשיב על אי הדיוקים בעתירה בתיאור העובדות שהביאו להרשעתו של העותר בעבירת משמעת. כך, למשל, מעבר לטענות של חברות הביטוח, ההרשעה מלמדת על טיפול
— סוף עמוד 6 —
רפואי בלתי הולם, כפי שפורט לעיל. זאת ועוד, ההרשעה וההגבלה לצמיתות כפי שנקבעו במדינת ניו יורק אינן עניין "טכני". ערכאת הערעור ראתה קושי בהתנהלות שמשמעותה ויתור על רישיון במדינה אחת, ויתור שמשמעותו אי נכונות להתמודד עם טענות בדבר כשירות לעסוק ברפואה, ומעבר למדינה אחרת על מנת להתחמק מעונש שהוטל על הרופא. עוד מתייחסת ערכאת הערעור לכך שהעותר לא הפנים את חומרת מעשיו. המשיב סבור, אפוא, כי התייחסותו של העותר לעברו המשמעתי יש בה משום הטעייה של בית המשפט.
בנוסף עומד המשיב על השיהוי הניכר בו הוגשה העתירה, שהרי ההחלטה המקורית ניתנה עוד בשנת 1999, וגם אם תאמר שההחלטה הנתקפת ניתנה ביום 13.2.12, הרי שהעתירה הוגשה בעבור למעלה משמונה חודשים.
לגופו של עניין טוען המשיב כי החלטתו סבירה, ויש בה משום איזון ראוי בין חופש העיסוק של העותר כרופא לבין חובתו של המשיב להגן על האינטרס הציבורי.
הכרעה
19. המסגרת הנורמטיבית המסדירה את רישוי העיסוק ברפואה מצויה בפקודת הרופאים [נוסח חדש], תשל"ז-1976 (להלן: הפקודה). רישיון לעסוק ברפואה יכול להיות גם היתר זמני, היתר מוגבל ורישיון מיוחד (סעיף 1 לפקודה). סעיף 4(א) לפקודה קובע את התנאים הנדרשים לשם קבלת רישיון. בין היתר נדרש שמבקש הרישיון יהיה "אדם הגון". סעיף 19(א) לפקודה מסמיך את המנהל הכללי של משרד הבריאות (המשיב מונה על ידי המנהל הכללי, מכוח סמכותו לפי סעיף 1 לפקודה, ליתן רישיונות לרופאים) ליתן היתר זמני בכל מקרה בו הוא רואה צורך בכך. סעיף 24 לפקודה מורה על הקמת ועדה מייעצת "לעניין מתן רישיונות לרופאים", וחבריה הם רופא בשירות משרד הבריאות ושני רופאים נוספים, שימונו על ידי שר הבריאות. הוועדה המייעצת רשאית להזמין את מבקש הרישיון להופיע בפניה ולחקור אותו על לימודיו ברפואה ועל עיסוקיו בה (סעיף 29(א) לפקודה).
20. בענייננו, לא הייתה מחלוקת כי המשיב אכן מוסמך להגביל את רישיונו של העותר, כפי שהוא מוסמך לקבוע כי הרישיון שיינתן לו הוא היתר זמני. אלא שהעותר סבור, כאמור, כי עמדתו של המשיב אינה יכולה לעמוד, מן הטעמים שפורטו לעיל.
כפי שאבהיר להלן, לא נמצאה לי עילה להתערב בהחלטת המשיב.
21. לא מצאתי יסוד לטענה לפיה עוד בדיון בפני הוועדה המייעצת בשנת 1999 הובטח לעותר כי אם יעבוד שנתיים ברציפות בישראל תחת היתר זמני, יקב ל רישיון קבוע ובלתי
— סוף עמוד 7 —
מוגבל. ראשית, הוועדה המייעצת, כשמה כן היא, אין היא מוסמכת לקבל החלטות תחת המשיב. שנית, מן המסמכים עולה ההיפך. הדברים אינם עולים בקנה אחד עם האמור בפרוטוקול, ומן הדיון שהתקיים לאחר עזיבתו של העותר ניתן ללמוד, במפורש, כי חברי הוועדה היו בדעה כי כל עוד קיימת ההגבלה האמורה על העותר בארה"ב, אין להסיר אותה ממנו כאן. כך, למשל, תועדה התבטאותו של פרופ' שנקר: "כיוון שמוגבל שם אין הצדקה לאפשר לו לעבוד כאן", ובהמשך: "אין להסיר פה הגבלות שקיימות בארה"ב". קשה להלום, שנאמר לעותר ההיפך מן הדברים הללו. כך גם, משנכתב לעותר, בעקבות הדיון בוועדה, כי ניתן יהיה להעניק לו היתר זמני בתנאים שפורטו, וכי אחרי שנתיים יישקל העניין מחדש, פשוטם של דברים, שתישקל מחדש עצם האפשרות שיותר לו לעסוק ברפואה, שאם לא כן אין משמעות לביטוי "יישקל מחדש", ותחתיו היה נאמר שתישקל האפשרות ליתן לו רישיון קבוע ובלתי מוגבל. הדברים נכתבו בשפה ברורה יותר בשנת 2007: "לאחר שתעסוק שנתיים ברפואה בישראל ברישיון, ותמציא לנו חוות דעת ממנהל המוסד בו עבדת, תישקל הארכת ההיתר מחדש". הדברים חוזרים על עצמם בנוסח שונה מעט בשנת 2009. וכך, במענה לפנייה משנת 2010, לאשר לעותר עבודה במרפאה פרטית, נאמר לו מפורשות, כי חברי הוועדה המייעצת דנו בבקשתו לעסוק ברפואה בישראל "במסגרות אחרות מאלה שהותרו לך עד כה", אולם "הוועדה לא מצאה לנכון לשנות את ההגבלות שהוגבלו בעבר על עיסוקך ברפואה בישראל. בהתאם … ניתן להנפיק עבורך היתר זמני לעסוק ברפואה בישראל המוגבל לעיסוק במוסד ציבורי … אך לא בפרקטיקה פרטית או כרופא עצמאי". מכאן, שלא הובטח לעותר כפי שלא יכול היה להבין כי הובטח לו, שההגבלה תוסר כעבור שנתיים וכי יקבל לידיו רישיון קבוע ובלתי מוגבל. יתרה מזאת, במענה לפנייתו של פרופ' רביד מבית החולים "מעיני הישועה", כתב המשיב ביום 2.9.10 כי ההיתר הזמני שניתן לעותר הינו "לפנים משורת הדין", וכי על פי היתר זה מוגבל עיסוקו ברפואה לעבודה במוסד ציבורי, ו"לעת הזו [העותר] אינו זכאי לרישיון קבוע לעיסוק ברפואה בישראל". המסקנה היא שלא רק שלא הובטח לעותר דבר, בניגוד לנטען על ידו בעתירה, אלא שלא חל כל שינוי בעמדתה העקבית של הוועדה המייעצת ושל המשיב לעניין זמניות ההיתר וההגבלות שיוטלו עליו, כל עוד עומדת בתוקפה החלטת המועצה הרפואית של ניו יורק.
22. אכן, עקב תקלה, ביחד עם ההיתרים הזמניים שניתנו לעותר בשנים 2011 ו-2012 נשלחו אליו מכתבים נלווים, המצורפים, כעניין שבשגרה, לכל בוגר חו"ל המקבל היתר זמני, ובהם נאמר כי לשם קבלת רישיון קבוע יש להמציא מסמכים שונים המפורטים בהם. אלא שהעותר ידע היטב כי אין עניינו כעניינם, ולנוכח חילופי המכתבים המתוארים לעיל לא יכול היה להעלות בדעתו כי לפתע פתאום שינה המשיב את טעמו והחליט כי די אם ימציא חוות דעת מרופא מורשה מומחה המכיר את אישיותו ואת עבודתו במשך שנה לפחות, כדי שיזכה ברישיון קבוע. הדברים אינם מתיישבים לא עם הדרישה לעבודה רצופה בישראל במשך
— סוף עמוד 8 —
שנתיים, לא עם ההגבלה שהעבודה תהיה במוסד ציבורי, ולא עם הדרישה כי יומצא למשיב אישור ממעסיק מן הסוג המתאים, בטרם יונפק לעותר היתר זמני.
23. גם לגופו של עניין איני מוצאת כי עמדתו של המשיב בלתי סבירה.
כפי שכבר נקבע לא אחת בבית המשפט העליון: "…שאלת הכשירות לעסוק ברפואה בישראל היא שאלה מובהקת לשיקול דעתו המקצועית ולמומחיותו המקצועית של מנהל שירותי הרפואה וכי הרשות הרפואית המוסמכת רשאית לקבוע סטנדרטים גבוהים ובית משפט זה לא יבוא בטרוניה לרשות זו אם לא תתיר לרופאים לעסוק בישראל אלא אם כשירותם אינה מוטלת בספק" (בג"צ 4539/94 ד"ר נקסה נביל נ' ד"ר אפרים סנה ואח', פ"ד מח(4), 778; וראו גם ע"א 10834/04 ד"ר פלונית נ' המנהל הכללי של משרד הבריאות, מיום21.11.06). אכן, בצד העניין הציבורי החשוב שבפיקוח על כשירותם של המבקשים לעסוק ברפואה, עומד חופש העיסוק. הפגיעה בזכות חוקתית זו צריכה, אפוא, להיות מידתית ולשרת תכלית ראויה. אולם, בהינתן טיבו של העיסוק הנדון לא בנקל יתערב בית המשפט בהחלטת הרשות המוסמכת בעניין הנוגע למתן רישיון לעסוק ברפואה.
24. כאמור, עמדתי היא כי גישתו של המשיב בעניינו של העותר אינה חורגת ממתחם הסבירות, ואין היא מצדיקה התערבות בשיקול דעתו. המשיב מצא, לאחר שנועץ בכך עם הוועדה המייעצת, כי התייחסותה של המועצה הרפואית של מדינת ניו יורק לכישלונו של העותר הינה התייחסות ראויה ומידתית, אותה יש לאמץ כאן. ניסיונו של העותר לתאר את הדברים כעניין של ויכוח עם חברות ביטוח "חזקות ובעלות פרוטקציה", או כהחלטה שיש בה מניעים אנטישמיים, לא יצלח. עיון בהחלטות הרלוונטיות של הגורמים המוסמכים בארה"ב מלמד על הפעלת שיקול דעת ענייני. העותר ויתר לצמיתות על רישיונו במדינת פלורידה, תוך שהוא בוחר שלא להעמיד למבחן את טיעוניו. עד שהחליט כך, הורשע בעבירה שיש בה גם אלמנטים של רשלנות רפואית וגם אלמנטים אתיים חמורים. התלונות שלא בוררו מגלות אף הן התנהלות אתית בעייתית. בצדק, אפוא, סברה ערכאת הערעור במדינת ניו יורק כי גישתו של העותר להתנהלות זו מוסיפה חומרה על חומרה, שכן יש בה כדי ללמד שהעותר אינו מפנים את טיבה של התנהלותו. משהגיעה למסקנה זו, בחרה לבכר את העניין הציבורי על פני עניינו של העותר, למנוע ממנו עיסוק ברפואה שאינו במוסד ציבורי, לחייבו לעבוד תחת השגחה, ולבודד אותו מכל אפשרות לגבות כסף מחולים. בנסיבות אלה, אין בידי לומר שעמ] ]>