תביעה שהתיישנה בנושא רשלנות רפואית באבחון מחלת תלסמיה

בית המשפט המחוזי בירושלים

21 ינואר 2013

ת"א 28657-01-12 מוצטפא מבייד ואח' נ' דג'אני ואח'

בפני

כב' השופטת תמר בזק-רפפורט

התובעים

1. חנאן מוצטפא מבייד

2. גאזי חמיס מבייד

3. עזבון המנוחה זינב גאזי מבייד
ע"י ב"כ עוה"ד מירון קין

נגד

נתבעים

1. רגאי דג'אני

2. בית חולים לנשים דג'אני (בית חנינה ) בע"מ

נתבעים 1 ו-2 ע"י ב"כ עוה"ד בתריס בתריס

3. מדינת ישראל

נתבעת 3 ע"י ב"כ עוה"ד חגית פלאוט-באב"ד

מפרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)

פסק דין

בפניי בקשה לסילוקה של תובענה על הסף מחמת התיישנות.

1.           התובעים הגישו תביעה בגין רשלנות רפואית נטענת נגד הנתבעים, שעילתה הולדה בעוולה. על פי הנטען, נתבעים 1 ו-2 לא ביצעו את מלוא הבדיקות הנחוצות בעת היריונה של תובעת 2, ובעקבות זאת נולדה ביום 21.3.85 המנוחה זינב גאזי מבייד (להלן – המנוחה), כשהיא לוקה ב מחלת תלסמיה. בכתב התביעה נטען, כי סמוך לאחר לידתה נמצא שהמנוחה חולה במחלה, ובעקבות זאת היא נזקקה לטיפול רפואי אינטנסיבי ואושפזה פעמים רבות, עד שנפטרה ביום 1.2.09, כאשר היתה בת 24. על-פי הנטען, לו היו נתבעים 1 ו-2 פועלים לביצוע מעקב היריון כנדרש, ולו הייתה נתבעת 3 מחייבת נתבעים אלה לבצע את הבדיקות הדרושות לאיתור המחלה, הייתה מתגלה המחלה מבעוד מועד ולידתה של המנוחה במומה הייתה נמנעת.

2.           נתבעים 1 ו-2 ביקשו לדחות את התביעה על הסף, בטענה כי זו התיישנה עוד ביום 21.3.10, 25 שנים לאחר לידת המנוחה. התביעה הוגשה ביום 15.1.12, למעלה משנה וחודשיים לאחר מועד זה, ועל כן נטען כי יש לדחותה על הסף. נתבעת 3 הצטרפה

3.           — סוף עמוד  1 —

4.           לבקשת נתבעים 1 ו-2 והוסיפה בבקשה מטעמה, כי עילת התביעה של ההורים התיישנה לפני 21 שנים (7 שנים לאחר הלידה), וכי למנוחה עצמה לא קיימת עילת תביעה בגין חיים בעוולה בהתאם לפסק הדין שניתן בע"א 1326/07 המר נ' פרופ' עמית (פורסם במאגרים, 28.5.12). כן טענה נתבעת 3 כי תובעים 1 ו-2 לא הראו כי הם מוסמכים לתבוע בשם עזבונה של המנוחה, שאינו אישיות משפטית בפני עצמו, וגם מן הטעם הזה יש לסלק את התביעה על הסף.

5.           התובעים השיבו וטענו, כי יש למנות את מירוץ ההתיישנות החל ממועד גרימת הנזק, וכיוון שהנזק הוא מותה של המנוחה בשנת 2009, לא התיישנה התביעה. להמחשת הטענה ציינו התובעים, כי הניתוח המשפטי איננו שונה ממצב שבו מזיק כורה בור, שנותר פתוח במשך שנים, אך מניין ההתיישנות יתחיל להימנות רק כאשר הניזוק נופל לתוך אותו הבור שאז, כך נטען, יושלם יסוד הנזק הדרוש להתגבשות העוולה. התובעים ציינו עוד, כי הגישו את התביעה לפני המועד שבו ניתן פסק הדין בעניין המר, ועל כן אין בכוחו לשלול את זכות בתביעה של המנוחה. בהקשר זה נטען, כי תובעים 1 ו-2 וכן עזבונה של המנוחה באים בנעליה, וזכאים לתבוע מכח כל זכות שהייתה לה בחייה.

6.           אחר שעיינתי בבקשות, בתשובות התובעים, ובהתייחסות נתבעים 1 ו-2 לתשובות אלה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשות להתקבל.

סעיף 10 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1959 (להלן – חוק ההתיישנות) משעה את תקופת ההתיישנות בתביעתו של קטין כך שבחישוב תקופה זו "לא יבוא במנין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה-עשרה שנה". סעיף זה נועד להגן על זכויותיו של תובע קטין כאדם אוטונומי משעה שהגיע לבגרות, בלי שיהיה תלוי בהוריו, ותכליתו לשמור על כי זכויותיו של הקטין לא ייפגעו אם היה מחדל מצד הוריו בהגשת התביעה (ע"א 7805/02 הלפרט נ' אסותא מרכזים רפואיים בע"מ, פ"ד נח(6) 847, 858 (2004); להלן – עניין הלפרט). ביחס למנוח שנפטר לפני הגיעו לגיל 18 קבעה הפסיקה, כי "הזכות הניתנת לקטין, לפיה תחושב תקופת ההתיישנות לגביו רק עם הגיעו לגיל 18, היא זכות העומדת לקטין הנמצא בחיים ולא לעיזבונו וליורשיו" (ע"א 1945/09 עזבון המנוחה סמניה נ' המועצה האזורית מטה אשר (פורסם במאגרים, 19.1.12), בפסקה 7 לפסק דינו של כב' המשנה לנשיאה דאז, השופט א' ריבלין; להלן – עניין סמניה). ביחס למנוח שנפטר אחר הגיעו לגיל 18 אך טרם הגיעו לגיל 25 הבהיר כב' השופט נ' הנדל (בפסקה 2 ד'), כי אורך תקופת ההתיישנות של ההורים הבאים מכוחו של קטין שנפטר זהה לאורך תקופת ההתיישנות שנותרה לקטין לו היה נשאר בחיים, אך בכל מקרה לא יפחת משנה.

7.

8.           — סוף עמוד  2 —

9.           בנסיבות המקרה נפטרה המנוחה ביום 1.2.09, עת היתה בת 23 ו-10 חודשים. תקופת ההתיישנות שנותרה למנוחה לו היתה נשארת בחיים היא שנה וחודשיים, עד יום 21.3.10, ועל פי שיטת משיבה 3 בפרשנות עזבון המר – עוד שנים קודם לכן, עת מלאו למנוחה שבע שנים. בהתאם להבהרת כב' השופט הנדל בעניין סמניה לעיל, אורך תקופת ההתיישנות של תביעת תובעים 1 ו-2, הורי המנוחה, מכוחה, לאחר פטירתה, זהה לתקופה שנותרה למנוחה לו היתה נשארת בחיים – תקופה שאינה פחותה משנה – דהיינו עד יום 21.3.10. בפועל הוגשה התביעה ביום 15.1.12, שנה ו-10 חודשים אחר המועד האמור.

10.        לגישת התובעים, אין למנות את תקופת ההתיישנות החל ממועד לידתה של המנוחה, אל

א דווקא החל ממועד מותה, שכן זהו המועד שבו נגרם הנזק. אין בידי לקבל עמדה זו. סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע חריג המשעה את מירוץ ההתיישנות, ולפיו תקופת ההתיישנות מתחילה להימנות מהיום שבו נודעו לתובע העובדות המהוות את עילת התובענה. בענייננו, אין מחלוקת בין בעלי הדין, כי סמוך לאחר הלידה אובחנה המנוחה כסובלת ממחלת התלסמיה. בסעיף 5 מפרטים התובעים את הסבל שהיה מנת חלקה של המנוחה: "היא נזקקה לטיפול רפואי אינטנסיבי, אושפזה פעמים רבות ועברה ניתוחים שונים, סבלה רבות, לא הצליחה לסיים את לימודיה, לא קבלה הכשרה מקצועית, נזקקה באופן קבוע לעזרה, סבלה מכאבים קשים ומתמשכים". הנזק והשלכותיו לא נעלמו אפוא מעיני תובעים 1 ו-2, וברי כי נודעו להם סמוך לאחר לידת המנוחה. אמנם, מצבה של המנוחה הלך והחמיר במשך השנים שחלפו, אלא שלעניין זה הכלל הוא, כי משנתגלה הנזק, שוב אין להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו (עניין הלפרט, בע' 856). הטענה כי הנזק נגרם עם מותה של המנוחה, אינה עולה בקנה אחד עם טיעוני התובעים אודות סבלה של המנוחה במשך ימי חייה, אף לא עם פירוט נזקי המנוחה שבסעיף 12 לכתב התביעה.

11.        בהקשר זה יוער, כי התובעים לא טענו כי לא ידעו אודות הרשלנות הנטענת או אודות הקשר הסיבתי בינה לבין הנזק, וממילא ספק בעיני אם טיעון מסוג זה יכול היה להוביל לתוצאה שונה. זאת מכיוון שבהתאם לקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, אין די בכך שהעובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו מעיני תובע סובייקטיבי, אלא גם נדרש כי הסיבות לכך לא היו תלויות בתובע "ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן". בנסיבות העניין, אינני סבורה כי מתקיים היסוד האובייקטיבי, שכן ביחס להימנעות מבירור צופה פני תביעה הגישה המקובלת בפסיקה היא, כי כאשר הורים

12.        — סוף עמוד  3 —

13.        מקבלים מצב רפואי קשה כגזירה משמים, אין הדבר מתיישב עם התנהגותו של אדם סביר (ראו: עניין הלפרט, 857; ע"א 4381/08 קופת חולים כללית נ' מוסקוביץ(פורסם במאגרים, 16.1.12) בפסקה כ"א לפסק דינו של כב' השופט א' רובינשטיין; להלן – עניין מוסקוביץ). לא נטען כי עובר להגשת התביעה נתגלתה כל עובדה חדשה שלא הייתה לפני כן ברשות תובעים 1 ו-2, שיש בה להצדיק הגשתה של התביעה באיחור כה רב. כך שאף אם נאמר כי במישור הסובייקטיבי נעלמו מידיעתם של תובעים 1 ו-2 עובדות המהוות את עילה התביעה, לא נוכח כי התובעים עמדו במבחן האובייקטיבי בדבר אי ידיעה בכוח, מאחר שיכולים היו לברר את הנסיבות והעובדות המהוות את עילת התובענה כבר בסמוך ללידה ובתוך תקופת ההתיישנות. כיוון שכך, לא ניתן לקבוע כי מתקיים הרכיב האובייקטיבי שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות.

עוד בהקשר זה יש להוסיף ולהעיר, כי הנטל להוכחת התקיימות החריג שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות מוטל על התובעים (ראו: רע"א 2919/07 מדינת ישראל נ' גיא-ליפל(פורסם במאגרים, 19.9.10), בפסקה 41 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית; עניין מוסקוביץ, פסקה כ"ה), ובהיעדר טיעון לעניין זה, ממילא לא הרימו התובעים את הנטל.

14.       אף שיקולי מדיניות תומכים בדחיית טענת התובעים בדבר התחלת מניין תקופת ההתיישנות במועד פטירת המנוחה. אחד הרציונאלים המונחים בבסיס קציבת תקופת התיישנות הוא התחשבות באינטרס של הנתבע, שאינו חייב לשמור על ראיותיו לעד. קבלת הפרשנות המוצעת בידי התובעים, מייצרת חוסר וודאות כמעט מוחלט כלפי הנתבע, שכן בהתאם לה תביעות ניזוקים לא יתיישנו אלא שבע שנים לאחר מועד פטירתם – מועד שמטבע הדברים אינו ידוע ואינו צפוי. גם מן הטעם הזה לא ניתן להשלים עם פרשנות התובעים.

15.        על יסוד כל האמור, בקשות הנתבעים לסילוקה של התובענה על הסף – מתקבלות. התובעים יישאו בהוצאות נתבעים 1 ו- 2 בסך 7,500 ₪ וכן בהוצאות נתבעת 3 בסך 7,500 ₪.

ניתן היום, י' שבט תשע"ג, 21 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה