גופים זרים בוושט – esophagus foregin bodies

גוף זר בוושט או לעיסה של גוש מזון גדול מתרחש לרוב בקרב ילדים וחסרי שיינים או מבוגרים עם בעיות מנטליות. הגוף הזר השכיח ביותר בקרב מבוגרים הוא גוש מזון, לרוב בשר, מעל להיצרות הוושט. רוב הגופים הזרים יכולים לעבור חסימות אלו בוושט, אולם לפעמים יש גם גבולות פיזלוגיות או פתלוגיות שחוסמות את הדרך לקיבה. באופן פיזיולוגי לוושט קיימים שלושה אזורים צרים ואלו מגדילים את הסיכוי לחסימות. התמונה הקלינית השכיחה היא הופעה חריפה של קושי בבליעה או חוסר יכולת מלא בבליעת רוק. בנוצר יכולה להופיע רגישות בצוואר. חוסר יכולת לבלוע הפרשות של חלל הבא הוא תסמין חשוב מכיוון שהוא מצביע על חסימה מלאה. תסמינים נלווים שיכולים להופיע במצב כזה: הפרשת יתר של ריר, הרגשת מלאות מאחורי לעצם בית החזה, חזרה של מזון בלתי לעוס לחלל הפה, לעיתים גם ירידה בחוסר היכולת בשתיית נוזלים. בהתעוררות לחשד לגוף זר בוושט תבוצע בדיקה אנדוסקופיה בכדי לנסות ולברר את הגורם לחסימה. הטיפול יתבצע על פי תוצאות החסימה ועלול לכלול: תרופות להורדת רמת החוציות בבטן, הרחבת וושט ו/או ביופסיה.

 

מקרי רשלנות רפואית – גופים זרים בוושט

 

קיימים מספר סיבוכים של גופים זרים בוושט ובניהם: דימום של מערכת העיכול, עצירות וחסימת מעיים. כל השיטות להזזת הגורם אשר חוסם את הוושט צריכים להבחר בקפידה ולפי הצורך. לעיתים סיבוכים שונים עלולים להתעורר כתוצאה מאכסון של הגוף הזר במקומו. גוף זר שנשאר במקומו, כגון חפצים חדים או בטריות, עלול עם הזמן לגורם לארוזיה או קריעה של דופן הוושט.סיבוכים המתעוררים מן האנדוסקופיה יכול להיות קשורים לאלחוש, פגיעה של רירית הוושט וחירור קיר הוושט.

עילות לתביעה ברשלנות חוסר תפקוד גוף זר בוושט :

 

          התרשלנות בזמן אבחון המחלה לאחר הופעת סיבוכים לא רצויים כגון חוסר יכולת בבליעת הפרשות מחלל הפה או חוסר נוחות בצוואר.כאבים בלתי נסבלים או איבוד שמיעה.

          רשלנות בסוג או בעיתוי של בדיקות חיוניות ובביצוע נסיון להזזת הגוף הזר.

          רשלנות בחוסר תשומת לב לגוף זרים הנשארים בוושט וגורמים לאירוזיה ולדימומים.

 

 

לשאלות על רשלנות רפואית בנושא גוף זר בוושט ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה מופיעים בראש העמוד משמאל.

 

מקרה רשלנות רפואית חוסר תפקוד של צינור השמע – Eustachian tube dysfunctin

צינור השמע מחבר את האוזן האמצעית לגרון. תפקידו של צינור השמע הוא להשוות לחצים עם הסביבה. לעיתים אנשים מפתחים תסמינים כאשר צינור השמע לא מצליח לבצע פעולה זו. במילים אחרות, הצינור סגור כאשר בעצם הוא צריך להיות פתוח. הדבר עלול להיות מלווה בכאב או בתחושת מלאות באוזן. הבעיה עלולה להיות ממקור ספציפי או בעת טיסות, עלייה לקומות גבוהות או צלילה. לעיתים הדבר יכול להתרחש כתוצאה משימוש בפקקי אוזנים. צורה אחרת חוסר תפקוד של צינור השמע הוא כאב כרוני בצינור השמע הגורם לתחושת המצאות בתוך חבית בזמן דיבור. לעיתים צינור השמע נפתח ונסגר באופן קצבי, וגורם לרעש של נקישות. הסיבות העיקריות שעלולות להוביל לחוסר תפקוד של צינור השמע הם: גיל,אלרגיות,ודלקת של האוזן האמצעית. אבחנת המחלה נעשת באופן כללי על ידי התמונה הקלינית של החולה ודיווח על תחושת מלאות באוזן אשר חולפת בעת בליעת רוק. הטיפול בחוסר תפקוד של צינור השמע נעשה באופן פרטני על פי הגורם שהובילו למצב.

מקרי רשלנות רפואית – חוסר תפקוד של צינור השמע

חוסר תפקוד של צינור השמע הוא לרוב מצב שפיר שנפתר מעצמו ברוב המקרים או לאחר טיפול. איבוד השמיעה היא לרוב דבר חולף.יחד עם זאת יכולים להתעורר לספקטרום של סיבוכים שונים: זיהומים, וריטיגו, דלקת באוזן החיצונית, קרע בעור התוף, החמרת כאבים,ציפצופים באוזנים ובחילות.

   עילות לתביעה ברשלנות חוסר תפקוד של צינור השמע :

          התרשלנות בזמן אבחון המחלה לאחר הופעת סיבוכים לא רצויים כגון קרע בעור התוף או בחילה כרוניות, כאבים בלתי נסבלים או איבוד שמיעה.

          רשלנות בסוג או בעיתוי של בדיקות חיוניות במצב של חוסר תפקוד של צינור השמע,

          ביצוע אנמנזה חלקית או לא נכונה וחוסר תשומת לב לתסמינים הרגשת מלאו באוזן או הפרשות.

לשאלות על רשלנות רפואית בנושא חוסר תפקוד של צינור השמע ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה מופיעים בראש העמוד משמאל.

 

גרגירומת ע"ש וגנר ( wegener’s granulomatosis)

גריגרומת ע”ש וגנר היא הפרעה לא שכיחה אשר גורמת לדלקת בכלי הדם, ועקב כך מגבילה את זרימת הדם לאיברים שונים בגוף. בחלק הארי של המקרים גריגרומת ע”ש וגנר גורמת לפגיעה בכליות, ריאות ודרכי הנשימה העליונות. מעבר לדלקות בכלי הדם, המחלה מייצרת סוג של רקמה דלקתית בשם גרנולומה אשר הורסת רקמה תקינה. הסיבה המדוייקת אשר מובילה למחלה היא איננה ידועה. התסמינים של המחלה יכולים להתפתח באופן הדרגתי או באופן חריף. התסמין הראשון של גריגרומת ע”ש וגנר בדרך כלל מגיע מדרכי הנשימה. לעומת כאשר התנאים מחריפים בצורה מהירה, והאפקט שלהם על כלי הדם הופך למשמעותי, אז התמונה הקלינית של החולה יכולה לכלול: נזלת עם מוגלה, דימום מן האף, כאבי באזור הסינוסים כתוצאה מסינוסיטיס, צרידות, דלקת של החניכיים, דלקות אוזניים, שיעול כאב חזה וקוצר נשימה. באופן כללי המחלה מתרחשת סביב גיל 40. שחורים נוטים לחלות במחלה יותר מאשר לבנים.

מקרי רשלנות רפואית – גריגרומת ע”ש וגנר

אבחנה מוקדמת וטיפול מוקדם עלול להוביל ברוב המקרים להחלמה מהירה. ללא טיפול, גריגרומת ע”ש וגנר יכולה להיות קטלנית, בעיקר אם היא תוקפת את הכליות. מעבר להשפעה על דרכי הנשימה העליונות והתחתונות, גריגרומת ע”ש וגנר עלולה להשפיע על כל האיברים, כולל על העור, עיניים, אוזנים, עמוד השדרה, ולב. איבוד שמיעה, הצלטקויות של העור והתקפי לב הן סיבוכים שכיחים למחלה.

עילות לתביעה ברשלנות גריגרומת ע”ש וגנר :

          אבחון בשלב מאוחר יותר של המחלה לאחר מעורבות של הכליות, והדרדרות מצב הכליות עד לכשלון תפקודי מה שעלול להוביל לטיפול בדיאליזה או איבוד הכליות.

          חוסר הפנייה לבדיקות הדמייה מתאימות ובזמן המתאים לצורך אבחנת המחלה כגון בדיקות דם לאיתור נוגדנים מיוחדים, בדיקות שתן שעלולים להצביע על איכות תפקוד הכליות, צילום רנטגן שעלול להדגים גושים או חללים , וביצוע ביופסיה של האיבר המעורב במחלה, ברוב המקרים הכליות.

לשאלות על רשלנות רפואית בנושא גרירומת ע”ש וגנר ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה מופיעים בראש העמוד משמאל.

 

רשלנות רפואית גידולים אנדוקריניים –endocrine tumors

המערכת האנדוקרינית היא מערכת בלוטות אשר מייצרות הורמונים ושולחים אותם לחלקים אחרים בגוף במערכת הדם. קיימים מספר בלוטות במערכת האנדוקרינית: בלוטת התריס, הלבלב, בלוטת המגן, בלוטת יותר הכלייה, בלוטת יותרת הכלייה. סרטן אנדוקריני הוא סרטן אשר צומח מאחת מן הבלוטות הללו. המקום הכי שכיח להופעת סרטן במערכת ההזו היא בלוטת התריס. קרוב ל 38,000 חולים מאובחנים עם סרטן בבלוטת התריס מידי שנה בארצות-הברית. גידולים בבלוטת יותרת הכלייה הם נדירים. הם מגיעים במקור מבלוטת יותרת הכלייה עצמה או ממקור אחר בגוף. קיימים גם סינדרומים שמערבים גידולים סרטניים בכמה בלוטות שונות בגוף. הטיפול הראשוני עבור סרטן של בלוטת התריס הוא הסרה של הבלוטה. הטיפול הסטנדרטי בגידולים של בלוטת יותרת הכלייה ושל גידולים נוירואנדוקרינים הוא הסרת הרקמה הסרטנית.

מקרי רשלנות רפואית- גידולים אנדוקריניים

גידולים אנדוקריניים יכולים להוביל לשלל רב של סיבוכים בהתאמה לבלוטה אשר בה צמח הגידול. גידולים בבלוטת יותרת המוח אינם גדלים או מתפזרים יתר על המידה. גידול כזה יכול לגרום ללחץ על עצב הראייה ולגרום לאבוד הראייה. סיבוך אחר אולם פחות שכיח הוא מצב פתאומי של דימום לתוך גידול גידול בבלוטת יותרת המוח. הדבר ילווה בכאב ראש פתאומי חריף בעיות ויזואליות כגון ראייה כפולה או צניחה של העפעף. באופן כללי הפרוגנוזה של גידולים אנדוקרינים היא חמש שנים השרדות באחוז של 94 אחוז במידה והגידולים אותרו בזמן וטרם שלחו גרורות.

עילות לתביעה ברשלנות בנושא גידולים אנדוקרינים:

          אבחון בשלב מאוחר יותר של המחלה לאחר שליחת גרורות לאיברים סמוכים ורחוקים.

          סיבוכים של זיהומים או דימומים לאחר ניתוח להסרת גידול בבלוטה אנדוקרינית בדגש על סיבוכים כאלו במוח בעת גידול בבלוטת יותרת המוח. חוסר פירוט מלא את הסיבוכים הללו לחולה לפני הכניסה לניתוח.

          ביצוע אנמנזה חלקית או לא נכונה וכתוצאה מכך עיקוב בהחלטת הסרת גידול מבלוטת התריס.

לשאלות על רשלנות רפואית בנושא גידולים אנדוקרינים ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה מופיעים בראש העמוד משמאל.

 

 

 

את עילת תביעתו של הילד נהוג לכנות "חיים בעוולה" (wrongful life), ובכך להבדילה מעילת תביעתם של ההורים, המכונה "הולדה בעוולה" (wrongful birth).

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע”א 1326/07
וערעור שכנגד
ע”א 572/08
ע”א 8776/08
ע”א 2600/09
ע”א 2896/09
ע”א 3856/09
ע”א 3828/10
לפני:
כבוד הנשיאה (בדימ’) ד’ ביניש
כבוד הנשיא א’ גרוניס
כבוד המשנה לנשיא א’ ריבלין
כבוד השופטת מ’ נאור
כבוד השופטת ע’ ארבל
כבוד השופט א’ רובינשטיין
כבוד השופט ס’ ג’ובראן
המערערת בע”א 1326/07 (המשיבה בערעור שכנגד):
ליאור המר המערערת בע”א 572/08:
מדינת ישראל המערער בע”א 8776/08:
פלוני (קטין)
המערערת בע”א 2600/09 והמשיבה בע”א 2896/09:
מכבי שירותי בריאות המערערים בע”א 3856/09:
1. ערן סידי
2. צפורה סידי
3. יגאל סידי
המערערת בע”א 3828/10:
שירותי בריאות כללית
נ ג ד המשיבים בע”א 1326/07 (המערערים בערעור שכנגד):
1. פרופ’ עמי עמית
2. מור המכון למידע רפואי בע”מ
3. שירותי בריאות כללית המשיב בע”א 572/08:
פלוני (קטין) המשיבים בע”א 8776/08:
1. ויקטוריה שראי
2. אלכס וולפרט
3. מכבי שירותי בריאות
4. ד”ר יבגניה מזור
5. קולמדיק בע”מ
6. ד”ר יוסף ברכה המשיבים בע”א 2600/09 והמערערים בע”א 2896/09:
1. נועם סבגיאן
2. ציונה סבגיאן
3. חיים סבגיאן המשיבים בע”א 3856/09:
1. קופת חולים של ההסתדרות הכללית
2. ד”ר דוד קמפף המשיבים בע”א 3828/10:
1. חן נאוה
2. חן אלי
3. עזבון המנוח חן זיו אור ז”ל ע”א 1326/07 וערעור שכנגד על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 25.12.06 בת.א. 745/02 שניתן על-ידי כבוד השופטת ב’ גילאור
ע”א 572/08 על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 2.12.07 בת.א. 259/02 שניתן על-ידי כבוד השופטת ב’ גילאור
ע”א 8776/08 על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 31.8.08 בת.א. 3344/04 שניתן על-ידי כבוד השופטת ש’ דברת
ע”א 2600/09 וע”א 2896/09 על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 29.1.09 בת.א. 8208/06 שניתן על-ידי כבוד השופט י’ עדיאל
ע”א 3856/09 על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 2.4.09 בת.א. 1338/97 שניתן על-ידי כבוד השופט ע’ חבש
ע”א 3828/10 על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 11.4.10 בת.א. 8459/06 שניתן על-ידי כבוד השופט י’ ענבר
— סוף עמוד 2 —
בשם המערערת בע”א 1326/07: עו”ד כרמי בוסתנאי; עו”ד שמרית כהן באום
בשם המשיב 1 בע”א 1326/07
והמערער שכנגד: עו”ד חיים זליכוב; עו”ד אופיר בן משה
בשם המשיבות 3-2 בע”א
1326/07 והמערערות שכנגד: עו”ד אילן עוזיאל
בשם המערערת בע”א 572/08: עו”ד אורית סון; עו”ד מיכל שרביט
בשם המשיב בע”א 572/08: עו”ד מירון קין; עו”ד אכרם מחאג’נה
בשם המערער בע”א 8776/08: עו”ד אלי לוטן; עו”ד דליה לוטן
בשם המשיבים 6-3 בע”א 8776/08,
בשם המערערת בע”א 2600/09
והמשיבה בע”א 2896/09, בשם
המשיבים בע”א 3856/09 ובשם
המערערת בע”א 3828/10: עו”ד יעקב אבימור
בשם המשיבים בע”א 2600/09
והמערערים בע”א 2896/09 ובשם
המערערים בע”א 3856/09: עו”ד עמוס גבעון; עו”ד איתי גבעון
בשם המשיבים בע”א 3828/10: עו”ד אנה רייף-ליגנזה
בשם ידיד בית המשפט: עו”ד אלי זהר; עו”ד ענבל זהר; עו”ד מירב שגיא
בשם לשכת עורכי הדין: עו”ד אסף פוזנר; עו”ד איתי ליבמן;
עו”ד אבישי פלדמן
כתבי עת: רועי גילבר, “הצורך בהכרעות קשות בתביעות”, מאזני משפט, ז (תש”ע) 441 יפעת ביטון , “” כאבים באזור הכבוד””, משפט וממשל, כרך ט (תשס”ו) 137 רונן פרי, “להיות או לא להיות:”, משפטים, כרך לג (תשס”ג) 507 בלהה כהנא, “פיצוי בגין קיצור תוחלת”, משפטים על אתר, ד (תשע”ב) 1 פסק-דין
המשנה לנשיא א’ ריבלין:
רקע
— סוף עמוד 3 —
1. הדיון בערעורים שלפנינו אוחד לשם הכרעה בשאלות העקרוניות הנוגעות לסוגיה המוכרת כעילת התביעה בגין “הולדה בעוולה”. סוגית ההולדה בעוולה מתעוררת, באופן טיפוסי, מקום בו נושא אדם מוגבלות מולדת כלשהי, ונטען כי התנהגות זהירה של הנתבעים – בדרך-כלל הגורמים הרפואיים שטיפלו באם ההרה – הייתה מונעת כליל את הולדתו. שתי עילות תביעה נפרדות עשויות לבוא בעקבות ההתנהגות הרשלנית: עילתם של ההורים ועילתו של הילד עצמו. את עילת תביעתו של הילד נהוג לכנות “חיים בעוולה” (wrongful life), ובכך להבדילה מעילת תביעתם של ההורים, המכונה “הולדה בעוולה” (wrongful birth).
2. שאלת ההכרה בתביעות בגין “הולדה בעוולה” ו”חיים בעוולה” נדונה לפני עשרים וחמש שנים בפסק-דינו של בית המשפט העליון בע”א 518/82 זייצוב נ’ כץ, פ”ד מ(2) 85 (1986) (להלן: הלכת זייצוב). בפסק-דין זה, שניתן בהרכב של חמישה שופטים, נקבע על דעת כל שופטי ההרכב כי אין מניעה להכיר בעילתם של ההורים – עילת ה”הולדה בעוולה” – במסגרת עוולת הרשלנות ובהתאם לעקרונות נזיקיים רגילים. המחלוקת, כבר אז, נסבה על שאלת קיומה של עילת התביעה של הילד.
בית המשפט הכיר, בדעת רוב, בעילת התביעה של הילד – עילת ה”חיים בעוולה”. עם זאת, נחלקו ביניהם ארבעת שופטי הרוב בעניין ההנמקה העיונית להכרה בעילת התביעה של “חיים בעוולה” וכפועל יוצא מכך – גם בשאלה כיצד יש לאמוד את שיעור הנזק. שאלה מכרעת זו נותרה שם ללא מענה. 3. המשנה לנשיא מ’ בן-פורת, אליה הצטרף השופט ד’ לוין, קבעה כי מן הראוי להכיר בעילתו של הילד רק באותם מקרים נדירים “בהם ניתן יהא לקבוע שטוב היה לאדם פלוני לולא נולד. לעתים תהא זו הנחה חברתית מוסכמת שמוטב היה לפלוני לא להיוולד מלחיות תוך מוגבלות חמורה” (שם, בעמ’ 97). במקרים אלה, כך לעמדתה, עצם הולדתו של הילד היא הנזק שנגרם לו. הערכת נזק זה במונחים כספיים, כך נקבע, אינה פשוטה; ואולם “מי שאחראי להיותו, מן המידה שיעניק לו פיצוי ממוני שבאמצעותו ניתן להקטין עד קצה האפשר את תוצאות הנחיתות” (הלכת זייצוב, בעמ’ 100). המשנה לנשיא בן-פורת הבהירה כי אין כוונתה לעריכת השוואה בין ילד שנולד עם מוגבלות לבין ילד הנולד בריא ושלם, “כי אם למיצוי הפוטנציאל הקיים כדי שיתפקד טוב יותר, ויסבול פחות, במצבו הנחות”. פתרון זה, כך הדגישה, מביא “בכלל
— סוף עמוד 4 —
חשבון את העובדה כי משנולד (ולו גם שלא בטובתו), בפנינו ילד הזכאי לחיים שיש בהם טעם, ולו גם במסגרת נכותו” (הלכת זייצוב, בעמ’ 100).
4. הנשיא (אז השופט) א’ ברק, שלעמדתו הצטרף המשנה לנשיא (אז השופט) ש’ לוין, קבע גם הוא כי יש להכיר בעילת ה”חיים בעוולה”. עם זאת, ההנמקה שבבסיס עמדתו שונה, ויש בה כדי להשפיע על היקף המקרים שבהם קמה עילת תביעה בגין “חיים בעוולה” ועל אופן הערכת הנזק. ביסודה של הנמקה זו עומדת ההשקפה שלפיה “חובת הזהירות המושגית של הרופא מטילה עליו לנקוט אמצעי זהירות סבירים, כדי שחייו של הקטין יהיו ללא מום. מכאן גם זכותו של הקטין, כי לא תהא התרשלות, אשר תעשה את חייו לחיי-מום. אין לו לקטין כל זכות לאי-חיים. האינטרס אשר הדין מגן עליו אינו האינטרס של אי-החיים, אלא האינטרס של החיים ללא מום. על כן, הנזק לו אחראי הרופא המתרשל אינו בעצם גרימת החיים, או במניעתם של אי-החיים. הנזק לו אחראי הרופא הוא בגרימתם של חיים פגומים… הרופא אחראי בגין גרימתם של חיים פגומים, ונזק זה מתגבש בהשוואה בין החיים הפגומים לבין החיים ללא פגם” (הלכת זייצוב, בעמ’ 117). בהתאם לגישה זו, תוכר עילתו של הילד גם במקרים שבהם המוגבלות אינה חמורה באופן יוצא-דופן, ואינה מובילה בהכרח למסקנה כי מוטב היה לילד אלמלא נולד. אומדן הנזק, לפי גישה זו, אינו מחושב לפי הפער שבין החיים במוגבלות לבין אי-חיים (כך לפי גישת המשנה לנשיא בן פורת), אלא לפי הפער שבין החיים במוגבלות לבין החיים ללא מוגבלות. אף שאלמלא העוולה לא היה הניזוק חי, ובוודאי שלא היה חי חיים ללא מוגבלות, הרי שלעמדת הנשיא ברק, ייחודיותה של הסוגיה מאפשרת לאמוד את הפיצויים בהשוואה לחיים ללא מוגבלות, במסגרת פרשנות גמישה ומותאמת של עיקרון “השבת המצב לקדמותו”.
5. השופט א’ גולדברג קבע, בדעת מיעוט, כי לא ניתן להכיר כלל בקיומה של עילת תביעה של הילד נגד הרופא, שעקב התרשלותו נולד הילד במוגבלות, כאשר ללא התרשלות – לא היה הילד נולד כלל. העדפת חידלון טרם בריאה על פני החיים, ולו במקרים נדירים – כך קבע השופט גולדברג – הינה בלתי אפשרית.
6. פסק-הדין בעניין זייצוב הכיר, אמנם, בעילת תביעתו של היילוד בגין “חיים בעוולה”, אך שאלות רבות הנגזרות ממנו נותרו ללא הכרעה. כפועל יוצא מכך, בשנים שעברו מאז שניתן פסק-הדין, נתעוררו קשיים של ממש ביישום הכלל העקרוני בדבר ההכרה בעילת התביעה של הילד בגין “חיים בעוולה”. קשיים אלה נבעו בחלקם
— סוף עמוד 5 —
מקיומן של שתי גישות שונות ביחס להיקף העילה וביחס לאופן חישוב הפיצויים, ובחלקם נבעו הם מעצם ההכרה בעילה עצמה. כך, נדרשו הערכאות הדיוניות, בין השאר, לקבוע מה נזקו של מי שנולד במוגבלות; כיצד יש לאמוד את שיעורו של הנזק; ואם גם מוגבלות קלה (שמא רק מוגבלות חמורה) מקימה ליילוד עילת תביעה. ואולם, בהעדר הלכה מחייבת, יושמה הלכת זייצוב באופן בלתי אחיד. לנוכח קשיים אלה, ולנוכח הצורך להכריע גם בסוגיות קשורות נוספות, החלטנו לאחד את הדיון בתיקים שלפנינו, ולקבוע את שמיעתם לפני הרכב מורחב של שבעה שופטים. בהחלטת הנשיאה ד’ ביניש מיום 29.12.2011, עמדנו על השאלות העקרוניות שבהן נדרשת הכרעתנו:
א. האם קיימת עילת תביעה ומהו הבסיס המשפטי שלה? האם נוכח הזמן שחלף מאז נפסקה הלכת זייצוב ו/או הקושי המתמשך ביישומה, יש לשנות מהלכה זו, או האם יש להעדיף את אחת הגישות שבוטאה בהלכת זייצוב על פני רעותה?
ב. בהתקיים עילה: האם יש להכיר בתביעת ההורים (wrongful birth) ו/או בתביעת הילד (wrongful life)? ובאילו מקרים תקום כל אחת מן העילות?
ג. עקרונות חישוב הפיצויים בשתי התביעות: בתביעת ההורים: השוואה בין ילד בריא לילד הפגוע? אמת מידה אחרת? בתביעת הילד: השוואה בין אי-החיים לבין החיים במום? השוואה בין החיים במום לבין החיים הבריאים?
ד. הוכחת הקשר הסיבתי – בתביעת ההורים (הוכחה כי היו מפסיקים את ההריון לו ידעו על המום הצפוי). בתביעת הילד – האם טוב מותו מחייו?
ה. פגיעה באוטונומיה – כעילה בתביעת ההורים – עילה נוספת או עילה חלופית לעילת ההולדה בעוולה?
עוד נקבע בהחלטה זו כי השאלות העקרוניות יוכרעו תחילה במסגרת פסק-דין חלקי, ולאחריו יימשך הדיון הפרטני בכל אחד מן התיקים, ככל שיוותר בכך צורך. לפיכך, נתייחס במסגרת החלטה זו לשאלות העקרוניות בלבד ולטענות הנוגעות לסוגיות אלה. ההכרעות בתיקים השונים תידונה בנפרד ושלא בהרכב זה, ואנו איננו קובעים דבר באשר לאחריותם של מי מהנתבעים בתיקים שלפנינו.
טענות הצדדים
— סוף עמוד 6 —
7. באי-כוח התובעים בתיקים שלפנינו צידדו בהכרה בעילת התביעה של הילד בגין “חיים בעוולה”, בהתאם לגישתו של הנשיא ברק בעניין זייצוב. יתרונה של גישה זו, כך נטען, הוא בכך שהיא מייתרת את הצורך לערוך השוואה בין החיים לבין אי-חיים, ולכמת את ערך החיים עצמם. נוסף על כך, טוענים התובעים השונים, גישתו של הנשיא ברק מקדמת את הוודאות ואת האחידות בפסיקה, שכן אין היא מצריכה לערוך הבחנה, עמומה מטבעה, בין “מום קשה” לבין “מום קל”, ואף פסיקת הפיצויים, שנעשית בהשוואה לאדם בריא, נעשית בשיטה המוכרת היט ב בתביעות נזיקין בגין נזקי גוף, עליה אמונים בתי המשפט. ההשוואה בין מוגבלויות שונות, כך שחלקן מזכות בפיצוי וחלקן לא מזכות בפיצוי, אינה ראויה גם מבחינה ערכית, כך נטען, שכן היא מפלה בין קבוצות שונות של בעלי מוגבלויות. יתרה מכך, שיקולים של צדק מתקן ושל הרתעה יעילה תומכים בפסיקת פיצוי מלא בגין הנזקים הכרוכים בנכות, אף אם היא נכות קלה באופן יחסי. באי-כוח התובעים אף מציינים כי לעמדתם לא ניתן לספק מענה מלא לצרכי הילד בגדרי תביעת ההורים, שכן הפיצוי להורים מוגבל לתקופה שבה תלוי הילד בהוריו. מבחינה מוסרית, כך נטען, ראוי להכיר בעילתו של הילד מקום בו נהג הרופא ברשלנות, וזאת אף אם יש קושי לאתר את הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין נזקי הנכות. התובעים מוסיפים כי אי הכרה בתביעת הילד תעניק מעין חסינות גורפת לרופאים שנהגו ברשלנות, וכי יש טעם לפגם בשמיעת הטענה כי גם חיים במום עדיפים על פני היעדר חיים, מפי רופא המבצע בדיקות שמטרתן היא דווקא לאפשר ביצוע הפלה במקרה של מום.
8. באי-כוח הנתבעים בתביעות השונות, לעומת זאת, מצדדים בביטול עילת התביעה של הילד בגין “חיים בעוולה”. לעמדתם, גישתו של הנשיא ברק בעניין זייצוב אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות יסוד של דיני הנזיקין, ואילו גישתה של המשנה לנשיא בן-פורת אינה מעשית, שכן בית המשפט נעדר כלים של ממש להשוות בין מצב של חיים במוגבלות לבין מצב של אי-חיים. נוסף על כך, בעצם ההכרעה כי ישנם מצבים שבהם עדיף לאדם שלא היה נולד, בשל שהוא לוקה במום, טמונה אמירה חברתית-מוסרית קשה, המנוגדת לערכים יסודיים של החברה ביחס לכבוד האדם ולקדושת החיים. מכל מקום, סבורים הנתבעים כי אם תוכר עילת התביעה בגין “חיים בעוולה”, ראוי להעדיף את גישתה של המשנה לנשיא, ולהבחין בין מומים “חמורים”, שלגביהם ניתן לכאורה לומר כי טוב לאדם אלמלא נולד, לבין מומים “קלים” יותר, שאינם מקימים עילת תביעה, לפי מידת עצמאות תפקודו של האדם ויכולתו לתרום לעצמו ולזולת, להשתלב בחברה ולחיות חיים שיש בהם סיפוק, משמעות והנאה.
— סוף עמוד 7 —
אפשרות נוספת, כך נטען, היא לערוך הבחנה מעין זו על בסיס הקריטריונים המשמשים את הוועדות להפסקת הריון, בבואן להחליט על מתן אישור לביצוע הפלה בשלב החיוּת. מעבר לכך, נטען כי אין להכיר גם בעילתם של ההורים, שכן ההוצאות שהם מוציאים לטיפול בילדם הן בגדר “הטבת נזק”; ובהעדר עילה לניזוק הישיר – הוא הילד – גם למיטיבי הנזק אין עילת תביעה. המסקנה, לפי גישת הנתבעים, היא כי יש להכיר בתביעת ההורים בגין פגיעה באוטונומיה בלבד.
9. ההסתדרות הרפואית בישראל ולשכת עורכי הדין התייצבו אף הן להליך, במעמד של “ידיד בית המשפט”.
ההסתדרות הרפואית עמדה בהרחבה על קיומה של מגמה, המכונה בפיה השאיפה להולדת “הילד המושלם”. לעמדתה, הקביעה שטוב לאדם שלא היה נולד מובילה לגישה בלתי סובלנית כלפי בעלי מוגבלויות, וכזו המייחסת להם נחיתות שבשלה ראוי למנוע מראש את לידתם. לפיכך סבורה ההסתדרות הרפואית כי מן הראוי לאמץ את גישתה של המשנה לנשיא בן-פורת בעניין זייצוב, תוך קביעת קריטריונים ברורים שיצמצמו את השימוש בעילת ה”הולדה בעוולה” (או “החיים בעוולה”) למקרים הקשים והחמורים ביותר, כהגדרתה. קריטריונים אלה, כך מציעה ההסתדרות הרפואית, ניתן לבסס על הנחיות משרד הבריאות לוועדות העל-האזוריות להפסקת היריון. ההסתדרות הרפואית מוסיפה ועומדת על תחושתם של רופאים מתחום המיילדות והגניקולוגיה, כמו גם של אלה המכהנים בוועדות להפסקת הריון, לפיה החשש מתביעה משפטית עשוי להוביל לריבוי בדיקות ולביצוע פעולות רפואיות או הפלות “מיותרות”.
10. לשכת עורכי הדין סבורה כי ראוי להכיר בעילות התביעה של “הולדה בעוולה” ושל “חיים בעוולה”. עוד היא סבורה כי ההבדל המעשי בין העמדות השונות, המכירות באופן עקרוני בתביעת ה”חיים בעוולה”, משמעותי פחות מכפי שנדמה בתחילה. כך, משום שגם לפי עמדת הנשיא ברק נדרש הילד-התובע להוכיח, במסגרת יסוד הקשר הסיבתי, כי המום חמור דיו, עד שוועדה להפסקת הריון הייתה מאשרת לבצע בגינו הפלה; ומשום שפסיקת הפיצויים, בפועל, אינה שונה באופן מהותי בין שתי הגישות. לשכת עורכי הדין מוסיפה כי להבנתה, אין לפסיקה בשאלת ההולדה בעוולה השפעה על מספר ההפלות שיבוצעו או על היקף הבדיקות במהלך ההיריון, שכן רצונם של ההורים בילד בריא הוא שמביא לאלה, ולא שאלת מתן הפיצוי בדיעבד. יתרה מכך,
— סוף עמוד 8 —
טוענת לשכת עורכי הדין כי רצוי שהמדיניות הציבורית בנוגע לשאלת ביצוע הפלות תיקבע במסגרת הדין החל על ביצוען, ולא במסגרת דיני הנזיקין. לגוף הדברים תומכת לשכת עורכי הדין בעמדה שהביע הנשיא ברק בעניין זייצוב. ההכרעה בשאלה אם עדיף לו לאדם שלא נולד משנולד, כך נטען, היא הכרעה קשה, אשר עדיף להימנע ממנה והיא אף צפויה להוביל לפסיקה בלתי אחידה. לשכת עורכי הדין טוענת עוד כי הימנעות מהכרה בעילה של הילד עשויה להותירו ללא פיצוי אם הוריו יעשו שימוש בלתי מושכל בפיצויים שנפסקו לטובתם, או אם ימסרוהו לאימוץ לאחר לידתו.
11. לבסוף יצוין כי היועץ המשפטי לממשלה הודיענו כי שר המשפטים הורה, לבקשתו, על הקמת ועדה ציבורית, בראשות כבוד המשנה לנשיא (בדימ’) א’ מצא (להלן: ועדת מצא), לשם גיבוש עמדתו בשאלת קיומה של עילת תביעה בגין הולדה בעוולה ובשאלת גדריה הרצויים של עילה זו. מסקנותיה של ועדת מצא הוגשו לבית המשפט ביום 19.3.2012, במסגרת “דין וחשבון הוועדה הציבורית בנושא ‘הולדה בעוולה'” (להלן: דו”ח הוועדה). ואולם הי ועץ המשפטי לממשלה לא הביע את עמדתו ביחס לשאלות העומדות להכרעה לפנינו. משכך, נמנענו מלראות במסקנות הוועדה עצמן חלק מטיעוני הצדדים, באשר הן נעדרות את המעמד שבדין הנתון לעמדתו של היועץ המשפטי לממשלה.
המסקנות האופרטיביות של הוועדה לא שימשו כחלק מן הטיעונים בפנינו, אך על אף האמור, ראוי לציין שדו”ח הוועדה הוא פרי עבודה מקיפה, רצינית ומעמיקה; במסגרת הוועדה ישבו טובי המומחים, נשמעו עדויות רבות, הוגשו ניירות עמדה מגורמים שונים, הוצגה סקירה של כל הסוגיות הרלבנטיות ואלה נבחנו לעומקן ביסודיות. קראנו את הדו”ח ומצאנו כי במובנים מסוימים, צועדת הוועדה בעקבות המסקנות אליהן הגענו. נוכח האמור, נפנה בהמשך דברינו לדו”ח הוועדה ככל שיהא רלבנטי לענייננו.
12. לאחר ששקלנו את מכלול היבטי הסוגיה, הגענו למסקנה כי במציאות המשפטית של ימינו, עשרים וחמש שנים לאחר שנפסקה הלכת זייצוב, לא ניתן עוד להכיר בעילתו של הילד – עילת ה”חיים בעוולה”.
קיימים קשיים משפטיים מהותיים, הנוגעים הן ליסוד הנזק הן ליסוד הקשר הסיבתי, המקשים על הכרה בעילת תביעה זו במסגרת עוולת הרשלנות. אך מעל ומעבר
— סוף עמוד 9 —
לקשיים משפטיים אלה, קיים קושי ערכי-מהותי בתפיסה לפיה חייו של מי שנולד עם מוגבלות יכולים להיחשב – בעייני היילוד עצמו – כ”נזק”. בהכירנו בקושי זה, ממשיכים אנו, למעשה, את התפיסה הערכית שהתווה הנשיא ברק בהלכת זייצוב. יתרה מזאת. כפי שיפורט להלן, מבקשים אנו להגשים את התכלית הראויה שעמדה בבסיס הלכת זייצוב – ליתן פיצוי מיטיב באורח מלא ככל האפשר לצרכיו של הילד בעל המוגבלות – אך זאת באמצעות עילת תביעתם של ההורים, אשר אינה מעוררת את הקשיים האמורים. הקשיים בהכרה בעילת תביעה בגין “חיים בעוולה”
13. בבסיס הלכת זייצוב, המכירה בעילת ה”חיים בעוולה”, עומדות, כאמור, שתי הנמקות עיוניות שונות ונפרדות. על-פי שתי הגישות, מתבססת התביעה בעילת ה”חיים בעוולה” על עוולת הרשלנות. יסוד ההתרשלות מוצא את ביטויו “במחדל רפואי רשלני לאתר במסגרת בדיקות שנערכו לאם, לקראת ההיריון או במהלכו, את קיומה (או החשש לקיומה) של לקות בעובר העתיד להיוולד, או במחדל לספק להורי היילוד מבעוד מועד מידע נדרש, בין על קיום חשש ללקות ובין על הצורך, או האפשרות, לבצע בדיקות נוספות שבכוחן לאמת או לשלול קיום חשש כאמור” (דו”ח הוועדה, בעמ’ 38). שתי הגישות מניחות כי יסוד זה התקיים. עם זאת, מעוררת כל אחת מן הגישות קשיים לוגיים או משפטיים הנוגעים להתקיימותו של אחד או יותר מיסודותיה האחרים של עוולת הרשלנות, לאמור: הנזק או הקשר הסיבתי.
הקשיים הנוגעים ליסוד הנזק
14. הגישה המוצאת ביטויה בפסק-דינה של המשנה לנשיא בן-פורת, מעוררת קושי מהותי הנוגע ליסוד הנזק. על-פי גישה זו, מוגדר, כאמור, יסוד הנזק בעילה כפער שבין אי-קיום או אי-חיים (מצבו של הילד אלמלא ההתרשלות) לבין הקיום במוגבלות (מצבו של הילד בעקבות ההתרשלות). חייו של הילד עצמם הם הנזק שנגרם לו. הגדרה זו של הנזק מחייבת הכרעה שיפוטית בשאלה אם יש מצבים שבהם עדיף לו לאדם שלא היה נולד משנולד, ומשכך מתחייבת “התמודדות עם שאלות מטאפיזיות המצויות בתחומי הפילוסופיה, המוסר והדת, באשר למשמעות הקיום לעומת אי-הקיום. התמודדות עם שאלות אלו אינה עניין להכרעה שיפוטית, לא מן הבחינה הנורמטיבית ולא מן הבחינה המוסדית” (דו”ח הוועדה, בעמ’ 39). ואמנם, הנשיא (אז השופט) א’ ברק הצביע על קושי זה במסגרת פסק-דינו בהלכת זייצוב כדלקמן:
— סוף עמוד 10 —
גישה זו [של המשנה-לנשיא בן-פורת – א’ ר’]… מעוררת מחדש את השאלה, אם בית המשפט מסוגל לקבוע, כי בתנאים מסוימים אי החיים עדיפים על פני חיי סבל. האם תפיסת העולם שלנו, גישתנו לעצם החיים ואי-הבנתנו את אי החיים, מאפשרת לנו, כשופטים, לקבוע, כי אכן קיימים מצבים, ולו נדירים, אשר בהם עדיף לא לחיות מאשר לחיות חיי סבל. מה פירושה של “עדיפות” זו? כאשר קוצרה תוחלת חייו של אדם, אנו מעריכים את סבלו זה. הערכה זו קשה היא אך אפשרית, שכן אנו מסוגלים להעריך את משמעותם של החיים, אך כיצד ניתן להעריך את משמעותם של אי החיים? …כאשר אנו מפצים על מוות או על קיצור תוחלת חיים, אין אנו משווים בין מצב החיים לבין מצב המוות, ואין אנו קובעים את עדיפותו של האחד על פני האחר, שכן אין בידנו כלים לכך. כל שאנו עושים הוא להכיר בזכות להמשיך ולחיות – ולו בסבל, ולו במום… כיצד נוכל איפוא להעריך את אי החיים? על-פי אילו אמות מידה ראציונאליות יוכל אדם סביר לקבוע, כי אף במקרה הקיצוני ביותר עדיפים אי החיים על פני חיים במום? (הלכת זייצוב, בעמ’ 116; ההדגשה הוספה).
15. אכן, מן הבחינה הנורמטיבית – דומה כי אין זה ראוי שבית המשפט יקבע כי מוטב לו לאדם מסוים, הלוקה במוגבלות בדרגת חומרה מסוימת, כי לא היה נולד. זאת ועוד. לבית המשפט כלל אין את הכלים הדרושים להגיע להכרעה כזו, שהרי בית המשפט נעדר מידע אודות טיבם של אי-החיים ומידע כזה, כמובן, אינו בנמצא (“אף אחד עוד לא שב משם” – אמר בית המשפט האמריקאי – “אף אחד עוד לא חזר משם כדי לספר לנו מהו היעדר חיים”. וראו גם את מאמרו של רונן פרי “להיות או לא להיות: האם זו השאלה? תביעות נזיקין בגין ‘חיים בעוולה’ כטעות קונספטואלית” משפטים לג(3) 507, 546-545 וההפניות בה”ש 177 (2003). (להלן: פרי)). אף מן הבחינה המוסדית, מוטב כי הסוגיה הנדונה לא תוכרע על ידי בתי המשפט. כאמור, על-פי גישתה של המשנה לנשיא בן-פורת, תקום הזכאות לפיצוי רק במקרים נדירים וביחס לילוד הלוקה במומים קשים ביותר. גי שה זו מחייבת, אפוא, הכרעה מהם אותם מומים קשים, אולם בהעדר בסיס נורמטיבי להכרעה שיפוטית כזו, מתחייבת המסקנה כי “לא בית המשפט הוא המוסד החברתי שבידו לפסוק הלכות בשאלות אלו” (דו”ח הוועדה, בעמ’ 39).
16. יודגש – במקרה זה אין מדובר בקושי לכמת את הנזק גרידא, אלא מדובר בקושי לקבוע אם נתקיים בכלל נזק. אמנם, ככלל נוהגת הפסיקה גמישות בעניין הוכחת
— סוף עמוד 11 —
יסוד הנזק, במיוחד מקום בו קיימים קשיי הוכחה אינהרנטיים שאינם תלויים בניזוק. כך הוא למשל ביחס להוכחת הפסדי השתכרות בעתיד (ראו למשל: ע”א 10064/02 “מגדל” חברה לביטוח בע”מ נ’ אבו חנא, פ”ד ס(3) 13, פס’ 9-7 לפסק-הדין (2005) (להלן: הלכת אבו חנא)). אלא שאת הגמישות הזו אין להמיר בספקולציה גרידא. בשאלה שלפנינו, הקושי טמון לא רק בקביעת גובה הנזק, אלא גם בשאלה המקדמית – אם קיים נזק, אם לאו. כך מציין פרי בהקשר זה:
אני מסכים שקשיי חישוב והערכה… אינם צריכים להרתיע את בתי המשפט מהטלת אחריות; אולם יש להבחין בין מקרים שבהם קיומו של הנזק מובן מאליו אך קשה להעריך את היקפו, לבין מקרים שבהם כלל לא ניתן להכריע בשאלת קיומו של הנזק. נזקים לא ממוניים הם נזקים שרובנו חווינו במישרין או בעקיפין. היכרותנו עם מצבי-קיום שונים של אינטרסים לא ממוניים מאפשרת לנו לדעת מתי חל שינוי לרעה במצבו של אינטרס כזה. שאלת קיומו של הנזק אינה בלתי-פתירה. הבעיה היחידה היא, כמובן, בעיית הכימות – אבל היות שמבחינה מושגית בעיה זו מתעוררת רק לאחר ששאלת האחריות כבר הוכרעה, היא אינה יכולה להצדיק (אפריורי) את שלילת האחריות. שונה המצב בנדון דידן. אי-קיום הוא מצב שאיש אינו מכיר, ולפיכך השוואתו למצב של קיום היא לעולם בלתי-אפשרית. בהעדר מישור ייחוס שאליו ניתן להשוות את מצבו הנוכחי של התובע, לא נוכל לקבוע אם נגרם נזק אם לאו. הבעיה אינה רק בעיה של כימות (פרי, בעמ’ 547).
17. על הקושי לעמוד על טיבו של מצב “אי-החיים”, עמדו גם בתי המשפט במדינות ארצות-הברית:
The argument that the child was in some meaningful sense harmed by being born and would have been better off not being born suggests that there is a perspective, apart from our life and world, from which one can stand and say that he finds nonexistence preferable to existence (Goldberg v. Ruskin (1986), 113 Ill. 2d 482).
“אין לנו פרספקטיבה, מלבד חיינו אנו בעולמנו, על-פיה נוכל לומר כי אי הקיום עדיף על הקיום”. — סוף עמוד 12 —
עוד נכתב כי:
Whether it is better never to have been born at all than to have been born with even gross deficiencies is a mystery more properly to be left to the philosophers and the theologians. Surely the law can assert no competence to resolve the issue, particularly in view of the very nearly uniform high value which the law and mankind has placed on human life, rather than its absence (Becker v. Schwartz (1978), 46 N.Y.2d 401, 386 N.E.2d 807).
“השאלה אם טוב לו לאדם שלא נולד, משנולד עם לקות רבתי, היא שאלה האפופה במסתורין, ויש להותירה לפילוסופים או לחכמי הדת”.
18. בהיעדר מסוגלות אנושית להכריע בשאלה אם ומתי עדיף אי הקיום על פני חיים במוגבלות, השמים הם הגבול למספר הגישות האפשריות בעניין זה. ודוק: אין המדובר בריבוי גישות גרידא, שאז ניתן היה להכריע ביניהן על דרך של פסיקת בית המשפט העליון. מכיוון שכל הגישות הן ספקולטיביות במידה שווה, יקשה להצביע על קריטריון רציונלי כלשהו להכרעה ביניהן, והדבר תלוי במידה רבה בתחושות בטן ובהשקפת עולם. כך למשל, ניתן לתהות מהם הדברים ההופכים את החיים לעדיפים בבירור על פני אי-קיום: מידת ההנאה והאושר שמפיק אדם מחייו; יכולתו למלא את חייו בערך; יכולתו ליצור קשרים אנושיים בעלי משמעות; טיב מודעותו לקיומו ולעולם הסובב אותו; רצונו הסובייקטיבי לדבוק בחיים; היכולת לחוש ולהבחין בנפלאות הבריאה; והיכולת האינטלקטואלית של האדם. שאלה אחרת היא כיצד יש למדוד משתנים אלה – האם מנקודת מבטו של הילד, שאינו מכיר מציאות שונה מזו שלתוכה נולד, או שמא מנקודת מבטו של אדם בריא? לשאלות אלה, לא ניתן לספק תשובה שיפוטית. היטיב לתאר את הדברים (אם כי בהקשר אחר (השופט ת’ אור ברע”א 5587/97 היועץ המשפטי לממשלה נ’ פלוני, פ”ד נא (4) 830, 858 (1997):
…עלינו להימנע משיפוט בדבר טיב חייו של [הילד] בהשוואה לילד רגיל בן גילו. עלינו להתמקד בבחינת טובתו של [הילד] מנקודת מבטו שלו. כאשר מדובר בילד, הסובל מלידתו מליקויים – גם ליקויים קשים, כמו במקרה שבפנינו – חייו, על מוגבלותם, הם ה”שלם” שממנו נהנה אותו ילד. מבחינתו של [הילד], דרך חיים אחרת מעולם לא באה בחשבון. איכות חייו, היא אותה
— סוף עמוד 13 —
איכות אשר מתאפשרת נוכח הליקויים הקשים שבהם נפגע. זהו, מבחינתו, עולם ומלואו. חיים אלה אינם ראויים להגנה פחותה מחייו של ילד אשר נולד והתפתח באופן נורמלי.
ואפילו ניתן היה להצביע על מצבים אשר בהם בבירור עדיף לאדם שלא היה נולד – וכאמור, נעדרים אנו יכולת זו – יש קושי של ממש להגדיר ולתחום מצבים אלה באופן ניתן לצפייה.
19. המשנה לנשיא בן פורת הציעה בעניין זייצוב לפתור קושי זה באמצעות בחינת השאלה אם עדיף היה לו לאדם שלא נולד, בראי ה”אדם הסביר”, קרי: האם האדם הסביר היה בדעה כי חייו של הניזוק “אינם חיים”. אלא שבהיעדר כל מידע ביחס לטיב החלופה לחיים במוגבלות, לא ניתן להיעזר גם בסטנדרט של סבירות לצורך מציאת תשובה נאותה. יתרה מכך, היכולת להפיק הנאה וערך בחיים חרף המוגבלות אף היא סובייקטיבית, ויש להניח כי היא משתנה מאדם לאדם. אמנם, לעתים נעשה שימוש בביטוי “חייו אינם חיים” ביחס לחיים במוגבלות קשה, ואולם אין הדבר אלא בגדר ביטוי שנועד להצביע על קיומו של קושי גדול, ולא ניתן להסיק ממנו בשום פנים ואופן, כי אכן מצב אי-החיים ע דיף.
20. גם ההצעה להסתמך על הקריטריונים של הוועדות להפסקת היריון, לשם תחימת גדר המקרים שבהם תוכר עילת “חיים בעוולה”, אינה מספקת מענה של ממש, לשאלה אם ומתי עדיף אי-הקיום על הקיום. השיקולים שמנחים את הוועדות להפסקת היריון אינם מוגבלים לטובת העובר – להיוולד או לא להיוולד; הוועדות שוקלות במסגרת האיזון הכולל גם את טובתם של ההורים ואת רצונם בהפסקת ההיריון. מתן היתר לבצע הפלה במצב מסוים אינו מלמד בהכרח על תפיסה חברתית רווחת שלפיה עדיף במקרה מסוג זה לא להיוולד. מתן ההיתר נסמך, לפחות בחלקו, על התפיסה החברתית ביחס לזכותה לאוטונומיה של האישה ההרה, כבודה ופרטיותה והיקף הזכות לבצע הפלה. היקפה של הזכות להפסיק את ההיריון אינו נגזר, אפוא, מן האינטרסים של העובר בלבד. מטעם זה, כפי שעוד נבהיר, אי הכרה בתביעת הילד אינה יוצרת דיסהרמוניה משפטית ביחס להכרה בזכות לבצע הפלה במקרים מסוימים.
21. קושי נוסף הטמון בגישת המשנה-לנשיא בן-פורת, נוגע לקיומה של חובת זהירות מושגית של הרופא כלפי הילד, שעיקרה מתן מידע מלא ונכון להוריו בבואם
— סוף עמוד 14 —
להחליט אם לבצע הפלה. אכן, אין מניעה עקרונית להכיר בחובת זהירות כלפי מי שטרם נולד (כפי שאכן נעשה בתביעות “רגילות” בגין רשלנות רפואית). עם זאת, ההכרה בחובת זהירות במסגרת תביעת “חיים בעוולה” מצריכה הכרה באינטרס מוגן שלא להיוולד במקרים מסוימים. אינטרס זה לא ניתן לבסס על הזכות לבצע הפלה, שכן זכות זו נתונה כאמור (בגדרים מסוימים) לאישה ההרה ואין היא מקימה בהכרח חובה כלפי העובר. ואמנם, עמדת המיעוט של השופט גולדברג בעניין זייצוב נסמכה על ההשקפה שלפיה לא קיימת זכות שלא להיוולד.
סיכומו של דבר – גישתה של המשנה לנשיא בן-פורת מחייבת לקבוע, במקרים מסוימים, כי ישנם מצבים שבהם עדיף היה לו לאדם שלא נולד. קביעה זו לא ניתן לבסס מבחינה משפטית, ואין זה ראוי לבססה מבחינה מהותית-ערכית. בהיעדר קביעה כזו – לא ניתן להוכיח את יסוד הנזק שבעילת החיים בעוולה (וראו גם: בלהה כהנא “פיצוי בגין קיצור תוחלת חיים ו”השנים האבודות” בתביעות בעילה של הולדה בעוולה” משפטים על אתר ד 1, 4 (תשע”ב)).
הקשיים הנוגעים ליסוד הקשר הסיבתי
22. גישתו של הנשיא א’ ברק בעניין זייצוב, נמנעת מן הקשיים הטמונים בעצם הצורך לערוך השוואה בין החיים במוגבלות לבין אי-הקיום. הנשיא ברק מציע בסיס שונה להכרה בעילת ה”חיים בעוולה”. לפי גישתו, ראוי להגדיר את יסוד הנזק כ”חיים במום”, וזאת בהשוואה לחיים ללא המום. אכן, בכך ניתן מענה לקושי בהגדרת יסוד הנזק בעוולה ונמנע הצורך להידרש לשאלות האתיות המורכבות הכרוכות בכך (לאמור: אם ומתי ניתן לומר כי טוב היה ליילוד לוּ לא בא אל העולם). עם זאת, גישה זו טומנת בחובה קשיים אחרים, מטרידים לא פחות, ואלה נוגעים ליסוד הקשר הסיבתי.
23. הקושי בקביעת קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק של החיים במוגבלות נובע מכך שאין חולק כי לא רשלנותו של הרופא היא שגרמה לנזק של “חיים במום” (על פי הגדרתו של הנשיא ברק). אכן, לא הרופא הוא שגרם למוגבלותו של היילוד, שהרי גם אלמלא ההתרשלות, היילוד לא יכול היה לבוא לעולם אלא במוגבלותו. במילים אחרות: טיפול רפואי נאות לא יכול היה להביא למניעת המוגבלות, והאפשרות שאותו ילד ספציפי היה נולד ללא מוגבלות כלל אינה קיימת. המשנה לנשיא בן-פורת עמדה על קושי זה בהלכת זייצוב בציינה כי:
— סוף עמוד 15 —
לא הייתה כל אפשרות שהקטין יבוא לעולם כשהוא שלם ובריא. קביעת נזק, מעצם טיבו של נזק, מחייבת השוואה בין המצב, שבו היה נתון התובע אלמלא העוולה, עם מצב לאחריה. הפירוש היחיד של כלל זה בענייננו הוא, למיטב הבנתי, השוואה בין אי-קיום (אלמלא הרשלנות) עם קיום פגום (כתוצאה מהרשלנות). חיוב המזיק על בסיס של השוואה עם ילד בריא פירושו הענשה על יסוד מציאות דמיונית… הפתרון, שבו דוגל חברי, נראה לי בלתי אפשרי מבחינה משפטית, ועם כל הכבוד – גם בלתי צודק מבחינה עניינית (הלכת זייצוב, בעמ’ 105; ההדגשה הוספה).
גישתו של הנשיא ברק סוטה, אפוא, מן העקרון היסודי של דיני הפיצויים בדבר השבת המצב לקדמותו (וראו את ביקורתו של פרי במאמרו הנ”ל, בעמ’ 560-559). יצוין כי הנשיא ברק היה ער לקשיים אלה, אך ביקש למצוא פתרון, שיאפשר מתן פיצוי הולם לילדים ולהוריהם.
24. הקשיים המשפטיים שפורטו אינם קשיים “טכניים” בלבד, שעליהם ראוי “להתגבר”. מבחינת הצדק המהותי, משמעות היעדרו של קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק היחיד שניתן בוודאות להצביע על קיומו (הפער בין חיים במוגבלות לבין חיים בלא מוגבלות) היא כי המזיק הספציפי לא גרם נזק לניזוק; הטלת אחריות במקרה כזה תהא, היא עצמה, בבחינת עוול. מבחינה זו, אין גם מקום לטענה כי “אחד מן הנימוקים כבדי המשקל להטלת חובה על הרופאים או מעוולים אחרים בעניננו, הינה הסיבה כי קיים מעוול רשלן ולעומתו ילוד בעל מום – לעיתים קשה ביותר – ובאיזון המתבקש בין שניהם תחושת הצדק נוטה, תמיד, לטובת הקורבן, הילד, שעליו לחיות בנכותו… ניתן לומר כי המצב דומה לנהג רשלן הנוהג ברכבו ברשלנות פושעת, אשר כמעט ופגע למוות בהולך רגל תמים, אשר נמלט ברגע האחרון מפגיעה קטלנית של כלי הרכב. האם ניתן לומר כי ‘מצבו הנפשי’ של נהג פוחז ורשלן אשר, רק במקרה, לא סיים נהיגתו בתוצאה קטלנית, שונה – נורמטיבית – מאותו נהג אשר אותה נהיגה הסתיימה בתוצאה טרגית?” (שמואל ילינק הולדה בעוולה: זכויות תביעה ופיצויים 58-57 (1997)). טענה מסוג זה, אף שהיא אולי תקפה מבחינה אתית-מוסרית (ולמעשה ] ]>

רשלנות רפואית דלקת הכסת – Bursitis

דלקת הכסת היא היא מצב כואב המשפיע על רפידת נוזל קטנה בשם כסת – אשר פועלת ככרית בין העצמות, הגידים והשרירים על יד המפרקים. דלקת הכסת היא מצב שבאזור הופך דלקתי. האזור הנפוץ ביותר לדלקת הכסת הוא הכתפיים, מרפקים או יריכיים. אולם ניתן לחוות גם דלקת הכסת של הברך. דלקת הכסת מתרחשת לרוב עקב ביצוע פעולות תנועתיות החוזרות על עצמם בצורה שכיחה. במקרה של דלקת הכסת החולה עלול להתלונן על מפרק קשיח או כואב, כואב יותר בעת תנועה או כאשר לוחצים על המפרק, והמקום יראה נפול או אדום.

הטיפול כולל לרוב מנוחה למפרק הפגוע ומניעה והגעה מפני טראומות נוספות. ברוב המקרים, דלקת הכסת חולפת בתוך מספר שבועות עם טיפול נכון, אולם התלקחיות והישנות של דלקת הכסת הם דבר שכיח. גורמי הסיכון לדלקת הכסת הם: גיל, סוג התעסוקה או תחביבים אשר דורישם תנועה חוזרת ונישנת או לחץ על מפרק מסוים. כמו מכן קיימות מחלות מסויימות כמו: סכרת, מחלות של בלוטת התריס דלקות שונות של המפרקים אשר יכולות לתרום גם הן לסיכוי גבוה יותר לפתח דלקת של הכסת.

מקרי רשלנות רפואית – דלקת הכסת

לא כל דלקות הכסת ניתנות למניעה, אולם ישנה אפשרות להוריד את הסיכון ולהוריד את החומרה של ההיתלקחות על ידי שינוי הדרך של ביצוע משימות שונות. קיימים מספר דרכים בהם בהם ניתן להפחית את הסיכון להתרחשות דלקת הכסת: לרפד את המפרק בכדי למנוע טראומות, למשל את מדובר את מפרק הברך, ניתן לשים לדוגמא כרית בין הירכיים, להקפיד על הרמת חפצים בצורה נאותה ועוד. דלקת כסת שאינה מטופלת כראוי עלולה להוביל לדלקת כרונית של הכסת של המפרק.

עילות לתביעה ברשלנות דלקת של הכסת :

          אבחון בשלב מאוחר יותר של המחלה לאחר שהחולה כבר סובל מדלקת כרונית של הכסת.

          ביצוע אנמנזה חלקית או לא נכונה שתגרום לטעות באבחנה ולטיפול לא מתאים

          אי הפנייה לבדיקות מתאימות או אי הפנייה בכלל, למשל בדיקות הדמיה לבדיקת המפרק.

לשאלות על רשלנות רפואית בנושא דלקת של הכסת ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה מופיעים בראש העמוד משמאל

לא ניתן לקבוע כי הנתבעת התרשלה באבחנה, אף אם היא מוטעית

בית משפט לתביעות קטנות בבאר שבע

ת”ק 6334-12-11 פאר נ’ הנהלת קופ”ח כללית מחוז דרום

בפני

כב’ השופט  עמית כהן

התובע

אברהם פאר

נגד

הנתבע

הנהלת קופ”ח כללית מחוז דרום

פסק דין

לפניי תביעה בשל נזקים שנגרמו לתובע, לטענתו, עקב טיפול רפואי כושל.

טענות התובע:

1.              התובע טוען שהוא סובל מבעיה רפואית ובמקום לטפל בה, התייחסו אליו עובדי הנתבעת בזלזול, דבר שגרם להרס בריאותו. כדי להיפטר ממנו, הדביקו לו עובדי הנתבעת תווית של “חולה נפש”. נוכח זאת תובע התובע סכום של 5,000 ₪.

טענות הנתבעת:

2.              דין התביעה להידחות או להימחק על הסף בהעדר עילת תביעה.

3.              הטיפול הרפואי לו זוכה התובע מידי רופאי הקופה אשר טיפלו ומטפלים בו הוא מקצועי וראוי ולא נגרם לו נזק עקב הטיפול בו.

טענות משלימות של התובע:

4.              לאחר הגשת כתב ההגנה והחלטה של ביהמ”ש בה נתבקש התובע להבהיר את עילת התביעה, הבהיר התובע כי, לטענתו, מזה זמן רב כאשר הוא מצונן ומנוזל, הוא מדביק את סביבתו ובמיוחד קשישים ותינוקות. הוא פנה לרופא המשפחה, ומתוך שאינו מכיר את התופעה, החליט שמדובר בבעיה נפשית. לכן קיבל הוא יחס מזלזל ועוין.

5.

6.              — סוף עמוד  1 —

7.              בהבהרה אשר הגיש התובע ובדיון שהתקיים לפניי, פירט התובע את נימוקיי תביעתו:

7.1.        הנתבעת לא טיפלה בבעייתו הרפואית ממנה הוא סובל עד היום.

7.2.        האבחנה האווילית המופיעה בגיליון שלו (בעיה נפשית- סכיזופרניה ופרנויה), נותנת הכשר לכל הרופאים לזלזל בו. האבחנה הרשלנית כי התובע לוקה במחלת נפש, פגעה בו ובתדמית שלו.

7.3.        התובע אינו מקבל שירות הולם מהנתבעת.

8.              התובע מבקש שביהמ”ש יחייב את הנתבעת בסכום התביעה ויורה לה לטפל בבעייתו.

הראיות:

9.              בדיון שהתקיים בפניי העידו התובע ודר’ חזנוב איליה בשם הנתבעת.

התובע חזר על טענותיו.

דר’ חזנוב העיד כי הוא מומחה ברפואת משפחה, הוא דיבר עם התובע ובדק את תיקו הרפואי, כי כל הבדיקות האפשריות בוצעו ולא נתגלתה שום מחלה מדבקת אצל התובע.

דיון

המסגרת הנורמטיבית

10.          ס’ 54 (ב) של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ”ד – 1994, קובע: “לבית הדין לעבודה תהיה סמכות ייחודית לדון בכל תובענה למעט תביעת נזיקין, שבין מבוטח או מי שהוא טוען שהוא מבוטח לבין שר הבריאות, המנהל, המוסד, קופת חולים, נותן שירותים לפי חוק זה, או הועדה שהוקמה לפי סעיף 3א, או שבין המוסד לבין קופת חולים או לבין מי שחייב בתשלום דמי ביטוח בריאות…”.

נוכח זאת, בית משפט זה אינו מוסמך לצוות על הנתבעת ליתן לתובע טיפול כלשהו, שירות כלשהו או לבצע בדיקה כלשהי. אם כך מבקשת התובע, עליו לפנות בתובענה מתאימה על פי דין.

11.          עילת התביעה היחידה בה מוסמך בית משפט זה לדון היא תביעת נזיקין, במקרה זה – רשלנות הנתבעת באבחון בעייתו הרפואית הנטענת של התובע, ואבחון שגוי של בעיה נפשית.

המחלוקת:

12.          לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות, משום שהתובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את תביעתו.

13.

14.          — סוף עמוד  2 —

15.          עילות התביעה הן שתיים- (1) טענת התובע כי הנתבעת ברשלנותה לא אבחנה את בעייתו הרפואית וכי- (2)  הנתבעת אבחנה אותו ברשלנותה כחולה נפש.

האם התרשלה הנתבעת בכך שלא אבחנה את בעייתו הרפואית של התובע

16.          התובע לא הביא ראיות כלשהן להוכיח את רשלנות הנתבעת באבחון מצבו הרפואי. יותר מכך, התובע לא הוכיח שיש לו בעיה רפואית כלשהי ובוודאי שלא הוכיח כי קיימת בעיה רפואית אותה ניתן לאבחן באמצעים סבירים.

17.          טענתו של התובע היא טענה שברפואה, אותה היה עליו לבסס על חוות דעת רפואית. בהעדר חוות דעת רפואית, לא הוכיח התובע כי הוא סובל מבעיה רפואית, כי קיימות בדיקות אותן לא ביצעה הנתבעת וכי קיים טיפול אשר נמנע ממנו עקב רשלנות הנתבעת.

18.          יותר מכך, התרשמתי מעדותו של דר’ חזנוב ואני מקבל אותה, כי הנתבעת ביצעה את כל הבדיקות האפשריות, ולא אבחנה שום בעיה רפואית.

19.          נוכח האמור לעיל, אני דוחה את טענת התובע כי הנתבעת התרשלה בטיפול הרפואי בו  או באבחון בעיה רפואית.

האם שגתה הנתבעת שאבחנה את התובע כלוקה במחלת נפש

20.          גם טענה זו היא טענה שברפואה והתובע לא צירף חוות דעת רפואית להוכיח שאינו לוקה במחלת נפש וכי האבחון של הנתבעת היה רשלני.

בהעדר חוות דעת, ובהסתמך על עדותו של התובע בלבד, לא ניתן לקבוע כי האבחנה שגויה ועל אחת כמה וכמה שלא ניתן לקבוע כי הנתבעת התרשלה באבחנה, אף אם היא מוטעית.

21.          נוכח האמור לעיל אני דוחה את הטענה של אבחנה שגויה.

— סוף עמוד  3 —

התוצאה:

22.          אני דוחה את התביעה.

23.          בנסיבות העניין, אין צו להוצאת.

זכות ערעור לביהמ”ש המחוזי תוך 15 יום מהיום.

עמית כהן

ניתן היום,  א’ תמוז תשע”ב, 21 יוני 2012, בהעדר הצדדים.

עמית כהן, שופט

רשלנות רפואית – דלקת בשד ( Mastitis)

דלקת בשד או מסטיטיס היא נוכחות של דלקת ברקמת השד אשר גומרת לכאב בשד, נפיחות, חום ואודם של השד. חום וצמרמורות הם תסמינים נוספים שעלולים להיות. דלקת בשד מתרחשת לרוב בקרב נשים נמצאות בתקופת ההנקה. במקרים אחדים, פחות שכיחים, קיימים תנאים אחרים שיוכלים להוביל למצב הזה. לרוב המצב הזה יתפתח בשלושת החודשים הראשונים לאחר הלידה. הדבר עלול להוביל להרגשת עייפות מוגברת בקרב האמא ולגרום לה לקשיים לטפל בתינוקה. לעיתים דלקת בשד מובילה את האם להפסקת ההנקה לפני שהיא צריכה לעשות זאת. בחלק מן המקרים ניתן להמשיך ולהניק גם בעת דלקת בשד. דלקת השד מתרחשת כאשר חיידק נכנס דרך חריץ או פתח לעור הפטמה, שם החיידק מתרבה ומוביל לדלקת ולתסמינים. גורמי סיכון שיכולי להוביל לדלקת בשד: פטמות חרוצות, דלקת קודמת בשד, הנקה בפוזיציה אחת אשר גורמת לחוסר ריקון מלא של השד ולבישת חזייה הדוקה מידי אשר עלולה להגביל את זרימת החלב.

מקרי רשלנות רפואית – דלקת בשד

סיבוכים שעלולים להופיע עקב דלקת בשד:

          הישנות: דלקת בשד לרוב נוטה לחוזר ולהופיע בשנית או עם אותו תינוק או בתינוק הבא. דחיית או טיפול לא מתאים עלול להגביר את הסיכוי להישנות.

          חוסר תנועת של החלב : כאשר החלב אינו מנוקז בצורה מלאה מן השד הוא עלולה לחסום את צינורו החלב

בשד. הדבר עלול להוביל ליצירת לחץ על צינורות אשר מובילים חלב מתוך השד אל הפטמה.

          אבצטס: עלול להתרחש כאשר הטיפול איננו נכון או נעשה לתקופה קצרה מידי.

עילות לתביעה ברשלנות דלקת של השד :

          טיפול לא נכון או לתקופה קצרה מידי עלול גם להוביל לסיכוי גדול יותר להישנות של הדלקת וגם לעלות את הסיכון ליצירת אבצטס.

          חוסר נתינת אינפורמציה אודות סיבוכים ואופציות טיפול שונות בהסרת אבצטס כסיבוך לדלקת בשד

לשאלות על רשלנות רפואית בנושא דלקת של השד ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה מופיעים בראש העמוד משמאל.

 

תובעת סובלת משיתוק בשתי רגליה (פרפלגיה) ומחוסר שליטה על הסוגרים

בית המשפט המחוזי בחיפה
ת”א 278-07 קופפרשטיק נ’ מדינת ישראל לפני
כב’ השופט רון סוקול
התובעת
מונה קופפרשטיק נגד
הנתבעת
מדינת ישראל פסק דין 1. תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת בעקבות שני ניתוחים שעברה בעמוד השדרה. כפי שיפורט להלן המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלה האם המשיבים התרשלו בהמלצתם לתובעת לבצע את הניתוחים או כל אחד מהם. עוד חלוקים הצדדים בשאלה האם ניתנה “הסכמה מדעת” של התובעת לביצוע הניתוחים.
כללי
2. התביעה שבפני עוסקת בשני ניתוחים שבוצעו בעמוד השדרה של התובעת; האחד ביום 21/11/1999 (להלן “הניתוח הראשון”) והשני ביום 20/5/2001 (להלן “הניתוח השני”). שני הניתוחים בוצעו בבית החולים וולפסון בחולון.
לאחר הניתוח השני נותרה התובעת סובלת משיתוק בשתי רגליה (פרפלגיה) ומחוסר שליטה על הסוגרים. התובעת מתניידת כיום בכיסא גלגלים ונזקקת לצנתור עצמי מספר פעמים ביום.
3. כתב התביעה בתיק זה הוגש ביום 4/3/07, כלומר כ-6 שנים לאחר הניתוח השני ו-8 שנים לאחר הניתוח הראשון.
בכתב התביעה התבססה התובעת על חוות דעתו של פרופ’ חיים שטיין מיום 14/12/06 אשר בה הביע דעתו כי התובעת נפלה קרבן ל”תסמונת טיפול כושל בגב”, דהיינו נפלה קרבן לטיפול כירורגי שניתן ללא אבחנה ברורה ומדויקת וללא בירור אבחנתי מקיף. בכתב התביעה ובחוות הדעת הועלו אך ורק טענות בנוגע להחלטת הצוות הרפואי להפנות את התובעת לניתוח הראשון.
— סוף עמוד 1 —
4. לאחר שניסיונות הסדר כשלו נקבע התיק לשמיעת ראיות רק “בסוגיית האחריות” לנזקי התובעת. לאחר שנשמעה עדותה של התובעת ביקש בא כוחה להגיש חוות דעת משלימה של פרופ’ שטיין ובקשתו נענתה.
בחוות הדעת המשלימה מיום 5/12/10 הובאו לראשונה טענות בנוגע להמלצת הצוות הרפואי לביצוע הניתוח השני, ושוב חיווה המומחה פרופ’ שטיין דעתו כי לא היה מקום לביצוע הניתוח.
5. כפי שיפורט להלן, התביעה בתיק זה אינה עוסקת בביצוע רשלני של הניתוחים עצמם, אלא עניינה בבחירת הרופאים לבצע את הניתוחים ללא אבחנה מספקת וללא מידע מספיק.
בטרם נדון בטענות נפרט את הרקע הרלבנטי. רקע
6. על מנת להבין את טענות התובעת נפרט את השתלשלות העניינים בכל הנוגע לכאבי הגב מהם סבלה.
התובעת הינה ילידת 1958. בתצהירה (ת/1) מספרת התובעת כי הקימה וניהלה עסק של מתן שירותי נקיון למוסדות שונים. בתצהירה טענה כי ביום 21/2/99 נפלה במהלך עבודתה ונפגעה בגב התחתון (סעיף 4 לת/1). עם זאת מהחומר הרפואי מתברר כי התובעת החלה לסבול מכאבים בגבה שנים רבות קודם לכן.
מהתיעוד הרפואי מתברר כי כבר ביום 1/10/89 אושפזה התובעת במחלקה האורתופדית בבית החולים וולפסון (להלן: “בית החולים”) לאחר שנפלה ונחבלה בגב התחתון. בצילומי רנטגן שבוצעו לה הועלה חשד לשבר של חוליה L4, בבדיקותיה נמצא כי היא סובלת מחולשה של כף רגל שמאל ובבדיקות CT ומיאלוגרפיה נמצא לחץ קל באזור L4.
בשנת 1993 נפלה התובעת פעם נוספת ונחבלה בגב התחתון, ובשנת 1996 היא עברה תאונת דרכים אשר אף בה נחבלה בגב וסבלה מכאבי צוואר ומותן.
7. ביום 30/8/98 אושפזה התובעת במחלקה האורתופדית של בית החולים “עקב כאבים עזים בגב התחתון, פארסתזיות וחולשה ברגליים אשר החלו לפני חדשיים והחמירו בשבוע שטרם קבלתה” (נספח 25 למוצגי הנתבעת). בבדיקת התובעת נמצאה רגישות דיפוזית בגב התחתון והיא טופלה באמצעות משככי כאבים ומרפי שרירים עם הטבה ניכרת בכאב אך ללא שינוי משמעותי במצב הנוירולוגי. בבדיקת CT נמצאו שינויים ניווניים בגובה L4-5 עם בלט דיסק אחורי ולחץ קל על השק התקלי. התובעת שוחררה לביתה במצב כללי טוב עם המלצות לביצוע MRI של עמוד שדרה מותני ולאחר מכן ביקורת במרפאת בית החולים.
— סוף עמוד 2 —
8. כעבור כשנה, ביום 28/7/99, אושפזה שוב במחלקה הנוירולוגית בבית החולים “לצורך בירור נוסף בשל כאבי גב, חולשה בגפיים תחתונות, יותר בולטת משמאל” (נספח 47 למוצגי הנתבעת). התובעת מסרה כי כחודשיים קודם היא נפלה על המדרכה ונחבלה בגבה, ומאז התחילה לסבול מכאבי גב באזור המותניים עם הקרנה לרגל שמאל. שבועיים טרם קבלתה הופיעו גם בריחת שתן וחולשה ברגל שמאל. יצוין כי אין אזכור לנפילה מחודש 2/1999, בעקבותיה פנתה למוסד לביטוח לאומי.
קודם לאשפוזה של התובעת במחלקה הנוירולוגית היא אושפזה במחלקה האורתופדית בבית החולים. בבדיקות CT ומיאלוגרפיה שנערכו לה נמצא בלט דיסק מותני בגובה L4-5. מהמחלקה האורתופדית הועברה התובעת למחלקה הנוירוכירורגית בבית חולים תל השומר, שם בוצעו לה בדיקות MRI אשר הדגימו את אותו בלט דיסק, אך ללא לחץ. כמו כן דווח כי בהכנסת צנתר לשלפוחית השתן נמצאה שארית שתן גדולה.
בבדיקת התובעת במחלקה הנוירולוגית דווח על כאבים בגב בעת הרמת רגל ישרה וגם בעת הרמת רגל מכופפת. התובעת לא הייתה מסוגלת להזיז כף רגל ואצבעות, נמצאו חולשה ברגל ימין, ירידה בתחושה ברגל שמאל וכי התובעת מושכת כף רגל שמאל. הוצע לתובעת המשך בירור על ידי ביצוע EMG אך היא סירבה.
בסיכום האשפוז צוין: “…מדובר בבת 40 אשר התקבלה להשלמת בירור בשל תלונות על כאבי גב, חולשה ברגליים ואירועים של דליפת שתן. בבדיקתה הממצאים אינם תומכים בפתולוגיה ספינלית, שורשית או עצבית. פיזור החולשה חסר הגיון אנטומי ואינו אפשרי על בסיס לקות כלשהיא במערכת העצבים. תחת טיפול פיזיותרפי חל שיפור ניכר בהפעלת הגפיים, וכעת מתהלכת החולה חופשית תוך גרירת כף רגל שמאל. בה בעת יתכן וקיימת בעיה אורגנית בהפעלת כף הרגל מתחת לתוספת הפונקציונלית, אלא עקב סירוב החולה לביצוע EMG לא ניתן להגיע לאבחנה מדויקת”.
9. ביום 14/9/99 נבדקה התובעת שוב במחלקה האורתופדית בבית החולים עקב המשך כאבי גב תחתון, חוסר תחושה ברגל שמאל ואי שליטה על מתן שתן. הומלץ לתובעת לעבור ניתוח LAMINECTOMY L4-5 בגבה, והוסבר לה ש”…מבחינת הכאבים יהיו הטבה ב- 80% מבחינת החולשה 20%” (נספח 88-89 למוצגי הנתבעת).
10. התובעת התקבלה לבית החולים לביצוע הניתוח ביום 6/11/99 ואף הוחתמה על טופס הסכמה לניתוח (נספח 87 למוצגי הנתבעת). בסופו של דבר הניתוח לא בוצע באותו מועד אלא כעבור שבועיים, ביום 21/11/99 (נספח 90 למוצגי הנתבעת).
— סוף עמוד 3 —
בעת קבלתה של התובעת לניתוח ביום 20/11/99 צוין כי היא סובלת מכאבים עזים בגב התחתון אשר מקרינים לרגל שמאל מזה כחצי שנה לאחר שנפלה ונחבלה, וכי היא טופלה שמרנית אך ללא הטבה. כן נמסר כי היא סובלת מבריחת שתן מדי פעם. בבדיקת התובעת בעת קבלתה נמצא כי היא סובלת מרגישות במישוש על פני הגב התחתון ומ- LEFT DROP FOOT, ומחולשה של מיישרי כף רגל שמאל ושל מיישרי הבוהן הגדולה משמאל, וכן מחולשה של הפרונקלים משמאל.
התובעת חתמה על טופס הסכמה לניתוח (נספח 114 למוצגי הנתבעת), ובהתאם לרישומים – הניתוח בוצע ללא בעיות מיוחדות. במהלך הניתוח נמצא השורש השמאלי לחוץ, מעוך, בין אוסטיאופיט גדול שנכרת. הדיסק הוצא והוצאו מספר פרגמנטים קטנים מאוד (נספח 116 למוצגי הנתבעת). לאחר הניתוח דווח על מהלך תקין, אך נוירולוגית ללא שינוי.
11. לאחר הניתוח הראשון המשיכה התובעת לסבול מכאבי גב ובריחת שתן ללא כל הטבה, והיא טופלה במרפאת כאב.
ביום 19/5/01 היא אושפזה פעם נוספת במחלקה האורתופדית של בית החולים, ולמחרת עברה ניתוח נוסף, שני, בגבה, שכלל רביזיה וקיבוע חוליות L4-L5 (נספח 123 למוצגי הנתבעת).
בעת קבלת התובעת למחלקה צוין כי כשנתיים וחצי קודם לכן היא נחבלה בגב תחתון, וחודש לאחר מכן התפתחה אצלה תסמונת זנב הסוס (CAUDA EQUINE SYNDROM) ובעקבות זאת כף רגל שמוטה משמאל (LEFT DROP FOOT). כן צוין כי התובעת עברה בירור בבית חולים תל השומר בחשד לתהליך גידולי.
דווח כי הניתוח עבר ללא אירועים חריגים, כאשר “לאחר הניתוח התעוררות איטית וכשעה לאחר תום הניתוח נצפה פרהפלגיה עם פלס תחושתי בגובה הטבור דו צדדי”. לאחר שלוש שעות לא חלה הטבה מוטורית נוירולוגית והפלס התחושתי ירד לגובה המפשעה. MRI שהיה אמור להתבצע לא בוצע “מסיבות לא ברורות”. מאחר ולא נצפתה הטבה נוירולוגית התקיים דיון בנוכחות המנתחים ובעירוב טלפוני של מנהל המחלקה, ולאחר מכן הועברה התובעת לבית חולים תל השומר לביצוע MRI.
בבדיקת ה- MRI נמצא מצב שלאחר למינקטומיה (ניתוח להוצאת הדיסק) ללא כל לחץ היכול להסביר את התמונה הקלינית. לאור העדר שיפור נעשתה גם בדיקת MRI של עמוד שדרה צווארי וטורקלי שאף היא נמצאה תקינה, ללא ממצא היכול להסביר את התמונה הקלינית. בניסיון להקים ולהעמיד את התובעת על הרגליים צוין כי היא הייתה מסוגלת לעמוד בכוחות עצמה ובעת שנשכבה היא הייתה מסוגלת להרים את הרגליים (נספח ד’ ל-ת/1).
התובעת הועברה לבית חולים לוינשטיין לצורך שיקום.
— סוף עמוד 4 —
12. לאחר שיקום בבית חולים לוינשטיין נותרה התובעת עם פרפלגיה, תחושה לקויה בגב וכאבי גב המקרינים לרגליים. כמו כן סובלת התובעת מחוסר שליטה על הסוגרים ונזקקת לצנתור עצמי מספר פעמים ביום.
טענות התובעת
13. בכתב התביעה שהוגש על ידי התובעת בשנת 2007 טוענת התובעת כי לא היה כל צורך בביצוע שני הניתוחים שבוצעו בגבה. לטענתה “[…] אילו טופלה כראוי ועל פי אמות מידה מקצועיות, כי אז לא הייתה נדרשת לעבור את שני הניתוחים האמורים” (סעיף 4(ב) לכתב התביעה). עוד טוענת התובעת כי לא נמסרו לה הסברים על הסיכונים בניתוחים וכי אילו הייתה מקבלת את כל המידע וההסברים לא הייתה מסכימה לניתוחים. כלומר התובעת טוענת כי לא ניתנה על ידה “הסכמה מדעת” לביצוע הניתוחים.
14. לכתב התביעה צרפה התובעת את חוות דעתו הראשונה של פרופ’ חיים שטיין מיום 14/12/06. בחוות דעת זו קובע המומחה כי:
“(התובעת) סובלת מ’תסמונת טיפול כושל בגב’ […] (שמשמעה ביצוע ניתוח ללא) “עיבוד אבחנתי מלא ומבלי שהמנתח ההולך לנתח יודע באיזה אבחנה הוא הולך לבצע את הניתוח ומה עליו לחפש בניתוח זה”.
בחוות הדעת מתייחס המומחה בעיקר לניתוח הראשון. עם זאת המומחה אינו מפרט איזה טיפול רפואי חלופי היה צריך להעניק לתובעת. אף אינו מפרט מהו אותו “עיבוד הבחנתי מלא” שהיה חסר.
15. כאמור לעיל, לאחר שמיעת עדותה של התובעת הוגשה בקשה להגיש חוות דעת משלימה. זו הוגשה ביום 19/12/10. בחוות דעתו זו משלים המומחה ומציין כי גם הניתוח השני בוצע ללא כל “אבחנה מוכחת אודות הגורמים למחלה ולסבל” ולכן הוא מגיע למסקנה כי הניתוח השני היה “מיותר ומזיק”.
16. הנתבעת טוענת כי דין התביעה להדחות מחמת התיישנות. כתב התביעה שהתייחס לכשל בניתוח הראשון, הוגש למעלה מ-7 שנים לאחר הניתוח הראשון. כן נטען כי תיקון כתב התביעה בדרך של הגשת חוות הדעת המשלימה נעשה יותר מ-7 שנים לאחר הניתוח השני.
הנתבעת טוענת עוד כי לא נפל כל פגם בהחלטת הצוות הרפואי על ביצוע הניתוחים. לטענתה מצבה של התובעת הצדיק את ביצוע הניתוחים. הנתבעת סמכה טענותיה על חוות דעתו של ד”ר אוחנה, שקבע כי לא נפל כל כשל בהחלטה על ביצוע הניתוחים או במהלך הניתוחים. עוד טוענת הנתבעת כי מקור ההחמרה במצבה של התובעת לאחר הניתוח אינו ברור ומכל מקום הוא אינו נעוץ בניתוחים עצמם. — סוף עמוד 5 —
דיון והכרעה
17. דיוננו יחל בבחינת טענות ההתיישנות, שכן קבלת טענותיה של הנתבעת עשויה לייתר את הדיון בשאר הטענות. עם זאת כפי שאפרט להלן איני סבור כי תביעת התובעת התיישנה.
לאחר מכן נדון בטענות בעניין התרשלות הנתבעת והרופאים בבחירת הטיפול הכירורגי ובטענת התובעת כי לא קיבלה מידע והסברים מספיקים לשם מתן “הסכמה מדעת”.
התיישנות התביעה 18. סעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי”ח-1958 מורה כי בתביעה שאינה במקרקעין תתיישן התביעה תוך 7 שנים. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע מתי מתחיל מרוץ ההתיישנות:
תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה.
מהוראה זו למדים אנו כי מרוץ ההתיישנות מתחיל ביום “לידתה” של עילת התביעה ועל כן שאלת המפתח בכל דיון בטענות התיישנות הינה הגדרת אותו מועד בו “נולדה העילה”. איתורו של מועד לידתה של העילה מותנה כמובן בהגדרת עילת התביעה.
כך בין היתר נפסק כי מועד לידתה של עילת תביעה לצורך מניין תקופת ההתיישנות הינו רק כאשר התגבש בידי התובע “כוח תביעה” (ראה ע”א 9413/03 אלנקווה נ’ הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים (ניתן ביום 22/6/08); ע”א 3319/94 פפר נ’ הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רעננה, פ”ד נא(2) 581, 594 (1997); רע”א 901/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ’ גיא-ליפל (ניתן ביום 19/9/10)).
19. בתביעה לפיצויים בגין נזק, המבוססת על פקודת הנזיקין, מתווספות להסדר האמור הוראות סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הקובעות מהו היום שבו נודלה עילת תביעה בנזיקין:
לענין תקופת-התיישנות בתובענה על עוולות – “היום שנולדה עילת התובענה” הוא אחד מאלה:
(1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך – היום שבו חדל;
(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק. סעיף זה מבחין בין סוגי תביעות שונות. בתביעות שבהן הנזק אינו מרכיב מיסודות עילת התביעה חל סעיף 89(1) ואילו בתביעות שבהן הנזק הינו מרכיב מיסודות עילת התביעה (כמו בתביעות רשלנות) חל סעיף 89(2) לפקודה.
— סוף עמוד 6 —
20. סעיף 89(2) קובע את העקרון לפיו מקום שבו הנזק הינו חלק מיסודות עילת התביעה לא יתחיל מרוץ ההתיישנות בטרם התגלה הנזק. בפסיקה נאמר כי סעיף זה נערך “להושיט עזרה לתובע באותם מקרים בהם נגרם לו נזק סמוי שסימניו מופיעים במרוצת הזמן” (ע”א 74/60 נמר נ’ “שירותי נמל מאוחדים” בע”מ,, פ”ד טו(1) 255, 260 (1960)). עם זאת הסעיף מציב מחסום מפני תביעה מאוחרת. בחלוף 10 שנים מיום האירוע- ממועד ההתרחשות – נחסמת תביעתו של התובע, אף אם טרם חלפו 7 שנים מיום גילוי הנזק – מועד הגילוי .
21. בהערת אגב נזכיר כי בפסיקה נחלקו הדעות האם הוראות ההארכה המצויות בחוק ההתיישנות עשויות להאריך גם את תקופת המחסום, דהיינו את תקופת 10 השנים מיום ההתרחשות, אולם עניין זה אינו רלבנטי לענייננו (ראו ע”א 244/81 פתאל נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ”ד לח(3) 678 (1984); ע”א 148/89 שיכון עובדים בע”מ נ’ עיזבון בליבאום ז”ל, פ”ד מט(5) 485 (1996); ע”א 1254/99 המאירי נ’ הכשרת היישוב – חברה לביטוח בע”מ, פ”ד נד(2) 535, 554 (2000); ע”א 34/95 גבעון נ’ ברמה, פ”ד נ(4) 462, 467 (1997)).
22. עוד נזכיר כי לעיתים האירוע המזיק הינו אירוע נקודתי, דהיינו ניתן לתחום ולהגדיר את ההתרחשות בנקודת זמן אחת. לעומת זאת ישנם מצבים בהם האירוע המזיק, המקים לתובע את “כוח התביעה”, משתרע על פני תקופה ארוכה – כלומר מדובר באירוע עוולתי נמשך.
כאשר התביעה מבוססת על אירוע עוולתי נמשך נשאלת השאלה מהו יום לידתה של התביעה. סעיף 89(1), שעוסק כאמור אך ורק בעוולות שבהן הנזק אינו יסוד מיסודות העוולה, קובע מפורשות כי יום לידת עילת התביעה הינו היום שבו האירוע המזיק מפסיק; “היה המעשה או המחדל נמשך והולך – היום שבו חדל”. משמע, המשכות העילה דוחה את תחילת מרוץ ההתיישנות.
סעיף 89(2), הדן בתביעות שעניינן עוולות בהן הנזק הינו מיסודות העילה, אינו מתייחס כלל לסוגית העוולות הנמשכות. מכאן השאלה האם ניתן לדחות את מועד לידת התביעה גם בעוולות מסוג זה.
23. להבנתי אין מניעה כי גם על עוולות שהנזק הוא מרכיב ממרכיביהן נחיל את אותו עקרון של דחיית תחילת מועד מירוץ ההתיישנות עד גמר ההתרחשות, כלומר כל עוד העוולה נמשכת (ראה ישראל גלעד “התיישנות בנזיקין, הצעה לשינוי החוק” משפטים יט 81, 102 (תשמ”ט)). עניין זה מחייב הבהרה.
בעוולות שהנזק הוא מרכיב ממרכיביהן יכולים להתקיים מצבים שונים; כך למשל יכול שרק רכיב הנזק יהיה רכיב נמשך, דהיינו אף שהאירוע המזיק התרחש בנקודת זמן אחת, הנזק שנגרם בעטיו הינו נזק המתחדש, משתנה וגדל עם הזמן. — סוף עמוד 7 — נפסק שבמצבים אלו יחל מרוץ ההתיישנות מרגע שבו הייתה קיימת האפשרות לעמוד על מלוא היקפו של הנזק (ראה ע”א 165/83 בוכריס נ’ דיור לעולה בע”מ, פ”ד לח(4) 554 (1984); ע”א 831/80 זמיר נ’ כימיקלים ופוספטים בע”מ, פ”ד לז(3) 122 (1983)). 24. מצב שונה הינו כאשר המעשה העוולתי- דהיינו רכיב ההתרחשות- הולך ונמשך. גם כאן יתכנו מצבים שונים. המקרה הפשוט הינו כאשר המעשה הנמשך גורם נזק רק בחדילתו. במקרה כזה אין כל קושי בהגדרת מועד לידת עילת התביעה, שהרי מרוץ ההתיישנות יחל רק עם התגבשות הנזק. מצב מורכב יותר מתקיים כאשר כבר במהלך, ותוך כדי התרחשות המעשה העוולתי, נגרם נזק לניזוק. כ] ]>

אחריות שילוחית עבוד הנזק שנגדם לחולה כתוצאה מרשלנות הרופא המטפ

תיק אז. 356/55
בבית המשפט המחוזי בתל־אביר —
צו ט ט בת. א. ת״א 869/56
בפני השופט ד״ר ל ו ב נ ב ר ג פט מ י ם מח ו ז י י ם י״ ד , 107
בענין:
התובעים:
1. צ ד ו ק ג׳ ר א פ י ואשתו שר ה ג׳ ר א פ י
2. נ ס י ם גי י ר א פ י
נגד
הנתבעים:
1. ד״ר ל י א ו נ ר ד ד נ י א ל
2. קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בא״י.
נזיקין. — אחריות שילשית של קופת חולים לרשלנות רופא,. — פירוש הפק׳ לפי
.
1
הוראות החוק האנגלי
1. א. הלכות החוק המקובל בעניני נזיקין נוסחו בצורה מחייבת בפקודת
הנזיקין, ואם קיימת סטיה בין הפסיקה האנגלית, לבין הודאות הפקודה
מחייבות הודאות הפקודה. אך אין כן כשהמדובר הוא בסוגיה שאיננה
ניתנת לפתרון, אלא לאחד פירוש, במקרה כזה יש להעזד בהלכה
האנגלית.
ב. אין להבדיל בענין זה, בין הפסיקה האנגלית שלפני חקיקת פק׳ הנזיקין
לבין זו שאחריה.
2. א, בקביעת אחריותה של הנהלת בית חולים למעשיו של עובד רפואי, כולל
רופא המבצע את פעולתו בתור עובד שלה בכתלי המוסד, סטתה הפסיקה
האנגלית האחרונה מעקרון האבחנה בין חוזה שידות לבין חוזה לשירותים.
אבן הבחן היא: מי קבע או בחד ברופא, החולה או המוסד ז
ב. כשקופת חולים שולחת חולה (בהתאם לחובה חוזית להגיש לו טיפול
רפואי) לריפוי אצל רופא שאינו נמנה על צוות העובדים הרגיל, ולחולה
אין זכות לברור לו את הרופא, הריהי אחראית אחריות שילוחית עבוד הנזק
שנגדם לחולה כתוצאה מרשלנות הרופא המטפל. ח. א. 356/55 ג׳ראפי נ׳ דניאל 337
3סקים (מחוזיים) י״א השופט לובנברג
בש ו ל י הפ ס ק ; י ; ‘ – “
להלכה 1 : בגוף הפסק צוטטו: סעיף 2 לפק׳ הנזיקין, סעיף 46 לדבר המלך במועצתו!
•ע. א. 47/48, פסקים גי, ע׳ 1339 ע. א. 304/53, פסקים י״ז, ע׳ 117.
ראה: ע. א. 187/52, פסקים י״ד, ע׳ 379 . ע 5 א . 51V180, פסקים י״ד, ע׳ 1439 ע. א.
•21/54, פסקים ט״ו, ע׳ 1293 ת. א. ת״א 2501/54, פסקים י/ ע׳. 421 וההערות בשולי הפסק, שם.
: מאמרו של א. גורני בהפרקליט, תשט״ו, ע׳ 322,
להלכה 2 :בגוף הפסק צוטטו:
Collins v. Hertfordshire C. C. (1947) 1 A. E. R. 633.
Gold v. Essex C. C. (1942) 2 A. E. R. 237; ,
Hillyer v. St. Baits Hospital (1909) 2K. B. 820;
Cassidy v. Minister of Health (1951) 1 A. E. R. 574;
Jones v. Manchester Corp. (1952) 2 A.E.R. 125;
Rex v. Minister of Health (1954) 2 A.E.R. 1310; i”
Nelson v. Cookson (1939) 4 A.E.R. 30;
Higgins v. N.W. Metropolitan Board (1954) 1 A.E.R. 414
Razzel v. Snowball (1954) 3 A. E. R. 428;
דאה: י. סלמינד, על נזיקין, הוצ^ 11, ע׳ 100—1.
טע נ ו :
לתובעים: הגלה
לנתבעים: שויג—רחנבלום—שיפטר.
פ ם ק ־ ד י ן .
התובע מס. 2, הילד נסים גיראפי, היה בגיל 5 שנים, וגר אצל הוריו בתל־מונד.
המשפחה עלתה ארצה מתימן לפני שנים אחדות, והאב היה חבר קופת־החולים הכללית׳
הנתבעת מם. 2. בראשו של הילד נתגלו סימני גזזת, (Tinea capitis), והרופא במרפאה
המקומית של קופת־החולים שלח אותו אל הנתבע מם. 1, ד״ר דניאל, לשם ״טפול
בגזזת לפי תוצאות המעבדה זמנהוף״ (הפיתק נ/7). הילד הלך עם אביו ועם אחיו הגדול
יותר אל הד״ר דניאל. רופא זה מקיים מרפאה לרפוי־דנטגן בנתניה. הוא ראה את
הפתק ב/7, הביט בראש הילד וקבע שיש לו — Trichophyton, והחליט בו ביום להקרין
על ראשו של הילד קרני־רנטגן. הטפול בהקרנת קרני־דנטגן על ראש החולה הוא
הטפול המקובל נגד הגזזת. מטרת-ההקרנה היא לגרום לנשירת השערות בכדי שיהא
אפשרי להגיע אל שרשי השערות ולטפל בהם ברפואות. הטפיול.אצל ד׳׳ר דניאל נמשך
•מרבית היום, והאח נשאר עם הילד אצל הרופא. אחרי סיום כל ההקרנות החתים הרופא
את האח על הכרטיס בו הוא רשם פרטים מלאים על כל הקרנה והקרנה. הילד והאח
הלכו, עם הוראות לחזור אל הרופא לבדיקה בעוד שלשה שבועות.,
2. כמקובל אחרי הקרנה זו נשרו שערות הילד. אולם הם לא צמחו מחדש. במקומן’
נתגלו סימנים של פגיעה. רצינית בעור הקדקד, סימנים המעידים ברורות, ועל כל
הדעות, על כווית העוד. משלא צמחו שערות חדשות, והילד, סב ל סבל רב מחמת
כווית העור, הגיש אביו תביעה זו לדמי בזיקים נגד הרופא ונגד קופת־החולים. 338 ת. א. 356/55 ג׳ראפי נ׳ דניאל
פס ק י ם (מחוזיים) י״א השו פט לו ב נ ב ר ג
4. השאלה הראשונה הנשאלת כאן היא מדוע נכוה העוד, ומה הביא לכך.
5. הרוג*א הנתבע העיד, והכרטיס שהציג מעיד על כך, שהוא הקרין לילד מנה
מיוחדת במינה של קרני־ירנטגן. למעשה נשאלת השאלה איזו מנה של קרניים הקרין
בכלל. הספרות המקצועית שהומצאה לי מטעם הנתבעים מראה שהמנה המקובלת
להקרנת עור הראש אצל ילדים בגיל 2 עד 12 היא של 300 יחידות (להלן ״ר״). (ראה
הספר McKee ע׳ 361). המחבר המלומד מוסיף ואומר: ״זאת היא מנה בטוחות ואין
לעלות עליה פרט במקרים שידוע כי התנגדות החולה גדולה יותר״. גם לגבי מבוגריבו
363), אך מותר לעלות עליה. לדעת
,
המנה היא 300 ר, או יותר נכון 300.6 ר (שם, ע
המחבר גבול-הבטחון אצל מבוגרים הוא רחב, ומגיע עד 500 ר. מאידך, לדעת
(Jom&es-Berman Archives of Demiiatology and Syphilology). וברמן קומבס המחברים
כר ך 57 מם. 1 עי 79) המנה הרגילה היא 350 ר. אין הם אומרים מהי המנה המיוחדת
לילדים, אך הם סומכים ידם על מקי.
6. איזו מנת קרניים נתן הנתבע? הוא כלל לא מדד את מנת הקרניים במודד של•
״ר״ (לפי רנטגן), כי אם לפי שטה ישגה, שטת ״ה״ (לפי הולצקנכט), אף אחד מהרופאים
שנקראו להעיד לא השתמש בשטה זו, ואחדים אף התקשו לזכר מה היא ומה פירוש
׳המונח ״ה״. שטה זו של מדידת קרני הרנטגן איננה מוזכרת כלל בספרו המדעי-׳
“שימושי של מקי. הוסבר לי כי כ ל יחידת ״ה״ קרובה ל־80 יחידות ״ר״ וכי חמש ״ה״
שוות לארבע־מאות ״ר״ בקירוב. כן הוסבר לי, בפירט על־ידי הרופאים שנקראו ע״י
הנתבעים, שהמנה המותרת להקרנה על הראש היא של 380 ר׳ ואפילו עד 400 ר.
אך דבר זה עומד בסתירה לכתוב בספרות שהבאתי זה עתה׳ ואני מאמין שאצל ילדים־
בגיל 12—2 המנה הנכונה היא רק 300 ר, שהם פחות מחמישה ״ה״, בהרבה.
7. אני מציין דברים אלה, כיון שמכר טי ם התובע אצל הנתבע מס. 2, ומעדותו,
נראה שהוא הקרין לילד מנה של 5 יחידות ״ה״ על כל הראש. אך לדעתי בזה בלבד
לא היתה יכולה לקרות הכוויה ? ואני מאמין לרופא הנתבע באמרו שבנסיונו העשיר
בנתניה ובירושלים משך שנים רבות לא קרתה אצלו כוויה בהקרנת מנה כזאת של
קרניים.
8. עלי עוד לציין, שהרופא אמר שהמכשיר שלו נבדק על-ידו אחת לכל שניים
או שלשה חדשים (ע 36) והיה במצב תקין. הדבר לא הוכחש. אך המחברים קיומבם —
ברמן ממליצים על בדיקה אחת לכל חדש לפחות (ע׳ 82).
9. גורם שני שהופיע, הוא מצבו של הילד ביום ההקרנה. מאותו כרטיס ההקרנה
(נ/2) נראה, והיתד! גם עדות אחרת על כך, שראש הילד לא היה יבש, כי אם היו ב ד
פוםטולות (מוקדי מוגלה רטובים). הערה ברורה על כך מצויה, כאמור, בכרטיס ו
עדויות הרופאים משני הצדדים לא השאירו מקום לספק שאין מקרינים עלי
פוסטולות. ראה גם המאמר של ברנן, שם עי 75, המחבר Camey אומר:
“Roentgen therapy is not necessary or desirable in inflammatory ringworm, and its use may bring medico-legal complications, should permanent scarring and alopecis be produced by the infection,
הקרנת קרני רנטגן אינה נחוצה או רצויה על גזזת עם דלקת והשמוש בה:
יבול לגרום סבוכים רפואיים משפטיים, כגת אם תגרם דלקת או קרחת לצמיתות״. ח. א. 356/55 ג׳ ראפ י נ׳ ד1יאל 339
פס ק י ם (מחוזיים) י״א השו פט לו ב נ ב ר ג
ראה הנתבע שהרופא ספק נשאר ולא p2 . למטה215. Camey Archives VOL’.59 N o )
אותן הפוסטולות, מדוע, איפוא, לא דחה את ההקרנה ?
10. וכאן נכנם מומנט שלישי. הרופא הקרין על כל הראש ביום אחד. שטת ההקרנה
האוניברסלית היא לחלק את הגלגלת לחמשה שדות, שטת Kienbock-Adamson. ולהקרין
כל שדה בנפרד. כך עשה גם הנתבע. מטעם הרופאים שהעידו ב&י העידו שאין הם
נוהגים להקרין את כל חמשת השדות במנת הקרניים המלאה ביום אחד. שתי שטות
שונות לב ר י רת הרופא. רוצה, יקרין את כל השדות במנת הקרניים, אבל רק למשך
מחצית תקופת הזמן הרגילה, והחולה יחזור אליו לישיבת־הקרנה של המחצית השניה
כעבור ימים אחדים; רוצה, יקרין לכל תקופת ההקרנה המלאה של 14 דקות, אך לא
יותר משני שדות באותו היום. המחבר מקי קובע בספרות שמותר להקרין על כל
השדות ביום אחד, אולם באם אין מקרינים ביום אחד, מותר להגדיל המנה ב-%10,
בלומר עד 330 ר (ע׳ 362). במקרה דנן הקרין הרופא, כאמור, את כל חמשת השדות
בכל המנה הגדולה, ואפילו ביותר ממנה ובכל תקופת הזמן במלואה. אינני יודע מה
הניע אותו לכך. הרופא אמר שאבי הילד אמר כי קשה לו לבוא יותר מפיעם אחת מתל-
מונד לנתניה. האב אמר לעומת זאת שבקש מהרופא שיעשה הקרנה טובה. אינני
מאמין לדברי האב. אך אפילו אמר האב שקשה לו לחזור פעם שניה, הרי היתד! חובת
הרופא לעמוד על כך שההקרנה תיעשה כהלכה, כלומר בשנים או שלשה ימים שונים,
בהפסקות. ־ :
11. טענת הנתבעים היתה שהכוויה היא תוצאת מעשה בלתי־ נמנע כגון רגישות
יתר של הילד, או הפרעות ושינויים בחוזק זרם החשמל. על רגישות הילד לא היתד,
כל הוכחה. הרופא ד״ר טוגנדרייך בדק את הילד מעל דוכן העדים בהסתכלות שטחית,
ואמר כי גילה מוקדי-דלקת על עור חזהו. אין זה מעיד על רגישות יתר של הילד.
ואילו לגבי שינויים בזרם החשמל (וולטג׳) ומילואמפר שמעתי מפי רופיאים שזאת מכה
ידועה בארץ, שכל רופא חייב תמיד וללא הרף לשמור מפניה. כיצד? על ידי השגחה
בלתי פוסקת במד־־החשמל. לא שמעתי שהחשמל השתנה בזמן ההקרנה הנדונה (עדות
האחות), אך אם השתנה, הרי אין בכך מקרה בלתי נמנע, כי אם מקרה שצריך למנעו.
ספר McKee עמי 365:
“The operator must, so to speak, keep one eye on his milliammeter and
voltmeter and the other on the patient’s head”.
על הרדיאולוג להביט, כביכול, בעין אחת על מד החשמל, ובעין השניה על
ראש החולה.
12. לפי דעתי , . כ ו ו ית עור ראשו של הילד בהקרנה היא תוצאה משלשה גורמים
צרופים זה לזה: בראש וראשונה מהפוסטולות שהיו על ראשו, שנית ממנת הקרניים
הגדולה ושלישית מהקרנה בבת-אחת.-אין ספק שהרופיא היה יכול למנוע כל שלשת
הדברים האלה, ומשלא מנע אותם, הרי התרשל במ א י תפקידו המקצועי. ראוי לציון
שבסמוך למקרה זה נכווה ראשה של ילדה אחרת שאף היא קבלה טפול מהקרבת רנטגן
אצל רופא זה, נגד גזזת. מכאן נאלץ אני ׳לקבוע שהרופא אחראי לו לתובע אחריות
בנזיקין.׳ י
13. שאלה אחרת היא מה אחריותה של קופת־החולים, ואם אחראית היא בכלל* 340 ת. א. 356/55 ג׳ ראפ י נ׳ דנ י א ל
פס ק י ם (מחוזיים) י״א השו פט לו ב נ ב ר ג
כלפי התובעים, לרשלנותו של הרופא. הרופא לא היה מצוות עובדיה של קופת־החולים,
ולא עבד במרפאותיה או בתי־החולים שלה. למעשה לא היתה לה לקופת־חולים כל
שליטה על הרופא, לא בעניני עבודתו המקצועית ולא בנהול עבודתו. ואני מניח
שלעולם אין לה להנהלת מוסד רפיואי כל שליטה על עבודתם המקצועית של רופאיה,
בין שהם בתוך כתלי־ המוסד ובין שמחוצה להם. אבל לקופית־החולים גם לא היתה שליטה
דיסציפלינרית, כגון על שעות העבודה שלו, או בכלל. למעשה היה הסדור בין קופ״ח
לבין ד״ר דניאל כך : (מכתב נ/5) רופ אי הסביבה של קופת־החולים נהגו לשלוח חולי
קופ״ח, במקרה מתאים, להקרנה אצל ד״ר דניאל, תחת לשלחם למרפאה המרכזית של
קופ״ח בתל-אביב הרחוקה יותר. על הפתק (דוגמת נ/7) שהוציאה קופ״ח לחולה,
זזוטבעה חותמת בזה״ל: ״למכון רנטגן ד״ר דניאל, נתניה״. לכתובת זו נשלחו החולים.
אחר הטפול החתים הרופא כל חולה על כרטיסו, כשם שהחתים את אחי הילד על
הכרטיס נ/2, וזאת לראיה שהוא טפל בילד בהתאם לרשום בכרטיס. לפי ההסכם בינו
לבין קופ״ח, ע״י ד״ר בורשטיין, שולם לד״ר דניאל שכר: לכל טפול במקרה גזזת,
בסך 7.500 ל״י! לכל הקרנה שטחית: 2.700 ל״י (3 שדות): ולכל הקרנה עמוקה:
1.500 ל״י (שדה אחד). ד״ר דניאל לא היה רשאי לטול כל תשלום מידי חברי קופ״ח
שנשלחו אליו. עד כאן תנאי ההסדר בינו לבין קופ״ח. ד״ר דניאל היה, כמובן, רשאי
לטפל גם בחולים אחרים, שאינם חברי קופ״ח והם הפציאנטים שלו.
14. בטרם אביט בהלכה שנפסקה באנגליה ובארץ בשאלה זו, עלי להביט בחוק
החרות, הלא היא פקודת העוולות 1947. האם היתה קופת־החולים בבחינת ״מעביד*
או ״אדון״, במובן הסעיף 12 לפקודה? אין ספק שלא היתה, כי דבר זה עולה ברורות
מהגדרת המונח שבסעיף 2 לפקודה:
״,אדון׳ פירושו אדם אשר, ביחס לאדם אחר, בידו שליטה גמורה על האופן
שבו מבצע האחר את עבודתו למענו הוא, אך הוא עצמו אינו כפוף.לשליטה דומה
מבחינת אותה עבודה עצמה: ואילו ״משמש״, פירושו כל אדם שעבודתו נתונה
לשליטה זו״,
האם היתד, קופת־חולים בבחינת ״שולחת״, במובן הסעיף 1)11) ב׳ לפקודה ז
או שמא הרופא הוא ״קבלן עצמאי״ במובן הסעיף 1) 11)(ג)?. מהו ההבדל הלשוני בין
הוראות שני סעיפי־משנה אלה ? לפי סעיף־משנה(ב) ״כל אדם המעסיק שליח… כדי
שיעשה דבר כל שהוא… מטעמו,״ ואילו לפי הסעיף (ג): ״אדם שהתקשר עם אדם
אחר…״ קשר העבודה בין שני הנתבעים היה על־פי חוזה שנעשה במכתב מיום 8
בינואר 1953, ונמשך עד אחרי המקרה הזה. האם עצם העובדה שהיה כאן קשר של
חוזה היא הקובעת את ההבדל בין שליח לבין קבלן עצמאי? סבורני שלא, כי הרי
נאמר מפורשות: ״המתקשר בחוזה עם אדם אחר אשר איננו משמשו או שליחו״,
ללמדנו שמי שמוחזק כשליח מלכתחילה, אחראי עבורו השולח, בין שיש עמו קשר
של חוזה ובין שאין.
15. בשלשה משפטים ישראליים נידונה השאלה: בע. א. 47/48 פסקים ג׳ 339,
נידון מעמדו של ״עובד״ במובן פקודת הפצויים לעובדים, לאור המבחנים הידועים
של ״חוזה־שירות״ או ״חוזה לשירותים״. מבחן זה של החוזה שימש אבן הבוחן גם
זה היה ( A . E . R 2 237. Gold v. Essex cc (1942) ) אסכס .נ גולד האנגלי במשפט ג׳ ראפ י ר דנ י א ל 341
השו פט לו ב נ ב ר ג
ח א. 356/55
פס ק י ם (מחוזיים) י״א
מעשה ברדיאולוג מוסמך, אך לא רופא, שעבד בצוות של בית-החולים השייך לנתבעים.
רדיאולוג זה התרשל בכך שלא כסה פיניו של ילד כהלכה לפני שהקרין עליו קר נ י –
גדנץ, ופני הילד נכוו. ביהמ״ש לערעורים (הלורד גרין, מקינון וגודרד) קבע שהנהלת
בית־החולים אחראית לרדיאולוג על רשלנותו, מכיון שהוא היה אחד מעובדי ביה״ח
הקבועים, בחוזה־שירות. ציינתי דברים אלה, למרות כי ברור לכל שאיך למשפט זה
ענין לכאן, כי הרי הוא מדבר בעובד או ״משמש״ ולא בשליח, — מפיני שמשפט זה
היתה נקודת־המוצא להתפתחות החדשה בפסיקה האנגלית בעניני אחריות בית-חולים
למעשי עובדיו ועוזריו. המשפט הישראלי השני היה ע. א. 304/53, פסקים י״ז 117,
מעשה בנהג שכיר שפגע באחר במשאית של שולחיו. משש עובדות ויותר נמצא שהוא
שליחם של בעלי המשאית. לבעלי המשאית היתה הסמכות לפטר את הנהג? אסור
היה לו למסור את המשאית לאחר! הוא עבד לפי התנאים הרגילים של נהג שכיר;
הוא קבל שכר עבודה ן קלקולים רגילים במשאית תוקנו על־חשבון הבעלים ז והם
נתנו הדלק עבור הנסיעות. האם הקשר במקרה דנן מצביע על הידוק כזה בין קופ״ח
לבין העבודה של הטיפול בחולים? סבורני שלא. כל ״השליטה״ שהיתר! לה לקופ״ח
על עבודת הרופיא היתה זו, שאם לא יעשה, בדרך כלל, לשביעות רצונה של זו, יכלה
היא לפטר אותו. לא נקבע מועד לסיום החוזה, ולא נקבע מקרה שבאירועו אפשר לסיים
את החוזה. אך מכללא יכלה קופ״ח להפסיק את הקשר החוזי, — וכך גם עשתה אחרי
המקרה בילד זה. המקרה השלישי היה ע. א. 404/54, פםקי-דין ט׳ 1420. שכר אדם
נהג על מכוניתו ע״מ שיעביר מכשיר ממקום למקום אחר. אחרי תאונת דרכים נמצא
בעל המכשיר אחראי, כי הוא הוחזק כ״שולח״ במובן הסעיף 1) 11) ב. אינני מוצא עזרה
רבה במשפט זה לענין שלפני: ועל בן פונה אני אל ההלכה האנגלית בעניני בתי-
חולים, עובדיהם, ויועציהם.
16. כאן מעלה ב״כ קופת־חולים, עו״ד פולונסקי, שתי טענות. ראשית, כך הוא
אומר, מצויה כל ההוראה המשפטית הישראלית בפקודת הנזיקין, 1944—7, ׳ואין עלינו
ללכת מאחורי הוראות אלה לחפש לנו הדרכה בחוק האנגלי. לפי דבריו ״הוקפא״ החוק
הישראלי באותה פקודה, בסעיף 11. ומכאן עולה לו שכל ההלכה הפסוקה “האנגלית אין
לה ענין, כי היא שונה מהחוק ״המוקפא״ שלנו. שנית, הוא טוען, נניח שהחוק שלנו לא
הוקפא, הרי אפילו ההלכה האנגלית בענין אחריותן של הנהלות בתי־חולים או
שירותי הבריאות, מעולם לא הרחיקה לכת עד כדי כך שהטילה אחריות משנית
(שילוחית) על הנהלת המוסד בעד רשלנותו של רופא שלא עבד בין כתליו.
17. אבחן את הטענה הראשונה תחילה. אמנם נכון הוא שהחוק המקומי ״הוקפא״,
במובן זה שהלכות החוק המקובל בעניני נזיקין נוסחו בצורה מחייבת באותה הפקודה.
ואם מתגלית היום סטיה בין הפסיקה האנגלית או החקיקה האנגלית, לבין הוראות
הפקודה, תחייב הפקודה, והיא בלבד. אולם מסקנה זו כפיופה להוראת הסעיף 2
לפקודה האומרת כי : ״צריך יהיה להניח כי הבטויים המשמשים (בפקודה) משמשים —
במדה שהדבר מתיישב עם נוסח הכתוב, ופרט לאותם (הבטרים) שלהם ניתן פירוש
אחר במפורש — במובן הניתן להם בחוק האנגלי, והם יתבארו בהתאם לכך״. ללמדנו
שהבטויים שבפקודה אין להבינם פשוטם כמשמעם אלא צריך להבינם לאור ההלכה
האנגלית שממנה הם שאובים.
18. הסעיפים 1) 11) ב ו־ ג מקורם בחוק הנזיקין האנגלי והם מהוים, *כ ל הדעות, 342 ה. א. 356/55 ג׳ ראפ י נ׳ דנ י א ל
פס ק י ם (מ ח ח י י ס ) י״א הש ו פ ס לו ב נ ב ר ג
נוםח מוםכם של ההלכה האנגלית המבדילה בין ״שליח״ מזה לבין ״קבלן עצמאי״
מזה. נכון שהנוסח המוסכם הוא ״פופיי״? אלא מתי? משתמשים בו כשאין נזקקין לכל
פירוש, כלומר מקום שהנוסח ניתן לשימוש ללא כל פירוש או הסבר נוסף. אולם מקום
שהוראות הסעיפים ב׳ ו־ג׳ לסעיף 1) 11) אינן ניתנות לשימוש׳ במקרה פלוני, אלא
בביאור או הסבר נוסף, רשותי וגם חובה להעזר בהלכה האנגלית. ולמרות כי הובעו
פעם היסוסים בביהמ״ש העליון, נדמה לי שמחייבים אותנו בישראל עדיין הפירושים
שבפסיקה האנגלית באותו חוק הנזיקין המקובל, הן מלפני קום המדינה והן מאחריה.
כי במשפט הישראלי שולטות עדיין הוראות הסעיף 46 לדבר־המלך, והוראות
הסעיף 2 האמורות לפקודת הנזיקין, “ואין הן מבדילות בין חוק אנגלי טרום־ישראלי
לבין חוק אנגלי אחר — ישראלי. לעומת זאת במדינת אירה, למשל, בשעה שהיא היתה
למדינה ריבונית, (המדינה החפשית של אירלנד), בשנת 1922 נתקבלה הלכה פסוקה
המקיימת את חובת קבלת הדרכת הפסיקה האנגלית שמלפני קום מדינת אירה, אך
שוללת את הדרכת, או הוראת, הפסיקה. האנגלית שלאחר תאריך זה. שם, באירה, אם
מותר להגיד כך, ״הוקפא״ החוק, וגם נותק. שכן הוא נותק מהתפתחות נוספת של
הפיסיקה האנגלית באותו ענין. אך שונה הוא המצב אצלנו. בישראל הוא ״הוקפא״,
– אך לא נותק, באירה לא קיים ולא היה קייפ הסעיף 46 ולא הסעיף 2 לפי׳ הנזיקין. •
19. האם יכל אני להחיל את הוראות הסעיפים 1) 11) ב׳ ו-ג׳ על םוגית אחריותה
של קפ״ח לרשלנות הרופא דניאל, במקרה דד ן , כלשונם, וללא זיקה בפירושים ובהלכה
שנפסקה ? סבורני שלא אוכל, לצערי, לעשות כן.
20. מן הפירושים הישראליים הבאתי 3 מקרים אך אף אחד מהם איננו נוגע לענין
כאן. אגב אורחא — שאלה מענינת היא אס במקרה של שוני
המתגלה בין פסיקה אנגלית לפסיקה ישראלית באותו ענין של נזיקין (״פירוש הבטוי״)
התחייב אותנו הפסיקה האנגלית (מכח הסעיף 2) או הפסיקה הישראלית, שאין עליה
הוראת חוק חרות אלא כח של תקדים בלבד ?• על כן מוחזר אני אל חיק החוק האנגלי
המקובל בנזיקין, כפי שהיתה לפני שנתגבשה אצלנו בנוסחת הסעיפים 11 ב׳ ו־ג׳,
וכן אל צאצאי החוק, כפי שגדלו והתפתחו לאחר שנת 1947 (שנת תחילת הפקודה) ו
וכל זה כפוף, כמובן, לעקרון שאל לי להעזר בפירוש שיעמד בסתירה אל הוראות
אותם הסעיפים.
21. בין קפת־החולים לבין הרונ*א היה חוזה. בסעיף 1) 11) ג לפקודה מדובר על
״חוזה לבצע מעשה מטעמו״. האם מהוראה זו בלבד אוכל לקבע שהרופא כאן לא היה
שליחה של קופת־החולים, כי אם היה ״קבלן עצמאי״ ? סבורני שאין לקבל את המונח
חתה בסעיף 1) 11) ג כלשונו ופשוטו. מדוע? מכיון שבדרך כלל קיימים יחסים חוזיים
בין אדם לבין חברו הנדרש לבצע מעשה מטעמו, בין שהוא שליח (סוכן) ובין קבלן.
על כן מבדיל החוק בין חוזה לשירות לבין חוזה לשירותים. אך גם הבדל זה איננו
תמיד לענין. הוא חל, בדרך כלל, רק באבחנה בין עובד (משמש) לבין מעביד (אדון),
הן בפקודת הפצויים לעובדים (ע. א. 47/48׳ פסקים ג׳ 339, פםקי־דין ה׳ 4) והן בחוק
האנגלי ביהמ״ש השתמש גם כך A.E.R1 633. Collins v. Herts c e . (1947) הנזיקין
לערעורים במונחים אלה של שירות ושירותים במשפט(Gold v. Essex c. c. (1942
. .A.E.R2237 שנגע במישרין באחריותה של הנהלת בית חולים לעוולות עובדה
הרפואי. 1ז. א. 356/55 ג׳ ר א פ י נ׳ דנ י א ל 343
פס ק י ם (מחוזיים) י״א הש ו פ ט לו ב נ ב ר ג
22. כדי שנבין כהלכה את התפיתחות התורה, עלינו לחזור אל תחילתה. ההזדמנות
הראשונה’ שהיתה לבתי-המשפט באנגליה לדון בשאלת אחריותו של בית־החולים
לרשלנותו של עובד רפואי שלו, היתד, י במשפט (Hiiiyer v. St. Bart’s Hospital (1909
K. B 2 . 820 היה זה מעשה באדם שנותח בבית־החולים, וסבל נזקים שבעטיים הגיש
תביעה נגד הנהלת בית־החולים, בה טען שהרופאים, האחיות והאחים, התרשלו בביצוע
הניתוח. בית, המשפט לערעורים (השופטים Kennedy and Farweii) דחו את התביעה.
שני השופטים נתנו- טעמים שונים, אם כי מקבילים, לדחית התביעה. השופט פרואל
אמר כי האחיות והאחים הנם אמנם משרתם של בית-החולים, אלא למטרות” מנהליות
בלבד. למטרות ביצוע תפקידם הרפיואי אין הם סרים להוראות הנהלת בית-החולים,
כי אם להוראות הרופא שבמחיצתו הם עובדים! ועל כן אין הנהלת ביה״ח אחראית
למעשי• העוולה של האחיות והאחים, שנעשו בשעת ניתוח. השופט קנדי סבר שבקבלת
חולה לביה״ח, מתחייבת ההנהלה להפקידו לטפול בידי רופאים, עוזרים ואחיות מוסמכים
ימורחים כהלכה. אך הוא לא ראה בצד התחיבות זו כל אחריות מטעם ההנהלה לפצות
קולה על כך שהוסב לו נזק מידי רופא ,עוזר או אחות שפעלו ברשלנות או שלא כהלכה.
23. דעת אנשי המשפט באנגליה ובארצות החו] ]>