בית משפט השלום בירושלים
ת"א 15074-06 דלית אסף נ' ד"ר דן מרום ואח'
בפני
כב' הסגן נשיאה כרמי מוסק
התובעת
דלית אסף
נגד
הנתבעים
1.ד"ר דן מרום
2.קופת חולים מאוחדת
3.MCI חב' לבטוח בע"מ
פסק דין
1. זוהי תביעה שהגישה התובעת, ילידת 25.8.70, נשואה ואם ל- 2 ילדים נגד ד"ר דן מרום (להלן: "הנתבע") ונגד קופת חולים מאוחדת (להלן: "הנתבעת 2") לפיצוי על נזקים שנגרמו לה, כתוצאה מ-רשלנות רפואית של הנתבעים. הנתבעת 3 הינה חברת ביטוח אשר ביטחה במועדים הרלוונטיים לתביעה את הנתבעים בביטוח אחריות מקצועית (להלן: "הנתבעת 3").
טיעוני הצדדים בקליפת אגוז
2. על פי המתואר בכתב התביעה, ביום 28.6.04 ביקרה התובעת אצל הנתבעת 2, שם נבדקה ע"י הנתבע. על פי הרשומה הרפואית, אין אזכור האם בוצעה בדיקה גניקולוגית ומה היו תוצאותיה. כל שצוין ברשומה "נמצא שק היריון תוך רחמי קטן מתאים ל- 5 שבועות". ב- 2.7.04 החלה התובעת לסבול מכאבי בטן עזים במיוחד, ומשאלו לא חלפו הכאבים גם לאחר מספר שעות, התאשפזה בבית חולים "הלל יפה". בבדיקות שערכו לה לא הייתה עדות לשק היריון תוך רחמי, הייתה קיימת עדות להצטברות דם חופשי בבטן וכן נצפתה בצד שמאל חצוצרה פרוצה עם היריון שמדממת באופן פעיל. לאור הממצאים האמורים לא היה מנוס, אלא לכרות לתובעת את החצוצרה השמאלית. האבחנה ההיסטופתלוגית לאחר הניתוח הדגימה הריון בתוך החצוצרה הזו. ביום 8.7.04 שוחררה התובעת מבית החולים.
3. לטענת התובעת, לנתבעים קיימת אחריות נזיקית כלפיה מכוח עילת הרשלנות, הפרת חובה חקוקה ותקיפה. לשיטתה של התובעת, רשלנות הנתבעים באה לידי ביטוי בכך שהנתבע התרשל בטיפול בה, הן באבחון לקוי של מצבה והן בטיפול בה. לטענתה, לו היה הנתבע משוחח עם התובעת ו/או בודק את תיקה הרפואי, היה מגלה כי התובעת עברה ניתוח קודם,
4. — סוף עמוד 1 —
5. בו בוצעה הפרדת הידבקויות וכן בוצע בעבר ניתוח של כריתת חצוצרה ימנית עקב היריון בתוכה וכי סיכוייה של התובעת להיריון חוזר בחצוצרה הנותרת עולים. לו היה מאבחן כי עסקינן בהיריון חוץ רחמי מבעוד מועד, היה ניתן בצורה פשוטה להמיס את ההיריון ע"י הזרקה מקומית של חומר פרמקולוגי בשם METHROTREXATE, וככל הנראה, לא היה נגרם לתובעת נזק כלשהו.
6. לביסוס טענות התובעת הוגשה חוות דעתו של פרופ' א. שנפלד, מומחה בתחום הגניקולוגיה (להלן: "פרופ' שנפלד"), הקובע כי כל רופא סביר חייב היה להיות מודע לבדיקות הנחוצות שיש לבצע כאשר מתעורר חשד קליני להריון חוץ רחמי.
7. הנתבעים כפרו בטענות התובעת. לטענתם, הטיפול שניתן לתובעת היה ללא דופי ובהתאם לאמות המידה המקובלות. לטענתם, מהלך האירועים היה בלתי נמנע ולא ניתן לעשות דבר כדי לשנות ממהלכו. כל נזק שנגרם לתובעת, מקורו בבעיות רפואיות אשר אינן ניתנות למניעה.
8. עוד טענו הנתבעים, כי דין התביעה כנגד הנתבעת 3 להידחות ו/או להימחק על הסף, באשר היא לא הייתה מבטחת הנתבעים 1-2 בכל הזמנים הרלבנטיים לאירועים הנטענים בכתב התביעה.
9. הנתבעים צירפו את חוות דעתו של פרופ' משה פייגין, מומחה מיילדות וגניקולוגיה (להלן: "פרופ' פייגין"), אשר הדגיש כי בבדיקת האולטרסאונד נצפה שק הריוני המתאים לשבוע 5 ללא צל עובר. בדיקה זו יכולה להתאים להריון תוך רחמי צעיר. לעמדתו, כיוון שלא היו תלונות מחשידות, ומכיוון שהיה סביר שמדובר בהריון תוך רחמי צעיר, עשה הנתבע את הדבר ההגיוני והזמין את התובעת למעקב אולטרסוני כעבור שבוע. למרבה הצער, התובעת פיתחה סימפטומים ופנתה לבית החולים קודם לתאריך המעקב המתוכנן, ושם אובחן ההיריון החצוצרתי.
10. לאחר הגשת חוות הדעת של הצדדים נתבקשו הצדדים להגיש תחשיבי נזק, וביום 1.9.08 הוגשה הצעת בית המשפט. הצדדים לא הגיעו לידי פשרה ועל כן נשמעו הראיות.
11. הצדדים הגישו ראיותיהם. מטעם התובעת הוגש תצהיר עדות ראשית מטעמה ומטעם הנתבעים הוגש תצהיר עדות של הנתבע. במהלך דיוני ההוכחות נחקרו מי מהצדדים על תצהיריהם והמומחים על חוות דעתם ולאחריהם הוגשו סיכומי הצדדים לרבות סיכומי תשובה מטעם התובעת.
דיון
— סוף עמוד 2 —
הלכה היא ואין על כך חולק שקיימת חובת זהירות מושגית של רופא כלפי החולה המצוי בטיפולו, וכי על הרופא לפעול במיומנות סבירה ועל פי אמות מידה מקובלת (ראה ע"א 4025/91 צבי נ' ד"ר קרול, פ"ד נ(3) 784, 789 (1996)).
באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, נשאלת השאלה, מה צפה הרופא במצב דברים נתון, ומה היה צריך לצפות, כאשר הרופא התרשל מקום בו לא נקט במידת הזהירות הנדרשת באותן נסיבות או לא השתמש במיומנות הנדרשת. שאלה זו תיבחן לנוכח ההתנהגות הנדרשת מרופא סביר. בע"א 323/80, קוהרי נ' מדינת ישראל, פד"י מה(2), 142, 172) נקבע כך:
"אמת מידה לבחינת הרשלנות תהיה זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה.
החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים
וברמה המקובלת, היינו, על הרופא לבסס החלטותיו על הידע העדכני הנתמך
בספרות מקצועית, בניסיון קודם, והכול- בהתאם לנורמות מקובלות אותה
עת בעולם הרפואה".
יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בע"פ 116/89, אנדל נ' מדינת ישראל, פד"י מה(5), 276, בעמ' 289:
"במסגרת תפקידיו של רופא המטפל בחוליו מוטלת עליו החובה לאבחן, במסגרת נתוניו של כל מקרה, את האבחנה הרפואית הנכונה ביחס לחולה בו הוא נדרש לטפל; עליו להחליט על הטיפול הנדרש; ועליו להשגיח כי טיפול כזה אכן יינתן לחולה.
במסגרת חובת האיבחון של המחלה, אין רופא יוצא ידי חובתו רק בכך שהוא מסיק את המסקנה הנכונה מן העובדות המובאות לפניו. מוטלת עליו גם החובה לגלות יוזמה ולברר את העובדות לאמיתן. חלק מכישוריו של רופא סביר הם לדעת לשאול לחקור ולברר בדבר קיומן או אי-קיומן של תופעת מסוימות. לא אחת, כדי לאבחן כראוי את מצבו של חולה, נדרש הרופא שלא להסתפק במה שרואות עיניו, אלא מוטלת עליו חובה נוספת לחקור, לברר ולעקוב אחרי החולה הנזקק לטיפולו ואחר קורותיו, על-מנת לאמת או לשלול מימצאים מסוימים, מימצאים שיש בהם כדי לסייע לאיבחון נכון. ובלשונו של חברי הנכבד, השופט ד' לוין, בע"א 58/82 [6], בעמ' 262 מול אות השוליים ז:
"…אין הרופא יוצא ידי חובתו בכך בלבד שהוא מקבל את ההחלטה, ההולמת את המימצאים הגלויים, אלא שומה עליו לפעול בשקידה ראויה ובמאמץ סביר, על-מנת שהמימצאים האלו אכן יובאו לידיעתו, שאם לא כן כל החלטה, המתבססת על מימצאים חסרים, תהא לוקה בחסר אף היא, ואין כל משמעות לכך שנאמר, שהרופא המליץ על הטיפול, שהלם את המימצאים שהיו לפניו. אין אנו שואלים את עצמנו מה צפה הרופא
— סוף עמוד 3 —
במצב נתון מסוים אלא מה כריך היה לצפות ומה יכול היה לצפות נוכח התפתחות הדברים".
ובמלים אחרות, לא די בהתנהגות של הרופא על-פי העובדות שלפניו. לעתים נדרשת ממנו התנהגות אקטיבית, דהיינו לדרוש ולחקור, כדי לקבל את תמונת מצבו של החולה במלואה. "
11. עם זאת לא כל מקרה שבו יתברר בדיעבד כי לא אובחנה מחלה ייחשב הדבר כהתרשלות מצדו של הרופא. כידוע, לכל בדיקה יש את הסיכונים משלה ואין להפריז בביצוע בדיקות. יש מקום לעריכת בדיקות לאבחון מחלות, מומים או ליקויים אפשריים, רק מקום שיש בנתונים הקיימים בפני הרופא אינדיקציה לעריכת הבדיקה הנוספת (ראה ע"א 2067/87, קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' עזבון המנוח אדיסון, פד"י מה(3), 72, 76).
12. רק מקום שבו על פי הידע והניסיון הרפואי צפוי היה כי יתעורר חשד בדבר מום מחלה או ליקוי המצדיקים בדיקות נוספות, ייחשב רופא שלא עשה כן כחורג מרמת זהירות נדרשת.
13. עוד יצוין, כי בתביעות בגין איחור באבחון לא די כי התובע יצביע בדיעבד כי ניתן היה לאתר ולגלות את המחלה או המום, אלא עליו להצביע כי בפני הרופא היו די נתונים אשר יש בהם כדי להצדיק את אותה בדיקה שהייתה מאפשרת את האבחנה. זאת ועוד, איחור באבחון אינו בהכרח גורם נזק ועל התובע לשכנע כי קיים קשר סיבתי בין הנזק הנטען לאיחור באבחון. לעיתים האיחור באבחון יביא להתפתחות מחלה שאילו התגלתה במועד היה ניתן למנוע את הנזק שנגרם בעטיה (תא (חי') 5640/01 שבת טליה נ' ד"ר ויינשטיין ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים).
מן הכלל אל הפרט
15. אקדים ואומר, כי הנתבע הודה במהלך עדותו כי עברה הרפואי של התובעת היה ידוע לו. כשנשאל האם ראה את התיק הרפואי של התובעת בעת ביקורה השיב "אני יודע היטב שהיא עברה שתי לפרסקופיות ואחת להוצאת החצוצרה הימנית בגלל הריון מחוץ לרחם והשנייה להפרדת הדבקויות…והיו לה דלקות באגן חוזרות, שהיא טופלה אצלי גם עקב הדלקות" (פרוטוקול הדיון מיום 17.6.10 עמוד 138 שורות 12-18). בהמשך הבהיר "אני מסכים שידעתי שהיא בסיכון גבוה" (שם, עמוד 138 שורה 20).
16. אליבא דפרופ' שנפלד, במקרה של התובעת, עם עבר הכולל היריון חוץ רחמי, היה צריך לחשוב כבר בעת הבדיקה הראשונית, ביום 28.6.04, על האפשרות של הריון מחוץ לרחם. לפיכך היה צורך בביצוע בדיקה ביו כימית בדם של ההורמון הנקרא HCG (בדיקת בטא). בחקירתו הסביר באריכות את חשיבות ביצוע בדיקת בטא. עוד הסביר כי "כשההיריון לא יושב ברחם אלא יושב בחצוצרה ערכי בטא הם מאוד לא יציבים, יש להם תנודות…" (שם,
17. — סוף עמוד 4 —
18. עמוד 14 18-20). עם זאת, בהמשך החקירה, הודה כי לא ניתן ללמוד מתוצאות הבדיקה על מיקום ההיריון (שם עמוד 23 שורות 18-20) וכאשר נשאל מה צריך לעשות במצב שידוע קיום הריון אך לא ידוע מיקומו השיב "מזמין אותה ראשית כל למעקב אולטרא סאונד וגינאלי" (שם, עמוד 24 שורה 7). לא זאת אלא זאת, פרופ' שנפלד העיד כי תוצאת הבדיקה הראשונה לא הייתה מדליקה "נורה אדומה", אלא רק לאחר בדיקה נוספת היה ניתן להסיק מסקנות ע"י השוואת התוצאות (שם, עמוד 39 שורות 1-17).
19. פרופ' פייגין הסכים כי התובעת הייתה בסיכון מוגבר להריון חוץ רחמי, לאור העובדה שעברה כריתת חצוצרה ימנית עקב הריון בתוכה, אך ציין שעריכת בדיקת HCG כמותית לא הייתה מקדמת את הנתבע בהבחנת מיקום ההיריון. הלה הבהיר כי "מה שאני אומר, זה שברגע שאני רואה שיש שק ברחם ואני יודע שהיא בהיריון, זה לא שיש מצב שהיא- הייתה אישה באה אלי, עושה לה אולטרא סאונד, לא רואה שק ברחם, אני רוצה שנבדיל את ההבדל, לא רואה שק ברחם שולח אותה לבדיקת בטא. רואה שק ברחם, מזמין אותה לאולטרה סאונד חוזר. זה COMMON PRACTICE…הבדיקה הזאת הממוקדת הזאת, לא עוזרת לי כהוא זה, ואיך להמשיך ולחשוב על זה שזה אקטו" (שם עמוד 67 שורות 22-24 ועמוד 68 1-7).
20. יתרה מכך, לשיטתו אף בדיקה גניקולוגית אינה נחוצה בבדיקה הראשונית והוא עצמו לא היה מבצע אותה אצל מטופלת במצבה של התובעת ובלשונו: "אישה מגיעה אלי באיחור של וסת…ולא מתלוננת על כאבים או דימום או הפרשות או משהו כזה. הדבר היחידי שאני עושה בשלב, לאישה מוכרת שהיא פציינטית שלי שאני מכיר אותה והייתה אצלי במעקב בשנתיים האחרונות, כל מה שאני עושה זה אולטרא סאונד וגינאלי..זה הכל. אני אפילו לא עושה לה בדיקה גניקולוגית…" (שם, עמוד 79 שורות 1-16).
21. ממכלול הראיות במקרה זה עולה כי הנתבע לא אבחן הריון חוץ רחמי. ברם, לא השתכנעתי כי יש לייחס לנתבע התרשלות כלשהי בעניין זה. לא כל איחור או טעות באבחון המקים חזקת רשלנות. לעיתים, האיחור נובע מקוצר ידה של הרפואה, על האמצעים העומדים לרשותה, ולכן גם כאן המבחן יהיה האם רופא סביר בנסיבות העניין, יכול וצריך היה לאבחן הריון חוץ רחמי קודם לשלב בו הוא אובחן הלכה למעשה (ע"א 3264/96 קופת חולים נ' פלד, פ"ד נב (4) 849). כאמור, בבדיקת האולטרא סאונד הוגינאלי זיהה הנתבע שק הריון בתוך הרחם בקוטר 5 מ"מ המתאים לשבוע 5 של היריון תוך רחמי תקין, ללא צל עובר (רק לאחר קבלתה בבית חולים וביצוע בדיקות על קול התברר כי מדובר בפסאודו שק (שק מדומה)). כפי שעלה מחוות דעת פרופ' פייגין, "בדיקת האולטרא סאונד הדגימה שק היריון ברחם, אשר בדיעבד התברר שהיה שק מדומה. מציאות שק הריון ברחם אפילו באישה הנמצאת בסיכון מוגבר להריון אקטופי הנו סימן מרגיע". בנוסף, על פי חוות דעתו של פרופ' פייגין, אין בבדיקת האולטרא סאונד הוגינאלי סממן כלשהו היכול להתריע על כך שמדובר
22. — סוף עמוד 5 —
23. ב-"פסאודו-שק" או שק היריון מדומה. קביעה זו של פרופ' פייגין לא נסתרה והיא מקובלת עלי. מכאן שהנתבע פעל באופן סביר בהחלט לאחר שזיהה את שק ההיריון בתוך הרחם.
24. לא למותר לציין, כי עוד עולה ממקרא התיעוד הרפואי, כי התובעת לא העלתה תלונות כלשהן אודות כאבים, רגישות, דימומים או כל תלונה אחרת שבגינה נדרש הנתבע לחשוד בקיום הריון חוץ רחמי. למעשה, פרט לעברה הרפואי, אשר היה ידוע לנתבע, לא היה כל סימן המחשיד כי מדובר בהריון חוץ רחמי. בנסיבות אלו אינני מוצא התרשלות בעצם העובדה שהנתבע לא אבחן הריון חוץ רחמי.
25. כך גם אינני סבור כי הנתבע התרשל בכך שלא הפנה את התובעת לבדיקת בטא, ולו משום שלא השתכנעתי כי בדיקה בסמוך ליום הביקור הייתה מגלה את מיקום ההיריון. אף פרופ' שנפלד אישר, כאמור, כי עריכת בדיקת דם בסמוך ליום הבדיקה הראשון אכן לא הייתה יכולה להואיל לנתבע לאבחון מקום ההיריון (שם, עמוד 39 שורות 17-19). היינו, אם הייתה מתלווה לבדיקת האולטרא סאונד גם בדיקת בטא המעידה על הריון לא הייתה לנתבע כל סיבה לחשוד בהריון חוץ רחמי, מכל מקום לא ביום 28.6.04. גם הנתבע הסביר כי בשלב זה לא הייתה בדיקת בטא יכולה להוסיף מאום לגבי מיקום ההיריון, ולכן לא שלח את התובעת לבדיקה זו (שם, עמוד 139 שורות 1-12). הלה אישר כי "בטא HCG זה בדיקה חשובה, אנו עושים את זה במסגרת אשפוז בבית חולים, לראות האם זה היריון שהוא מתקדם או שזה היריון בתוך הרחם, מחוץ לרחם, היריון שנגמר בהפלה או שמתקדם בצורה תקינה" (שם, עמוד 147 שורות 1-5), אך הוסיף כי רק כאשר הוא חושד בהריון לא תקין הוא מפנה לבדיקת בטא (שם, עמוד 161 שורות 8-10). יתר על כן, גם אם הייתה התובעת נשלחת לבדיקת בטא, נתון משמעותי ראשון ניתן לקבל רק אחרי בדיקת בטא נוספת ועריכת השוואה בין התוצאות של שתי הבדיקות. ברור כי לאור התפתחות העניינים במקרה שלפנינו, לא ניתן היה לקבל נתון שכזה עקב סדר הזמנים והתפתחות האירועים תוך זמן קצר ביותר. לפיכך, יש לדחות את טענות התובעת בעניין בדיקת הבטא.
26. אשר לטיפול במטוטרקסט: בענייננו, אין חולק כי האופציה של טיפול במטוטרקסט לצורך המסת הריון חצוצרתי לא הועלתה ע"י הנתבע.
27. פרופ' שנפלד קבע בחוות דעתו כי "…הגילוי הנאות דרש כי ימסרו לה דרכי טיפול חלופיות, אשר מוכרות לכל גניקולוג סביר באותן השנים, בייחוד השימוש בתרופת המטרוטרקסט, אשר יכלה הייתה לגרום לספיגת ההיריון בתוך החצוצרה ולאפשר כניסה להיריון בהמשך".
28. בנסיבות העניין, לא מצאתי ממש בטענת התובעת, לפיה היה על הנתבע להציג לתובעת את האופציה הטיפולית במטוטרקסט. ודוק, לאור תוצאות בדיקת האולטרא סאונד לא היה
29. — סוף עמוד 6 —
30. כלל מקום לשקול טיפול שכזה באותו שלב ובודאי שלא היה מקום להציע טיפול שכזה לתובעת זאת משלא הייתה כל אינדיקציה להריון חוץ רחמי במועד הבדיקה. לפיכך, לא היה מקום לדון או להציג טיפול כזה או אחר המתייחס להיריון חוץ רחמי. יאמר, כי על הרופא לשקול יחד עם המטופל אופציות טיפוליות שהן מסתברות מתוצאות הבדיקות וסבירות באותן הנסיבות. כאשר אין אינדיקציה כלשהי לשקול ולהציע טיפול מסוים ודאי שאין להטיל על כתפי הרופא אשם כלשהו שלא שקל והציע אותו טיפול.
31. למעלה מן הצורך, אוסיף כי אף פרופ' שנפלד אישר בחקירתו בבית המשפט כי אין בטיפול האמור הצלחה מלאה ולעיתים לא ניתן למנוע כריתת החצוצרה (שם, עמוד 36 שורות 8-12). והרי כן, על פי הראיות שהובאו עולה כי גם לו טופלה התובעת במטוטרקסט היה קיים סיכוי גבוה לפגיעה בחצוצרה. זו גם הייתה דעתו של הנתבע לאור ניסיונו הרב וכן דעתו של פרופ' פייגין. לסיכום, לא היה מקום להעלות טענה זו כלל מהטעמים שהובאו לעיל.
32. עוד יצוין, כי הנתבע לא היה אדיש למצבה של התובעת. הוא אמנם לא סבר שיש מקום לבצע בדיקת בטא, לא הנחה את התובעת להימנע מקיום יחסי מין ולא יידע אותה על האופציות הטיפוליות העומדות בפניה במצב של היריון חוץ רחמי, אך לא הייתה כל סיבה לעשות כן ביום 28.6.04. בנסיבות העניין, הסיכון להיריון חוץ רחמי היה תיאורטי בלבד לאור הממצאים שעמדו בפני הנתבע. הנתבע פעל בהתאם לנורמות המקובלות שעה שהזמינה למעקב אולטרא סאונד כעבור שבוע.
הרישום הרפואי בתיק
33. לטענת התובעת, הרישומים הרפואיים של הנתבע לאקוניים וחלקיים. לשיטתה, ברשומה הרפואית מיום הביקור, אין אזכור האם בוצעה בדיקה גניקולוגית, מה היו תוצאותיה ובאיזה אופן בוצעה בדיקת האולטרא סאונד.
34. הנתבע העיד בחקירתו כי בדק את התובעת "בדיקה גניקולוגית שלמה" אשר כללה בדיקת אולטרא סאונד וגינאלי לזיהוי מיקום ההיריון. פרופ' שנפלד אישר בחקירתו כי הדרך היחידה לראות שק היריון תוך רחמי קטן המתאים ל-5 שבועות הינה באמצעות בדיקת אולטרא סאונד וגינאלי (שם, עמ' 5 שורות 14-23). כמו כן, מהרישום הרפואי לא ניתן ללמוד על תלונות, כאבים או ממצאים אחרים המחשידים להיריון חצוצרתי.
35. זאת ועוד, פרופ' פייגין הבהיר כי גם אם לא יכול לאמור במאה אחוז שנערכה בדיקה גניקולוגית, הרי שניתן להבין זאת מהמסמכים הרפואיים וממילא ניתן היה להסתפק בביצוע בדיקת אולטרא סאונד (שם, עמוד 78 שורות 3-4).
36.
37. — סוף עמוד 7 —
38. יצוין, כי הנתבע הסכים שכיום הוא נוהג לפרט ברשומה הרפואית פרטים נוספים כמו פרטי הבדיקה הגינקולוגית, הנחיות בשחרור, אותם לא מצא לנכון לפרט בעבר (שם, עמוד 158 שורות 14-22). עם זאת, הנתבע חזר והדגיש כי בהסתמך על הרישום מיום 28.6.04, זכרונו ובהסתמך על נוהלי ושגרת התנהגותו עם מטופלות, הוא ביצע לתובעת בדיקה גינקולוגית מקיפה, בדיקת אולטרא סאונד וגינאלי והנחה אותה לחזור לבדיקת אולטרא סאונד חוזרת כעבור שבוע (שם, עמוד 137 שורות 9-24, עמוד 138 שורות 1-8).
39. במקרה דנן, התיעוד הרפואי שנרשם על ידי הנתבע נרשם בחסר, אך אין מקום לשעות לטענה כי הדבר מהווה נזק ראייתי הפועל במקרה זה כנגד הנתבע. אכן, מקום בו היה על הרופא לבצע רישום נאות וזה לא נעשה, מבלי שניתן למחדל זה הסבר המניח את הדעת, יועבר נטל ההוכחה בדבר העובדות השנויות במחלוקת שיכלו להתברר מתוך הרישום, אל הרופא או הממסד הרפואי הנתבע, כשעל פי מתחם התפרסותו של החסר הראייתי, נגזר היקפו של הנטל המועבר (ע"א 9063/03 פלוני נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, פורסם במאגרים). ברם, מחדל ברישום כשלעצמו אינו מטיל אחריות על בעל חובת הרישום אם אין קשר סיבתי בין מחדלי הרישום לנזק. בענייננו, לא ניתן לומר שהחסר הרפואי הוא שגרם נזק כלשהו לתובעת. זאת משום שאפילו אם היה הנתבע רושם את פרטי הבדיקה הגינקולוגית ואת ההנחיות לשחרור, לא היה בכך כדי להיטיב את מצבה כיום, שכן כאמור הנתבע לא איבחן היריון חוץ רחמי בבדיקה האמורה ולא היו ממצאים או תלונות שיכלו להחשיד להיריון חוץ רחמי. כמו כן, הנתבע, אשר העיד באופן מהימן, השלים את הפרטים החסרים. לא זאת אלא זאת, המומחה מטעם התובעת אישר שהדרך היחידה לראות את ממצאי הבדיקה שנרשמו היא באמצעות בדיקת אולטרא סאונד וגינאלי. יודגש כי לא עלה מהחומר הרפואי, הבדיקות או מחוות דעת המומחים של שני הצדדים היה סממן כלשהו לפני הנתבע שהיה אמור לעורר חשד כי מדובר בהיריון חוץ רחמי.
40. בשולי הדברים, אומר כי לא מצאתי לנכון להתייחס לטענות הצדדים שהועלו בשאלת "ההיריון רצוי/ לא רצוי", שכן קביעה כזו או אחרת לא אמורה לשנות את אחריות הנתבע או התנהלותו. יחד עם זאת ראוי לציין כי המסמך שמסר הנתבע לידי התובעת ובו הפניה לוועדה להפסקת היריון תומך באופן משמעותי בטענות הנתבע כי התובעת אמרה לו שמדובר בהיריון לא רצוי ועל כן מסר לה מסמך זה, שכן אחרת אין כל היגיון בעריכת המסמך ומסירתו על ידי הנתבע לתובעת.
41. ראוי לדחות מכל וכל את ניסיונה של התובעת לסמוך במסגרת סיכומיה על מאמרים שונים שלא הוגשו במהלך הדיונים ולא עמדו לעיונו של מומחה הנתבע או הנתבעת עצמו ובכך לא התאפשרה תגובה ראויה למאמרים אלה. צירוף מאמרים אלה לסיכומי התובעת הוא מעשה שלא יעשה ויש להתעלם לחלוטין מהמאמרים, האמור בהם וטענות התובעת הסומכות על מאמרים אלה.
— סוף עמוד 8 —
סוף דבר
42. אשר על כן, הנני סבור שלא הוכח כי הנתבע סטה מנורמות התנהגות סבירה של רופא כאשר לא שלח את התובעת לבדיקות דם כבר ביום 28.6.04 ולא הציג לה אופציות טיפוליות במקרה של היריון חוץ רחמי.
43. התוצאה היא אפוא, כי דין התביעה להידחות.
44.התובעת תשלם לנתבעים הוצאות המשפט וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 15,000 ₪. סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.
כרמי מוסק
ניתן היום, כ"ג כסלו תשע"ב, 19 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים.
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה
