פסק דין -תביעה נגד בית חולים מוקאסד בגין התרשלות בטיפול

בית משפט השלום בירושלים

ת”א 13051-06 פאטמה סמאן נ’ בית חולים מוקאסד

בפני

כב’ סגנית הנשיאה עירית כהן

התובעת

פאטמה סמאן

 

נגד

נתבעים

1. בית חולים מוקאסד ח’יריה

2.ד”ר ניהאד אבו עסב

3.ד”ר הייתם אלחסן

 

פסק דין

1. התביעה נשוא תיק זה הנה תביעת פיצויים שהגישה התובעת נגד הנתבעים בטענה כי התרשלו בטיפול הרפואי שנתנו לה.

2. בתמיכה לטענתה הגישה התובעת את חוות דעתו של ד”ר רן כץ מבית החולים הדסה עין כרם. לעניין הנזק הגישה התובעת את חוות דעתו של פרופ’ יוסף צימרמן.

3. הנתבעים הגישו לעניין האחריות את חוות הדעת של ד”ר אבו ערפה – מומחה בכירורגיה אורולוגית בבית החולים שערי צדק ולעניין הנזק את חוות דעתו של ד”ר גיל מורלי, מומחה ברפואה פנימית וגסטרואנטרולוג בבית החולים הדסה הר הצופים.

4. ד”ר מרט חייקין, מומחה בתחום הכירורגיה, מונה כמומחה מטעם בית המשפט.

5. מטעם התובעת העידו בעלה – סמאן חאלד; אחותה – סמאן עולה והתובעת עצמה.

6. מטעם הנתבעים נתן עדות ד”ר וליד עליאן, רופא במחלקה הכירורגית בבית החולים מוקאסד.

הניתוח

7. מחוות הדעת עולה כי ביום 27.8.04 אושפזה התובעת בבית החולים מוקאסד בשל כאבי בטן תחתונה באבחנה משוערת של דלקת באגן וכאב אגני כרוני.

לאחר שהוחל בטיפול אנטיביוטי הוחלט לבצע לפרוסקופיה אבחנתית שהיא סריקה של האגן על ידי סיב אופטי ומצלמת וידאו, לאחר ניפוח חלל הבטן בגז.

— סוף עמוד 1 —

הבדיקה בוצעה בהרדמה כללית ביום 28.8.04.

המנתח ציין שהשרוול והמצלמה עברו בין שתי לולאות מעיים שהיו דבוקות לאזור הכניסה והוא לא ראה כל סימן לפגיעה במעיים.

יום לאחר הניתוח סבלה התובעת ממחושים בבטנה. בבית החולים בוצעו בדיקות, לא הייתה עדות לבטן כירורגית או סימני גירוי צפקי והתובעת שוחררה לביתה.

יום למחרת חזרה התובעת לחדר המיון של בית החולים בשל כאבי בטן, חום והפרשה מפצע הניתוח.

התובעת הועברה בדחיפות לחדר הניתוח, בחקירת הבטן נמצאה פגיעה במעי דק, נמצא חור through and through העובר דרך מעי דק בצד אחד ויוצא בצדו השני וכליטר של נוזל מעי חופשי בחלל הבטן.

הנוזל נשאב, המעי הקרוע שוחרר ונכרת ובוצעה השקה מחדש של מעי למעי.

8. אין מחלוקת כי הפגיעה במעי אירעה במהלך הלפרוסקופיה.

9. המחלוקת היא האם התרשלו הרופאים בכך שבחרו בניתוח בשיטה הלפרוסקופית בנסיבותיה של התובעת והאם התרשלו בגילוי הפגיעה במעי.

האחריות

10. ד”ר כץ מתאר בחוות דעתו את מהלך הגישה הלפרוסקופית לחלל הבטן. לפי חוות הדעת, המנתח דוקר באופן עיוור את דופן הבטן, מנפח את הבטן ולאחר מכן דוקר בשנית את הדופן ומחדיר שוב, באופן עיוור, שרוול עבודה (הקרוי טרוקר) אל חלל הבטן, דרכו מוכנסת מצלמת וידאו הסוקרת את הבטן.

לדעת ד”ר כץ, הבחירה אצל התובעת בגישה זו שגויה מיסודה והיא שהובילה לתוצאה הקשה.

11. אין מחלוקת שהתובעת הגיעה לניתוח הלפרוסקופי כשלפניה ארבעה ניתוחים קודמים בבטנה, כאשר לאחר כל ניתוח נגרמות הידבקויות בחלל הצפק וכתוצאה מכך לולאות מעיים נדבקות אל דופן הבטן.

אין מחלוקת כי כאשר קיימות הדבקויות, קיים סיכון כי בזמן הכנסת הטרוקר הראשון הטרוקר יעבור דרך לולאת מעי הדבוקה לדופן הבטן, יחורר אותה ויצא מצידו השני של המעי ויאטום אותו, ובסיום הניתוח, כשיוציאו את הטרוקר, יישארו שני חורים פתוחים במעי, ותוכן המעי ידלוף לחלל הבטן.

אין גם מחלוקת שסיכון זה התממש אצל התובעת.

12.

13. — סוף עמוד 2 —

14. לדעת ד”ר כץ, על המנתח היה לנקוט בגישה פתוחה למחצה, כלומר לפתוח את דופן הבטן בצורה איטית ומבוקרת בכלי ניתוח רגילים, ורק אחר כך להכניס את המצלמה לחלל הבטן וכך הוא יכול היה לזהות לולאות מעיים דבוקות ולהקטין את הסיכון לפגיעה בהן, וגם אם היה פוגע במעיים, היה רואה את הפגיעה ומתקן אותה מיידית ובכך מונע את המהלך הארוך והקשה שעברה התובעת בהמשך.

15. ד”ר אבו ערפה כתב בחוות דעתו כי לכל פרוצדורה ניתוחית יש סיבוכים ידועים ואחד הסיבוכים של הלפרוסקופיה היא פגיעה באברי הבטן תוך כדי הכנסת הטרוקרים, ובמיוחד תוך כדי הכנסת המחט לניפוח חלל הבטן.

ד”ר אבו ערפה מוסיף כי במקרה של התובעת, שעברה שני ניתוחי בטן קודמים, הסיכוי לפגיעת מעי הוא יותר גבוה לעומת מקרים אחרים שלא היו בהם ניתוחי בטן בעבר, ולכן הכנסת הטרוקים דורשת זהירות יתר והכנסת המחט רחוק ממקום הצלקות הקודמות.

16. ד”ר מרט חייקין, אשר מונה כאמור כמומחה מטעם בית המשפט, כתב בחוות דעתו כי שתי השיטות, סגורה ופתוחה, יכולות לגרום לפגיעה במעי ואין נתונים ומחקרים פרוספקטיביים רנדומלים מבוקרים שמשווים את שתי השיטות.

ההבדל, לפי חוות הדעת, הוא שכניסה פתוחה מאפשרת זיהוי מוקדם ותיקון מיידי של פגיעה במעי.

עוד לפי חוות הדעת, ניתוחים קודמים, ובמיוחד כאשר בוצעו דרך חתך אמצעי, יכולים לגרום להידבקויות בין דופן הבטן לבין לולאות מעיים ולכן במקרים האלה מומלץ להיכנס לחלל הבטן בשיטה פתוחה אך אפשר גם בשיטה סגורה רחוק מהצלקת האמצעית (באזור “בתול”) ובד”כ בבטן שמאלית עליונה. במקרה של התובעת היו ניתוחים קודמים בבטן ימנית עליונה ותחתונה מרכזית כך שאין מניעה אבסולוטית לכניסה סגורה.

17. ב”כ התובעת שלח לד”ר חייקין שאלות הבהרה.

המומחה לא ענה על השאלות ולכן הוא הוזמן לקדם המשפט אשר התקיים ביום 23.5.11.

בדיון התברר כי המומחה לא קיבל את שאלות ההבהרה. כן התברר כי כאשר הוא נתן את חוות דעתו לא עמדו בפניו חוות הדעת מטעם התובעת אלא רק חוות הדעת מטעם הנתבעים וכי הוא לא בדק את התובעת עובר למתן חוות דעתו.

בדיון השיב ד”ר חייקין על שאלות ההבהרה.

18.

19. — סוף עמוד 3 —

20. קביעתו של ד”ר חייקין לפיה במקרים שבהם היו ניתוחים קודמים מומלץ להיכנס לחלל הבטן בשיטה פתוחה תומכת בחוות דעתו של ד”ר רן כץ, וכך גם קביעתו לפיה כניסה פתוחה מאפשרת זיהוי מוקדם ותיקון מיידי של פגיעה במעי.

ד”ר חייקין קבע, אמנם, בחוות דעתו כי אין מניעה אבסולוטית לכניסה סגורה ואפשר להיכנס לחלל הבטן גם בשיטה זו, במקום רחוק מהצלקת, אולם משתמע מחוות הדעת שלא זו האפשרות המומלצת.

21. לפי חוות דעתו של ד”ר חייקין, כניסה בשיטה הסגורה אמורה הייתה להיעשות באזור הטבור.

בדו”ח הניתוח לא צוין היכן הייתה הכניסה.

לשאלות שנשאל השיב ד”ר חייקין כי הוא מאמין שהכניסה הייתה באזור הטבור שכן זה המקום הנפוץ לכניסה לבטן (עמוד 4 לפרוטוקול מיום 23.5.11) אולם כאשר נשאל האם שם הייתה הכניסה השיב כי בדו”ח הניתוח לא מצוין היכן הייתה הכניסה (עמוד 4 לפרוטוקול מיום 23.5.11).

ד”ר עליאן הצהיר כי הניתוח נעשה באזור הטבור (ד”ר עליאן, סעיף 13 לתצהיר) אולם הוא לא הרופא שניתח את התובעת ואת מיקום הניתוח הוא הסיק מכך שבתיק נרשם שנעשתה פרוצדורה רוטינית (ד”ר עליאן, עמוד 16 לפרוטוקול).

לא די בעדותו של ד”ר עליאן ובהנחה של ד”ר חייקין כדי לקבוע שהכניסה אכן הייתה באזור הטבור.

22. אני מקבלת, אפוא, את טענת התובעת לפיה הבחירה בגישה לפרוסקופית הייתה שגויה והיא שהובילה לנזקים שנגרמו לתובעת.

גובה הנכות ומשמעותה

23. התובעת הצהירה כי היא סובלת מבעיות במערכת העיכול, היא איבדה כל אופציה ללדת ילדים ומצבה הנפשי והבריאותי חמור (התובעת, סעיף 20 לתצהיר מיום 30.9.06). בעלה של התובעת הצהיר כי מאז הניתוחים סובלת התובעת כל הזמן מכאבים (סעיף 4 לתצהיר).

24. ד”ר צימרמן קבע כי לתובעת נכות בגובה 10% בגין הפגיעה במערכת העיכול.

מחוות הדעת עולה כי התלונה המציקה לתובעת ביותר היא העצירות, אשר לא הייתה קיימת לפני הניתוח. לפי חוות הדעת התובעת אינה מסוגלת לסבול כל לחץ על הבטן.

ד”ר מורלי מסכים בחוות דעתו כי התובעת החלה לסבול מעצירות מאז הניתוח והקשר בין הסיבוך הניתוחי לבין תלונות התובעת נראה לו מובהק.

25.

26. — סוף עמוד 4 —

27. בתאריך 4.1.07 נרשם בתיקה של התובעת בקופת חולים (ת/2) כי התובעת סובלת מכאבי בטן עם עצירות כרונית וגזים יותר משנה, עם החמרה בחודשים האחרונים.

תלונות על כאבי בטן נרשמו גם בתאריכים הבאים: 17.3.07, 27.1.08, 17.4.08, 29.4.08, 17.9.08, 3.11.08, 14.7.09 ו- 29.6.10.

ביום 20.1.07 נרשם שהתובעת ביקרה בחדר מיון עקב כאבי בטן.

ביום 11.8.08 נערכה תרשומת על כך שהתובעת הייתה מאושפזת בבית חולים סנט ג’וזף מיום 4.8.08 ועד ליום 8.8.08 בתמונה של חסימת מעיים.

28. ד”ר צימרמן מתאר בחוות דעתו את הצלקות על בטנה של התובעת. את הצלקת שנותרה כתוצאה מהניתוח השני שנעשה לתובעת הוא מתאר כצלקת מדיאנית מכערת באורך 23 ס”מ עם עוות של הטבור.

29. בגין הבעיות במערכת העיכול, כאבי הבטן ואי הנוחות ובגין הצלקת שנותרה בעקבות התאונה, כפי שהיא מתוארת בחוות דעתו של ד”ר צימרמן אני פוסקת לתובעת פיצוי בסך 100,000 ₪ בגין כאב וסבל. לסכום יש להוסיף ריבית מיום הניתוח.

עזרת הזולת

30. התובעת העידה שהיא לא יכולה להתכופף (עמוד 27 לפרוטוקול). לפי תצהירה היא נזקקת לעזרת הזולת בכל העבודות הדורשות ממנה להתכופף. אחותה העידה כי מדי יום היא נאלצת ללכת אל התובעת ולעזור לה בעבודות הבית היומיומיות (סעיף 4 לתצהיר). כך העיד גם בעלה של התובעת.

התובעת לא העלתה תלונה זו בפני פרופ’ צימרמן והוא איננו מתייחס אליה.

תלונה זו אף לא מופיעה בתצהיר שנערך על ידי התובעת ביום 30.9.06.

לשאלת בית המשפט השיב ד”ר חייקין כי אם יש בקע בצלקת, יהיה לתובעת קשה להתכופף (עמוד 7 לפרוטוקול) אולם בחומר הרפואי אין אזכור לבקע בצלקת.

31. טענת התובעת לפיה היא מתקשה להתכופף ונזקקת לעזרת צד ג’ איננה נתמכת בחוות הדעת הרפואיות.

32. לאור זאת לא ייפסק פיצוי בגין עזרת הזולת.

הוצאות

33. בתצהירי התובעת ובעלה נטען להוצאות עבור רכישת תרופות, לרבות תרופה מסוג Avilac. לפי תצהירו של סמאן חאלד בקבוק Avilac עולה 13 ₪.

34.

35. — סוף עמוד 5 —

36. ד”ר מורלי כתב בחוות דעתו כי התובעת זקוקה לטיפול קבוע באבילק כדי להשתחרר וטיפול בקולוטל כדי להקל על כאבי בטן.

37. לשאלה האם יש ברשותה קבלות השיבה התובעת כי לא ניתנו לה קבלות (עמוד 27 לפרוטוקול). לשאלת בית המשפט כמה בקבוקי Avilac צורכת אשתו בחודש, השיב בעלה כי הוא אינו יודע, אולי שניים שלושה בחודש. יש לשאול אותה (עמוד 24 לפרוטוקול).

38. אני פוסקת לתובעת סכום גלובלי בסך 5,000 ₪ בגין הוצאות בעבר ובעתיד.

סיכום

39. הנתבעים ישלמו לתובעת את הסכומים שנפסקו.

40. הנתבעים ישלמו לתובעת שכ”ט עו”ד בסכום של 20,000 ₪.

41. כמו כן יישאו הנתבעים בהוצאות המשפט בהן נשאה התובעת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל הוצאה.

פסק דין בתביעה שהוגשה בנושא סטנדרט התנהגות רופא סביר

בית המשפט המחוזי בבאר שבע

בפני: כב’ ס.הנשיא השופטת ר.יפה-כ”ץ – אב”ד

כב’ השופט אריאל ואגו

כב’ השופטת נחמה נצר

ע”א 38512-05-11

המערערים

נ.ת (קטין) באמצעות הוריו ואפוטרופסיו הטבעיים

נגד

המשיבה

שירותי בריאות כללית

פסק דין

כב’ השופטת נ.נצר:

הערעור שבפנינו מופנה כנגד פסק דינו של בית משפט השלום בבאר-שבע (כב’ השופטת מ.וולפסון) מיום 15.3.11, שניתן בת.א. 2452/07.

 

עיקרו של הערעור מכוון כנגד קביעתו של בית משפט קמא, כי “לא הונחה תשתית ראייתית, שממנה ניתן לגזור מעשה או מחדל של הצוות המצביע על נפילה מסטנדרט התנהגות סבירה, בסביבה של עומס ומגבלות כח אדם…. שמקים את עוולת הרשלנות” (עמ’ 8 לפסה”ד, ש’ 27-29).

 

— סוף עמוד 1 —

בטרם ייבחנו ההשגות הפרטניות שבפי המערערים, ראוי למנות את עיקרי העובדות אשר שימשו את בית משפט קמא לצורך הכרעתו ואשר נדמה, כי אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים:

1. המערער – קטין יליד 18.8.00 (להלן:”הקטין”). ביום 28.2.06 בהיותו בגן, החל לסבול מכאבי בטן עזים שלוו בהקאות. אימו של הקטין, שהוזעקה לגן, לקחה אותו לקופת חולים ורופא שבדק הקטין, הפנה אותו לחדר מיון.

2. הקטין התקבל באותו מועד בשעה 11:53, בחדר המיון בבית החולים סורוקה, ובקבלתו נרשם “מתפתל מכאבי בטן , מאד באי שקט, בטן רכה, רגישות מפוזרת, בדיקה רקטלית-אמפולה ריקה”.

בדיקות מעבדה (דם), שבוצעו בקטין, הצביעו על עלייה במספר כדוריות הדם הלבנות (21,000 לעומת נורמה של 8,000).

3. כירורג ילדים שבדק את הקטין לא התרשם מקיומו של ממצא כירורגי חריף והומלץ על השגחה. הקטין הועבר לאשפוז במחלקה לכירורגיית ילדים, שם טופל בצום ובנוזלים.

4. במהלך היממה בה אושפז, לא נרשמו אירועים חריגים, מצבו הכללי השתפר ובגיליון הרפואי נרשם כי “במידה והכאבים יחזרו, יבצע US בטן”.

5. ביום 1.3.06, בשעה 17:30, שוחרר הקטין לביתו, על פי דרישת אימו. בשחרורו נמצא כי הוא “במצב כללי טוב, ללא תלונות על כאבי בטן כעת, בטן סימטרית, לא תפוחה, רכה במישוש, לחלוטין לא רגישה, ללא סימני גירוי צפקי או תנגודת” (מתוך גיליון האשפוז שצורף כמוצג ת/3).

6. ביום 2.3.06 הובהל הקטין למרפאה בשנית, בשל כאבי בטן והקאות והופנה בדחיפות לחדר מיון. אימו של הקטין בחרה להפנותו לחדר מיון בבית החולים “שניידר לרפואת ילדים”. בבדיקתו, שם, התרשמו ממלאות בבטן שמאל מרכזית בצילום בטן ובדיקת על קול (U.S), הדגימו גוש והתפשלות של המעיים.

7. הקטין הובהל לחדר ניתוח בדחיפות ובפתיחת הבטן התברר, כי בחלק מהמעי-הדק התפתח נמק אשר הצריך את כריתתו וביצוע השקה של קצה אל קצה, של המעי הדק.

8. בדיקה פתולוגית של חלק מהרקמה שנכרתה בניתוח, הצביעה על קיומו של דברטיקול ע”ש MECKEL (להלן: סעיף ע”ש מקל).

— סוף עמוד 2 —

בתביעתו טען המערער (באמצעות הוריו) כי המשיבה באמצעות שלוחיה – הצוות הרפואי בבית החולים סורוקה, התרשלו בטיפול בו ובאבחון מחלתו, ובכך גרמו להחמרה ניכרת במצבו שחייבה ניתוח חירום וכריתה של חלק מהמעי הדק.

בית משפט קמא קבע כי כי התמונה הקלינית בקבלתו לראשונה של הקטין ואף עובר לשחרורו, לא היתה ברורה דיה ולכן, קביעת המומחה מטעם המערערים – ד”ר אמסטרדם ז”ל, כי מצבו של הקטין צריך היה לעורר חשד להתפשלות המעי וכי התנהלות רפואית סבירה – הצריכה ביצוע בדיקת U.S בטן – היא בבחינת “חכמה שלאחר מעשה”. זאת לצד קביעתו הקטגורית של בית משפט קמא, כי המערערים כשלו בניסיונם להניח תשתית ראייתית לביסוס עוולת הרשלנות כלפי המשיבה.

בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי העליה “בספירה הלבנה”, אמנם חייבה מעקב והשגחה ולא מעבר לכך ונמצא, כי הקטין אכן היה נתון למעקב ולהשגחה ושוחרר על פי דרישת אמו. עוד קבע בית משפט קמא, כי הואיל והקטין שוחרר מבית החולים ביוזמת אמו ולפי דרישתה, תיתכן בהחלט הסברה כי אילו נותר הקטין להמשך השגחה, ניתן היה “לעלות” בזמן קצר יותר על התרחשותה של התפשלות המעי, כבר בבוקרו של יום ה- 2.3.06 וניתן היה להקדים ולטפל בקטין טרם שנוצר הנמק ברקמת המעי.

המערערים סבורים כי בית משפט קמא טעה בקביעתו כי רופאי המשיבה לא היו צריכים לבצע בדיקות נוספות לשם אבחון מקור תחלואתו של הקטין ובכלל זה, ביצוע סריקה על-קולית של הבטן בפרט, לנוכח חוסר האפשרות להסביר מקור העליה הדרמטית שחלה במספר הכדוריות הלבנות, עלייה שמעידה, כך על פי הנטען, על נוכחות תהליך דלקתי.

המערערים טוענים כי רופאי המשיבה לא עשו דבר על מנת לנסות ולהתחקות אחר הגורם להתדרדרות שחלה במצבו הרפואי של המערער ובוודאי, שבנסיבות אלו, אין לומר כי רופאי המשיבה פעלו כראוי.

לטענת המערערים בית משפט קמא צריך היה לקבוע כממצא שיפוטי, כי התהליך הדלקתי שהתבטא בעלייה משמעותית של הליקוציטים בדמו של הקטין, העיד על התפשלות המעי,

— סוף עמוד 3 —

כבר בעת האשפוז בסורוקה וכי טעה בית משפט קמא בהימנעותו מקביעה כי ביצוע בדיקה על-קולית (U.S) יכול היה לסייע באבחון מצבו של הקטין.

המשיבה בעיקרי טיעוניה סבורה כי אין למצוא פגם או דופי בקביעותיו השיפוטיות של בית משפט קמא וכי הטיפול הרפואי שניתן לקטין, באמצעות רופאי המשיבה, אינו נופל מסטנדרט רפואי סביר.

לטענת המשיבה, הוכח כי במהלך אשפוזו של הקטין אצלה, ביצעו בו רופאי המשיבה את שניתן וצריך היה לצפות מרופא סביר. מה גם שעובר לשחרורו, שהתרחש על פי דרישת אמו של הקטין, לא נמצאו סממנים חריגים ו/או כאלה האופייניים לתחלואת מעי.

נטען על ידי המשיבה, כי המערערים כשלו בהוכחת טענתם כי אילו בוצעה סריקה על קולית במהלך האשפוז אצל המשיבה, ניתן היה לאבחן קיומה של התפשלות המעי.

בנוסף, נטען, כי עליה בספירה הלבנה, כשאין בצידה ממצאים גופניים אחרים, היא כשלעצמה, אינה מחייבת המשך בירור, זולת השגחה ומעקב, כפי שאכן בוצעו.

לטענת המשיבה, במהלך האשפוז בבית החולים סורוקה, התמונה הקלינית לא היתה ברורה ונעדרו סימנים מובהקים שיכולים היו לעורר חשד לקיומה של התפשלות ובשלב האמור לא נמושו גושים, לא היה גירוי צפקי ולא היה דם בצואה.

נטען כי ההתערבות הניתוחית נגרמה והוצרכה בשל נוכחותו של “סעיף ע”ש מקל”, ואף המומחה מטעם המערערים, הודה כי נוכח קיומו של ממצא עוברי זה, היה הכרח בביצוע ניתוח לכריתתו.

לטענת המשיבה, אין לומר, כי העיכוב באבחון, המוכחש כשלעצמו, הוא שהצריך מעורבות ניתוחית. שלא לדבר על כך כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין הרשלנות הנטענת לבין הנזק, בשים לב לכך, שההתערבות הניתוחית נדרשה בשל אותו ממצא מולד (סעיף ע”ש מקל). לסיום, טוענת הנתבעת כי לא כל עיכוב באבחון, עולה כדי התרשלות ואין להשקיף על התנהלות הצוות הרפואי מבעד לפריזמה של “חוכמה שלאחר מעשה” אלא, בהסתמך על ממצאים ועובדות שהיו בפני הצוות הרפואי “בשעת מעשה”.

לאחר שנתתי דעתי לכתבי הטענות בערעור, לטענות באי כח הצדדים בפנינו, באתי לכלל דעה כי דין הערעור – להידחות, בוודאי בשים לב לתשתית הראייתית שהונחה בפני בית משפט קמא.

— סוף עמוד 4 —

לדעתי, קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא מבוססות כראוי ונתמכות בתשתית ראייתית שהונחה בפניו.

אינני סבורה כי התנהלותם של רופאי המשיבה חרגה מאמות מידה מקובלות וסבירות במערכת היחסים שבין מטופל לרופא וכי בדין קבע בית משפט קמא, כי לא באה בפניו תשתית ראייתית שעל פיה ניתן לגזור סטיה משמעותית מסטנדרט התנהגות סביר ומקובל.

סברתי כי התמונה הקלינית, כפי שהתבררה בשעת מעשה, לא הצדיקה ולא חייבה בירורים רפואיים ובדיקות נוספות ואין יסוד ראייתי או אחר לסברתם של המערערים, כי אילו בוצעה בקטין סריקה על-קולית במהלך האשפוז, היה מתגלה קיומה של התפשלות המעי במיוחד, בהעדר סימנים קליניים ברורים לקיומה של תחלואת מעי. ודוק, על פי התיעוד הרפואי במהלך היממה שבה היה הקטין מאושפז בסורוקה, לא היו תלונות על כאבי בטן, לא היו הקאות ואף לא שלשולים ולמעשה, הממצא החריג היחיד נמצא בדמות עליה בספירה הלבנה וממצא זה, כשלעצמו, לא הצדיק המשך בירור, זולת מעקב והשגחה.

זאת ועוד, מהתיעוד הרפואי שהציגו המערערים עולה כי בעת השחרור תודרכה אמו של הקטין לשוב לבית החולים במידה והכאבים יופיעו.

אמו של הקטין העידה כי כבר לפנות בוקר של יום ה- 2.3.06 החל הקטין להקיא ולשלשל אך זו בחרה שלא לשוב עמו לבית החולים סורוקה, ואף לא ראתה לנכון להפנותו בדחיפות לחדר מיון בבית חולים אחר, אלא פנתה מאוחר יותר לרופאת המשפחה וזו שבה והפנתה הקטין לחדר מיון, או אז, שמה אמו של הקטין פעמיה לבית החולים שניידר, כאשר הגעתם לשם, התרחשה ביום 2.3.06 בשעה 16:19.

במצב דברים זה, טבעי והגיוני לגרוס כי אילו הושאר הקטין להשגחה אצל המשיבה, יתכן שהצוות הרפואי היה מאבחן בזמן קצר יותר קיומה של התפשלות מעי והיה נערך לטפל בקטין כבר בבוקר יום ה-2.3.06, טרם שנגרם הנמק.

לדעתי, צדק בית משפט קמא בקביעתו כי התמונה הקלינית בעת שחרורו של הקטין מבית החולים סורוקה, לא הצביעה על התפשלות מעי או על חסימת מעיים וכי קביעה זו, מעוגנת היטב בתשתית הראייתית, לרבות זו העולה מחקירתו הנגדית של ד”ר אמסטרדם ז”ל, המומחה מטעם המערערים, אשר אישר העדר מובהקות של התמונה הקלינית, באומרו בין היתר, כי “לא כל ילד שמגיע עם כאבי בטן עושים לו אולטרא סאונד, אתה צריך חשד מסויים. החשד הזה לא עלה טוב ולכן הם לא עשו את זה” (פר’ עמ’ 9 ש’ 19-18).

— סוף עמוד 5 —

אשר על כן, לנוכח כל האמור לעיל, דעתי הינה, כי אין עילה או הצדקה לשנות מקביעותיו של בית משפט קמא.

אמליץ בפני חבריי להורות על דחיית הערעור.

באשר להוצאות – אמנם במסגרת פסק דינו של בית משפט קמא, הושת על המערערים חיוב בהוצאות בסכום שאיננו נמוך, אלא שסברתי כי לא יהיה זה נכון לפטור המערערים בהליך זה בלא כלום, ובנסיבות העניין, נראה כי יהיה זה נכון לחייבם בתשלום הוצאות למשיבה, בסכום של 7,500 ₪.

נחמה נצר, שופטת

ס.הנשיא, כב’ השופטת ר.יפה-כ”ץ:

מסכימה.

השופטת רויטל יפה-כ”ץ

ס.נשיא

כב’ השופט א.ואגו:

מסכים.

אריאל ואגו, שופט

— סוף עמוד 6 —

הוחלט, אפוא על דחיית הערעור, תוך חיוב בהוצאות, כמפורט בחוות דעתה של השופטת נצר.

ניתן היום, כ”א שבט תשע”ב, 14 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.

ס.הנשיא, רויטל יפה-כ”ץ

אב”ד

אריאל ואגו, שופט

מום בלב – מומים מולדים – רשלנות רפואית?

תביעות רשלנות רפואית רבות מוגשות בארץ ובחו”ל בנושא אי אבחון במהלך ההריון של מומים מולדים בלב.

באם ביצעת את הבדיקות הראויות בזמן ההריון ונמסר לך כי הן תקינות ולבסוף נולד לך תינוק בעל מום בלב, באפשרותך להגיש תביעת רשלנות רפואית. להערכה חינם של סיכויי ושווי תביעתך, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה למעלה משמאל.

מומים מולדים בלב נוצרים לרוב מנזקים שקורים בד”כ בין שבוע 1 לשבוע 8 של ההריון. המומים מהווים את רוב מחלות הלב בילדים והם מופיעים בכ-1% מהאוכלוסייה.

שיפור גדול שחל במכשירי אולטרסאונד מאפשר בדיקה מדוקדקת של מדורי הלב השונים וכן ניתן ללמוד על מדדים שונים אחרים בפעילות הלב בעזרת טכנולוגיה זו. מומים מורכבים ומשמעותיים, תחת יד בודקת מיומנת, יתגלו ברוב המקרים. 

סוגי מומי לב מולדים

דלף משמאל לימין עם ציאנוזיס מאוחר-

פגם במחיצה שבין העליות – ASD.

פגם במחיצה שבין החדרים – VSD.

צינור עורקני פתוח – patent ductus arteriosus.

דלף מימין לשמאל עם ציאנוזיס מוקדם-

הטטרלוגיה ע”ש פלוט (tetralogy of fallot)

היפוך יציאת העורקים הגדולים של הלב – TGA

טרונקוס – persistent truncus arteriosus

אטרזיה של המסתם הטריקוספידלי

תסמונת הלב השמאלי ההיפופלסטי.

היצרות מולדת של העורק הפולמונרי.

היצרות מולדת של המסתם האאורטלי.

דקסטרוקרדיה

לב דו לשכתי.

פגם במחיצה שבין העליות – ASD

במהלך ההתפתחות העוברית מתאפשר מעבר של דם מימין לשמאל דרך המחיצה שבין העליות. בשבוע החמישי לחיי העובר מתחילה להיווצר המחיצה על ידי היווצרות הספטום פרימום – ספטום ראשוני אשר מפריד חלקית בין העליות. בחלקו העליון של הספטום נוצרים חרירים ונוצר ספטום סקונדום אשר סוגר עליו. בתהליך ההתפתחות מופיע פתח נוסף באמצע הספטום סקונדום ושמו ה-foramen ovale, כאשר למעשה הספטום פרימום מכסה אותו בצורה של שסתום ועל ידי כך מאפשר עדיין לדם לעבור מהצד הימני לצד השמאלי. אחרי הלידה, אצל רוב האנשים, שתי המחיצות מתאחדות והפתח נסגר אולם לעתים נשאר פתח קטן אשר נקרא patent foramen ovale שלרוב אינו בעל חשיבות קלינית. כאשר הפתח אינו נסגר באופן פתולוגי, הוא מתגלה רק בגיל מאוחר יחסית (ולא לאחר הלידה) – הפתח יכול להיות יחיד או מרובה – מראה של Swiss cheese, בדרך כלל קוטרו מעל 2 ס”מ והוא מאפשר שוויון לחצים בין העליות. הפגם נוצר מפתח או חלון בספטום פרימום או בספטום סקונדום, או סיבות משלבות ביניהם. כתוצאה מכך הדם זורם משמאל לימין ובשל כמות הדם המוגברת בעלייה הימנית, החדר הימני מעובה ומורחב. הסיבוך העיקרי הינו יתר לחץ דם ריאתי – החדר הימני מעביר דם לריאות, ותוספת הדם אשר קיימת בו עלולה להוביל ליתר לחץ דם ריאתי, וזה עלול להוביל לאי ספיקת הלב הימני. בנוסף יכול לעבור קריש דם בין הצד הימני והשמאלי – תסחיף פרדוקסלי. הסימפטומים של ASD מתגלים בגיל מאוחר יחסית – 40,50: מספיק דם מגיע לצד שמאל ונוצר לחץ דם מספק.

סוג נוסף של פגם מכונה אוסטיום פרימום ostium primum . פגמים מסוג זה נמצאים בחלק הקידמי תחתון של המחיצה הבין עלייתית. למעשה מדובר בגירסה חלקית מאוד של מום משמעותי יותר המכונה AV CANAL.

הבסיס לסוג זה של מומים הוא בחוסר סגירה של הספטום פרימום בשבוע החמישי להריון על ידי מבני רקמה מיוחדים הבונים את איזור החיבור של המדורים השונים בלב ומכונים כריות הלב endocardial cushions. אותם מבנים אחראיים גם על בנית המסתמים בין העליות והחדרים ועל המחיצה בין החדרים באיזור המסתמים הנל ולכן לעיתים קרובות ניתן למצוא פגיעה בכל המבנים האמורים במקביל.

במצב של AV CANAL מלא חלה פגיעה באיזור מרכז הלב ומתפתחים 3 מומים : ASD מסוג אוסטיום פרימום, VSD  ומסתם משותף בין העליות והחדרים. בסוג זה של מומים קיים מעבר של דם מעליה שמאל הן לחדר ימין והן לעליה ימין או מעבר של דם מחדר שמאל לעליה ימין. המעמסה על הלב גדולה יותר ואי ספיקת לה מתרחשת זמן קצר לאחר הלידה.

במצב של AV canal חלקי קיימת פגיעה במבנים נוספים מעבר ל-ASD אך בדרגות חומרה פחותו בהמצב המלא, המשתנות מחולה לחולה. במצב זה קיימת הפרדה בין צד שמאל וצד ימין וקיים מעבר של דם מצד שמאל לצד ימין ברמת העליות אך לא ברמת החדרים .

במומים מסוג  AV canal חלקי מצב החולה נקבע בעיקר בהתאם לתפקוד המסתמים בין העליות והחדרים. כשיש פגיעה בתפקוד המסתם המיטרלי ואי ספיקה שלו תחול מעורבות גם של חדר שמאל ונוכל לזהות מעבר של דם מחדר שמאל לעליה ימין (כן עליה ימין דרך האיזור שבין שני המסתמים) ובכך תופעל מעמסה על שני צידי הלב.  מצבו של החולה יקבע לפי דרגת החומרה של המום המיטרלי. כאשר אי הספיקה המיטרלית קלה – לא יהיו סימנים המכוונים לבעיה לבבית בגיל הילדות אך ככל שיחלפו השנים הפגיעה בלב תהיה משמעותית יותר עד לאי-ספיקת לב בעשורים הרביעי-חמישי לחיים.  כאשר אי הספיקה המיטרלית משמעותית יותר מצב החולים חמור ולרוב תתרחש התדרדרות במצב הלב כבר בשנתיים הראשונות לחיים.

פגם במחיצה שבין החדרים – VSD 

במום זה, אשר נחשב לאחד ממומי הלב השכיחים בילדים, קיים פתח בלתי תקין בין החדרים – במחיצה הבין חדרית, אשר מאפשר קשר חופשי בין החדרים. חלוקת הפגמים מקבוצה זו מבוססת על גודל הפתח, כאשר קיימים פתחים קטנים יחסית (מחלה ע”ש רוז’ה) שבה מרבית הפתחים קטנים מחצי ס”מ ונמצאים דווקא במחיצה השרירית של הספטום הבין חדרי, וקיימים פתחים גדולים ורחבים – המופיעים כבר בלידה ומאופיינים בסימנים של אי ספיקת לב ואיוושה. קיום הפתח, בדומה לקיום פתח בעליות, גורם לנטייה של הדם לעבור מהחדר השמאלי לחדר הימני עקב מפל לחצים (בחדר הימני הלחץ נמוך יותר). במקרה של פתח גדול בין החדרים, הם מתפקדים בפועל כחדר יחיד, וכתוצאה מכך יהיה עודף של זרימת דם לריאות (כיוון שבחד הימני בפועל זורם יותר דם). מן הריאות הדם יגיע לעלייה השמאלית, לחדר שמאל, ושוב יתפצל בין האאורטה לבין עורק הריאות. כתוצאה מכך בשני החדרים ישמר לחץ סיסטמי גבוה – יש עלייה בלחץ והעומס גדל משמעותית. הסכנה הגדולה במצב כזה הנה אי ספיקת לב קשה: שלא בדומה ל-ASD, שם קיימת עלייה ב-preload, (נפח) במום מסוג VSD קיימת עלייה ב-afterload בלחץ המופעל.

צינור עורקני פתוח – patent ductus arteriosus

בחיים העובריים עוברת כמות גדולה של דם ב-ductus arteriosus ואי סגירה שלו לאחר הלידה גורמת לסימנים דומים ל-VSD – קיימת זרימת דם מוגברת אל הריאות כתוצאה מההיפוך בזרימה שבצינור העורקני: החדר השמאלי מתרוקן אל האאורטה, והדם ממנו עובר מהאאורטה דרך ה-ductus arteriosus בחזרה לריאות: החדר הימני עובד אל מול עומס גדול יותר.

טטרלוגיה ע”ש פלוט (tetralogy of fallot)

זהו מום מולד אשר נוצר לרוב כתוצאה מכך שהעורק הפולמונרי (הריאתי) והאאורטה גדלו באופן לא סימטרי במהלך החיים העובריים, באופן שבו האאורטה גדלה על חשבון העורק הפולמונרי, אשר הפך לעורק צר יחסית. מום זה נקרא הטטרולוגיה ע”ש פלוט היות שהוא כולל 4 תסמינים קלאסיים – הראשון, היצרות של העורק והמסתם הפולמונרי, השני – VSD בין החדרים כתוצאה מאי סגירה של המחיצה, השלישי – overriding aorta – האאורטה “רוכבת” על שני פתחי החדרים ומקבלת דם משני החדרים, והרביעי – היפרטרופיה של החדר הימני אשר “זורק” דם לעורק פולמונרי צר יחסית ולכן פועל בלחץ גדול יותר וכתוצאה מכך מתעבה. ישנם סוגים רבים של הטטרלוגיה: במידה שההיצרות במסתם הפולמונרי אינה קשה נקבל פיזיולוגיה הדומה ל-VSD – הפרעה אשר מכונה pink fallot.

במידה שמדובר בהיצרות קשה של המסתם הפולמונרי, נקבל מום קשה – יש התנגדות גדולה לזרימת דם לריאה וכתוצאה מכך דם לא מחומצן דולף באופן משמעותי אל האאורטה במקביל לזרימת דם מופחתת לריאות. במידה שהמסתם חסום לגמרי, חיי התינוק תלויים ב-ductus arteriosus שבו כאמור יש עדיין זרימה (דרך האאורטה) לריאות, ועל כן נותנים פרוסטגלנדינים לתינוק וכך משאירים את הצינור הנ”ל פתוח עד לתיקון הטטרלוגיה באופן מלא בניתוח. קיים מצב ביניים של הטטרלוגיה ע”ש פלוט – VSD וחסימה חלקית של זרימת הדם לריאות: שני המומים מאזנים זה את זה, זאת מאחר שה-VSD אשר באופן כללי גורם לזרימת יתר של דם לריאות, נמנע על ידי הצרת העורק הפולמונרי אשר חוסם חלקית מעבר של דם לריאות.

היפוך יציאת העורקים הגדולים של הלב – TGA

Transposition of the great arteries – זהו מצב שבו כתוצאה מהתפתחות לא תקינה של צינורות הדם היוצאים מן החדרים, האאורטה יוצאת מן החדר הימני (במקום מהחדר השמאלי) ואילו העורק הפולמונרי יוצא מתוך החדר השמאלי. כתוצאה מכך הגוף לא מקבל כמעט חמצן מאחר שכל הדם המחומצן עובר במעגלים בין הלב השמאלי והריאות, ואילו במערכת הסיסטמית של הגוף עובר דם לא מחומצן. מום זה מטופל כירורגית במהלך החודש הראשון שלאחר הלידה. במקרים בהם קיים shunt – דלף בין החדרים או בין העליות, יש זרימת דם המאפשרת את ערבוב מחזורי הדם ויכולת ההישרדות גבוהה יותר.

טרונקוס – persistent truncus arteriosus

זהו מום נדיר. באופן נורמלי, המחיצה הספירלית מפרידה בין האאורטה לבין העורק הפולמונרי, אולם במום זה המחיצה אינה מפותחת דיה וכתוצאה מכך נוצר כלי דם עורקי אחד, משותף ורחב. שני חדרי הלב מתנקזים ביחד לתוך העורק המשותף. באזור המוצא של העורק מצוי מסתם הדומה למסתם הטריקוספידלי, אך לעתים הוא יכול להכיל עד 5 עלים (במקום 3). מום זה גורם לחזרה של דם משמאל לימין ולאי ספיקת לב, מעטים מהילדים בעלי מום זה נשארים בחיים לאחר שישה חודשים, אולם ניתן לתקן את המום באופן כירורגי בהצלחה רבה יחסית.

אטרזיה של המסתם הטריקוספידלי (תסמונת הלב הימני ההיפופלסטי)

במום זה, המסתם הטריקוספידלי, אשר מעביר דם מהעלייה הימנית לחדר הימני, הנו חסום, וכתוצאה מכך הלב הימני לא מתפתח, אלא אם קיים VSD – חור בין החדרים, אשר מאפשר את התפתחות החדר הימני. הדם עובר בין העלייה הימנית לעלייה השמאלית במהלך החיים העובריים דרך ה-foramen ovale, ומשם לריאות דרך ה-ductus arteriosus אשר מחבר בין האאורטה לבין העורקים הריאתיים. אולם, לאחר הלידה, לאור עליית הלחץ בעלייה השמאלית עקב זרימת הדם לריאות, עלול להיסגר ה-foramen ovale ולמנוע מעבר של דם לריאות, ולכן יש לשמור על פתח בין העליות. כתוצאה מסגירתו של ה-ductus arteriosus, יש לדאוג לכך שדם יגיע לריאות (כאמור, העורק הפולמונרי היוצא מהחדר הימני לא מוביל ממנו דם היות שלחדר לא מגיע דם מהעלייה הימנית) ולכן מקובל לבצע ניתוח ע”ש Fontan, שבו מחברים את הוורידים הסיסטמיים (svc, IVC) אל עורק הריאה וכך ניתן לעקוף את חדר ימין.

תסמונת הלב השמאלי ההיפופלסטי

במום זה קיימת אטרזיה (חסימה) של המסתם האאורטלי או המיטראלי. כתוצאה מכך החדר השמאלי לא מתפקד, והדם עובר מהחדר הימני, דרך ה-ductus arteriosus אל האאורטה. עם הלידה, ה-ductus arteriosus עלול להיסגר ועל כן יש לשמור עליו פתוח. מעבר לכך, כאשר נסגר ה-ductus arteriosus הזרימה לעורקים הכליליים המספקים את הלב נפסקת והדבר גורם למות התינוק. המום גורם לזרימת דם מוגברת לריאה והיפרטרופיה של חדר ימין. ניתן לטפל בניתוח על ידי חיבורו של חדר ימין לאאורטה, וחיבור הוורידים הסיסטמיים לעורק הריאה, ובכך ניתן לעקוף את חדר שמאל.

double outlet right ventricle

זהו מצב שבו עורק הריאה (העורק הפולמונרי) והאאורטה יוצאים שניהם מחדר ימין (במקום שהאאורטה תצא מחדר שמאל), בנוסף על חור בין החדרים – VSD. מום זה יכול להתחלק לשני סוגים עיקריים – לפי מיקום ה-VSD (החור במחיצה שבין החדרים): במידה שה-VSD ממוקם קרוב למוצא האאורטה, הדם מן החדר השמאלי יעבור דרך ה-VSD ולתוך האאורטה (ברובו). זהו מום הדומה ל-VSD רגיל, עם יתר לחץ דם ריאתי. במידה שה-VSD ממוקם קרוב למוצא העורק הפולמונרי, הדם מן החדר השמאלי זורם יותר לעורק הפולמונרי, ואילו הדם מהחדר הימני זורם יותר לאאורטה (עקב הכיווניות של ה-VSD) – זהו מצב הדומה ל-TGA – גם במצב כזה ייווצר יתר לחץ דם ריאתי, אולם במקרה זה, בנוסף על תיקון ה-VSD כך שירוקן בלעדית את החדר השמאלי לאאורטה, מתבצע בנוסף היפוך עורקים.

ALCAPA- Anomalous Left Coronary Artery From the Pulmonary Artery

מום מולד אשר בו מוצא העורק הכלילי השמאלי הינו מהעורק הפולמונרי במקום מהאאורטה, מום זה מתבטא לאחר הלידה בזרימת דם בלתי מספקת לצדו השמאלי של הלב ומאוחר יותר כאשר צדו הימני של הלב אינו מצליח לפצות על החסר למוות, ניתן לתיקון בניתוח שבו מבוצע ניתוק של העורק הכלילי השמאלי מנקודת המוצא השגויה וחיבורה מחדש למוצאה הנכון מהאאורטה.

לסיכום – מומי לב מולדים עיקריים הם

Ventricular septal defect- פגם מחיצתי בין חדרי הלב (VSD) 

Atrial septal defect – פגם מחיצתי בין עליות הלב (ASD) 

Patent ductus arteriosus – השארות השנט העוברי (PDA)

PS- היצרות המסתם הריאתי

AS – היצרות המסתם האאורטלי

AC – היצרות של האאורטה (Coarctation of the aorta) 5-7 אחוז מהמומים

MS – היצרות המסתם המיטרלי

הבעיות השכיחות הגורמות למומי לב שאינם כיחלוניים עם אי-ספיקת מסתם :

MI-  אי-ספיקת המסתם המיטרלי

PI – אי-ספיקת המסתם הריאתי

MVP – צניחת המסתם המיטרלי

TR – אי-ספיקת המסתם הטרי-קוספידלי

טטרלוגיה ע”ש פאלוט – Tetralogy of fallot- TOF

טרנספוזיציה של העורקים הגדולים (בחלק מהמקרים)

אטרזיה (מעין היצרות) של המסתם הריאתי או הטרי-קוספידלי

אנומליה ע”ש אבשטיין – EBSTEIN ANOMALY

עקב העומס הנפחי המועמס על הלב. המום השכיח יותר בסוג זה של פגם הינו –החלפת כלי-הדם הגדולים (transposition of the great arteries – TGA) .

TOTAL ANOMALOUS PULMONARY VENOUS RETURN

TRUNCUS ARTERIOSUS

טרנספוזיציה של העורקים הגדולים (בחלק מהמקרים)

חדר בודד – UNIVENTRICULAR HEART

HYPOPLASTIC LEFT HEAR SYNDROME

פסק דין בנושא תביעה על רשלנות רפואית בניתוח גב / עמוד שדרה / דיסק

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

 

ע”א 7079/09

בפני:

כבוד המשנה לנשיאה א’ ריבלין

כבוד השופט ח’ מלצר

כבוד השופט נ’ הנדל

המערער:

ראיף שיבלי

נ ג ד

המשיב:

בית החולים האנגלי

ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 12.07.2009 בתיק א 687/06 [פורסם בנבו] שניתן על ידי השופט ה’ ח’טיב

°

פסק-דין

השופט נ’ הנדל:

מונחים לפנינו שני ערעורים באיחוד דיון על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב’ השופט ה’ ח’טיב) בת”א 687/06, [פורסם בנבו] אשר דחה את תביעת המערער לפיצויים נגד המשיב בגין רשלנות רפואית. זאת, ללא פסיקת הוצאות לטובת המשיב, הוא המערער שכנגד.

העובדות הצריכות לעניין

1. המערער, יליד 1960, החל לסבול מכאבי גב תחתון שמקרינים לרגל ימין משנת 2000. ביום 5.2.2001, אושפז המערער במחלקה האורטופדית של המשיב, לצורך טיפול והשגחה. ביום 17.2.2001, נערך צילום CT אשר שיקף את תמונת המצב הבאה: מפרקים סקרואליאקיים אנקלוטיים ודיסקופטיות בחוליות L5-S1 ו- L4-L5. עקב הימשכות הכאבים, אושפז המערער פעם נוספת במחלקה האורטופדית של המשיב ביום 21.2.2001 להמשך בירור. במהלך אשפוזו, הועלה חשד כי המערער סובל ממחלת ה”בכטרב”, אולם לא נקבע כל ממצא בעניין. כשבועיים וחצי לאחר שחרורו מבית החולים, בביקורת שביצע המשיב במערער, הומלץ לו לעבור טיפולי פיזיותרפיה וטיפול אנלגיטי. חרף טיפולי הפיזיותרפיה שעבר, המשיך המערער לחוש כאבים חזקים בגבו עם הקרנה לרגל ימין. המערער נבדק שוב במרפאת המשיב והומלץ לו להמשיך עם טיפולי הפיזיותרפיה וטיפול סימפטומטי. משכאבים עזים אלו לא פסקו, הוחלט על ניתוח גבו לשם כריתת הדיסק שבין החוליות L5-S1 . ביום 9.11.2001, נותח המערער בגבו ושוחרר לביתו מספר ימים לאחר מכן.

מצבו של המערער לאחר הניתוח החמיר עד כי נעזר הוא במקל הליכה תומך ולא יכול היה מסוגל לתפקד “באורח נורמלי”, כפי שנטען על ידו. הוא ביקר במרפאתו של המשיב והתלונן על כאבים באזור עמוד שדרה מותני עם הקרנה לרגל ימין. הומלץ לו על המשך טיפול בפיזיותרפיה. הוא הופנה לביצוע CT נוסף אשר העיד על “רקמה פיברוטית פוסט ניתוחית ושינויים ניווניים היפרטרופיים בולטים בשני מפרקים פצטאליים עם זיזים גרמיים”. בהמשך התברר כמתאים לטיפול אנקולוזינג ספונדליטיס. ביום 28.3.2004, עבר המערער בדיקת MRI אשר הדגימה – “מצב לאחר ניתוח למינקטומיה מימין L5-S1 ודיסקטומיה, הדיסק הוסר ונראים שינויים בצקתיים קרוב לוודאי רקמה צלקתית או תגובה סביב שורש העצב”. ביום 24.4.2004,

— סוף עמוד 3 —

בבדיקה נוספת שביצע המשיב במערער, צוין כי הוא סובל “מתסמונת ניתוח גב כושל”, כי נמצאה החמרה במצבו והנזק שנגרם לו הוא בלתי הפיך.

2. מארג הראיות בתיק כולל בחובו מסמכים רפואיים, חוות דעת מומחים, כמו גם עדויותיהם ועדויות נוספות שנשמעו בפני בית המשפט המחוזי. עיקר הערעור נסוב על הממצאים שנקבעו בחוות הדעת, תוך השוואה בין מסקנות המומחה מטעם המערער לבין מסקנות המומחה מטעם המשיב ומסקנותיו של המומחה שמונה מטעם בית המשפט. אלה גם אלה נשענים על אותה מערכת עובדתית שנפרשה בפניהם, אם במלואה או בחלקה, ומהווים בזאת נדבך מרכזי בפרשה. נכון הוא להביא אפוא בתמצית עיקר קביעותיהן.

האחת, חוות דעתו של המומחה מטעם המערער, פרופ’ ח’ שטיין, לפיה לא היה מקום בנסיבות אלו לבצע ניתוח גם לפני תום הבירור בעניין אבחון המערער כסובל ממחלת הבכטרב. בירור שכזה לא בוצע. הניתוח לא תאם את מצבו הרפואי, לפיו היה זקוק לייצוב עמוד השדרה המותני ע”י חגורת גב תומכת וקיבוע של החוליות המותניות התחתונות. הניתוח שעבר רק הוסיף רקמה צלקתית למרווח הבין חולייתי המותני ה-5 מבלי לייצב אותו. קיבוע, כך קבע המומחה, היה מפחית את רמת מחושיו מבלי לשפר את תנועתיות של עמוד השדרה המותני. המערער לא סבל ממצב חריף של אובדן יכולת תנועה, שיתוק מתפתח או חוסר שליטה בסוגרים. משכך, לא הייתה כל הצדקה לבצע את הניתוח שעבר. לגישתו, אם קיימת מחלת אנקילוזיס במפרקים הסקרו-אליקים (בכטרב) הרי שהמילמינקטומיה וכריתת דיסק בין חולייתי לא תועיל מאומה שכן לא שם מקור התפתחות הכאב. מגבלות המערער בהווה נובעות מאובדן יכולת התנועה בעמוד השדרה המותני עם סימני מחלה ניוונית מתקדמת של המפרקים הבין חולייתיים בצורת רטרוליסטזיס בין החוליה המותנית ה-3 ל-4, ובין החוליה המותנית 5 והסקראלי ה-1. נקבע בחוות הדעת כי המשיב התרשל בהחלטתו לבצע ניתוח כריתה של הדיסק במרווח הבין חולייתי L5-S1 על אף הממצאים הניווניים שהצביעו על קיומה של מחלה שהיא חשוכת מרפא,. שיעור נכותו של המערער נקבע בחוות הדעת על 40%.

בחוות דעתו המשלימה, שניתנה לאחר עיון בחוות דעתו של המומחה מטעם המשיב, הבהיר פרופ’ שטיין כי המסקנות אליהן הגיע המומחה מטעם המשיב הן סובייקטיביות ולא “עומדות במבחן התוצאה” אם מצליבים את ממצאי הבדיקות שהמערער עבר עם ההמלצות הקיימות בספרות הרפואית. חוות דעתו של המומחה מטעם המשיב מתעלמת מממצאים אלה. בלט דיסק בין חולייתי הוא בדרך כלל סימן לקיום מחלה ניוונית ולא מצריך ניתוח. ‘תסמונת הגב הכושל’ היא תוצאה של אבחון רפואי קדם ניתוחי לא מעמיק, לא רחב וכושל. על כן קבע

— סוף עמוד 4 —

פרופ’ שטיין כי הניתוח שבוצע בגבו של המערער היה “מיותר” ואף החמיר את מצבו של המערער.

חוות הדעת השנייה, הוגשה על ידי ד”ר י’ מירובסקי, המומחה מטעם המשיב. אליבא דמומחה, מקור הכאבים נעוץ בדיסק פרוץ ב-L5-S1. ממצאי הצילומים הרנטגניים מעלים אנקילוזיס של מפרקי הסט ב-L5-S1 ואוסטאופיט קדמי במפרקי הסקרואיליאק, אך אין סגירה שלהם. על כן, הבהיר, לא ניתן לקבוע כי המערער סובל ממחלת הבכטרב. כך או כך, קבע, אין חשיבות רפואית לאבחון המחלה כיוון שמדובר במחלה חשוכת מרפא אשר אין אפשרות למנוע אותה, אפילו אם אובחנה מוקדם. אי לזאת, גורס המומחה, לא נגרם נזק מאי אבחונה. מה גם, שאין בירור אמין לגביה. מסקנתו כי המערער סבל מפריצת דיסק בחוליות L5-S1 היא חד משמעית. משלקה בפריצת דיסק ב- L5-S1 אשר הודגם בצילומי ה-CT, היה צורך לנתח. העובדה שהכאבים בגב וברגל חזרו איננה נובעת מאבחון לקוי או טיפול לקוי. הכאבים נובעים מהצטלקויות סביב השורש (כפי שנמצא ב- MRI), ואי יציבות של סגמנט L5-S1. בדיקת ה-MRI שבוצעה 3 שנים לאחר הניתוח, מעידה שהטיפול הניתוחי היה טוב. לא הודגמה בה שארית דיסק פרוץ. אי ההצלחה או חזרת הסימפטומים לאחר ניתוח כריתת דיסק, מוכרת בספרות הרפואית ואיננה נדירה. הטיפול עמד בכל הסטנדרטים הרפואיים המקובלים כולל הניתוח שנעשה בצורה מקצועית ומיומנת.

בחוות דעת משלימה, לאחר שעיין בחוות דעתו המשלימה של המומחה מטעם המערער, הסכים ד”ר מירובסקי כי נמצאו אצל המערער שינויים ניווניים בעמוד שדרה מותני, אולם אין כל קשר בינם לבין מחלת בכטרב. בחוות דעתו הראשונה ציין כי לא ניתן לקבוע בוודאות אם המערער סובל ממחלת בכטרב אולם כאן הדגיש כי איננו מחזיק בדעה שהמערער סובל ממחלה זו. זאת, הואיל ובחולה כזה סגירת מרווחי הדיסק אמורה להקדים את השינויים הניווניים, ואילו אצל המערער לא נמצאה סגירה כזו.

לנוכח הפער בין שתי חוות הדעת, מינה בית המשפט מומחה רפואי מטעמו, פרופ’ סודרי. האחרון הדגיש בחוות דעתו כי הניתוח בוצע לאחר תקופה ממושכת של סימפטומים חריפים האופייניים לפריצה דיסקלית בגובה L5-S1 ומיצוי טיפול שמרני מקובל כולל טיפול במסגרת אשפוזים וזריקות אפידורליות, ללא הטבה. על רקע הצטלקויות או עקב חוסר יציבות של המקטע L5-S1 והתקדמות התהליך הניווני, הייתה חזרה של הכאבים בגב התחתון. לגישתו, מדובר בסיכונים ידועים שיכולים להתרחש בניתוח מסוג זה. הפריצה הדיסקלית והסימפטומים הממושכים היו בהחלט אינדיקציה מקובלת לניתוח, גם אם ייתכן והמערער סבל ממחלת

— סוף עמוד 5 —

בכטרב. לשיטת פרופ’ סודרי, לניתוח הייתה הצדקה קלינית מלאה והטיפולים הרפואיים ניתנו כמקובל בספרות הרפואית. עוד גורס המומחה, כי אין קשר בין הנזקים הנטענים לבין הטיפולים הרפואיים שניתנו למערער אצל המשיב. גם אם הצילומים הצביעו על חשד למחלת בכטרב, בפועל לא סבל המערער ממחלה זו ואפשרות זו נשללה. ברגע שאובחן דיסק פרוץ הגורם לכאבים עם הקרנה לרגל (כפי שהודגם בצילום ה-CT), יש בכך משום “אינדיקציה לניתוח” ללא קשר לעצם קיומה של המחלה.

משנקבע שהכרחי היה לבצע את הניתוח, פנה המומחה לבחינת אופן הניתוח שבוצע במערער. בנקודה זו קבע פרופ’ סודרי כי הגם שהניתוח לא הביא לתוצאה המיוחלת ונמצא כשל טיפולי, אין בכך להעיד על רשלנות באופן ביצוע הניתוח. חוסר ההצלחה בניתוח לא נבע מכירורגיה לא נכונה. ככלל, בכל ניתוח “יש סיכונים להיכשל”.

פסק דינו של בית-המשפט המחוזי

3. בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי אין תחולה לכלל ‘הדבר מעיד על עצמו’ הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין המטיל את חובת הבאת הראיות על שכם הנתבע. לאחר שבחן את התמהיל הראייתי שהונח בפניו, לרבות שלוש חוות דעת המומחים הרפואיים, עדותו של המערער ועדותו של ד”ר חכים, מנהל המחלקה האורתופדית במשיב, קבע בית המשפט את הממצאים העובדתיים הבאים: במשך מספר שנים סבל המערער מכאבי גב אשר הקרינו לרגל ימין; במהלך שנת 2001 החמירו הכאבים והוא אושפז מספר פעמים במשך 10 חודשים, במהלכם קיבל טיפול שמרני ונערך בירור אודות מקור הכאבים; צילום ה-CT הדגים בקע ימני פרוץ בגובה החוליות L5-S1; הטיפולים שקיבל המערער לא היטיבו את מצבו והוא המשיך בסבלו. משכך, הוחלט לנתח אותו ולהסיר את הדיסק שבמרווח בין החוליות L5-S1; לאחר שהוסבר למערער אודות הניתוח, נתן הוא את הסכמתו; זמן מה לאחר הניתוח, חזר המערער להתלונן על כאבים ואף טען להחמרתם; הניתוח לא הוציא את הדיסק בשלמות אלא נותרה שארית דיסק אחורי מרכזי קל, בגובה L5-S1. עם זאת, שארית זו איננה אחד הגורמים לכאבים, הואיל והיא לא לוחצת על שורש העצב; נותרה צלקת באזור הניתוח שנוצרה אחרי הניתוח, הלוחצת על שורש העצב S1 וגורמת לכאבים; בטרם נותח המערער, עלתה אפשרות שהוא סובל ממחלת בכטרב. הומלץ להמשיך בבירור אולם הדבר לא בוצע. בית המשפט המחוזי העדיף את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט הנתמכת בחוות דעתו של המומחה מטעם המשיב וקבע כי מאחר והממצאים שעמדו לפני הרופאים הדגימו דיסק פרוץ, הייתה הצדקה לבצע את הניתוח.

— סוף עמוד 6 —

באשר לשאלה האם התרשל המשיב בביצוע הניתוח עצמו – שאלה שהמערער לא טען לה והמומחה מטעמו לא דן בה – יש להשיב בשלילה. אצל המערער נתגלתה אומנם ‘תסמונת ניתוח הגב הכושל’ אולם זו אינה תוצאה של כישלון בעצם הניתוח אלא מקורה בצלקת שנוצרת בעמוד השידרה שאין לה כל קשר לאיכות הניתוח ולמידת המיומנות בביצוע הניתוח. לא ניתן לצפות תוצאה זו והמשמעות של המונח “כושל” היא שהניתוח לא הביא לכך שהכאבים יחלפו. בית המשפט המחוזי העדיף את חוות דעתו של פרופ’ סודרי, המומחה מטעם בית המשפט, אשר חרף הסכמתו לעובדה שהניתוח לא צלח, הבהיר כי המשמעות אינה רשלנות בביצוע הניתוח. לא הוכח כי ההגבלות בתנועת הגב או הקשיון בעמוד השדרה הם כתוצאה מהניתוח, יען כי לא הוכח קשר סיבתי בין הנזק לבין הניתוח שבוצע במערער. גם מחוות דעתו של המומחה מטעם המערער עולה כי הכאבים וההגבלה נובעים ממחלת הניוון ממנה סובל המערער ולא רק בשל החוליות שנותחו. בית המשפט מדגיש כי אפילו תמצי לומר שהניתוח היה מיותר, כי אז בהעדרו של קשר סיבתי לנזק היה המערער זכאי אך לפיצוי בגין כאב וסבל. מצבו הרפואי וההגבלות בעמוד השדרה המותני מהם סובל המערער היום זהים לאלה מהם סבל לפני ביצוע הניתוח. כאמור, גם על פי המומחה מטעמו הם תולדה של מחלה ניוונית. לאחר הניתוח המערער חש הטבה ועובדה זו מצביעה על כך שהניתוח “היה מתאים ונכון ועבר בהצלחה”. בית המשפט המחוזי מסכם ואומר:

“הנתבע לא התרשל בכל הקשור לניתוח, הן באשר להחלטה לבצעו והן בביצוע הניתוח, והעובדה שהניתוח לא הביא לתוצאות המקוות, אין משמעותה רשלנות בביצוע הניתוח. בנוסף, וכאמור, אין כל קשר סיבתי בין מצבו הרפואי היום של התובע לניתוח…אצל התובע היו כל האינדקציות לטפל באמצעות ניתוח, וכי לא היה הכרחי לבצע בדיקה כדי לאשש או לשלול קיומה של מחלת ה-AS בכטרב, משום שגם אם סבל התובע ממחלת הבכטרב (AS) , אין בכך לייתר את הניתוח שביצועו נדרש עקב פריצת הדיסק בין החוליות L5-S1 באשר למחלת בכטרב ניתן היה להמשיך ולבצע את הבירור לגביה” ” (עמ’ 33-34 לפסק הדין).

טענות הצדדים

4. בערעור שלפנינו משיג המערער, בין היתר, על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, כמו גם על אימוץ חוות הדעת של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט הנתמכת בחוות דעתו הרפואית של המומחה מטעם המשיב, אשר מתבססת בעיקרה אף היא על קביעות עובדתיות. על פי קו זה, שגה בית המשפט עת קבע כי היה צורך בניתוח. קיים פער ממשי בין מצבו של המערער לפני הניתוח לבין מצבו הרפואי כיום המלווה במגבלות ממשיות בתנועות

— סוף עמוד 7 —

וחוסר יציבות. בגין הכאב המצטבר וגובר הוא נאלץ להשתמש במשככי כאבים בעלי תופעות לוואי מזיקות. לטענתו, הובטח לו כי לאחר הניתוח הוא יחזור “בריא כמו סוס” וישוב לעבודתו. עוד הוא טוען, כי לאחר הניתוח נוצר מרווח בין החוליות במקום ייצובן, דבר שלמטרתו נועד הניתוח. לא הוסברו לו הסיכונים טרם הניתוח אלא הובהר לו כי אם הניתוח לא יצליח, כי אז מצבו יישאר “אותו דבר”. נוסף על כך הוא טוען כי המומחה מטעם בית המשפט חסר ניסיון בניתוחי גב ואף לא משמש כרופא גב אלא רופא המתמחה בברכיים. בעניין זה הדגיש גם כי בדיקתו הייתה שטחית. מנגד, סומך המשיב את ידו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ומבקש לדחות את הערעור.

דיון

5. על מנת לבסס חבות בעוולת רשלנות, יש להוכיח הפרת חובת הזהירות שגרמה לנזק. בליבת ההפרה עומד מבחן הצפיות שהינו עניין נורמטיבי (ראו ע”א 915/91 מדינת ישראל נ’ יצחק לוי, פ”ד מח(3) 45) קרי, הצורך לצפות ולא רק היכולת לצפות (ראו ע”א 58/82 קנטור נ’ מוסייב, פ”ד לט (3) 253). המבחן הוא אובייקטיבי.

תפקידה הראשוני של הערכאה המבררת בתביעת נזיקין שעילתה רשלנות רפואית הוא, בין היתר, לקבוע ממצאים עובדתיים. קביעותיה המשפטיות נגזרות מקביעותיה העובדתיות. הגם ש”רשלנות” כאמור היא מושג נורמטיבי, בחינתה נערכת בשדה העובדות של המקרה הקונקרטי. ככלל, מלאכה זו טומנת בחובה גם הכרעה בין שתי חוות דעת של מומחים. העדפת חוות דעת אחת על פני האחרת מצויה אף היא במסגרת שיקול דעתו של בית המשפט המברר. במקרים כגון דא, אין בית המשפט שלערעור נוטה להתערב (ראו ע”א 5787/08 קפאח נ’ מדינת ישראל-משרד הבריאות [פורסם בנבו] (10.8.2010); ע”א 3758/03 מזרחי נ’ קופת חולים מאוחדת [פורסם בנבו] (4.3.2004)). רק כאשר מסקנותיו של בית המשפט השומע את הראיות אינן מבוססות על פניהן, וכשהתשתית העובדתית מופרכת או בלתי סבירה בעליל – אז, ורק אז, יתערב בית המשפט שלערעור (ראו ע”א 5787/08 דלעיל; ע”א 916/05 כדר נ’ פרופ’ הרישנו [פורסם בנבו] (28.11.2007); ע”א 4744/05 פלוני נ’ שירותי בריאות כללית [פורסם בנבו] (9.8.2006). ע”א 3601/96 בראשי נ’ עזבון המנוח בראשי ז”ל, פ”ד נב (2) 582; ע”א 58/82 דלעיל). כך גם הוא המצב כאשר בשאלות מקצועיות קיימות מחלוקות בין מומחים לדבר ובית המשפט המברר מחליט לאמץ דעה של אסכולה או שיטה אחת ומעדיף אותה על פני רעותה, אפילו שגם לזו שלא התקבלה יש מעמד בעולם המקצועי.

ודוק; תפקידה של ערכאת הערעור איננו לבחון מחדש אם התביעה הוכחה על פי מאזן ההסתברות. תפקידה הוא להעביר תחת שבט ביקורתה את פסק הדין של הערכאה הדיונית

— סוף עמוד 8 —

ולבחון אם נפל פגם היורד לשורשו של עניין. בפני בית המשפט שלערעור מונחת “מלאכה מוגמרת של פסק דין”, לרבות פרוטוקול ומוצגים ביחס להליך שהתנהל בפני בית משפט אחר וכבר הסתיים. התערבותו מצומצמת למצבים בהם גילה בעובדה, בפרשנות חוק או ביישומו, טעות משפטית העומדת בליבת ההכרעה (ראו ע”א 5787/08 דלעיל; ע”א 323/89 קוהרי נ’ מדינת ישראל – משרד הבריאות, פ”ד מה (2) 142). וכך פסק בית משפט זה לאמור:

“אם נגיע לכלל מסקנה, כי המימצאים העובדתיים מעוגנים בחומר הראיות, שניתוח המשמעויות סביר והגיוני ואין בקביעת העובדות או בהבנת השלכותיהן שגיאה עקרונית ובסיסית; ואם נשתכנע שהדין יושם על התשתית העובדתית כהלכה, כי אז אין לנו כדרגת ערעור להתערב באלה [בקביעות הערכאה הראשונה]..אל לנו להיכנס לפני ולפנים של כל המחלוקת העובדתית והמשפטית ולבחון אותה מבראשית. אין אנו נדרשים להתיג פסק-דין משלנו העונה, לפי הבנתנו, על מכלול השאלות שהתעוררו, לצד פסק הדין של הדרגה הראשונה. עלינו, כאמור, רק להיווכח, כי מה שהחליטה הדרגה הראשונה עומד במבחן הראיות, המשתמע מהן והדין” (שם. בעמ’ 168).

במרכז הדיון עומדת שאלת התרשלותו של המשיב בביצוע הניתוח למערער. בל נשכח, כי ביצוע ניתוח, מועיל או מוצדק ככל שיהא, לעולם מגלם בתוכו את הסיכון שמא לא יצלח. בעניין קפאח צוין הסיכון המחושב שהנזקק לשירותי הרפואה נושא עימו עת הוא מגיע לקבל טיפול רפואי:

“לא כל תגובה של חולה לטיפול ספציפי ניתנת לצפייה מראש. דרכה של הרפואה – גם בעבר וגם דהיום – היא לנקוט טיפול שלעיתים מגולם בו גם סיכון מסוים…כמובן, מצב זה מורכב ודורש קביעת כללים משפטיים נאותים להגדרת טיפול רפואי סביר. ברם, רשלנות איננה מבחן של תוצאה בלבד ואף איננה מבחן של “חכמים לאחר מעשה”, אלא מבחנו של הרופא הסביר בשעת מעשה. לשון אחרת, רופא בשר ודם עשוי לטעות. לא כל טעות מהווה רשלנות. לא לכל מדווה יש אשם. כלל זה מודגש ביתר שאת שעה שלא מדובר בטעות טיפולית אלא בבחירה באחת מהאופציות האפשריות שהרפואה מכירה בה. פעולת רופא לא תיחשב רשלנית אם עשייתה התבססה על העדפת תפישתה של אחת מבין האסכולות הרפואיות המוכרות. רופא שפעולותיו סבירות ומבוססות על הנורמות

— סוף עמוד 9 —

המקובלות בעולם הרפואה אינו יכול לחוב בגין פעולות אלו על יסוד דיני הרשלנות (וראו: ע”א 3139/99 מוקה-פלקוביץ נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ”ד נו (2) 241 (2001)). החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים, ברמה המקובלת והכול “בהתאם לנורמות המקובלות אותה עת בעולם הרפואה” (ראו עניין קוהרי, עמוד 172)” (ראו 5787/08 דלעיל, פסקה 5 לפסק הדין).

6. כאן, בחן בית המשפט המחוזי כדבעי את חוות הדעת שהונחו לפניו לעומקן ולרוחבן. הוא ניתח את ממצאיהן, תוך השוואה ביניהן. עולה, כי טרם הניתוח סבל המערער במשך כשנתיים מכאבי גב תחתון שהקרינו לרגל ימין, אשר החמירו והגבילו אותו בתפקודו היומיומי. המומחה מטעם המשיב, ציין כי צילומי ה-CT הראו שמקור הכאבים אצל המערער בדיסק פרוץ ב-L5-S1 . לשם כך נבחנה האופציה הניתוחית, בתקווה כי זו תמגר את הכאבים. המערער טופל בטיפול “שמרני”, במסגרתו קיבל טיפול לשיכוך כאבים על ידי זריקה אפידורלית, טיפולי פיזיותרפיה, טיפול אנגליטי וסימפטומטי. ברם, לא היה בכל אלה להושיע אותו מכאביו. ודוק; אין חולק כי המערער סבל מתקופה ממושכת של סימפטומים חריפים ומיצוי הטיפול השמרני. ד”ר חכים, העיד כי המערער החל להתלונן על כאבים “חזקים” בגבו אשר הקרינו לרגל ימין, עוד בשנת 1996. האפשרות הניתוחית באה לעולם רק לאחר שכלו כל הקיצין והתייסרותו לא תמה. לאחר הניתוח, בחודש נובמבר 2001, דיווח המערער על הטבה מסוימת. רק בחודש פברואר 2003, הלין המערער על החמרה במצבו. תלונותיו פסקו למשך כשנה נוספת. בשנת 2004, שב המערער והתלונן על כאבים בגב תחתון עם הקרנה לרגליים.

שלושת המומחים, לרבות המומחה מטעם המערער, מסכימים כי נתגלו אצל המערער שינויים ניווניים בעמוד שדרה מותני. בית המשפט המחוזי קבע כי כאבים אלו וחומרתם אינם תולדה של הניתוח אלא תוצאה של שינויים ניווניים אשר התפתחו טרם הניתוח והמשיכו לאחריו. שינויים אלו היו חלים בין אם המערער היה מבצע את הניתוח ובין אם לאו. מטרת הניתוח הושגה לתקופה זמנית אולם אחר כך התפתחה צלקת ב-S1 מצד ימין. התפתחות הצלקת היא שהחזירה את הלחץ על העצב וגרמה לכאבים מחדש (ראו עדותו של ד”ר חכים, כפי שהובאה בפסק הדין בעמ’ 19). בית המשפט המחוזי קיבל את גרסתו המלאה של ד”ר חכים בעניין אי הצפיות שהתעוררה בעניין הצלקת באופן שניתן היה למנוע או להפחית מקיומה או מהתפתחותה. המערער מיקם את כאביו בגב התחתון עם הקרנה לרגל ימין, באופן דומה לכאבים שנשא טרם הניתוח. המומחה מטעם המשיב הדגיש כי העובדה שהכאבים בגב וברגל חזרו למערער איננה נובעת מאבחון לקוי או טיפול לקוי. אי ההצלחה בדמות חזרת הסימפטומים לאחר ניתוח כריתת דיסק מוכרת כאמור בספרות הרפואית. יוזכר, כי לאחר הניתוח היו תקופות

— סוף עמוד 10 —

רגיעה ארוכות. המומחה מטעם בית המשפט הבהיר כי על רקע הצטלקויות או עקב חוסר יציבות של המקטע L5-S1 והתקדמות התהליך הניווני, קרוב לוודאי כי במהלך הזמן הייתה חזרה של הכאבים בגב תחתון. על כך העיד כי אלה הם סיכונים ידועים שיכולים להתרחש בניתוח מסוג זה. עוד ציין, כי נכותו קודם לניתוח לא הייתה פחותה ממה שהיא כיום. ממצא זה עוגן בחומר הראייתי ובית המשפט המחוזי קבע זאת כממצא עובדתי.

המומחה מטעם בית המשפט חזר והדגיש כי לניתוח הייתה הצדקה קלינית מלאה, הטיפולים הרפואיים ניתנו כמקובל בספרות הרפואית ואין קשר בין הנזקים הנטענים לבין הטיפולים הרפואיים שניתנו למערער אצל המשיב. לא הוכח כי ההגבלות בתנועת הגב או הקשיון בעמוד השדרה מהם סובל המערער הם כתוצאה מהניתוח. בית המשפט המחוזי הטעים כי גם מחוות דעתו של המומחה מטעם המערער עולה כי הכאבים וההגבלה נובעים ממחלת הניוון ממנה סובל המערער ולא רק בחוליות שנותחו. בית המשפט המחוזי ציין כי “מצבו הרפואי וההגבלות בעמוד שדרה מותני מהם סובל התובע היום הם אותם ממצאים והגבלות מהם סבל לפני ביצוע הניתוח, ועפ”י המומחה מטעם התובע ההגבלה בעמוד שדרה נובעים ממחלה ניוונית” (ראו עמ’ 32). העולה מהמקובץ, כי הכאבים עליהם מצביע המערער אינם תוצאה של טיפול לקוי או ניתוח “מיותר” אלא תולדה של שינויים ניווניים מהם סבל, ללא קשר לביצוע. ויודגש: לקיומה או אי קיומה של מחלת הבכטרב אין השפעה ישירה על הצורך בקיומו של הניתוח כאופציה “אחרונה במספר” במטרה להקל ולו במעט על כאביו, לאחר שהטיפול השמרני לא צלח בכך (ראו חוות דעתו של המומחה מטעם המשיב; חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט; עדותו של ד”ר חכים, מנהל המחלקה האורטופדית אצל המשיב).

8. זאת ועוד. המערער הלין על כך שבדיקתו של המומחה מטעם בית המשפט הייתה שטחית למדי. אגב, בנקודה זו הוא לא השיג על בדיקתו של המומחה מטעם המשיב. המומחה מטעם בית המשפט הדגיש בחוות דעתו כי הוא התרשם משיתוף פעולה לקוי של המערער. בית המשפט המחוזי קיבל התרשמותו זו. דומה כי המערער מנוע מלהלין כלפי הכשרתו של המומחה מטעם בית המשפט כ”רופא ברכיים” ולהצביע עליו כמי שחסר ניסיון כרופא שעיסוקו בגב. המערער הסכים למינויו, והשגותיו – אם בכלל – צריכות היו להיערך בסמיכות לזמן המינוי ולא לאחר קבלת התוצאה שבוודאי איננה מקובלת עליו. אי שביעות רצונו אינה משמשת עילה לפסילתו. על חשיבות תפקידו של מומחה מטעם בית משפט עמד השופט ס’ ג’ובראן בקובעו את הדברים הבאים:

“בית משפט זה חזר והדגיש לא פעם את חשיבות מינויו של מומחה מטעם בית המשפט. המומחה הוא

— סוף עמוד 11 —

ידו הארוכה של בית המשפט. ישנה חשיבות רבה לעדות מומחה ממונה נטרלי, ככלי מתווך בין עולם הרפואה לאולם בית המשפט ומאפשר לבית המשפט לקבל חוות דעת ברורה מטעמו שלו בנושאים הטעונים מומחיות, בבחינת “אל נא תעזב אותנו…והיית לנו לעיניים” (במדבר, י, לא). המשנה אומרת “אין מודדין אלא מן המומחה” (משנה עירובין, ה). רוצה לומר, כי מדידת התחום נעשית על ידי מומחה הבקי בתחום. בנסיבות בהן מדובר בשאלה שבמומחיות, אין מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט משנסמך על מומחה שמינה, גם אם זה אימץ את חוות דעתו של מומחי המשיבים (ראו: ע”א 9418/04 צוות ברקוביץ מאגרי בניה בע”מ נ’ ויקטור דמארי ([פורסם בנבו], 9.4.2006))” (ראו ע”א 916/05 דלעיל).

מסקנותיו של פרופ’ סודרי שמונה על ידי בית המשפט בהסכמת הצדדים מגובות בחוות דעתו של המומחה מטעם המשיב ומנהל המחלקה האורטופדית אצל המשיב. שלוש חוות דעת אלו קיבלו עדיפות על פני חוות דעתו של המומחה מטעם המערער. כאמור, כלל הוא, כי לא על נקלה יתערב בית המשפט שלערעור בממצאים עובדתיים של בית משפט בערכאה הראשונה. על אחת כמה וכמה הוא המצב כאשר ממצאים אלה מתבססים על חוות דעת מומחה, כל שכן פסק דין שניתן על יסוד חוות דעת מומחה שנתמנה על ידי בית המשפט בהסכמת הצדדים. אין זה אומר שבית המשפט המחוזי לא היה רשאי לקבל את חוות דעת המומחה מטעם המערער, אך הוא לא היה חייב מבחינה משפטית להעדיף את עמדתו. הדברים נכונים במיוחד כאשר הנטל להוכחת התביעה רובץ על שכמו של המערער במסגרת מאזן ההסתברויות הנדרש במשפט האזרחי. בית המשפט המחוזי פרם את מארג הראיות שהיה מונח בפניו, שרטט וניתח באופן מקיף ומפורט את הראיות ואת חוות דעת המומחים שהוגשו מטעם הצדדים. בית המשפט התרשם כאמור באופן ישיר ובלתי אמצעי מהעדויות שהוצגו בפניו. פסק דינו נשען על אדנים יציבים ולקביעותיו יש יסוד ושורש בחומר הראיות ואין בהן פירכא.

חובת הגילוי והסכמה מדעת

9. המערער טען כי לפני הניתוח לא הוסבר לו מאומה אודות הסיבוכים או הסיכונים הכרוכים בביצוע הניתוח והעובדה כי ייתכן והניתוח לא ישיג את מטרתו. הקושי בקבלת עמדה זו נובע מכך שהיא מצויה בקצה. רוצה לומר, שלגרסת המערער, המשיב לא מסר לו כל הסבר. כפי שציין בית המשפט המחוזי, גרסה זו של המערער נסתרה על ידי מעשיו הוא. המערער חתם על טופס הסכמה לניתוח. לא מצאתי להתערב בנכונותו של בית המשפט המחוזי לקבל כממצא את עדותו של ד”ר חכים לפיה: “לא קיים דבר כזה שלוקחים מישהו לניתוח עמוד שדרה בלי

— סוף עמוד 12 —

הסבר” (עמ’ 18 לפסק הדין). כאן, הרופא הסכים למעשה עם המערער כי – “ניתוחי עמוד שדרה אינם ניתוחים פשוטים” (שם). בא כוח המשיב אף הדגיש כי הטענה של אי מתן הסבר כלל לא מופיעה בכתב התביעה, אם כי נידונה במהלך המשפט. העניין אף אינו מוזכר בתצהיר העדות הראשית של המערער. הנושא מופיע לראשונה בעדותו: “הוא לא הסביר לי. זה לא רשום באף מסמך” (עמ’ 24 לפרוטוקול). הקושי בהוכחת הטענה אינו רק במועד העלאתה או במישור הדיוני, אלא אף לגופו של עניין. היא אינה מבוססת ואיננה מתמודדת עם החומר המתועד. יודגש, שמתחת לחתימת המערער על הטופס, חתום רופא – ד”ר שחאדה חביב, לפיו אישר כי הסביר בעל פה לחולה את העניין בפירוט הדרוש. גרסת המערער איננה מתייחסת לכך.

ככלל, יש להקפיד בנושא ההסבר ותיעודו. ברם, התשתית הראייתית של המערער לוקה בחסר, ובצירוף הכלל בדבר אי התערבות בממצאים עובדתיים, לא מצאתי לנכון בנסיבות מקרה זה להתערב בפסק הדין.

עם כל ההבנה למצבו של המערער, כמובן שאין בתוצאה הרפואית הלא מוצלחת להכתיב תוצאה משפטית בהכרח בדבר חיוב ברשלנות. בית המשפט המחוזי בחן את טענות המערער ועל סמך חוות הדעת שהוגשו לפניו, לרבות המומחה שמונה בהסכמה מטעמו, החליט להורות על דחיית התביעה. בכך לא מצאתי עילה משפטית המצדיקה התערבות.

הערעור שכנגד

פסיקת הוצאות משפט ותשלום שכר טרחת עורך דין

8. ככלל, לא יתערב בית המשפט שלערעור בתקיפת החלטת בית המשפט בעניין הוצאות אלא במקרים חריגים, כמו למשל, במקרים בהן מתגלה טעות משפטית או כאשר נתגלה פגם בשיקול הדעת בערכאה הראשונה (ראו ע”א 19656/05 שוורץ נ’ רמנוף חברה לסחר וציוד בנייה בע”מ [פורסם בנבו] (27.7.08); ע”א 1937/92 קוטלר נ’ קוטלר, פ”ד מט (2) 235). עניין ההוצאות מסור לשיקול דעתו של בית המשפט (ראו תקנה 511 לתקנות סדר הדין האזרחי). אכן, בדרך כלל זכאי בעל דין שזכה לקבל הוצאותיו, מתוך המגמה שלא יצא שכרו בהפסדו. משכך, רק בנסיבות מיוחדות רשאי בית המשפט להימנע מלפסוק לו הוצאות. בית משפט זה יטה להתערב במצבים בהם נמנעה הערכאה המבררת מפסיקת הוצאות בלי לנמק הדבר. ברם, מורכבות העניין עולה הן מנסיבות המקרה והנסיבות האישיות של המערער. אלה בצוותא סוללים את הדרך לתוצאה לפיה בית משפט זה לא יתערב באי פסיקת הוצאות לטובת המערער שכנגד.

— סוף עמוד 13 —

9. סוף דבר. הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור ובנסיבות העניין להימנע מעשיית צו להוצאות.

ש ו פ ט

המשנה לנשיאה א’ ריבלין:

אני מסכים.

המשנה לנשיאה

השופט ח’ מלצר:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ’ הנדל.

ניתן היום, כ’ בשבט תשע”ב (13.2.2012).

תביעה על רשלנות רפואית בניתוח קטרקט- פסק דין

 

בית משפט השלום בירושלים

ת”א 11358-08 פלוני נ’ התדרות מדיצינית הדסה

 

בפני

כב’ הסגן נשיאה כרמי מוסק

התובע

פלוני

נגד

הנתבעת

הסתדרות מדיצינית הדסה

פסק דין

 

א. רקע עובדתי

 

1. התובע, יליד1987. כשהיה כבן 3 שנים הבחינו הוריו בבעיה שנוצרה לו בעין שמאל שכללה פזילה וכתם לבן באישון. התובע אובחן כסובל מקטרקט. . לאחר התייעצויות שערכו הוריו של התובע הם החליטו לפנות לפרופ’ בן עזרא ז”ל מבית החולים הדסה בירושלים כדי שיבצע את הניתוח בעינו של התובע .

 

2. הורי התובע נפגשו עם פרופ’ בן עזרא ביום 23/4/91. התובע נבדק על ידו ונמצא כי הוא סובל מעכירות קשה בעדשה בעינו השמאלית ופזילה באותה עין. התובע אובחן כסובל ממחלת PHPV בה הזגוגית וכלי הדם היוצאים מעצב הראיה ומגיעים לעדשה אינם נספגים ועל כן נגרמת אותה עכירות.

 

3. פרופ’ בן עזרא הציע לבצע ניתוח ולהשתיל לתובע עדשה מולטיפוקאלית. בשיחת הייעוץ שהתקיימה אמר פרופ’ בן עזרא ז”ל כי עד אז השתיל 16 עדשות מן הסוג הזה וכל ההשתלות עברו בהצלחה גדולה. הוא ציין בפני ההורים כי קיבל את העדשות מהיצרן ועל כן לא יחויבו בעלות העדשה. במכתב שערך ומסר להורי התובע כתב כי הוא מציע לבצע ניתוח של השתלת עדשת MIOL אותה הוא חוקר. נאמר במכתב כי הניתוח דחוף, וכי ההורים החליטו לחכות לשובו של פרופ’ בן עזרא מנסיעה בחו”ל בעוד כחודש.

 

4. הוריו של התובע החליטו שפרופ’ בן עזרא ינתח את התובע במסגרת שר”פ.

 

5. לדברי ההורים השיקול המכריע לביצוע הניתוח שהוצע היה שהתובע לא יזדקק לניתוח נוסף בעתיד וזאת לעומת ניתוח קטרקט רגיל שהיה מחייב ניתוח נוסף בעתיד. פרופ’ בן

 

6. — סוף עמוד 1 —

 

7. עזרא, הספיק להשיב לשאלון טרם נפטר, בו השיב כי טענה זו אינה נכונה כלל. לא ניתן להכריע בעניין זה מאחר ופרופ’ בן עזרא הלך לעולמו טרם יכול היה להעיד. לכך מצטרף השיהוי הרב בהגשת התביעה. לפיכך, אין בידי לקבל טענה זו של התובע והוריו.

 

8. ביום 26/5/91 אושפז אורי בבית החולים הדסה עין כרם. ביום 27/5/91 ניתח אותו פרופ’ בן עזרא בעינו השמאלית ניתוח קטרקט והשתלת עדשה קשיחה מולטיפוקלית.

 

9. על פי המסמכים הרפואיים התובע נותח והוצא הקטרקט מעל העין השמאלית. לאחר שאיבת העדשה העכורה, נתגלה PLAQUE קשה בקוטב האחורי של העדשה עם המשך לתוך הזגוגית. בוצעו מספר פעולות ניתוחיות בתוך העין ולאחר מכן הושתלה העדשה.

 

10. למחרת הניתוח, ולאחר בדיקות וביקורת, שוחרר התובע לביתו.

 

11. לפני השחרור נבדק התובע על ידי פרופ’ בן עזרא שמצא כי העין שקטה, הקרנית שקופה, האישון גדול והעדשה יושבת היטב במרכז האישון. על פי עדויות המומחים נהוג לבצע בבדיקה שכזו לפני השחרור בדיקה לוודא שאין דלף בעין בעזרת ספוג. הבדיקה שגרתית ופשוטה. יש להניח כי בדיקה זו בוצעה למרות שאין על כך רישום מאחר ומדובר בבדיקה שגרתית. כמו כן לא הועלתה טענה כי התובע שוחרר עם דלף בעין. ניתנו להוריו של התובע הנחיות להוריד את החבישה מהעין המנותחת לאחר מספר ימים ולהזליף טיפות לעין המנותחת, להתחיל ולכסות את העין הימנית הבריאה ברטייה כדי שהתובע יתרגל להפעיל את העין השמאלית וכדי למנוע תופעה של עין עצלה.

 

12. בעת השחרור מבית החולים נקבע מועד לביקורת אצל פרופ’ בן עזרא ליום 11/6/91.

 

13. במהלך השבועיים שבין השחרור מבית החולים ועד לבדיקה היה התובע בהשגחת הוריו. אמו של התובע הייתה למעשה צמודה אליו, למעט זמנים קצרים בהם הלכה לשירותים וכדומה. היא דאגה לטפל בו ובמיוחד להזליף לעינו טיפות שמונה פעמים ביום וזאת על פי הוראת פרופ’ בן עזרא.

 

14. יום לפני מועד הביקורת הצפוי הבחינה אמו של התובע בנקודה חומה מעל לאיריס בעינו השמאלית. הביקורת הייתה ביום שלמחרת ועל כן המתינו הורי התובע למועד זה.

 

15. ביום 11/6/91 הובא התובע לביקורת אצל פרופ’ בן עזרא ז”ל, תוך כדי הבדיקה הסבו ההורים את תשומת לבו של פרופ’ בן עזרא לנקודה החומה בעין.

 

16. פרופ’ בן עזרא הסביר כי קורה שבניתוחים מסוג זה נפתח תפר ואז פרץ החוצה חלק מהאיריס. פרופ’ בן עזרא אמר להורים כי יש צורך להכניס את התובע לניתוח תיקון דחוף בהרדמה כללית.

 

17.

 

18. — סוף עמוד 2 —

 

19. בערב, התובע הועבר לחדר הניתוח ונותח על ידי פרופ’ בן עזרא ז”ל שבסיום הניתוח יצא והודיע להורים שעכשיו הכול בסדר. לדבריו הוסיף תפרים כדי למנוע חזרה של המצב שהיה.

 

20. התובע עבר ביקורת לאחר מכן אצל פרופ’ בן עזרא שמצא כי האישון משוך מעט כלפי מעלה. העדשה שהושתלה במקומה. בשנת 2001 נבדק התובע אצל ד”ר אירן ענתבי שמצאה כי חדות הראיה היא 6/12 ללא עדות לפזילה.

 

21. אין מחלוקת כי לתובע נגרם לראייתו בעין שמאל ופגם אסטטי בעינו.

 

22. הצדדים הגישו חוות דעת של מומחים מטעמם וכן מונה מומחה מטעם בית המשפט. המומחים נחקרו על חוות הדעת. בהמשך תידונה הטענות שהעלו הצדדים והתייחסות המומחים לטענות אלה.

 

23. לאחר הניתוח התברר להורי התובע כי עתה האיריס אינו שלם חלקו העליון חסר והאישון משוך כלפי מעלה.

 

24. להשלמת התמונה – הניתוח הראשון נועד להתגבר על עכירות שהייתה בעדשה בעינו של התובע. לצורך כך הושתלה בניתוח עדשה לאחר שהוצא פלאק פיברוטי שהיה מאחורי העדשה הטבעית. האיריס או הקשתית נמצאים לפני העדשה הטבעית משני צדדיה. תפקיד האיריס לתת את הצבע לעיניים. אין מחלוקת כי הכתם החום נוצר לאחר שהאיריס פרץ את התפרים, או תפר שבוצעו בניתוח הראשון או נכנס בין התפרים, על פי הגרסאות השונות שמופיעות במסמכים הרפואיים שהוגשו. בניתוח המתקן נחתכו החלקים של האיריס שפרצו החוצה. ובוצעה תפירה נוספת.

 

25. אין מחלוקת כי באותה עת היה פרופ’ בן עזרא אחד המומחים הבכירים בישראל בתחום רפואת העיניים, ניתוחי עיניים ועל פי טענת הנתבעת באותה עת היה היחיד שביצע ניתוחים מסוג זה שביצע בתובע.

 

ב. טענות המומחים בתמצית

 

26. מומחה התובע פרופ’ בן סירה טען בחוות דעתו כי הייתה התרשלות בניתוח הראשון בכך שלא בוצע אירידוקטומי, לא בוצעו מספיק תפרים בעין, לא נערך אחר הניתוח מעקב רפואי הולם תחת אשפוז, בפרט כאשר מדובר בילד רך בשנים הזקוק להזלפת טיפות מס’ רב של פעמים במשך היום, הביקורת נקבעה לאחר טווח זמן ארוך מידי, לא ניתנו הוראות מתאימות להורים בעת השחרור מבית החולים. עקב כל אלה נגרמה לתובע דלקת בעין שיצרה לחץ תוך עייני שדחף את האיריס החוצה בין תפרי הניתוח. בניתוח השני נעשה תיקון לקוי והקשתית-איריס נשארה דבוקה לפצע הניתוח.

 

27.

 

28. — סוף עמוד 3 —

 

29. פרופ’ טרייסטר מטעם הנתבעת וכן ד”ר רוזנמן מומחה בית המשפט חלקו על טענות אלו וקבעו כי הניתוחים היו תקינים ובוצעו כראוי. לדעתם הפריצה של האיריס נגרמה עקב מכה או שפשוף בעין התובע.

 

30. להלן נדון בטענות הצדדים והמומחים.

 

ג. ביצוע הניתוח הראשון – האם היית ההתרשלות באי ביצוע אירידקטומי דבר שגרם ללחץ פנימי בעין ויציאת האיריס בין התפרים

 

31. פרופ’ בן סירה טען כי היה צורך לבצע אירידקטומי כלומר קיצור האיריס. לטענתו עקב כך נוצרה דלקת דבר שגרם ללחץ תוך עיני. האיריס נדחף בין שני תפרים ונגרם “איריס פרולפס”. פרופ’ בן סירה חזר על דבריו אלה גם בחקירתו בבית המשפט. מעדות פרופ’ טרייסטר עלה כי האירדקטומי של האיריס נועד כדי למנוע “פופילרי בלוק” שגרם ללחץ התוך עיני. יחד עם זאת, העיד פרופ’ טרייסטר כי יש מנתחים שביצעו אירדקטומי יש כאלה שלא ביצעו.

 

32. התובע טוען כי הייתה חובה להסביר להוריו על שתי האפשרויות הנ”ל דבר שלא נעשה. אין רישום רפואי כי הנושא הוסבר.

 

33. נקדים ונאמר כי התובע סבל ממום וללא ספק היה צורך בטיפול ניתוחי. על כך אין חולק. פרופ’ טרייסטר וכן ד”ר ענתבי שהעידה מטעם הנתבעת סברו כי המום היה קשה, והשתלת העדשה, הביאה לתוצאה של ראיה 6/12 שהוגדרה על ידי פרופ’ טרייסטר כתוצאה טובה מאד ועל ידי ד”ר ענתבי כנס רפואי.

 

34. פרופ’ בן סירה העיד בחקירתו כי היה צורך בניתוח דחוף בעת שפרופ’ בן עזרא בדק את התובע. (עמ’ 86 ש’ 5-16).

 

35. המסקנה היא כי ברור לכל שהיה צורך בניתוח. המחלוקת היא באשר לסוג הניתוח ודרך ביצועו.

 

36. אין חולק כי פרופ’ בן עזרא נחשב מומחה בתחום ניתוחי עיניים בילדים והוא בחירה ראויה ביותר לבצע את הניתוח מבחינת מיומנותו וכישוריו. (עדות פרופ’ בן סירה עמ’ 85 ש’ 9-18).

 

37. לעניין האירדקטומי, לא הוצגה אסמכתא רפואית ממנה עולה כי חובה לבצע הליך שכזה בעת הניתוח אותו עבר התובע. פרופ’ טרייסטר אמר כי הדבר אינו מתחייב וכך גם ד”ר רוזנמן. לפיכך, יש לקבוע כי התובע לא הוכיח שהייתה זו פרקטיקה רפואית מחייבת לנהוג כך.

 

38.

 

39. — סוף עמוד 4 —

 

40. שאלה אחרת היא האם אכן עקב כך שלא בוצע אירידוקטומי של האיריס נוצר אותו פופילרי בלוק שגרם ללחץ התוך עיני שהביא לאיריס פרולפס ובהקשר זה, האם הייתה חובה על המנתח להציג בפני ההורים את האפשרות של ביצוע אירידוקטומי.

 

41. יאמר מיד, כי אין לפני ראיה ממנה ניתן להגיע למסקנה כי אכן נוצר בעין פופילרי בלוק. ד”ר רוזנמן שדן בסוגיה זו הביע דעתו כי בניתוח מסוג זה אין כלל הכרח לבצע אירידוקטומי. לפיכך, אינני סבור כי הייתה פרקטיקה רפואית שחייבה לבצע אירידוקטומי או כי הוכח שאי הביצוע גרם לפופילרי בלוק בעין. מאחר ושיטת הניתוח בה נקט פרופ’ בן עזרא, לצורך השתלת העדשה, היא שיטה מקובלת, אינני סבור כי היה מקום להציג בפני ההורים את האפשרות לבצע אירידוקטומי שהרי, יש גם גבול לעומס הפרטים שיש להציג בפני המטופל, יש לבחון עניין במבחני היגיון ושכל ישר, אחרת אין סוף לכמות המידע והפרטים שניתן להציג בכל הליך רפואי ויהיה זה הפשוט ביותר.

 

42. לאור כל זאת, אינני סבור כי הייתה התרשלות כלשהי בכך שלא בוצע אירידוקטומי בניתוח הראשון.

 

ד. הרישומים הרפואיים הנוגעים לניתוח הראשון

 

43. לאחר שמיעת הראיות לרבות חקירת המומחים וד”ר ענתבי, עולה כי חסרים ברישומים הרפואיים נתונים מהותיים הנוגעים ללב המחלוקת שבין הצדדים. אין ברישומים הרפואיים נתונים בגבר גודל החתך שבוצע, מספר התפרים, חומר חוטי התפירה כאשר בניתוח השני אנו למדים על מספר התפרים והשימוש בחוטי משי, שימוש שהתברר כבעייתי בעיני ד”ר ענתבי שסברה כי יש להשתמש בחוטי ניילון שהם חזקים יותר.

 

44. מחקרית ד”ר ענתבי (6/7/11 עמ’ 177-178) עולה כי היא מסכימה שאותם פרטים חסרים, ואותם פרטים היו אמורים להיות בפרוטוקול הניתוח הראשון. על פי הפסיקה, גם אם המטפל הוא רופא ותיק עליו למלא את כל הפרטים הדרושים ברישום הרפואי שהוא עורך. סבורני כי בניתוח מסוג זה שבוצע בעינו של התובע, רישום אורך החתך, מספר התפרים, חומר חוט התפירה, הם רישומים מהותיים. עוד עלה כי פרופ’ בן עזרא לא ערך בעצמו את הרישומים אלא רופאים מתמחים שהיו בעת הניתוח. מדובר ברופאים מחו”ל – דרום אמריקה ואפריקה. על חלק מהרישומים פרופ’ בן עזרא לא חתם כלל. דוגמא נוספת היא להבדל בין כמות הטיפול בטיפות בתקופה מהשחרור ועד הביקורת שנקבעה על ידי פרופ’ בן עזרא, לבין מה שנרשם במכתב השחרור. ד”ר ענתבי בחקירתה ציינה כי הרישום במכתב השחרור שונה מהרישום שערך פרופ’ בן עזרא בעניין זה. כמו כן ציינה כי מתן כמות נמוכה יותר של טיפות מהמומלץ עלולה לגרום לדלקת, שהרי מטרת הטיפות היא מניעת דלקת לאחר הניתוח. (6/7/11 179-181). שוב עדים אנו לליקוי ברישום הרפואי. ההורים קיבלו את מכתב השחרור, ויש להניח כ נהגו על פי האמור בו ביחס לטיפול בטיפות. אחד הגורמים האפשריים ללחץ תוך עייני הוא דלקת, כפי שסבר פרופ’ בן סירה. גורם זה לא נשלל על ידי

 

45. — סוף עמוד 5 —

 

46. המומחים האחרים כיוצר לחץ תוך עייני אלא שהם העדיפו לסבור כי היה לחץ חיצוני. הנה כי כן, הליקויים ברישום הרפואי לא רק שיוצרים במקרה זה חוסר ראייתי אלא יכולים גם להטות את הכף לכיוון ההסיבה ליצירת אותו לחץ תוך עייני. ראוי לציין כי פרופ’ טרייסטר סבר שכלל לא היה מקום לטיפול האינטנסיבי בטיפות אנטיביוטיקה, היינו טפטוף 8 פעמים ביום, מאחר והדבר יוצר סיכון לפגיעה בעין. לטעמו גם הזלפה 5 פעמים ביום מספקת. לעומתו, קיימת ההמלצה של פרופ’ בן עזרא, כאשר גם ד”ר ענתבי סבורה כי מינון נמוך יותר עלול לגרום לדלקת. מכל מקום, נותרנו עם אותה סתירה ברישום הרפואי, שאין לה כל הסבר.

 

47. החוסר ברישום הרפואי משפיע על שאלת ההתרשלות, אם הייתה כזאת, כפי שיבואר בהמשך.

 

ה. האם הייתה התרשלות בביצוע התפרים בניתוח הראשון

 

48. מטרת התפרים היא לסגור את פצע הניתוח ולמנוע יציאה של חלקים פנימיים החוצה דוגמת האיריס. – כך עולה מעדויות המומחים.

 

49. פרופ’ טרייסטר וד”ר רוזנמן סברו כי האיריס יצא בין התפרים עקב מכה או לחץ חיצוני שהופעל על העין. גם פרופ’ בן עזרא סבר כך כאשר ראה את התובע בביקורת הראשונה, שהייתה כאמור לפני הניתוח השני. הוא העלה התרשמות זו על הכתב. ראה גיליון המחלה מיום 11/6/91.

 

50. לעומת זאת, פרופ’ בן סירה סבור כי עקב הדלקת שנוצרה בעין נוצר אותו לחץ תוך עיני שגרם ליציאת האיריס בין התפרים.

 

51. טוען התובע, כי התפרים נועדו למנוע אפשרויות אלה ובין אם סברה אחת נכונה, או סברה אחרת, התפרים כשלו במילוי תפקידם. על המנתח לצפות אפשרות אירועים אלה, לרבות לחץ חיצוני על העין, שעה שמדובר בילד קטן, שעה שיש להזליף טיפות 8 פעמים ביום ועל כן לתפור מס’ תפרים מספיק שימנע אפשרויות אלה.

 

52. התובע מפנה לעדויות ההורים ובפרט האם, על כך שטיפלה בתובע בעדינות, במסירות תוך הזלפת הטיפות ללא הפעלת לחץ על העין. לדברי האם היא הייתה מודעת לחשיבות השמירה על העין המנותחת. מוסיף התובע וטוען כי ההורים ביצעו את הניתוח דרך שר”פ ואם היה אירוע חריג בבית לאחר הניתוח, כמו מכה בעין או לחץ קיצוני היו פונים מיד למנתח.

 

53. התובע מדגיש כי לאחר שיחה עם ההורים כתב פרופ’ בן עזרא במכתב לרופא המטפל מיום 24/7/91 כי לא ניתן לגלות את סיבת התופעה והחשד היה כי התפרים נפתחו. עניין הלחץ או המכה בעין לא חזר במכתב זה. לטעמי, מכתב זה שהוא הפניה לרופא המטפל ובא לאחר

 

54. — סוף עמוד 6 —

 

55. המסמך מיום 11/6/91, ולאחר הניתוח השני, הוא בעל משקל רב יותר ועל כן יש לקבל את האמור בו מפי פרופ’ בן עזרא עצמו, היינו כי התפרים נפתחו. יודגש כי במכתב השחרור, לאחר הניתוח השני, אין אזכור כלשהו למכה בעין או לחץ חיצוני שגרם ליציאת האיריס בין התפרים.

 

56. מומחה הנתבעת וכן המומחה מטעם בית המשפט העלו אפשרות למכה חיצונית שגרמה לפתיחת התפרים עקב כך שהתובע השתולל או היו מלחמות אתו בעת הזלפת הטיפות. האם העידה בבית המשפט ושללה אפשרויות אלה. לדבריה היא הזליפה את הטיפות בעדינות ובמיומנות והתובע לא השתולל.

 

57. בהקשר זה אומר, כי אילו היה חשש שכך יהיה, היה ראוי לאשפז את התובע בבית החולים תחת השגחה ומתן טיפות על ידי איש צוות מיומן. עצם העובדה שהתובע שוחרר, ונקבעה ביקורת בטווח של 15 יום מלמד כי לא התעורר חשש שכזה כלל.

 

58. לפיכך, עומדת עדות האם והאמור לעיל מול ההנחה כי התובע השתולל או העין נחבלה בעת הזלפת הטיפות. סבורני כי מדובר בהנחה בלתי מבוססת שלא ניתן לקבלה ובכל מקרה היה על מנתח מיומן לצפות אפשרות שכזו, לתפור מס’ מספיק של תפרים בעלי חוזק מספיק, או לא לשחרר מיד מבית החולים.

 

59. עוד יודגש, כי בניתוח השני הוספו תפרים. ד”ר רוזנמן הסכים כי הדבר נעשה למנוע הישנות התופעה. אם כך, עובדה זו מלמדת כי בניתוח הראשון, לא הושמו תפרים בכמות מספקת. (ראה עדות ד”ר רוזנמן עמ’ 52-56 התומכת בגישה זו).

 

60. פרופ’ טרייסטר הסביר כי אם ילד משתולל ומתנגד להזלפת טיפות יש להחזיק בראשו בחוזקה למשל על ידי השמת הראש בין רגלי הרופא. אומר כי מדובר בהיגיון פשוט של נקיטת מעשה למנוע את הנעת הראש וגרימת נזק לעין. על כן, סבורני כי אם התובע, הייתה מנסה לעשות כן, או משהו דומה, ובוודאי לא מזליפה טיפות בכוח תוך שהתובע מתנגד ומזיז את ראשו ביודעה כי הדבר מסוכן. לפיכך, יש לשלול את הטענה כי “מלחמות” עם התובע ולחץ חיצוני רב גרמו לפריצת האיריס דרך התפרים. לכך יש להוסיף את עדותו של ד”ר אירן ענתבי מטעם הנתבעת. ד”ר ענתבי משמשת כמנהלת המרכז למחלות עיניים בהדסה. בעדותה הסבירה כי מעיון במסמכים הרפואיים היא למדה שלא הייתה קריעה של תפר. לדעתה, אם היה לחץ תוך עיני היו נגרמים כאבים עזים ועל כן היא שוללת אפשרות זו. לדעתה, האיריס פרץ עקב לחץ קל, כי לא הייתה קריעה של תפר. אם נקבל אפשרות זו, הרי הדבר מוליך למסקנה שלא נעשו מספיק תפרים, או שלא היו חזקים דיים, כדי למנוע אפשרות של פריצת האיריס עקב לחץ קל. (ראה עמ’ 185 מיום 6/7/11).

 

61. פרופ’ טרייסטר, שלל בחקירתו את טענת המכה בעין. הוא סבר שמדובר בלחץ על העין כתוצאה מלחיצה או טיפות. (/6/711 עמ’ 263). האם העידה כי הזליפה את הטיפות על ידי הורדת העפעף התחתון בלבד. לפיכך, אין סיבה שיוצר לחץ על העין בעת הזלפת טיפות שנעשית באופן רגוע וללא התנגדות התובע.

 

62.

 

63. — סוף עמוד 7 —

 

64. ד”ר ענתבי אשרה בחקירתה כי אם אין מספיק תפרים לחץ תוך עייני יכול לגרום ליציאת האיריס. (6/7/11 עמ’ 184-186).

 

65. הנתבעת טוענת כי אין ספרות שקובעת מהו מס’ התפרים שיש לבצע. סבורני, כי דווקא משום כך חובה לוודא כי נעשה מספר מספיק של תפרים למנוע יציאה של האיריס החוצה כתוצאה מלחץ חיצוני קל או לחץ פנימי.

 

66. עוד נטען כי לפני השחרור נעשית בדיקה אם יש דלף מחתך הניתוח. אם לא היה מס’ מספיק של תפרים – היה נראה דלף. אין לקבל טענה זו של הנתבעת שהרי אין חולק כי שעה שהתובע שוחרר לא היה דלף והחתך היה סגור באמצעות תפרים. גורם מתערב שלא היה קיים בעת השחרור גרם להתרחבות התפרים ויציאת האיריס.

 

67. ויובהר, אין כל טענה שהתובע שוחרר עם דלף או שעה שהחתך אינו סגור. הטענה קשורה למה שאירע לאחר מכן.

 

68. פרופ’ טרייסטר נחקר בשאלה של מס’ התפרים הדרוש. לדבריו אין קביעה שכזאת. כל מקרה הוא שונה. גודל החתך שמבצעים נקבע על פי קוטר העדשה המושתלת. לדבריו, לא יתכן שפרופ’ בן עזרא טעה בכמות התפרים או ברווח ביניהם בהיותו מומחה ידוע שביצע ניתוחים רבים. (עמ’ 240-241).

 

69. גם ד”ר רוזנמן סבר כי לא יתכן שפרופ’ בן עזרא טעה בכמות התפרים או הרווח ביניהם בהיותו מומחה בעל שם ובעל ניסיון רב.

 

70. יוער, כי אין רישום רפואי באשר לתפרים שנעשו. כמות התפרים, המרווח ביניהם, זאת ביחס לגודל החתך. כמו כן אין רישום מאיזה חומר היו התפרים.

 

71. לכל זאת יש להוסיף את העובדה כי בשאלון שנשלח על ידי התובע לנתבעת עליו השיב פרופ’ בן עזרא נשאלה השאלות המדויקות באשר לאירוע פריצת האיריס. פרופ’ בן עזרא שלל את העובדה שהאיריס פרץ את פצע הניתוח. לדבריו הוא נקלע לבין התפרים. (תשובות 45-46 לשאלון). ד”ר ענתבי נחקרה בעניין זה ואישרה כי אם לא הייתה פריצה אלא היקלעות בלבד הדבר מעיד על לחץ קל בלבד שגרם לכך. עוד אישרה כי מאחר ומדובר בילדים יש לקחת בחשבון אפשרות של נגיעה קלה בעין המנותחת. (עמ’ 186-190).

 

72. צירוף עובדות אלה מלמד באופן ברור כי הופעל לכל היותר לחץ קל על העין בין פנימי ובין חיצוני. לחץ צפוי בנסיבות העניין. על כן היה צורך למנוע אפשרות שלחץ קל יגרום לתוצאה המצערת.

 

73. עוד יוער כי מהרשומה שנערכה לגבי הניתוח השני עולה כי התפרים נעשו על ידי חוטי משי. ד”ר ענתבי נשאלה על כך ואמרה כי משתמשים בחוטי ניילון שהם חזקים יותר ולא נהוג להשתמש בחוטי משי. כאשר הופנתה לרשומה הרפואית, הופתעה לגלות כי נרשם שנעשתה צפירה בחוטי משי. לגבי הניתוח הראשון, אין רישום כלשהו באיזה סוג חוט נעשתה

 

74. — סוף עמוד 8 —

 

75. התפירה. יחד עם זאת, השימוש בחוט משי, בניתוח השני, מעלה חשש כי כך נעשה גם בניתוח הראשון, דבר שיכול להסביר את התקלה שארעה, גם אם נעשה מספר מספיק של תפרים והחתך היה סגור היטב בעת שהתובע שוחרר מבית החולים. לפיכך, יש לקבל את טענת התובע כי היה על הנתבעת להוכיח שבניתוח הראשון נעשה שימוש בחוט ניילון ולא בחוט משי, כמובן שבהעדר רישום לא ניתן להוכיח זאת.

 

76. הנתבעת טוענת כי אירוע של איריס פרולפס – צניחת הקשתית הוא סיבוך מוכר. ד”ר ענתבי העידה כי מדובר בסיכון ידוע אך סירבה להגדיר זאת כסיכון שכיח. (עמ’ 182 ש’ 27-23). ד”ר רוזנמן מנה בחוות דעתו שתי סיבות אפשריות, לאחר ששלל אפשרות של דלקת קשה בעין. האחת, לחץ תוך עייני חזק. לדבריו, הדבר ילווה בכאבים עזים. השנייה לחץ חיצוני על העין כמו מכה או שפשוף. בחקירתו, היה ד”ר רוזנמן ספציפי יותר באשר לגורם החיצוני ולדבריו גם כאן היה נחוץ לחץ בלתי רגיל כמו מכה או לחץ עקב “המלחמות” עם התובע בעת הזלפת הטיפות לעין. (עמ’ 61-62). לדבריו ספק עם מיעוט תפרים יגרום לאיריס פרולפס ללא הפעלת לחץ על העין. כך גם שלל כי דלקת קלה תגרום לתופעה. (עמ’ 29-30). ד”ר ענתבי העידה בעניין זה כי על פי התיק הרפואי לא הייתה דלקת. לדעתה לחץ תוך עייני, יגרום כאבים עזים והחולה יגיע מיד לחדר מיון, על כן שללה אפשרות זו. לפי הבנתה הגורם היה לחץ חיצוני, לא חזק, שכן התפרים לא נשברו. הלחץ גרם ליציאת האיריס. (עמ’ 183-185). גם פרופ’ טרייסטר אינו סבור כי מדובר בלחץ חיצוני חזק, אלא בלחיצה עקב מתן הטיפות. (עמ’ 263-264). האם העידה כי לא הייתה ליד התובע כל הזמן, על כן אינה יכולה לשלול בוודאות כי קיבל מכה בעין. (134-135). ראוי לקרוא דברים אלה על רקע עדותה של האם כי התובע היה רגוע, שקט, לא השתולל ושיתף פעולה.

 

77. העולה מהאמור הוא כי לדעת כל המומחים והרופאים, איריס פרולפס לא אמור להיגרם ללא גורם נוסף כמו לחץ תוך עייני או לחץ חיצוני. גם ד”ר ענתבי וגם פרופ’ טרייסטר סברו כי היה מדובר בלחץ קל על העין שגרם לצניחת האיריס. אני מעדיף עמדה זו על פני עמדתו של ד”ר רוזנמן כי הייתה מכה חזקה או לחץ חזק על העין שהרי אין לכך תימוכין מעשיים עובדתיים. גם אם נשלול את גישת פרופ’ בן סירה כי הייתה דלקת חריפה, הרי שלחץ קל על העין הוא אירוע שההורים היו אמורים להיות מוזהרים מפניו, או שהיה צורך לאשפז את התובע כדי למנוע זאת. מכל מקום, לאור דברי לעיל, סביר יותר להניח כי לא היה מספר מספיק של תפרים או שהיה ליקוי אחר בתפרים כמו בחירת חוט משי במקום ניילון, ועל כן לחץ קל, שלא היה אמור לגרום לתופעה, הביא לצניחת האיריס.

 

78. לסיכום – יש לקבל את טענת התובע שפרופ’ בן עזרא התרשל בביצוע התפרים בניתוח הראשון. לא הוכח כי עינו של התובע ספגה מכה חזקה או חריגה. דווקא הנסיבות מלמדות כי לא כך היה אלא היה אירוע קל כלשהו שגרם ללחץ על העין. על מנתח מיומן היה לצפות אפשרויות שכאלה ולנקוט בזהירות המתחייבת, בפרט שעה שמדובר בילד קטן. היה עליו לבצע תפירה מספקת, היה עליו להזהיר את ההורים גם בכתב, ואם היה סבור כי קיימת סכנה ממשית לכך שיגרם נזק לעין עקב לחץ קל, היה עליו להורות על המשך אשפוז התובע בבית החולים.

 

79.

 

80. — סוף עמוד 9 —

 

81. אין מחלוקת בין המומחים כי כתוצאה מפריצת האיריס נגרם הנזק לעינו של התובע. מכאן שהקשר הסיבתי הפיזי-רפואי בין ההתרשלות לנזק, הוכח. סבורני כי בנסיבות העניין הייתה חובה נורמטיבית על המנתח לצפות את התרחשות הנזק במידה ולא ידאג למניעתו על ידי תפירה מספקת, אזהרת ההורים או המשך אשפוז התובע.

 

82. למעשה היה ניתן לסכם כבר עתה את שאלת האחריות ולקבוע כי התובע עמד בנטל המוטל עליו והוכיח כי פרופ’ בן עזרא התרשל בביצוע התפרים או ההנחיות לאחר הניתוח הראשון וכי התרשלות זו היא שגרמה לנזק.

 

 

ו. “הדבר מדבר בעד עצמו”

 

83. התובע טוען כי בנסיבות העניין יש להכיל את הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין ולהעביר על כתפי הנתבעת את הנטל להראות כי המנתח לא התרשל בביצוע התפרים.

 

°

84. לעניין זה יודגש כי קיימים ליקויים רבים ברישום הרפואיים. ליקויים היורדים לשורשו של עניין ונוגעים לשאלות המהותיות שבמחלוקת. כך לא נרשם גודל החתך שבוצע, מספר התפרים שבוצעו, מאיזה חומר היה עשוי החוט בו השתמש המנתח לצורך ביצוע התפרים. כאמור לעיל קיים יותר מרמז כי נעשה שימוש בחוט בלתי מתאים.

 

85. התוצאה שנגרמה – בפרט שעה שמדובר בילד – נוטה לכיוון הקביעה כי הייתה התרשלות. ההסבר שניסו לשוות לאירוע – מכה חיצונית או לחץ קשה, נדחה כפי שפורט לעיל. בית המשפט העליון עסק בסוגיה דומה של התרשלות בביצוע תפרים. ראה ע”א 3577/08 קוריאבסקי נ. מדינת ישראל מיום 9/2/2010 בעמ’ 12-13. המסקנה העולה מדברי בית המשפט העליון היא כי לא ניתן לסמוך על מומחיות המנתח כנימוק לכך שלא הייתה התרשלות לביצוע התפרים בניתוח. בית המשפט העליון ראה לנכון להעביר את הנטל על כתפי הנתבעת שעה שלא נמצא הסבר סביר לנזק. לעניין חשיבות הרישום הרפואי בפרט בפרטים הנוגעים טענת ההתרשלות ראה ע”א 11035/07 שירותי בריאות כללית נ. שגיב אביטן מיום 20/7/11 בעמ’ 12.

 

86. עוד יאמר כי עצם העובדה שקיימות סתירות או גרסאות שונות במסמכים הרפואיים שערכה הנתבעת בזמנו לגבי סיבת יציאת האיריס, מלמדת כי למעשה גם לרופאי הנתבעת לא היה הסבר או קביעה ודאית כיצד ארע הנזק ומדוע.

 

87. סבורני כי בנסיבות העניין הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להראות כי המנתח לא התרשל בביצוע התפרים. אמנם, צודקת הנתבעת כי היה שיהוי ניכר בהגשת התביעה, אולם, לאור החסרים ברישום הרפואי, סבורני כי גם אילו פרופ’ בן עזרא היה מעיד, לא היה יכול לזכור את גודל החתך, מספר התפרים, חומר חוט התפירה לאור כמות הניתוחים הרבה שביצע לפני הניתוח ובוודאי לאחר מכן. לפיכך, מועד הגשת התביעה לא גרם לנתבעת נזק בשאלות אלה שהיו נתונות במחלוקת.

 

— סוף עמוד 10 —

ז. מועד שחרור התובע מבית החולים, מתן הסברים להורים.

 

88. התובע העלה טענה כי טוב היה עושה פרופ’ בן עזרה אילו היה מאשפז את התובע תקופה ארוכה יותר בבית החולים תחת השגחת צוות רפואי כדי למנוע אפשרות של פגיעה בעין. התובע נסמך בעניין זה על אמרתו של פרופ’ טרייסטר, מומחה הנתבעת, שהעיד כי הוא היה נוהג לאשפז ילדים אחרי ניתוח כזה או דומה לתקופה ארוכה יותר לצורך השגחה.

 

89. יתר על כן, ד”ר רוזנמן וד”ר ענתבי שללו את הטענה והעידו כי נהוג לשחרר ילדים לאחר הניתוח ולקבוע ביקורת. יוער, כי אם כך הם פני הדברים ודאי חלה חובה לבצע תפרים שימנעו נזק הנובע עקב לחץ קל על העין.

 

90. לא השתכנעתי שהשחרור המוקדם גרם למכה או לחץ חריג בעין, לא הוכח הקשר בין טענה זו לנזק שנגרם. הוא הדין לגבי טענות התובע כי לא ניתנו הסברי התנהגות מתאימים להורים לתקופה מאז השחרור ועד הביקורת שנקבעה, או קביעת מועד הביקורת.

 

91. התובע טען כי אילו היה מוסברת להורים הסכנה בהופעת נקודה חומה בעין, היו ההורים פונים מיד לבית החולים, ואז יתכן ולא היה צריך לחתוך את האיריס. לעניין זה נסמך התובע על חקירת ד”ר רוזנמן. עיון בחקירתו בעמ’ 34 לפרוטוקול מלמדת כי מדובר על אפשרות, שכולה בנויה על ספקולציה, היינו אם בכלל היה ניתן להחזיר את האיריס למקומו, בהנחה שההורים היו פונים מיד לבית החולים. ד”ר רוזנמן ענה תשובות מהן ניתן להסיק כי הוא כלל אינו בטוח שניתן היה להחזיר את האיריס למקומו. גם מומחה התובע, פרופ’ בן סירה לא העלה טענה זו בחוות דעתו. מכאן, לא ראיתי מקום לקבל טענה זו.

 

92. התובע טוען כי העובדה שלא נעשתה פניה מידית לבית החולים, מונעת א האפשרות מהתובע להוכיח כי אילו מעשה כן, היה נמנע הנזק, היינו הצורך לחתוך חלק מהאיריס. (ראה ע”א 11035/07 שירותי בריאות כללית נ. שגיב אביטן מיום 20/7/11 עמ’ 12-14 וכן , ע”א 9328/02 לאה מאיר נ. ד”ר דן לאור מיום 22/4/04 בעמ’ 11-13.) אכן ההלכה היא כי מניעת טיפול או אבחון בזמן הראוי והסביר, יכול ותגרום לתובע נזק ראייתי להוכיח את טענתו כי מתן הטיפול או הביצוע האבחון המועד היה בהם כדי למנוע את הנזק. אינני סבור כי הלכות אלה ראויות ליישום בענייננו הואיל ומדובר באיחור של 24 שעות, אין לפני ראיה רפואית מבוססת כי אלמלא האיחור היה הנזק נמנע, ולראיה גם פרופ’ בן סירה לא העלה טענה זו. לפיכך – יש לדחות את הטענה.

 

ח. הסכמה מדעת לניתוח הראשון

 

93. התובע מעלה טענה כי מאחר ורופא אחר חתם על פרוטוקול הניתוח ולא פרופ’ בן עזרה, הרי שיש להסיק מכך כי זהות המנתח שונה מזו עליה הוסכם. אין לקבל טענה זו שהרי אין חולק

 

94. — סוף עמוד 11 —

 

95. שפרופ’ בן עזרה הוא שביצע את הניתוח. העובדה כי לא חתם על פרוטוקול הניתוח אכן מהווה ליקוי אולם אין היא קשורה כלל לשאלת ההסכמה מדעת.

 

96. התובע טוען כי הוצג להורים שיש צורך דחוף לבצע את הניתוח דבר שלא היה אמת, ובדרך זו ניתנה הסכמה שלא מדעת. אין לקבל טענה זו. מכלל הראיות ודעות המומחים עלה כי היה מדובר בניתוח דחוף שהיה צורך לבצעו תוך זמן קצר כדי למנוע נזק מהעין. זו גם הייתה דעתו של פרופ’ בן סירה כפי שצוין לעיל.

 

97. התובע טוען כי היה צורך לידע את הוריו בדבר אפשרות לבצע ניתוח קטרקט ללא השתלת עדשה. (לעל כך העיד פרופ’ בן סירה 21/6/11 103-104, וכן ד”ר ענתבי 6/7/11 עמ’ 174). לדברי ד”ר ענתבי זו עדיין פרקטיקה מקובלת. ד”ר רוזנמן העיד כי בעת שנערך הניתוח היו משתמשים בעדשות קשיחות דבר שחייב חיתוך בקוטר העדשה. בניתוח קטרקט החתך קטן יותר. (21/6/11 11-12)..

 

98. התובע טוען כי הייתה קיימת חלופה לניתוח פחות אגרסיבי. היה על המנתח להציג חלופה זו להוריו, להסביר את יתרונותיה וחסרונותיה לעומת החלופה המוצעת על ידו, ולאפשר להוריו לקבל החלטה מושכלת. אין ראיה כלשהי כי חלופה זו הוצגה. על פי עדות ההורים הוצגה חלופה אחת מומלצת – השתלת העדשה. (ראה ע”א 3108/91 רייבי נ. ד”ר וייגל פ”ד מז(2) 497 בעמ’ 509).

 

99. התובע טוען כי הוריו הסכימו לבצע ניתוח עם השתלת עדשה עליה המליץ פרופ’ בן עזרא, היינו עדשה מולטיפוקאלית, רק משום שאמר שהתובע לא יהיה צריך בעתיד ניתוחים נוספים, אמירה שהסתברה כבלתי נכונה לאור דברי המומחים כי אין כל ודאות בעניין זה. פרופ’ בן עזרא הכחיש אמירה שכזאת, בתשובותיו לשאלון. אין באפשרותי לקבוע אם אכן נאמרה אמירה שכזאת באופן חד משמעי, או שמא על דרך של הקטנת הצורך בניתוח נוסף בעתיד. לפיכך, לא ראיתי לנכון לקבל טענה זו.

 

100. התובע טוען כי מדובר היה בעדשה ניסיונית שלא אושרה על ידי ה-FDA. אישור ה-FDA הוא ראיה לכך שהעדשה עברה ניסיונות והיא אושרה לשימוש, כך על פי עדות ד”ר רוזנמן, שהוסיף ואמר כי היום לא היו משתילים עדשה כזאת, שאין לה אישור של ה – FDA, אולם אז היו זמנים אחרים. ד”ר רוזנמן אישר כי בכל מקרה היה מסביר להורים אם יש אישור לעדשה או אין. בחוות דעתו של פרופ’ בן סירה הובא מאמר כי עד היום לא קיבלו עדשות אלה אישור .(מאמר 10 לחוות הדעת). לטעמי היה ראוי להסביר להורים ולקבל הסכמתם בכתב לשימוש בסוג זה של עדשה וכך שאין לעדשה אישור ה-FDA.

 

101. אמנם ד”ר רוזנמן העיד כי בזמנו לא יחסו חשיבות לשאלה אם לעדשה מסוימת אישור של ה-FDA, או אישור אחר ואם היה מאמין שיש יתרון לעדשה ביחס למטופל היה שותל עדשה זו. אינני סבור כי מדובר ברפואה בסטנדרט סביר וראוי. ודאי שהיה צורך לקבל את הסכמת

 

102. — סוף עמוד 12 —

 

103. ההורים. יוער כי פרופ’ בן עזרא עצמו, ציין במכתבו כי מדובר בעדשה ניסיונית, כיצד אפוא לא הוחתמו ההורים על הסכמה מפורשת לשימוש בעדשה זו?

 

104. מעמדו, חשיבותו והצורך בקבלת הסכמה לביצוע פרוצדורה שאין לה אישור ה-FDA, הוכרה בפסיקה בכל הנוגע לשאלת ההסכמה מדעת. (ע”א 522/04 מרכז לייזר לניתוחי קרנית נ. דיראווי מיום 28/6/05, סעיף 12 לפסק הדין, פסקה שניה, וכן ת”א(מחוזי ת”א) 1319/06 פינקלשטיין נ. מרפאת עין טל, מיום 28/12/10 עמ’ 28-29).

 

105. לא ראיתי כי דבר זה הוסבר להורים וכי התקבל אישורם בכתב להשתלת עדשה שמוגדרת אז עדשה ניסיונית. לא ראיתי כי הוסבר להורים והם הוחתמו על כך שהשתלת עדשה מחייב חתך גדול יותר מאשר ניתוח קטרקט רגיל, דבר שיחייב תפרים רבים יותר והחלמה ארוכה יותר.

 

106. בהקשר זה טוענת הנתבעת כי גם לדעת מומחה התובע, פרופ’ בן סירה, מומחה בית המשפט ד”ר רוזנמן, ועדת הנתבעת ד”ר ענתבי, הפרקטיקה המקובלת בילדים באותה התקופה, תחלואה בעין אחת, הייתה השתלת עדשה ולא ניתוח קטרקט. גם אם כך הם פני הדברים, הייתה חובה על הרופא המטפל להעלות את של האופציות הטיפוליות בפני ההורים והסביר את יתרונותיהן וחסרונותיהן של כל שיטת טיפול.

 

107. באשר לטיב העדשה, אמנם המומחים לדבר העידו כי העדשה דמתה לעדשות אחרות בצורתה וגודלה. יחד עם זאת, אין ספק כי היה מדובר בעדשה ניסיונית שלא היה לה אישור גם לא של ועדת הלסינקי. ד”ר ענתבי אישרה כי היה מדובר במשהו די חדיש, זה לא היה מקובל אז בילדים למרות שמספר ילדים עברו ניתוח השתלה בעדשה כזאת. כמו כן אישרה כי היא סבורה שניתוח כזה ושימוש בעדשה חדשנית לא היה כרוך באותם ימים בקבלת אישורים והחלטות בבית החולים. כדבריה של ד”ר ענתבי היו אלה “ימים אחרים”. (עמ’ 170-171). העולה מהאמור הוא כי באותה תקופה, היה מדובר בעדשה ניסיונית, ללא אישורים מתאימים. הייתה חובה מוגברת לקבל אישור מפורש של הורי התובע לשימוש בעדשה זו.

 

108. עיון בטופס ההסכמה לניתוח מעלה כי לא נרשמו בו הסיכונים הנובעים מהניתוח הכולל השתלת עדשה. לא הוסבר ולא נרשם שם כי מדובר בעדשה ניסיונית שאין לה אישור ה-FDA. לא נרשם כי קיים סיכון לתופעה של איריס פרולפס, לכך שיהיה צורך בניתוח חוזר. יש לזכור כי המבחן למסירת המידע הדרוש למטופל כדי שזה יוכל לקבל החלטה מושכלת אינו מבחן טכני, אלא מבחן מהותי. על הרופא לוודא כי המטופל הבין את הסיכונים והסיכויים הרלבנטיים. (ע”א 2781/93 דעקא נ. בית החולים כרמל, פ”ד נ”ג (4) 526, בעמ’ 577, וכן ע”א 522/04 מרכז לייזר נ. דיראווי מיום 28/6/05, בפסקה 15). בוודאי שקיימת חובה מוגברת שעה שמדובר בשימוש בעדשה ניסיונית. (ראה ע”א 6153/97 שטנדל נ. שדה פ”ד נו(4) 746 בעמ’ 757-758).

 

109.

 

110. — סוף עמוד 13 —

 

111. סבורני כי במקרה שלפני, לעובדה שלא ניתנה הסכמה מדעת משמעות כפולה. האחת, היא עצם הפגיעה בזכות האוטונומיה של החולה על גופו בכך שלמעשה נעשתה בתובע פרוצדורה ניתוחית מבלי שניתנה להוריו האפשרות הראויה על פי דין להחליט אם הם בוחרים האפשרות זו. שנית, הוכח כי אותם עניינים, לגביהם לא ניתנה הסכמה מדעת הם אלה שגרמו לנזק. משמעות הדברים הירא כי קיים קשר סיבתי בין הפרת החובה בדבר מסירת המידע הרלוונטי וקבלת הסכמה מדעת לבין גרימת הנזק.

 

ט. הניתוח השני – האם הייתה בו התרשלות שגרמה לנזק, שאלת הרישום הרפואי בהקשר זה.

 

112. התובע טוען כי לא ניתן ללמוד מהרישום הרפואי מה בדיוק ביצע פרופ’ בן עזרה באותו ניתוח. האם נעשה “אירדוטומי” או “אירדוקטומי”, האם נעשה אחד או שלושה, ככל שהדבר קשור לאיריס. האם הייתה יציאה משמעותית של האיריס מתוך פצע הניתוח או רק כניסה אל בין התפרים.

 

113. התובע טוען כי חוסר הידיעה לגבי הניתוח השני, וכן הידוע לגבי הניתוח השני משליך גם לגבי שאלת ההתרשלות בניתוח הראשון.

 

114. כדי להבהיר- אירידוטומי הוא חירור האיריס ואירידוקטומי הוא חיתוך האיריס. בחירה בחיתוך, מעידה על פריצה גדולה יותר. אין חולק כי קיימת סתירה במסמכים הרפואיים באיזה פעולה נקט פרופ’ בן עזרא, שכן פעם רשום כך ופעם כך. כמו כן מצוין פעם כי נעשה אירידוקטומי אחד ופעם נאמר שלושה. ראה רישום 1 מיום 11/6/91 מדובר על 3 אירדוקטומי עם תפירה באותם אזורים. במכתב לרופא המטפל מיום 24/7/91, רשומה 4, מדובר על אירידוטומי ותפירה באותם אזורים שנפתחו בניתוח. ברשומה 20, מיום 11/6/91 נאמר שנעשה אירידוקטומי בשה 12 (מיקום בעין). היינו מדובר על אירידוקטומי אחד. שם גם נאמר שהתפירה בוצעה בחוטי משי. מומחה הנתבעת נחקר על הבדלים אלה, לא היה בפיו הסבר. ברור כי מדובר בשלושה תיאורים שונים באשר למה שנעשה בניתוח השני. ד”ר רוזנמן, גם הוא נחקר בשאלה זו תוך שהוא נשאל מה הוא מבין מהמסמכים הרפואיים לגבי מה שנעשה בניתוח השני. את תשובותיו ניתן לסכם כהשערות בלבד משום שאכן המסמכים לא מתיישבים האחד עם השני. (21/6/11 עמ’ 43-45).

 

115. פרופ’ בן עזרא עצמו השיב בשאלון, תשובה 51 לשאלה זו. תשובתו הייתה כי ביצע 3 אירדוקטומי. תשובה זו הוצגה לד”ר ענתבי, שנדהמה מכך. לטעמה הדבר מעיד על כך שהייתה יציאה גדולה של האיריס בין התפרים. כאשר הוצג לד”ר ענתבי פרוטוקול הניתוח, שוב לא היה הסבר בפיה לנאמר בו כאילו בוצע אירידוקטומי אחד. (6/7/11 207-210.)

 

116. סתירות ואי דיוקים אלה רק מחזקים את התחושה כי הרישום הרפואי היה לקוי ביותר. לא ברור מה היה שיעור פריצת האיריס מפצע הניתוח. יחד עם זאת, יש להניח כי פרופ’ בן עזרא, שעה שהשיב לשאלון, עבר על החומר הרפואי, כמו כן ודאי זכר את הנזק שארע, שכן

 

117. — סוף עמוד 14 —

 

118. אין מדובר במקרה שיגרתי. על כן יש להניח כי הייתה פריצה ניכרת של האיריס. כמו שמציין פרופ’ בן עזרה במכתב ההפניה לרופא המטפל, סיבת הפריצה לא ידועה. כל אלה מהווים תמיכה נוספת כי הייתה התרשלות בביצוע התפרים בניתוח הראשון.

 

119. התובע טוען, בהסתמכו על המומחה מטעמו פרופ’ בן סירה, כי הואיל ולא ידוע מה נעשה בניתוח השני, לאור שלוש הגרסאות שברישום הרפואי, יש לקבל את חוות דעתו של פרופ’ בן סירה כי פרופ’ בן עזרא התרשל בכך שלא שחרר את כל התפרים מהניתוח הראשון אלא רק חלק מהם, לא נעשה תיקון יסודי לפצע ולא שוחררו כל ההדוקים שאירעו, עקב כך נגרמה דלקת בעין שהביאה להצטלקות שמושכת את האיריס כלפי מעלה.

 

120. בחקירתו הסביר פרופ’ בן סירה כי הוא ביצע הרבה מאד ניתוחי תיקון. לטעמו יש לבצע שחרור של כל ההדוקים, ולבצע חיתוך כדי להביא את האישון לאמצע. השארת חלק מההדוקים, כפי שנאמר בגיליון הניתוח גורמת לדלקת, הצטלקות ומשיכת האישון כלפי מעלה. (21/6/11, 115-118, 121.)

 

121. לעומת חוות דעתו של פרופ’ בן סירה, סברו יתר המומחים וכך העידה גם ד”ר ענתבי כי הניתוח בוצע על פי המקובל. ד”ר רוזנמן ציין בחוות דעתו כי הוספו תפרים כדי להדק את פצע הניתוח. הוא לא ראה חשיבות או משמעות לאי השמירה על צורתו העגולה של האישון. ד”ר ענתבי העידה כי פעמים רבות עקב ההידבקויות שנוצרות כתוצאה מפריצת האיריס והניתוח, לא ניתן להחזיר את האישון לצורתו הרגילה ולתפקודו המלא. (עמ’ 197-198). פרופ’ טרייסטר נקט בעמדה זהה.

 

122. אין ספק כי הסתירות המהותיות באשר למה שבוצע בניתוח השני מקשות לבדוק את העניין. גם פרופ’ טרייסטר כאמור וגם ד”ר ענתבי נותרו ללא הסבר באשר לסתירות אלה ולא יכלו להביע עמדה באשר למה שנעשה בפועל בניתוח השני. כאמור לעיל, נטייתי במקרה זה לקבל את תשובתו של פרופ’ בן עזרא לשאלון. כלומר שהוא ביצע 3 אירידוקטומי. יתכן, כי לא הצליח לתקן לחלוטין את ההדוקים שנוצרו, אולם אינני סבור כי ניתן לקבוע שפעולותיו היו בלתי סבירות. אין לפני ראיה כי הייתה קיימת שיטה ניתוחית או טיפולית אחת לפיה היה ראוי לפעול. גם אם תוצאת הניתוח השני אינה מקסימלית לטעמו של פרופ’ בן סירה – לא הייתי רואה בכך התרשלות, משום שהניתוח בוצע בהתאם למצב עינו של התובע על פי אמות המידה המקובלות.

 

י. סיכום ביניים

 

123. לאור האמור לעיל סבורני כי הוכח שהייתה מצד הנתבעת התרשלות בביצוע התפרים בניתוח הראשון, התרשלות שהביאה לנזק. חובתו של מנתח סביר הייתה למנוע נזק זה, באמצעי פשוט וסביר. כמו הוכח כי הליך קבלת ההסכמה מדעת מההורים לניתוח שבוצע, ולעדשה הניסיונית בפרט, לרבות הצעת דרכים חלופיות והסבר הסיכונים האפשריים, היה לקוי ופגום ולמעשה לא ניתנה הסכמה מדעת במובנה המשפטי. כמו כן הוכח שהרישום

 

124. — סוף עמוד 15 —

 

125. הרפואי היה חסר ולקוי בנקודות העיקריות הנוגעות למחלוקת נשוא הדיון, דבר שיש בו לתמוך במסקנה כי אכן הייתה התרשלות בביצוע התפרים. עוד יש לקבל את הטענה כי בנסיבות העניין וכפי שפורט לעיל חל “היפוך הנטל” וכי ממכלול הראיות, המסקנה הסבירה יותר היא כי הנתבעת התרשלה כאמור לעיל.

 

יא. הנזק

 

126. שיעור הנכות – פרופ’ בן סירה קבע בחוות דעתו כי עקב המתואר לעיל נגרמה לתובע בעין שמאל נכות של 20%. התובע טוען כי נגרם נזק של אובדן הראיה. לדעת פרופ’ בן סירה קיימת אפשרות סבירה כי הנכות תוחמר לכדי 30%. בחקירתו סבר פרופ’ בן סירה כי התוצאה של ניתוח השתלת העדשה אינה מעולה, התובע אינו משתמש בעדשה הנמצאת עד היום בעינו. כמו כן הועלתה אפשרות של ביצוע ניתוח מתקן שישפר את מצב באישון. פרופ’ טרייסטר העיד כי מדובר בניתוח שיש בו סיכונים, הא העריך כי מדובר ב-30% סיכויים של סיבוכים עקב הניתוח המתקן, לדעתו זה אחוז גבוהה ובכל מקרה צורת האישון לא תחזור להיות עגולה לחלוטין.

 

127. התובע העיד כי אינו מוכן לעבור ניתוח שכזה, עם אחוז סיכון גבוהה בפרט לאחר שאחיו נפטר לפני ארבע שנים.

 

128. כידוע, הגישה בפסיקה היא כי אין לחייב אדם לעבור ניתוח נוסף. השיקול האחד הוא כי בכלך נכפית על התובע פגיעה בזכות האוטונומיה על גופו. בנוסף, הוכח לפני כי רמת הסיכון בניתוח המתקן היא גבוהה. אינני רואה מקם בנסיבות אלה לחייב את התובע לעבור ניתוח נוסף.

 

129. פרופ’ טרייסטר העריך את נכותו של התובע ב-10%. ד”ר רוזנמן, המומחה מטעם בית המשפט, היה האחרון שבדק את התובע, לנגד עיניו עמדו חוות הדעת מטעם הצדדים וכן מלוא החומר הרפואי. הוא העריך את נכות התובע ב-15%. בנסיבות יש להעדיף את קביעתו של ד”ר רוזנמן.

 

130. אינני סבור כי הונחה לפני תשתית עובדתית לקבוע ברמת ההסתברות הנדרשת כי קיים סיכוי שבעתיד הנכות תוחמר, כמו כן אינני סבור כי הוכח שהתובע סובל ממיגרנות עקב מצב העין וזאת בהסתמך על דעתו של ד”ר רוזנמן ששלל קשר זה.

 

131. מדובר בליקוי ראיה המשבש את ראיית התובע וגורם לשימוש חלקי אם בכלל בעין. לפיכך, תוך הבאה בחשבון של הטענה כי קיים סיכון לפגיעה ממשית בראיה אם חס וחלילה תיפגע העין השנייה ותוך הבאה בחשבון כי התובע לומד כסטודנט ועובד בחנות אני קובע כי הנכות התפקודית תעמוד על 8%.

 

132. הפסד השתכרות בעבר – התובע יליד 20/10/1987. התובע הגיע לגיל 21 ב – 20/10/2008, היינו לפני כ-40 חודשים. התובע דורש בסיכומיו לקבוע בסיס שכר של עובדי

 

133. — סוף עמוד 16 —

 

134. ההי-טק על פי טבלאות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. אינני סבור כי יש מקום לעשות כך לעבר שהרי התובע היה סטודנט. לאר האמור אני קובע לעבר פיצוי גלובלי של 25,000 ₪.

 

135. עזרת הזולת בעבר – בתקופה לאחר הניתוחים נזקק התובע להשגחה צמודה. נטען כי סבל בעבר מתופעה של היתקלות בחפצים ונזקק להשגחה. אינני סבור כי בחיי היום יום זקוק התובע לעזרת הזולת. לפיכך אני קובע פיצוי גלובלי של 10,000 ₪.

 

136. תרופות – אין בידי התובע והוריו קבלות. נטען כי נרכשו משך השנים תרופות רבות, טיפות ומשחות. יש להביא בחשבון כי ניתן לקבל תרופות דרך שירותי הבריאות. לפיכך אני קובע סכום גלובלי של 5,000 ₪.

 

137. הפסד שכר לעתיד – התובע לומד לימודי מחשבים. הוא למעשה טרם החל את דרכו המקצועית. אכן, מדד ההשתכרות בהי-תק, מלמד כי הממוצע הוא כפל השכר הממוצע במשק. מנגד, אין לדעת במה יעסוק התובע, יש להניח כי על פי נתוניו האישיים היה משתכר יותר מהשכר הממוצע המשק. לפיכך, יש להעמיד את בסיס השכר על 10,000 ₪ לחודש, על פי 8% נכות, ההפסד החודשי הוא 800 ₪. על פי מקדם היוון של 289.7142, מתקבל סך של 232,000 ₪. לכך יש להוסיף סכום של 24,000 ₪ בעבור אובדן פנסיה, על פי המקדמים בסיכומי התובע, ובסך הכול 256,000 ₪.

 

138. עזרת הזולת בעתיד – אינני סבור כי הנכות ממנה סובל התובע תגרום לכך שיזדקק בעתיד לעזרת הזולת.

 

139. הוצאות רפואיות בעתיד – עבור השתתפות התרופות, אני קובע סכום גלובלי של 2,000 ₪.

 

142. כאב וסבל – בהתחשב בנכות התובע, בעובדה כי עבר בגיל 3.5 שנים ניתוח נוסף, ובשנים שחלפו לצרכי שיערוך, ובכך שהיה שיהוי בהגשת התביעה אני קובע פיצוי של 100,000 ₪.

 

143. לסיכום – לאור כל האמור לעיל אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 398,000 ₪ בצירוף שכר טרחת עורך דין בסכום של 92,000 ₪ וכן הוצאות המשפט לרבות עלות חוות הדעת , אגרות המשפט ותשלום עבור הפרוטוקול המוקלט. הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

 

ניתן היום, י”ג שבט תשע”ב, 06 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.

כרמי מוסק

 

— סוף עמוד 17 —

תביעה שנדחתה על שיתוק מוחין ספסטי spastic diplegia

 

בית המשפט המחוזי בחיפה

ת”א 831-08 דהן הדסה חיה נ’ מדינת ישראל ואח’

 

בפני

 

כב’ השופט מנחם רניאל

 

תובעת

דהן (קטינה)

באמצעות אמה דהן

 

נגד

נתבעת

1. מדינת ישראל – משרד הבריאות

2. עיריית תל-אביב

 

פסק דין

 

א. מבוא

דהן (להלן: “התובעת”), שנולדה בניתוח קיסרי בשבוע ה-28 להיריון, ביום 9.1.02, סובלת מלידתה מ-שיתוק מוחין חלקי בינוני מסוג SPASTIC DIPLEGIA (דיפלגיה ספסטית). תביעה זו מבוססת על טענת התובעת, שהנתבעת לא יידעה את אמה  דהן (להלן: “האם”), שאושפזה בשבוע 27 להריונה, על הסיכון לתחלואה המלווה בנכות קשה או מוות שיכולים להיגרם לעובר בשל פגות קיצונית, ובכך נשללה מהאם הזכות לבקש את הפסקת ההיריון מוועדה להפסקת היריון. עוד נטען כי הנתבעת ועובדיה ביצעו באם ניתוח קיסרי, מבלי שהתקבלה הסכמתה כנדרש על פי דין, זאת למרות שניתן היה להימנע מניתוח קיסרי, ליילד את התינוקת במצג עכוז בגישה נרתיקית, ובכך להגדיל את הסיכויים למותה. בנוסף להפרת חובת הגילוי, היעדר הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה מחדל זה של הנתבעת מקים, כך לטענת התובעת, עילות של תקיפה ושל הולדה בעוולה.

 

 

— סוף עמוד 1 —

ב. מה שאינו שנוי במחלוקת

אם התובעת פנתה לראשונה לנתבעת ביום 28.12.01, ואושפזה עד אחרי הלידה ביום 9.1.02. אין לתובעת כל טענות לגבי הטיפול בה לאחר הלידה (ולהיפך, המומחה מטעמה שיבח את הטיפול שניתן לאם התובעת), ובהתחשב במועד שבה פגשה אמה לראשונה את הנתבעת, כל התביעה מבוססת על מה שקרה באותם 12 ימים שבין פנייתה של אם התובעת לנתבעת, לבין לידת התובעת.

 

ההיריון נשוא התביעה היה הריונה הראשון של אם התובעת שהיתה אז כבת 39. במרץ 2000 פנתה האם לרופא נשים בקופת חולים כללית בה היא חברה. רופא הנשים רשם כי האם “בת 39 רווקה, מעוניינת להרות, שוללת הריונות. חבר בן 44 בהליכים. לזרע תורם. לבדיקות הכנה. תחזור עם תשובות”. באפריל אותה שנה בוצעו לאם בדיקות כלליות והורמונליות וביולי 2000 נכתב מכתב לבנק הזרע. על פי כרטיס מעקב ההיריון עולה כי מדובר בהיריון ספונטני, כשמעקב ההיריון החל בשבוע ה-9 במסגרת מרפאת קופת חולים כללית, ולא אצל הנתבעת.

כבר בתחילת מעקב ההיריון דווח, כי האם סבלה מעודף משקל משמעותי ויתר לחץ דם. כן סבלה האם מדימומים בתחילת ההיריון, כעולה מחופשות המחלה שנרשמו לה על ידי רופא המשפחה בתאריכים 21.8.01 ו-28.8.01, ובהמשך לא הייתה מסוגלת לעבוד במשך שלושה ימים (6.11.01).

לפני ובמהלך ההיריון עברה האם בירור גנטי מקיף, בדיקת דיקור מי שפיר ומספר בדיקות אולטרה-סאונד מיילדותי (סקירת מערכות מוקדמת בשבוע ה-15 וסקירת מערכות נוספת בשבוע ה-22), כשהבדיקות היו תקינות. בהערות סקירת המערכות מיום 21.11.01 נרשם כי קיים “קושי בהדגמת הלב עקב עובי הדופן- מומלץ אקו לב”. כל אלה, לא אצל הנתבעת.

ביום 28.12.01 בשעה 3:54, בהיותה בשבוע 27+1 להריונה, פנתה האם לחדר מיון נשים בבית החולים סוראסקי בתל אביב (להלן: “בית החולים”) בתלונות בדבר ירידת מים משעה 3:20. בבדיקה נמצא כי צוואר הרחם היה סגור, אובחנה ירידת מים ברורה ללא סימני אמניוניטיס, ניטור ריאקטיבי, ועובר אחד במצב עכוז. בבדיקת אולטרה-סאונד שנערכה לאם נמצא מיעוט ניכר של מי שפיר. הערכת משקל אולטרה-סונוגרפית הצביעה על משקל עובר של 1,050 גרם ולפיכך הוחלט לאשפז את האם ביחידה להיריון בסיכון גבוה.

— סוף עמוד 2 —

במהלך אשפוזה טופלה האם באנטיביוטיקה מונעת וצלסטון (סטרואידים) להבשלת ריאות העובר, בעודה תחת מעקב. לאורך אשפוזה לא היה חום אימהי, לא הייתה טכיקרדיה אמהית, ועל פי תרשימי המוניטור וביקורת אולטרה-סאונד לא הייתה מצוקה עוברית.

ביום 9.1.02 לפנות בוקר, כ-12 יום לאחר אשפוזה בבית החולים, החלה האם להתלונן על כאבי בטן. הבדיקות העלו כי האם נמצאת בלידה פעילה עם התרחבות של צוואר הרחם ולכן הוחלט על סיום ההיריון בניתוח קיסרי דחוף.

על התפתחות הלידה ניתן ללמוד מהרישומים בערב הלידה ואילך (נספח ו’ למוצגי הנתבעת). ביום 8.1.02, לאחר ביקור בוקר שגרתי, כתב ד”ר ארז כרמון בביקור הערב:

“ערב (w 28+5) תנ + צירים 0, דימום 0 טרם בוצע מוניטור הערב. לדבריה היום בעת מתן צואה דם טרי (?) נבדקה באותו זמן ע”י האחות: אין דימום וגינלי.

על הפד הפרשה ורודה, אין דימום. חום, דופק תקינים.”

ביום 8.1.02 בשעה 21:58 תיארה אחות בית החולים: “בתחילת המשמרת התלוננה על הפרשה ורדית מווגינה. נבדקה ע”י ד”ר כרמון, ללא הוראות. נא לעקוב על דימום. נעשה ניטור עוברי פעמיים- ראקטיבי, פעילות רחמית לא סדירה… המשך מעקב”.

מספר שעות לאחר מכן, ביום 9.1.02 בשעה 2:49, כתבה האחות:

“אשה התלוננה על כאבים, חוברה למוניטור בשעה 02:10 ראקטיבי, נצפו צירים סדירים, מים יורדים עם קרישי דם קטנים, נבדקה ע”י ד”ר דויד…”

ברישום רופא מאותו הזמן (ד”ר דוד מרגרט) נכתב: “תנועות + PV צוואר פתוח ל-1.5 ס”מ כמעט מחוק. S-2″. בהמשך בדק את האם גם הרופא הבכיר ד”ר אלי גבע בשעה 4:30: ” PV- 6 ס”מ, S-1, Breech עוברת לחדר לידה כעת”. בהמשך ברישום מחדר לידה נכתב “PV- 8-9 ס”מ עכוז נמוך. עוברת כעת בדחיפות לחדר ניתוח להרדמה כללית. הביעה את הסכמתה בעל פה להנתח”.

— סוף עמוד 3 —

על נסיבות הלידה כתב גם הצוות הניאונטלי (גיליון רפואי החל מה-9.1.02): “בת של דהאן אשרה… מס’ דקות טרם הניתוח הופעת צירים ופתיחת צוואר הרחם בבדיקה”. בסיכום המחלה נכתב: “לידה בשבוע 28 להיריון, בניתוח קיסרי דחוף עקב התפתחות לידה ומצג עכוז”.

במהלך הניתוח הקיסרי שבוצע בסביבות השעה 5:00 הוצאה התובעת במשקל 1,245 גרם, משקל התואם את גיל ההיריון הכרונולוגי, במצג עכוז, ניקוד אפגר 7. בזמן הניתוח דווח על ריח רע שעלה מהשיליה, דבר שהעלה חשד לזיהום בחלל הרחם. בתרביות שנלקחו מן השיליה צמחו חיידקי E.Coli.

בשל גיל ההיריון הצעיר (פגות קיצונית) נזקקה התובעת מייד עם היוולדה להנשמה באמבו ולאינטובציה. תרביות דם שנלקחו ממנה לאחר הלידה הדגימו זיהום בחיידקי E.Coli וסטרפטוקוק אצידומינימוס והתובעת טופלה באנטיביוטיקה.

בין התאריכים 9.1.02-6.3.02 אושפזה התובעת בפגיה במחלקת ילודים. מעקב מוח אולטרה-סונוגרפי הדגים התפתחות PVL (Periventricular Leukomalacia), תהליך דגנרטיבי של החומר הלבן במוח שהתבטא בקיומן של שלוש ציסטות בקוטר 6 מ”מ. התובעת שוחררה מבית החולים ביום 6.3.02, במשקל 2,635 גרם, והופנתה להמשך טיפול במכון להתפתחות הילד.

אין מחלוקת בין הצדדים שלא היה כל דופי בטיפול הרפואי שניתן לאם במהלך אשפוזה בבית החולים, וכי הלידה המוקדמת הייתה בלתי נמנעת עקב פקיעת הקרומים המוקדמת, שגרמה לבואה לבית החולים. הטענה היחידה המועלית בכתב התביעה בעניין הטיפול שניתן (סעיף 9ז’ לכתב התביעה), אך לא נזכרת בסיכומי התובעת, היא שהנתבעת התרשלה בכך שעובדיה לא נמנעו מביצוע ניתוח קיסרי. ב”כ התובעת טען בעל פה לפני שמיעת הראיות, כי במקום לבצע ניתוח קיסרי באם היה צריך “לאפשר לעובר להיוולד בלידה נרתיקית כך שהוא ימות” (עמ’ 4 לפרוטוקול, שורות 27-28, ההדגשה שלי- מ’ ר’). כלומר, הטענה היא שהיתה זו רשלנות מצד הרופאים לנסות לקיים את הילדה שהיתה עתידה להיוולד בהריון ראשון לאמה בת ה- 39, והפרקטיקה הרפואית הנכונה היתה להגדיל את הסיכויים למותה של הילדה התובעת על ידי לידה נרתיקית. יש לציין, כי טענה זו, שזו היתה הפרקטיקה הנכונה והראויה, לא נתמכת בשום חוות דעת רפואית. אף רופא מומחה לא קבע שהעלאת הסיכוי למותה של התובעת בדרך זו היא הפרקטיקה הראויה, או המקובלת, וכי העלאת הסיכוי לחייה של התובעת על ידי ניתוח קיסרי היא רשלנות. אפילו המומחה מטעם

— סוף עמוד 4 —

התובעת, ד”ר דן קלמן, מומחה לרפואת נשים ומיילדות (להלן: “ד”ר קלמן”), העיד, שלגבי עובר שמצגו עכוז ומשקלו פחות מ-1.5 ק”ג הדרך האופטימאלית ליילדו היא בניתוח קיסרי. לדבריו, כפי שעולה מעדותו, “היה צריך לנתח את הגברת ברגע שהתפתחה פתיחה” (עמ’ 18 לפרוטוקול, שורה 21). על כן, כבר בשלב זה, בהעדר ראיות לכך שזו הפרקטיקה הראויה או המקובלת, אני דוחה את טענת התובעת, שבצדק לא חזרה עליה בסיכומיה, לרשלנות מצד הנתבעת בעצם ביצוע הניתוח הקיסרי, במקום להגדיל את סיכויי מותה על ידי לידה וגינאלית.

אין מחלוקת בין מומחי התביעה וההגנה, שכאשר הגיעה אם התובעת לבית החולים, בשבוע 27+1 לאחר פקיעת הקרומי וירידת המים, היה ברור שהלידה צפויה בתוך שבועיים לכל היותר, אף אם ייעשו כל המאמצים לדחיית הלידה. כדברי ד”ר קלמן בחוות דעתו (ת/2 עמ’ 3) “באותה עת (הגעת אם התובעת לבית החולים – מ.ר.) היתה צפויה לידת פג במשקל נמוך באופן קיצוני ובשלב מוקדם”.

ג. ממה סובלת התובעת והגורם למצבה

 

לפי חוות דעתו של ד”ר ליאון הלר (ת/1), מומחה לרפואה פיזקאלית ושיקום מטעם התובעת (להלן: “ד”ר הלר”), מיום 27.12.10, לאחר בדיקת התובעת ביום 23.12.10, התובעת סובלת מ שיתוק מוחין חלקי בינוני מסוג SPASTIC DIPLEGIA, עם דגש על פלג הגוף הימני. בהמשך, תחת הכותרת “תולדות המקרה”, כתב (ת/1, עמ’ 2):

“על פי הדוחות העומדים לרשותי אובחן כי הילדה סובלת מחולשה בארבעת הגפיים, כאשר הרמה הנה גבוהה יותר בגפיה התחתונות. היא החלה ללכת בגיל כשנתיים, בעזרת הליכון אחורי, שני סדים המורכבים בגפיים תחתונות בליווי מטפל.

נצפו גם בעיות בשפה, בעיקר בהיגוי, איטיות בלמידה ובכל הפרמטרים באבני הדרך. החולשה בגפיים העליונות ירדה, וכעת קיימת רק היפרמוביליות בכפות הידיים. כן התגבר הטונוס בגפיים תחתונות, התחילה ללכת בכיפוף הירכיים, ברכיים וקרסוליים, היא טופלה ע”י הזרקת בוטוקס, פיזיוטרפיה 3 פעמים בשבוע, הידרותרפיה אך ללא תוצאות. בסוף 2008 עברה ניתוח להארכת גידים בירכיים, בברכיים ובקרסוליים דו-צדדי.

— סוף עמוד 5 —

מבחינה שכלית, כיום נמצאת בכיתה ג’ בבי”ס לחינוך רגיל, נעזרת ע”י סייעת ועקב קשייה בכתיבה ועמידה בקצב הלימוד, הוקצה לה באופן חריג מחשב אישי מטעם משרד החינוך.”

ד”ר הלר כתב גם בסיכום חוות דעתו, כי ניכר פיגור בולט אצל התובעת בכל אבני הדרך, כשלפי בדיקתו היא סובלת מחולשה בארבעת הגפיים, הבולטת בעיקר בגפיה התחתונות, וכן מטונוס מוגבר מאוד מלווה החזרים ערים. עוד הוא מציין כי לתובעת צלקות בירכיים, בברכיים ובקרסוליים, בעקבות ניתוח להארכת גידים משנת 2008, וכי התובעת מסוגלת ללכת בעזרת הליכון אחורי והרכבת סדים קצרים בשתי רגליה. בתפקוד היומיומי נמצא כי התובעת עצמאית כמעט ברוב הפעולות היומיומיות, אולם היא זקוקה לעזרה קלה בגריבת גרביים, נעילת נעליים, הכנת אוכל והגשתו, היות והיא הולכת בעזרת הליכון. התובעת שולטת על הסוגרים, אך מדי פעם היא מאבדת שליטה עקב הקושי בהגעה לשירותים (ת/1, עמ’ 3).

בכל הנוגע לסיבת הנכות ממנה סובלת התובעת קבע ד”ר הלר: “הנכות והפגיעות המפורטות לעיל הינן תוצאה ישירה ואופיינית לנזקי פגות וזיהום בשעת הלידה. הללו נובעים מגיל ההריון המוקדם ומן המשקל הנמוך של התינוקת בשעת לידתה…” (ת/1, עמ’ 4). דברים דומים קבע גם המומחה לגניקולוגיה מטעם התובעת, ד”ר קלמן, בחוות דעתו מיום 8.6.08 (ת/2, עמ’ 3):

“ילדה זאת סובלת מדיפלגיה ספסטית, וזאת כתוצאה ישירה מן הפגות, משקל הלידה הנמוך מאוד והחשיפה לזיהום בשל פקיעת הקרומים” (ההדגשה שלי- מ’ ר’).

המומחה לרפואת יילוד וגניקולוגיה מטעם הנתבעת, פרופ’ יצחק בליקשטיין (להלן: “פרופ’ בליקשטיין”) הסכים כי הסיבה לנזק הנוירולוגי ממנו סובלת התובעת היא הפגות (נ/5, מיום 14.4.09). כך כתב גם ד”ר אלי הימן, מומחה לנוירולוגיה ואפילפסיה בילדים מטעם הנתבעת (להלן: “ד”ר הימן”) בחוות דעתו: “מדובר במקרה בו לא קיימת שום סיבה לנזקים הנוירולוגיים מלבד הפגות, והסיבה למצבה הנוירולוגי היא אותה פגות” (נ/4, עמ’ 4, ההדגשה שלי- מ’ ר’).

במילים אחרות, אין חולק כי התובעת סובלת מ שיתוק מוחין החלקי מסוג דיפלגיה ספסטית, והסיבה לכך היא הפגות עצמה, דהיינו עצם העובדה שהתובעת נולדה בלידה מוקדמת. כפי שפורט לעיל, הפנייה הראשונה של אם התובעת לנתבעת היתה לאחר פקיעת

— סוף עמוד 6 —

הקרומים, והנתבעת אינה אחראית לכל מה שאירע לפני שפנתה אליה אם התובעת לראשונה. באותה עת, כאשר הגיעה אם התובעת לבית החולים, היה ברור שהלידה צפויה כך שהתובעת תיוולד במצב של פגות. אין ספק, שלפגות עצמה לא אחראית הנתבעת.

 

 

— סוף עמוד 7 —

ד. רשלנות בשל הימנעות הנתבעת מהפסקת היריון או הפנייה לוועדה להפסקת היריון

 

התובעת טוענת, כי הצוות הרפואי התרשל בכך שנמנע מהפסקת ההיריון או מהפניית האם לוועדה להפסקת היריון. לטענת התובעת, בהתאם לנורמה הרפואית הראויה כאשר קיים סיכון למום גופני, על רופא סביר לצפות כי האישה לא תרצה להמשיך את ההיריון.

התובעת טוענת כי זכותה של האם על גופה ניזונה מערכי יסוד של חירויות הפרט והאוטונומיה האישית העומדת בבסיסו של האדם שלא להיות הורה בעל כורחו. גישה זו עולה לטענתה בקנה אחד עם הוראות סעיף 316 לחוק העונשין, התשל”ז-1977 (להלן: “חוק העונשין”), המתיר הפסקת היריון בהתקיים התנאים הקבועים בו.

לטענת התובעת מתן הסבר על ידי רופאי בית החולים לאם, ללא הצגת האפשרות להפסקת היריון, הוא חלקי ובלתי שלם, ולפיכך היה צריך ליידע את האם על זכותה לסיים את ההיריון בכל דרך. לטענתה לא הייתה מניעה לאשר הפסקת היריון, ודי בכך שהאם הייתה למעלה מגיל 40, מה שמצדיק את הפסקת ההיריון בכל עת וגם ללא כל סיבה נוספת. ודוק, אין מדובר בטענה לפגיעה באוטונומיה של אם התובעת, שלא תבעה דבר בפני, אלא בטענה שאי הצגת האפשרות הזו בפני אם התובעת היא רשלנות כלפי התובעת.

מנגד, הנתבעת טוענת כי מלבד הסיבוך המיילדותי ממנו סבלה האם, לא נמצאה כל עדות לאינדיקציה רפואית כלשהי לפתולוגיה בעובר במהלך ההיריון. במצב זה, שבו אין כל אינדיקציה לפתולוגיה בעובר, האופציה הטיפולית היחידה הקיימת כשיולדת מגיעה לבית החולים בהיריון שנכנס ל”שלב החיות” עם ירידת מים, הוא ניהול ממתין (“נוהל משמר”), שמטרתו להאריך את משך ההיריון, כל עוד חיי העובר והמטופלת אינם בסכנה.

לטענת הנתבעת, עמדת התביעה, כאילו בשל החשש מפגות היה מקום לשקול את המתת העובר-חרף העובדה שההיריון בשלבי החיות, וחרף העדר פתולוגיה בעובר, וחרף העדר מצוקה עוברית וחרף העדר סכנה כלשהי לבריאות האם- עומדת בניגוד לפרקטיקה המקובלת בעולם ובארץ ואינה מתיישבת עם קודים רפואיים ואתיים. כמו כן, התובעת לא הביאה, ולו ראיה אחת, להוכחת טענתה כי היה ראוי להפסיק או להציע להפסיק את ההיריון בשל ירידת המים בשלב זה של ההריון.

הנתבעת טוענת כי הפסקת היריון בשל סיבוך מיילדותי, שהוא ירידת מים בשבוע 27, לא הייתה אז וגם היום אינה דרך שיש לנהוג בה. לא הוכח, שהרופאים התרשלו בהימנעותם

— סוף עמוד 8 —

מהפסקת היריון יזומה או מהפניית האם לוועדה להפסקת היריון, שממילא לא הייתה מאשרת בנתונים אלה את הפסקת ההיריון והמתת העובר הבריא. נקיטת הנוהל המשמר הקטינה את הסיכון לשיתוק מוחין, והטיפול המסור והשמרני שהוביל את האם ללידה בשבוע 28-29 שיפר את סיכויי הישרדות התובעת. כאשר החלה הלידה, כבר לא ניתן היה לעצור אותה.

ד.1. הפסקת היריון

לגישתה של התובעת כאמור, הייתה מוטלת על הנתבעת חובה להביא להפסקת ההיריון או להפנות את אימה לוועדה להפסקת היריון על מנת שזו תאשר את הפסקת ההיריון. טענתה זו מתבססת על דברי המומחה מטעמה, ד”ר קלמן, שכתב בחוות דעתו שאילו הוסברו לאם התוצאות העלולות לנבוע מלידת ילד חי בתנאים הנתונים “כי אז הייתה בידי האישה האפשרות לבקש ולקבל אישור מיד להפסקת ההיריון. מבחינה רפואית ניתן לבצע את הפסקת ההיריון בכל שלב עד ללידה” (ת/2, עמ’ 4). התובעת טוענת (בעמ’ 3 לסיכומיה) שמחוות דעתו של ד”ר קלמן עולה כי מבחינה טכנית ניתן לבצע הפסקת היריון בכל רגע נתון בטרם הלידה.

ד”ר קלמן העיד כי טענותיו המובאות בחוות דעתו “לא מצוצות מהאצבע”, אבל אישר בעדותו, שלא הפנה בחוות הדעת לספרות רפואית כלשהי התומכת בדעתו כי כך היה על רופאי הנתבעת לנהוג (עמ’ 14 לפרוטוקול, שורה 19). מלבד התייחסות זו שלעיל, ד”ר קלמן לא הרחיב בחוות דעתו אודות סוגיית הפסקת ההיריון, האפשרות לבצעה והפרקטיקה הרפואית המחייבת ביצועה. לעומת זאת, מומחה הנתבעת פרופ’ בליקשטיין, תיאר בהרחבה בחוות דעתו נ/5 אודות האפשרות להמתת עובר עקב ירידת מים בשבוע 27+ להיריון והמתת עובר על פי החלטת ועדת-על אזורית להפסקת היריון. עוד לפני שאביא מחוות הדעת שהגישו הצדדים, אפנה לבחון את הסעיפים הרלוונטיים לחוק העונשין עליו מסתמכת התובעת.

ד.2. אישור הפסקת היריון – המסגרת הנורמטיבית

42. בהתאם לסעיף 314 לחוק העונשין, ניתן לבצע הפסקת היריון במוסד רפואי מוכר, אם ניתן לכך אישור מראש על ידי ועדה להפסקת היריון. התנאים למתן אישור הוועדה קבועים בסעיף 316(א) לחוק העונשין שזו לשונו:

— סוף עמוד 9 —

“316. (א) הועדה רשאית, לאחר שנתקבלה הסכמתה המודעת של האשה, לתת אישור להפסקת ההיריון אם ראתה שיש הצדקה לכך מחמת אחת מאלה:

(1) האשה היא למטה מגיל הנישואין, או מלאו לה ארבעים שנה;

(2) ההיריון נובע מיחסים אסורים לפי החוק הפלילי או מיחסי עריות, או שהוא שלא מנישואין;

(3) הוולד עלול להיות בעל מום גופני או נפשי;

(4) המשך ההיריון עלול לסכן את חיי האשה או לגרום לאשה נזק גופני או נפשי;” (ההדגשות שלי- מ’ ר’).

 

התובעת טוענת בסיכומיה להתקיימותם של סעיפים 316(א)(1), 316(א)(3) ו-316(א)4) לחוק העונשין שהצדיקו במקרה דנן את הפסקת ההיריון (עמ’ 3 סעיף ג’ לסיכומים מטעמה). באשר לתנאי שבסעיף 316(א)(1) לחוק העונשין, התובעת טוענת כי הגיל של האם, שהייתה לפי הטענה בת 41 שנים בזמן הלידה, היווה הצדקה, ללא כל תנאי או הגבלה נוספים, לאשר הפסקת היריון, ללא הגבלת המועד להגשת הבקשה וללא צורך בהסברים ו/או בנימוקים נוספים אחרים (עמ’ 4 לסיכומי התובעת).

באשר לתנאים שבסעיפים 316(א)(3) ו-(4) לחוק העונשין, התובעת טוענת כי גם המומחה מטעם הנתבעת לא חולק על כך שהעובר ברחמה של האם היה עלול להיות בעל מום גופני קשה, כפי שאכן התברר לאחר הלידה, וכי עקב סיכוני הזיהום, אם התובעת הייתה נתונה בסיכון קשה הכרוך בהמשך ההיריון, מה שמצדיק את הפסקת ההיריון.

אקדים את המאוחר ואומר כי התובעת לא התייחסה לכך שכאשר מדובר בהיריון שהוא מעל 23 שבועות, היריון בשלב החיות כמו במקרה דנן, הפנייה תובא לועדת-על אזורית להפסקת היריון, ולא לוועדה רגילה לפי חוק העונשין, כפי שעולה מהנחיות משרד הבריאות (נספח ד’ למוצגי הנתבעת), ועל כך בהרחבה בהמשך. בעת חקיקת חוק העונשין בשנת 1977 האפשרות של הפסקת היריון בשלב החיות לא עמדה על הפרק, ועל כן החוק מתעלם מגיל ההיריון וקובע הסדר כוללני, קצר וחסר לביצוע הפלות.

בכל מקרה, גם אם הייתה סמכות לוועדה הרגילה להפסקת היריון, לא עלה בידי התובעת להוכיח כי בהנחה שאמה הייתה פונה לוועדה, זו הייתה מאשרת את הפסקת ההיריון. השאלה אם ועדה להפסקת הריון היתה מאשרת את הפסקת ההריון היא שאלה עובדתית

— סוף עמוד 10 —

שיש להוכיחה (ראה דברי בת”א (מחוזי חיפה) 1238/07 חורי נ’ מכבי שירותי בריאות (פורסם בנבו, – ניתן 15.2.11, וכן ת”א 259/02 (מחוזי חיפה – הנשיאה גילאור) פלוני נ’ מדינת ישראל, [פורסם בנבו], ות”א 1338/97 (מחוזי ירושלים – השופט ע. חבש) ע’ ס’ נ’ קופ”ח של ההסתדרות הכללית של העובדים, [פורסם בנבו] תק-מח 2009(2), 134).) אין בידי לקבל את טענתה כאילו די בכך שמתקיים אחד מהתנאים שבסעיף 316(א) לחוק העונשין כדי להביא בהכרח לאישור הוועדה, הרשאית לאשר את הפסקת ההריון.

בכל הנוגע לסיכון חיי האשה בשל המשך ההיריון (סעיף 316(א)(4) לחוק העונשין), עולה מחוות דעתו של פרופ’ בליקשטיין, שאני מקבלה, באשר לא נסתרה, לא בדברי ד”ר קלמן ולא בחקירתו הנגדית של פרופ’ בליקנשטיין, כי במקרה דנן “לא היה מצב שבו טובת העובר סיכנה את האם”. פרופ’ בליקשטיין ציין בחוות דעתו, כי אם התובעת התקבלה בבית החולים במצב של ירידת מים בשבוע 27+1, כשבמצב זה הסיכון ללידה מוקדמת קיצונית (פחות מ-32 שבועות) הוא וודאי. משעה שפוקעים קרומי מי השפיר מופיעה תקופה חבויה, שבסיומה מתפתחים הפלה (לפני שבוע 24) או לידה (אחרי שבוע 24), כשמשך התקופה החבויה אינו ידוע מראש, אך הממוצעים נעים בין 12 ל-16 יום (נ/5, עמ’ 4).

פרופ’ בליקשטיין הסביר כי החשש הגדול מירידת מים הוא התפתחות זיהום המסכן את האם והעובר כאחד, כאשר הסיכון הוא המכתיב את ניהול המקרה (נ/5, עמ’ 4-5):

“1. אם חלה ירידת מים בסוף ההיריון- ממתינים 12-24 שעות להתפתחות לידה ספונטנית ואם לא מתפתחת לידה, אזי מפעילים לידה עקב החשש מזיהום.

2. אם חלה ירידת מים 2-3 שבועות לפני שהעובר בר-קיימא, יוזמים הפלה, שכן גם אם יחלפו 12-16 יום מאז ירידת המים- לא יגיע העובר לגיל היריון בר-קיימא.

3. אם חלה ירידת מים אחרי שהעובר בר-קיימא, מנהלים מעקב שמרני מתוך שאיפה “למשוך” את גיל ההיריון כמה שיותר. הלידה מתרחשת בצורה יזומה אם מתעורר זיהום או אם היא מתפתחת בצורה ספונטנית (או שניהם יחד).” (ההדגשה שלי- מ’ ר’).

במקרה שבפנינו, המים ירדו במהלך השבוע ה-28 להיריון, שלב בו העובר הוא בר-קיימא, ועל כן הטיפול המקובל הוא טיפול שמרני, שמטרתו להאריך את משך ההיריון כמה שיותר (נ/5, עמ’ 5). בהמשך חוות דעתו, קבע כי עם ירידת המים בהריונה של אם התובעת לא היה

— סוף עמוד 11 —

מצב שבו טובת העובר סיכנה את האם, ולפיכך “לא נוצר ניגוד אינטרסים רפואי בין המשך החיים התוך-רחמיים של העובר לבין בריאותה של אם התובעת” (נ/5, עמ’ 6). מכאן, שלא התקיימה העילה שבסעיף 316 (א) (4) לחוק העונשין.

גם ד”ר דוד פאוזנר, מנהל מחלקת יולדות בבית החולים (להלן: “ד”ר פאוזנר”) העיד: “אם בעת הראשונה יש זיהום אימהי, למרבה הצער, ניילד את אותה אישה. אם אין זיהום נמשיך כאמור במעקב תוך הקפדה יתרה על בדיקות עוקבות של האם האישה כדי לשלול התפתחות זיהום” (עמ’ 40 לפרוטוקול, שורות 25-28). בעניין זה העידה גם ד”ר יסכה אשר-לנדסברג, שנמנתה על הצוות הרפואי שטיפל באם התובעת בזמן אשפוזה (להלן: “ד”ר לנדסברג”), כי לא היו סימנים לסבל עוברי או סימנים לזיהום תוך רחמי שיכולים היו להוות עילה לסיום מיידי של ההיריון (עמ’ 50 לפרוטוקול, שורות 14-16).

חוות הדעת מטעם התביעה לא סתרה את עדותם של פרופ’ בליקשטיין, ד”ר פאוזנר וד”ר לנדסברג. התובעת לא הוכיחה כי המשך ההיריון עלול היה לסכן את חיי האם או לגרום לה נזק גופני או נפשי, וכאמור אני מקבל את דברי פרופ’ בליקשטיין שלא היה סיכון לאם בהמשך ההריון. לפיכך, הוועדה להפסקת הריון לא הייתה מוסמכת לאשר במקרה זה הפסקת היריון לפי סעיף 316(א)(4) לחוק העונשין.

באשר לטענת התובעת, כי היה ידוע לנתבעת שהעובר שיוולד עלול לסבול ממום קשה, כפי שמצוין בסעיף 316(א)(3) לחוק העונשין, כתב ד”ר קלמן, המומחה מטעם התובעת, בחוות דעתו, כי סטטיסטיקות שנערכו ביחס לפגים שנולדו סביב שבוע 27 להיריון מצביעות על כך שאחוז גבוה מאוד מילדים אלה סובל מנזקים נוירולוגים, קוגניטיביים והתנהגותיים קשים. באשר לנכויות הצפויות נקבע במחקרים אלה כי לפחות 20% מאותם ילדים יסבלו לפחות מנכות קשה אחת. הוא הוסיף, כי באופן כללי נקבע במחקרים שפורסמו בספרות הרפואית שהסיכון ללקות בשיתוק מוחין אצל ילודים ששרדו מתחת ל-33 שבועות של היריון היה גבוה פי 30 בהשוואה לילודים שנולדו במועד (ת/2, עמ’ 3).

בחוק העונשין אין הגדרה למונח “מום גופני” או “מום נפשי”, אשר אם הוולד עלול להיות בעל מום כזה, מהווה הדבר עילה להפסקת היריון על פי סעיף 316(א)(3) לחוק. בת.א (חי’) 259/02 פלוני נ’ מדינת ישראל (לא פורסם, 2.12.07) (להלן: פרשת פלוני) דחתה נשיאת בית המשפט המחוזי בחיפה, כב’ השופטת גילאור, את טענת התובע כי הוראות סעיף 316(א)(3) לחוק העונשין אינן מתירות מתחם שיקול דעת ומרגע שמתעורר חשד לכל מום שהוא, נפשי או גופני, על הוועדה לאשר את הפסקת ההיריון:

— סוף עמוד 12 —

“הן מלשון החוק והן מתכליתם של הדברים לוועדה מסור שיקול דעת רחב, ובוודאי כאשר העילה להפסקת היריון היא לפי סעיף קטן (א)(3) – “בגין מום גופני או נפשי”. הסעיף מנוסח בצורה רחבה שאינה מבחינה בין מום קל למום קשה ואינה קובעת קריטריונים לאבחנה שכזו. הדבר מלמד ששיקול הדעת כולו מסור לוועדה.” (ההדגשות שלי- מ’ ר’).

סעיף 316 לחוק העונשין אינו נוקט לשון חובה אלא רשות: “הוועדה רשאית… לתת אישור להפסקת היריון אם ראתה שיש הצדקה לכך מחמת אחת מאלה…”. במילים אחרות, בניגוד לגישת התובעת, הוועדה להפסקת היריון לא חייבת לאשר הפסקת היריון בהתקיים אחד מהמקרים המנויים בסעיף, אלא שהדבר נתון לשיקול דעתה. בשל כך יש לדחות את טענתה של התובעת לפיה במידה שאמה הייתה בוחרת באופציה של הפסקת היריון, כי אז די היה בכך “לאלץ את חברי הוועדה לאשר את בקשתה” (עמ’ 4 לסיכומי התובעת).

לכך יש להוסיף, כי לשבוע ההיריון של האישה רלוונטיות להחלטת הוועדה להפסקת היריון. וכפי שקבעתי במקרה אחר בו נידונה שאלת הפסקת היריון בשבוע 27 (ת”א (חי’) עודאי נ’ ד”ר דוידזון (טרם פורסם, 26.5.10), בפסקה 6.1):

“אם בשלב מוקדם די בסיכוי לפרוגנוזה גרועה על מנת להתיר הפסקת היריון, בשלב מאוחר, שבו העובר בר חיות, משתנים האיזונים בין האם לעובר ולחברה. בשלב זה, אין די בסיכוי לפרוגנוזה גרועה. הפלת עובר בשלב החיות כרוכה בבעיות אתיות קשות, ואין די ברצונם של ההורים בעניין זה”

(ראו בעניין זה גם את דברי כב’ השופטת י’ וילנר בת”א (חי) 869/06 כהן נ’ שירותי בריאות כללית (לא פורסם, 20.1.2009)).

לפי חוות דעתו של פרופ’ בליקשטיין, הפלת עובר, קרי הפסקת חייו התוך-רחמיים, יכולה להיעשות עד שלב שבו מושגת חיות (Viability). משעה שהעובר בר-קיימא, (Viable), כמו במקרה שלפנינו, הפסקת חייו התוך-רחמיים מסתיימת בלידת חי, כך שבמידה ורוצים למנוע לידת חי צריך להמיתו ברחם. מרגע יצירתו ועד היותו בר-קיימא תלוי העובר בחסדי אמו בלבד. משלב שהעובר הופך לבר-קיימא, דהיינו צפוי לחיים לבדו או באמצעות הרפואה, הוא הופך ל”פציינט” לכל דבר. פרופ’ בליקשטיין הסביר כי תפיסה זו של The

— סוף עמוד 13 —

fetus as a patient מבוססת על הגיון אתי צרוף ומהווה את הבסיס לכל המיילדות המודרנית (נ/5, עמ’ 7):

“לעיתים, טובתו של העובר ה”פציינט” נמצאת בניגוד לטובתה של האם, יחד עם זאת, מחויבותו של הרופא לעובר היא מוחלטת, ממש כמו מחויבותו של הרופא לאישה. מחויבות זו- כוונתה חיובית, היינו, הרופא מחויב לתת לעובר את הטיפול (כולל מעקב) הטוב ביותר גם בעודו ברחם. הרופא, יחד עם זאת, מוגבל על ידי האם, בזכות האוטונומיה שלה על גופה, מלהעניק לו טיפול חודרני. מכל מקום, לעולם אין הרופא חייב להזיק לעובר בר-קיימא או להמיתו, אפילו האם רוצה בכך. המצב החריג היחיד (וגם על כך יש עוררין) הוא בקיומו מעל לכל ספק של מום קשה, ושהוכח- מעל לכל ספק- שהמום ימנע ממנו חיים סבירים” (ההדגשה במקור, מ’ ר’).

כאמור, הוועדה לא “חייבת” לאשר הפסקת היריון, אפילו אם מתקיים אחד מהתנאים שבסעיף 316 לחוק העונשין. תמוהה בעיני טענת התובעת, לפיה המחוקק קבע מעמד מיוחד לנשים שגילן מעל גיל 40, והללו זכאיות להפסקת היריון בכל עת וללא הנמקה, “אפילו במצב קיצון שבו אישה בת 40 בהיריון מתקדם תבקש את הפסקת ההיריון מפני שהוא פוגע בגזרתה, כי אז לחברי הועדה אין שיקול דעת, ידיהן כבולות ואלה חייבים לאשר את הפעולה” (עמ’ 6 לסיכומי התובעת). על כך יש להוסיף את האמור בהנחיות משרד הבריאות, לפיהן, מכיוון שגיל ההיריון עת התקבלה האם לבית החולים היה מעל 24 שבועות (גיל החיות), המתת עובר יכולה הייתה להיות מאושרת רק על ידי ועדת-על אזורית, כפי שעולה מהנחיות משרד הבריאות שלהלן.

 

— סוף עמוד 14 —

ד.3. הנחיות משרד הבריאות

משרד הבריאות פרסם ביום 28.12.94 הנחיות בנושא ועדות-על אזוריות להפסקת היריון בהריונות מעל שבוע 23 (חוזר משרד הבריאות 76/94, נספח ד’ למוצגי הנתבעת, להלן: “ההנחיות”), שנשענות על המלצות המועצה הלאומית למיילדות, גנטיקה ונאונטולוגיה, ותוקפן החל מיום 1.1.95. במסגרת סעיף א’ להנחיות נקבע כי הועדות הרגילות להפסקת היריון, שפעלו באותה תקופה בבתי החולים והמרפאות שאושרו לכך על ידי שר הבריאות, תהיינה רשאיות לדון רק בבקשות של נשים שגיל הריונן אינו עולה על 23 שבועות.

בהתאם לסעיף ב’ להנחיות הוקמו 6 ועדות-על אזוריות שתדונה בהפסקת הריונות שגילם מעל 23 שבועות. חברי הועדה הם מנהל המרכז הרפואי, מנהל מחלקת יולדות, מנהל המחלקה הנאונטולוגית, מנהל המכון הגנטי ועובדת סוציאלית בכירה. כן נקבעו נהלי עבודה (סעיף ד’ להנחיות) לפיהם נשים הרות הפונות לוועדות הרגילות להפסקת היריון תופנינה לוועדה העל-אזורית אם יסתבר כי גיל ההיריון גבוה מ-23 שבועות, מבלי שפנייתן תובא לדיון בוועדה רגילה.

בניגוד לטענת התובעת כי לנוהלי משרד הבריאות אין כל תוקף משפטי, אני קובע שלנוהלי משרד הבריאות משקל משמעותי בבחינת התנהגותה של הנתבעת, במיוחד כשמדובר בנהלים שהוצאו לאחר בחינה מדוקדקת ומקצועית. בהעדר ראיות הפוכות, ההנחיות משקפות את הפרקטיקה המקובלת לאחר הוצאתן, וכפי שקובע בעניין זה כב’ השופט י’ עמית בע”א 10306/08 עמיחי נ’ מור המכון למידע רפואי בע”מ, שירותי בריאות כללית בע”מ (טרם פורסם, 16.3.11), בפסקה 18:

“לא נעלם מעיני כי במסגרת עוולת הרשלנות בית המשפט הוא הקובע את סטנדרט הזהירות וההתנהגות, כך שפרקטיקה נוהגת אינה מהווה “חסינות” מפני תביעת רשלנות. אלא שלא בנקל יכתיב בית המשפט או יעצב סטנדרטים אחרים מאלה שנקבעו על ידי משרד הבריאות או על ידי גופים וגורמים מקצועיים בתחום הרפואה.” (ההדגשה שלי- מ’ ר’).

ד”ר קלמן, המומחה מטעם התובעת, סיים את עבודתו כרופא בבית חולים בשנת 1991, כלומר הוא לא עבד בבית חולים בשנת 1995, אז הוקמו ועדות-העל המוסמכות לאשר המתת עובר בגיל חיות, ולפי דברי פרופ’ בליקשטיין, זו כנראה הסיבה לכך שד”ר קלמן שגה בהבנת הסוגיה של המתת עוברים בגיל חיות. ד”ר קלמן אישר בעדותו כי מעולם לא ישב

— סוף עמוד 15 —

בוועדת-על אזורית להפסקת היריון (עמ’ 14 לפרוטוקול, שורה 8). פרופ’ בליקשטיין הדגיש כי “מעולם לא הייתה כוונת ועדת על להמית עובר מסיבה מיילדותית, כמו חשש ללידה מוקדמת עקב ירידת מים, חשש ללידה מוקדמת עקב מחלה אמהית וכדומה” (נ/5, עמ’ 8).

פרופ’ בליקשטיין חזר על כך בעדותו בציינו “אין מצב שרופא ימליץ על סיבה מיילדותית כסיבה להפסקת היריון כשהעובר בריא בגיל החיות” (עמ’ 77 לפרוטוקול, שורות 19-20), וכי לא נעשית המתת עוברים בגיל החיות מבלי שתהיה סיבה רצינית לכך, “אני כבר לא מדבר על מומים אלא מומים מאוד גדולים” (עמ’ 78 לפרוטוקול, שורות 1-2). בהמשך העיד, כי ועדת-על להפסקת הריון לא מפסיקה היריון על סיכון פוטנציאלי, אלא רק כשמדובר בסיכון לגופו של עניין, כשרואים מום קשה שאינו בר חיות או מום מסכן חיות (עמ’ 80 לפרוטוקול, שורות 6-9).

גם ד”ר פאוזנר, מנהל מחלקת היולדות, שהעיד על סדרי העבודה בוועדות האזוריות להפסקת הריון בהן הוא משתתף (ובהן השתתף גם בשנת 2001), העיד כי מאז ומתמיד הפסקת היריון של עובר חי, שעל פניו נראה תקין, רק משום שלאמו ירדו המים, לא היוותה ולא יכולה להוות סיבה להפסקת היריון, “לכן לו האישה הזו היתה מגיעה להפסקת היריון בשלבי החיות, לא היתה נענית” (עמ’ 39 לפרוטוקול, שורות 11-13). לדבריו, כבעל ניסיון של 20 שנה, הוא לא זוכר שום מקרה בו אישה ביקשה הפסקת הריון כשמדובר היה בירידת מים ובעובר בריא, ובכל מקרה לדעתו אף אם בקשה כזאת הייתה מועלית היא לא הייתה נענית (עמ’ 46 לפרוטוקול, שורות 13-16). בהקשר זה העיד גם ד”ר קלמן, כי הוא לא מכיר שום ועדה להפסקת היריון אזורית המאשרת הפסקת היריון בשבוע 27 על רקע ירידת מים בלבד (עמ’ 17 לפרוטוקול, שורה 13).

לביסוס דבריו הפנה פרופ’ בליקשטיין בחוות דעתו גם לחוזר המנהל הכללי 23/07 מיום 19.12.07 (נ/1, להלן: “חוזר המנכ”ל”), בנושא “ועדות להפסקת היריון בשלב החיות”, בו נקבע כי רצון האם, אף כי יש לכבד אותו, איננו מהווה שיקול דעת יחיד ומכריע בהחלטה אם לאשר הפסקת היריון בשלב החיות, ויש לשקול שיקולים נוספים גם במקרים בהם מבחינת החוק קיימת עילה מותרת להפסקת ההיריון (סעיף 11 לחוזר המנכ”ל).

בחוזר המנכ”ל נכתב, כי בהיעדר מידע קונקרטי על בעיות רפואיות אצל האישה או אצל העובר, כמו במקרה שבפנינו, הפסקת היריון בשלב החיות עקב העילה שלאישה מלאו 40 שנה (סעיף 316(א)(1) לחוק העונשין) משמעה הפסקת היריון של עובר בריא בשלב בו היה מסוגל לחיות אילו נולד, ובנסיבות שאין בהן סכנה בריאותית לחיי האישה מהמשך ההיריון. פעולה זו בעייתית מבחינת האתיקה הרפואית המנחה את גורמי הרפואה לדאוג

— סוף עמוד 16 —

לבריאות האם והעובר, ועל כן אישורה דורש נימוקים כבדי משקל המבוססים על הצגת חומר מתועד ואמין שיצביע בברור על הצדקה להפסקת היריון עקב אחת מעילות אלה (סעיף 11.1 לחוזר המנכ”ל). גם דברים אלו סותרים את טענת התובעת כאילו בכל מקרה על הוועדה להיענות לבקשה להפסקת היריון כאשר מדובר באשה מעל גיל 40.

באשר לעילה של ולד שעלול להיות בעל מום גופני או נפשי (סעיף 316(א)(3) לחוק העונשין) נקבע בחוזר המנכ”ל כי “אין להשתמש בעילה מס’ 3 לחוק העונשין כדי לאשר הפסקת היריון בשלב החיות של עובר בריא, במקרים של סיכון ללידה מוקדמת, או לידה מוקדמת שאיננה ניתנת למניעה, או כשיש התוויה רפואית לגרימת לידה מוקדמת” (סעיף 11.2.4 ההדגשה במקור).

אני דוחה את טענת התובעת, כאילו חוזר המנכ”ל שנערך בשנת 2007 אינו רלוונטי למקרה שבפנינו, מכיוון שבמועד הרלוונטי לתביעה חל רק החוזר משנת 1994 (נספח ד’ למוצגי הנתבעת) בחוזר המנכ”ל כתוב מפורשות כי הוא רענון והרחבה לחוזר שירותי רפואה 76/94 מיום 28.12.94, וכי הוא “אינו מבטל את חוזר 76/94 אלא בא לתקן מספר נקודות בו, להדגיש נקודות אחרות ולהוסיף קווים מנחים להפעלת שיקול הדעת”. עוד מוסבר בחוזר המנכ”ל כי לאחר ניסיון שהצטבר במשך יותר מעשר שנים בהן הופעלו ועדות על אזוריות להפסקות היריון מאוחרות- ובעקבות לקחים ומסקנות של צוות שבדק את הנושא מטעם משרד הבריאות- מובא עדכון ורענון להנחיות הקיימות. כלומר, הנחיות אלה מעגנות בכתובים את הפרקטיקה שהיתה נהוגה קודם לכן.

ניתן ללמוד על העובדה שבשנת 2001 ועדות-העל האזוריות להפסקות היריון פעלו בהתאם להנחיות שפורסמו לאחר מכן בחוזר המנכ”ל משנת 2007, מעדותו של ד”ר פאוזנר, חבר בוועדת-על בבית החולים, שהעיד על הפסקת היריון כשמדובר בעובר בריא. מעדותו, שלא נסתרה והיא מהימנה עלי, עולה כי גם במועד הרלוונטי לתביעה, הפסקת היריון לא הייתה אופציה טיפולית כשמדובר ב”עובר שנראה בריא, כשהוא שלם בגופו וכשמעקב ההיריון היה תקין ואין עדות למום או פגע בו” (עמ’ 43 לפרוטוקול, שורות 19-23). ד”ר קלמן אישר בעדותו כי המעקב של האם היה תקין לחלוטין ולא נמצאו שום פתולוגיות בעובר בבדיקות אולטרה-סאונד ומי שפיר, קרי העובר במקרה דנן היה בריא (עמ’ 17 לפרוטוקול, שורה 21).

ד”ר פאוזנר הסביר בעדותו כי הפנייה לוועדה להפסקת היריון, שממילא לא הייתה נענית, ייעודה הוא להרוג את העובר, “ואם להרוג עובר, לא יעלה על הדעת לעשות את זה לעובר בריא ושלם. לכן אין הפנייה לוועדות עליונות להפסקת היריון במצבים המתוארים כאן.” (עמ’ 43 לפרוטוקול, שורות 23-24, ההדגשה שלי- מ’ ר’). דברים אלה מתאימים לאמור

— סוף עמוד 17 —

בהנחיות חוזר המנכ”ל, ומלמדים, שאלה היו הקריטריונים של הוועדות האזוריות להפסקת היריון גם במועד הרלוונטי לתביעה, טרם הוצאו כל הנהלים הפורמאליים.

לא הוכח כי ועדה להפסקת הריון הייתה מאשרת את הפסקת ההיריון בשבוע 28 בהעדר אינדיקציה שיש פגם בעובר מלבד הלידה המוקדמת. שאלה זו אינה שאלה שבהשערה ויש להוכיחה בחוות דעת. לא רק שהתובעת לא הוכיחה זאת אלא שהוכח דווקא ההיפך. הוכח, כי בהתאם להנחיות משרד הבריאות ולעדויות באשר לדרכן של ועדות-העל בפועל, אף אם אמה של התובעת הייתה פונה לוועדת-על להפסקת היריון, היתה בקשתה נדחית.

ד.4. הפרקטיקה הנוהגת

נוסף לבחינת האפשרות לביצוע הפסקת היריון והתנאים לאישור הבקשה, תנאים שכאמור לא התקיימו בענייננו, יש לבחון האם התנהגות הנתבעת עמדה בסטנדרט ההתנהגות שהיה מקובל באותה עת. כלומר, מהי הפרקטיקה הנוהגת והסבירה שהייתה מקובלת באותה עת בעולם הרפואה בענין זה.

לפי חוות הדעת של פרופ’ בליקשטיין, ירידת מים לפני המועד היא ברוב המקרים “מצב של No win situation”, שבו מתקיימת תלות מובהקת בין מועד ירידת המים לבין הסיבוכים הצפויים, ולכן “המאמץ הוא לדחות את הלידה המוקדמת ככל שניתן, מבלי לסכן את האם והעובר בזיהום”. במצב של ירידת מים מוקדמת יילוד מיידי מגדיל את הסיכון לנזק מוחי או לתמותה מאשר ילוד בגיל היריון מבוגר יותר ולכן הטיפול המקובל במקרים כאלו הוא זה המכונה טיפול שמרני (נ/5, עמ’ 6). וכך מסביר פרופ’ בליקשטיין מהו אותו “טיפול שמרני” (נ/5, עמ’ 5):

“טיפול שמרני מטרתו מעקב אחרי האם והעובר, מיועד להאריך את משך ההיריון, לגרום לעובר להבשיל את מערכותיו, לאפשר לעובר לעלות במשקל ולשפר את סיכוייו לשרוד בחייו החוץ-רחמיים שעה שיוולד. טיפול שמרני זה מסתיים כאשר מתפתחת לידה ספונטנית או כאשר נוצרים תנאים חדשים: זיהום, דימום, מצוקה עוברית, או מצוקה אימהית. לכן, הטיפול השמרני מבוסס על בדיקות שמטרתן זיהוי הזמן המתאים להתערבות בסיום ההיריון.” (נ/5, עמ’ 6).

— סוף עמוד 18 —

ד”ר לנדסברג העידה, שהאם טופלה “לפי הפרוטוקול” בנוגע לירידת מים, כך שהיא נבדקה מדי יום לנוכחות של סימני זיהום, לפחות פעם או פעמיים, העובר נוטר כדי לוודא שאין מצב של מצוקה עוברית וניתן לה טיפול להבשלת ריאות, כאשר הניהול הוא כאמור ניהול שמרני (עמ’ 50 לפרוטוקול, שורות 18-22).

לפי חוות הדעת של פרופ’ בליקשטיין, סיכוי ההישרדות של התובעת אילו נולדה בשבוע 27+ להיריון היו 68%, אך הטיפול השמרני שהוביל ללידה בשבוע 28-29 שיפר את סיכויי ההישרדות שלה לכדי 84%. המדובר בשיפור בהישרדות ב-25%. הגישה השמרנית, כפי שננקטה במקרה דנן, הקטינה את הסיכון ל-שיתוק מוחין ב-30% (מ-12.3% ל-8.2%), ועל אף הסיכון עקב הפגות הקיצונית, הסיכוי שייוולד ילוד ללא פגיעה מוחית הוא מעל ל-90% (נ/5, עמ’ 5-6).

פרופ’ בליקשטיין הדגיש כי “אין באף מקום בעולם המלצה אחרת” מלבד הטיפול השמרני, וצוות עובדי הנתבעת שטיפל באם לא היה צריך לשקול הפסקת היריון באף רגע במהלך האשפוז, ולא היה מקום לקצר את חייה התוך-רחמיים של התובעת או להמיתה בעודה ברחם (נ/5, עמ’ 7).

מומחה התובעת ד”ר קלמן הסכים עם כך שהטיפול שניתן לאם התובעת היה תקין ולא נפל בו כל דופי, בציינו כי “הטיפול הרפואי שניתן באותו שלב תאם את הנדרש” (ת/2, עמ’ 3). בעדותו הוא אישר כי הטיפול הרפואי שניתן לאם התובעת היה כמקובל (עמ’ 15 לפרוטוקול, שורה 8; עמ’ 16 לפרוטוקול, שורות 14-15). ד”ר קלמן העיד עוד, כי במצב של ירידת מים מוקדמת יש לעשות כל מה שניתן על מנת להאריך את ההיריון כך שהעובר ייפגע במינימום האפשרי, והסביר מדוע יש לנקוט בטיפול שמרני (עמ’ 18 לפרוטוקול, שורות 5-7).

“ת. כל יום נוסף מקטין את הסיכון לפגיעה בעובר וזו הסיבה למה אנו נוקטים בגישה השמרנית הזו, כי לכאורה אפשר היה לעשות הפסקת היריון ברגע דריכתה בבית החולים.

ש. מה זה להפסיק, הכוונה לסיים אותו?

ת. אנו לא עושים את הדברים האלה חד משמעית” (ההדגשות שלי- מ’ ר’).

ניתן לראות, כי ד”ר קלמן כלל לא תומך בטענת התביעה, לפיה ראוי היה להפסיק את ההיריון בשל פקיעת הקרומים, אלא להיפך. הוא העיד כי “לא כתבתי בשום מקום שאנחנו

— סוף עמוד 19 —

כרופאים צריכים להציע לה הפסקת היריון” והוסיף “אין חס ושלום, ואסור להציע בצורה גורפת לנשים, לעשות הפסקת היריון” (עמ’ 15 לפרוטוקול, שורות 22-25). ד”ר קלמן הבהיר, כי כל מה שכתב בחוות דעתו על ההתנהלות הלא תקינה לכאורה של בית החולים היה רק בנוגע להסבר שלדעתו לא ניתן לאם התובעת אודות המצב (עמ’ 20 לפרוטוקול, שורות 20-21). בהמשך עדותו חזר ד”ר קלמן והעיד כי הטיפול השמרני נעשה בהתאם לפרוטוקול:

“הם עשו בדיוק מה שצריך “לפי הספר”…הטיפול ניתן לפי הפרוטוקול שקיים בכל מחלקה במדינת ישראל ובעולם המודרני” (עמ’ 18 לפרוטוקול, שורות 14-17).

זה המקום לשוב ולומר, שהתביעה שבפני אינה תביעת האם אלא תביעת הבת שנולדה. הבת שנולדה היא הטוענת שהיתה זו רשלנות של הנתבעת, שלא להציע לאימה להפסיק את ההריון. אין זו תביעת האם שיכלה לטעון, שאמנם אין זו רשלנות שהרופאים עסוקים בקיום העוברה ובנסיון לשפר את סיכוייה לשרוד, אך היתה זו פגיעה באוטונומיה שלה שלא ניתנה לה האפשרות לבחור.

ד”ר פאוזנר העיד גם הוא כי נשים המגיעות עם ירידת מים בשבוע 27 מתאשפזות והטיפול בהן נעשה בבית החולים, כאשר “נשים כאלה לא מגיעות לוועדה להפסקת היריון כי אין בפרקטיקה המקובלת היום אצלנו בכלל ובעולם המערבי מצב שבו מפסיקים חיות של עובר בוועדה עליונה להפסקת היריון שלשם כך זומנה” (עמ’ 39 לפרוטוקול, שורות 6-9). לפי עדותו, הפרקטיקה הנהוגה כאשר יולדת מגיעה לבית החולים עם ירידת מים היא טיפול משמר, ולא הצעת הפסקת הריון:

“אנו נתבסס על המצב הידוע שלידה בשבוע 27 טומנת בחובה סיכויי הישרדות נמוכים יותר מאשר מאוחר יותר בשלבי ההיריון, וסיכוני תחלואה עובריים גבוהים יותר מאשר מתקדם ההיריון. לכן הברירה הראשונית היא טיפול משמר. לא יהיה טיפול משמר אם האישה נכנסה ללידה פעילה, אם נתגלו בה סימני זיהום שעלולים לסכן את העובר והאם, או אם נתגלו סימני מצוקה של העובר. זה הגישה הראשונית. טיפול משמר ודחיית הלידה עד כמה שניתן. לא בצורה אקטיבית, בצורה פאסיבית” (עמ’ 39 לפרוטוקול, שורות 17-23).

— סוף עמוד 20 —

המסקנה היא, שאין מחלוקת בין מומחי התביעה וההגנה, שהנוהל המקובל במצב של ירידת מים מוקדמת אינו הצעת הפסקת הריון וסיום חיי העוברה, אלא טיפול שמרני שנועד לשפר את סיכויי שרידות העוברה. במצב דברים זה, משלא הייתה נהוגה פרקטיקה לפיה הפנו נשים בהיריון הצפויות ללידה מוקדמת להפסקת היריון, אין מקום לבחון את השאלה אם בפועל, כפי שטוענת התובעת, אמה הייתה מבצעת הפסקת היריון.

סיכומם של דברים, הפסקת ההיריון בשל ירידת מים מוקדמת- בהעדר כל אינדיקציה לפתולוגיה בעובר או סכנה לאם- לא היתה נהוגה או ראוי שתונהג בשנת 2001, וניתן לומר שהיא אינה מהווה אופציה כזאת גם היום. לפיכך, אני קובע שהרופאים בבית החולים של הנתבעת לא התרשלו כאשר נמנעו מהפסקת היריון יזומה או מהפניית התובעת לוועדה להפסקת היריון, שממילא לא הייתה מאשרת, בנסיבות מקרה זה, את הפסקת ההיריון תוך המתתו של עובר בריא.

 

ה. הפרת חובת הגילוי, העדר הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה

לטענת התובעת, הרופאים לא יידעו את אמה על הסיכון לתמותה ולתחלואה קשה המלווה בנכות קשה בשל פגות קיצונית בין השבועות 27-29 להיריון והסיכון הכרוך בהארכת תקופת ההיריון כתוצאה מחשיפה אפשרית לזיהום, ובכך הם הפרו את חובת הגילוי הקבועה בדין, לפיה יש לגלות לאם מידע חיוני הקשור למצבה ולסיכונים להם היא והעובר שלה היו חשופים. ראיה לכך היא שהרשומה הרפואית שותקת בעניין זה.

התובעת טוענת עוד כי הנתבעת הפרה את החובה ליידע את האם על האפשרות לסיים את ההיריון. מתן אפשרות בחירה לאם מתיישבת עם חובת הגילוי ועם זכותה של האישה על גופה וזכותה שלא לכפות עליה היריון לא רצוי. לטענת התובעת, עם אשפוזה של האם, היה הצוות הרפואי צריך ליידע אותה על הסיכונים הכרוכים לעובר, גם תחת הסיכוי המפוקפק להארכת משך ההיריון, לשמוע את עמדתה ולייחס לה משקל מרכזי ומכריע בגיבוש ההחלטה אם להמשיך את ההיריון או לא. אין חולק כי בשום שלב לא נמסר לאם על האפשרות לסיים את ההיריון.

לטענת התובעת אמה לא הייתה ערה לסיכון הטמון בפגות מלכתחילה ולסכנה שבזיהום, ולא ידעה שהארכת תקופת ההיריון לא תחלץ את עוברה מסכנה, ותותיר אותה בקבוצת ההיריון בין 27-29 שבועות. על כן הטיפול הרפואי שהוביל להתמשכות הלידה וללידת התובעת במומיה הקשים מהווה עוולת תקיפה על פי סעיף 23 לפקודת הנזיקין.

— סוף עמוד 21 —

התובעת מוסיפה וטוענת כי הטיפול הרפואי ניתן לאם התובעת ללא הסכמה מדעת ותוך פגיעה גסה בזכותה של האם על גופה, זאת בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק זכויות החולה, התשנ”ו- 1996 (להלן: “חוק זכויות החולה”). נטען, כי לאם התובעת לא נמסר כל מידע על הצורך בניתוח קיסרי והסיכונים הכרוכים בו, על אף שהצורך בביצועו היה צפוי מראש עקב הפגות הקיצונית והסיכון לזיהום, וגם עקב מצג העכוז, נתונים אשר היו ידועים כבר בעת קבלת אמה של התובעת לבית החולים בתאריך 28.12.01. כתוצאה מכך, הניתוח הקיסרי בוצע ללא הסכמה מדעת של האם. כמו כן, הפרת הנתבעת את הוראת סעיף 13 לחוק זכויות החולה מהווה הפרה חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין, כך שיש לחייבה באחריות בנזיקין לנזקים שנגרמו וייגרמו לתובעת.

הנתבעת מצידה טוענת, כי אי מתן הסבר למטופלת אודות טיפול רפואי שאינו מהווה כלל אופציה טיפולית רפואית מקובלת, אינו הפרת חובת הגילוי של הרופא כלפי האם וממילא אינה התרשלות או פגיעה באוטונומיה. כמו כן נטען שטענת התובעת בדבר פגיעה באוטונומיה מהווה הרחבת חזית, שכן לא נכללה בכתב התביעה ועל כן יש לדחותה. עוד טוענת הנתבעת כי אמה של התובעת ידעה מהי הפרוגנוזה הרפואית, היא ידעה והבינה כי מטרת הצוות הרפואי בבית החולים היא להמשיך את ההיריון, ככל שניתן, אך לא ניתן להאריך את ההיריון עד תום.

אני מקבל את הטענה שמדובר בהרחבת חזית. התובעת טענה בכתב תביעתה לתקיפה (סעיף 10 (א), ולהעדר הסכמה מדעת לניתוח קיסרי (סעיף 9 (ה), אך זאת רק בתביעת התובעת. אם התובעת אינה אחת התובעות, למרות שלא היתה שום מניעה לצרפה – התובעת הגישה את התביעה באמצעות אימה, ואימה העידה בפני. אם התובעת לא הגישה תביעה בשל תקיפתה או פגיעה באוטונומיה שלה, וצירופה של אם התובעת כתובעת נוספת על ידי טענה זו, ללא רשות, במסגרת הסיכומים, היא הרחבת חזית בלתי מוסכמת. די בכך כדי לדחות את הטענה, אבל מאחר שהצדדים הקדישו מאמצים לטיעון בנושא זה, אתייחס לטענה לגופה.

 

ה.1. היקף חובת הגילוי

סעיף 13 לחוק זכויות החולה קובע חובה למסירת מידע, לפיה יש ליתן טיפול רפואי לאדם רק לאחר שזה מסר הסכמה מדעת לטיפול. הסכמה מדעת משמעה מסירה באופן סביר של כל המידע הרלוונטי על מנת שהמטופל יוכל להחליט האם הוא מעוניין בטיפול:

“13. הסכמה מדעת לטיפול רפואי

— סוף עמוד 22 —

(א) לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה.

(ב) לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע; לענין זה, “מידע רפואי”, לרבות –

(1) האבחנה (הדיאגנוזה) והסָכוּת (הפרוגנוזה) של מצבו הרפואי של המטופל;

(2) תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכויים של הטיפול המוצע;

(3) הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות;

(4) סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי;

(5) עובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני.

(ג) המטפל ימסור למטופל את המידע הרפואי, בשלב מוקדם ככל האפשר, ובאופן שיאפשר למטופל מידה מרבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות.”

על היקפה של חובת הגילוי וגבולותיה נקבע בפסק דינה של כב’ השופטת ע’ ארבל בע”א 7756/07 גרסטל נ’ ד”ר דן (טרם פורסם, 21.12.10), בפסקאות 10-13:

“הפסיקה הייתה מודעת לקשיים המוטלים על הרופא בבואו לבצע את חובתו להעביר למטופל את כל המידע הנחוץ לו ליתן הסכמה מדעת. לפיכך גיבשה הפסיקה, בהתאם לסעיף 13 לחוק זכויות החולה, את מבחן ציפייתו הסבירה של החולה לקבלת מידע אשר יאפשר לו ליתן הסכמה מדעת לטיפול. מבחן זה בפני עצמו אינו נטול קשיים ומערב בתוכו שיקולים שונים ומגוונים…

ניתן לסכם, אם כן, את עמדת בית משפט זה בעניין חובת הגילוי – חובה זו חלה גם על אפשרויות בדיקה ואבחון נוספות הקיימות בפני המטופל. על הרופא לא חלה חובה ליידע את המטופל על כל סיכון ועל בדיקה אפשרית קיימת, ומובן כי אין הוא נדרש להציף את המטופל במידע שאינו רלוונטי אליו או

— סוף עמוד 23 —

שאינו בר מימוש. עם זאת, על הרופא להציג בפני מטופליו את כל המידע הסביר, כולל בדיקות אפשריות נוספות אשר מטופל סביר ירצה לדעת אודותן” (ההדגשה שלי- מ’ ר’).

חובת הגילוי חלה רק על אפשרויות טיפול רלוונטיות וסבירות. הפסקת ההריון לא היתה אפשרות טיפול רלוונטית וסבירה. הפסקת ההיריון על ידי המתת עובר בר-קיימא איננה אופציה ברת מימוש ועל כן לא קמה החובה ליידע את האם על כך. וכפי שהעיד בעניין זה ד”ר פאוזנר (עמ’ 43 לפרוטוקול, שורות 19-21):

“זה לא אופציה טיפולית הפסקת היריון, כשמדובר בעובר שנראה בריא, כשהוא שלם בגופו וכשמעקב ההיריון היה תקין ואין עדות למום או פגע בו. מאחר וזו לא אופציה טיפולית היא לא מועלית לאישה כאחת האלטרנטיבות שלפניה.” (ההדגשה שלי- מ’ ר’).

גם ד”ר קלמן, המומחה מטעם התביעה, הסכים לדברי ב”כ הנתבעת, לפיהם לא נותנים למטופל לקבל החלטה על אופציה שאינה אפשרית, ואין צורך להציג לו טיפול שאינו מתקבל על הדעת (עמ’ 17 לפרוטוקול, שורה 10). משכך, אני דוחה את טענת התובעת, כי הנתבעת הפרה את החובה ליידע את האם על האפשרות לסיים את ההיריון, אפשרות שאינה קיימת בנסיבות שבפנינו, מאחר שאין חובה להעמיד את המטופל על אפשרות אשר אינה פתוחה בפניו או למסור לו מידע אשר אינו חשוב להחלטתו.

ה.2. האם הוצגה לאם תמונה מלאה על מצבה הרפואי?

לא אחת נקבע כי זכותו של מטופל לקבל תמונה מלאה על מצבו הרפואי, לרבות הסיכונים והסיכויים הטמונים בו (ראו למשל: ע”א 9936/07 בן דוד נ’ ד”ר ענטבי (טרם פורסם, 22.2.11), בפסקה 6). הימנעות מטפל מלמסור למטופל מידע רפואי מהווה הפרה של חובת הגילוי כלפיו ובכך התרשלות. בהקשר זה נשאלת השאלה אם הוכחה טענת התובעת לפיה לא נמסר לאימה כל מידע או הסברים על טיבם של סיכוני הפגות בלידה בשבוע 27-29 להיריון, ולא הוסבר לה דבר אודות הסיכון של זיהום תוך רחמי אשר היא והעובר היו חשופים לו. לאחר בחינת הראיות שהוצגו בפני, יש להשיב על שאלה זו בשלילה, כפי שאפרט להלן.

אמה של התובעת העידה, כי בזמן שאושפזה במחלקה להיריון בסיכון, אף אחד מצוות הרופאים לא שוחח עמה לגבי מצבה ולגבי הצפוי לה או לילד שייוולד, ולא אמרו לה מה

— סוף עמוד 24 —

הסיכויים והסיכונים שצפויים לה ולעובר שלה (עמ’ 26 לפרוטוקול, שורות 1-7). לעומת זאת, ד”ר לנדסברג, שטיפלה באם לאורך אשפוזה, העידה בפני, כי מעצם העובדה שאישה מגיעה למחלקה בה היא עובדת- בה מתנוסס השלט של “היחידה להיריון בסיכון”- ברור כי ההיריון חרג ממסלולו התקין והוא מצריך השגחה וטיפול מיוחדים. היא העידה שכל ההתנהלות במחלקה מעבירה לאישה המאושפזת “מסרים שהיא מצויה בהיריון שהינו בסיכון”. עצם מיקומה של האישה במחלקה גורם לכך שהיא “מודעת לכך שהיא עלולה ללדת מוקדם יותר ומודעת לכך שעלולים להיות סיבוכים” (עמ’ 51 לפרוטוקול, שורות 20-25).

באשר להסבר שניתן לאישה המתאשפזת במחלקה להיריון בסיכון העידה ד”ר לנדסברג כך (עמ’ 51 לפרוטוקול, שורה 28, עד עמ’ 52 לפרוטוקול, שורה 3):

“מסבירים לה שהיא צריכה להיות מאושפזת כי הריונה מחייב השגחה מיוחדת. שהיא בסיכון ללידה מוקדמת, ורק לציין שבמקרים של ירידת מים טרם המועד, באופן מובנה וברור אנו גורמים ללידה מוקדמת בשבוע 34, ולא לאחר מכן. אנו מסבירים לה שאנו עושים את המיטב על מנת לנסות להאריך ההריון עד כמה שניתן. שאנו מנסים ונותנים את ההשגחה המיטבית על מנת לזהות את הרגע שבו לא ניתן יהיה להאריך את ההריון ולמעשה כך זה מתנהל, מידי יום אנו פוגשים את האישה פעם או פעמיים, בודקים אותה ומספרים לה לגבי מצבה. במקרה של גברת כהן, אני מתקנת דהן, כל עוד ניתן היה הרגענו אותה שהבדיקה שלה תקינה.” (ההדגשות שלי- מ’ ר’).

בחקירתה הנגדית חזרה ד”ר לנדסברג על כך שהיא מדברת לדבר עם האישה על הפרוגנוזה שלה (עמ’ 53 לפרוטוקול, שורה 19). כשנשאלה על ידי ב”כ התובעת, כיצד היא מסבירה את הטענה כי איש לא דיבר עם האם ואין לכך אזכור בתיקה הרפואי, השיבה ד”ר לנדסברג כי ללא ספק דיברו עם האם, אולם הדבר לא נרשם “מאחר והשיחות הינן יומיומיות עם האישה, ולא רק הצוות הרפואי וגם הצוות הסיעודי. כולם הרי נמצאים שם כדי למנוע ולצמצם נזקי פגות. ברור שהמחלקה היא להריון בסיכון, ברור שיש סיכון ללידה מוקדמת, ברור שהדברים נאמרים. אכן אף אחד לא שאל אותה אם היא מוכנה לקחת על עצמה את ההתמודדות עם לידה כזו משום שאין לה אופציה אחרת. זה פרי בטנה.” (עמ’ 55 לפרוטוקול, שורות 15-19).

— סוף עמוד 25 —

בהמשך עדותה הבהירה ד”ר לנדסברג כי אין לה ספק, שהיא בעצמה דיברה עם האם וכי שיחותיה עם המטופלות שלה לא מסתכמות בביקור ותיעוד בגיליון. היא העידה כי ישנן פעמים רבות בהן היא נוהגת לשבת עם המטופלות שלה ולהסביר להן את מצבן, תוך שהיא מבקשת לעודד את רוחן, ועל כן לא כל דבר כזה מתועד “אחרת הייתי יותר עסוקה בתיעוד מאשר בביצוע רפואה” (עמ’ 55 לפרוטוקול, שורות 25-28).

עדות זו של ד”ר לנדסברג אמינה בעיני. מקובל עליי כי לא כל שיחה עם המטופל צריך לתעד ולהעלות על הכתב. האם אושפזה במחלקה להיריון בסיכון 12 ימים בטרם הלידה, ולא סביר בעיני שלא הוסבר לה מה פירוש “הריון בסיכון”. באותם 12 ימים, האם נבדקה על ידי מספר רופאים שונים, מספר פעמים ביום. כפי שאפרט להלן, איני מאמין לעדות האם אשרה דהן, כי במהלך תקופת אשפוזה לא נאמר לה, ולו פעם אחת, שגם אם הריונה יתארך במקצת, הרי שבכל מקרה מדובר יהיה בלידת פג, על כל המשתמע מכך. אני מעדיף על הכחשת אם התובעת הבלתי סבירה את עדות הרופאה המתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר. האם העידה כי בינה לבין ד”ר לנדסברג הייתה תקשורת טובה וכי “היא טיפלה בי. אז נוצר קשר” (עמ’ 34 לפרוטוקול, שורות 26-27). אין מדובר בקשר של החלפת עירוי או מתן תרופות, אלא קשר של דיבור והחלפת מידע. לא יעלה על הדעת, כי השתיים נפגשו מדי יום ושוחחו ביניהן, כאשר הנושא העיקרי שבגללו האם נמצאת במחלקה הוא הסיכון של לידה מוקדמת, והקשר בין המטופלת לרופאה הוא טוב, אבל ד”ר לנדסברג אף פעם לא הסבירה לאם דבר אודות מצבה הרפואי והצפוי לה. לא מתקבל על הדעת, שבאף אחת מהפעמים שבהן ד”ר לנדסברג שוחחה עם האם, היא לא דיברה איתה על מצבה הרפואי, שבגללו היא נמצאת במחלקה להריון בסיכון ומקבלת טיפול רפואי שנועד להאריך את משך ההריון.

לכך יש להוסיף את הסתירות העולות מעדותה של האם. כך למשל, בעוד בתחילה העידה האם שלא ניתנו לה כל הסברים אודות הסיכונים והסיכויים בעניינה, וכאילו היתה במצב של חוסר ידע, עלה מחקירתה הנגדית, כי בזמן שאושפזה היא דווקא הבינה שמטרת הרופאים הייתה לנסות ולהאריך את משך ההיריון כמה שרק אפשר (עמ’ 31 לפרוטוקול, שורות 11-23):

“ש. זה הבהיל אותך ללדת ילד בשבוע 27?

ת. כן

ש. לכן גם הבנת כשבאת לבית החולים שהמטרה של הרופאים היא לנסות להאריך את משך ההיריון כמה שאפשר, כי אחרי ירידת מים אי אפשר להגיע לשבוע 40, אך אפשר להאריך בכמה ימים או שבועות, נכון שכך הבנת?

— סוף עמוד 26 —

ת. לא.

ש. את אומרת את זה בהיסוס

ת. כן, כי אני זוכרת שהרופאה שטיפלה בי בהיי ריסק אמרה שהיו מקרים לפניי שהגיעו גם ל-32.

ש. לבית המשפט: אמרה לך שהמטרה של הרופאים היא לנסות להאריך את ההיריון כמה שאפשר, כי אחרי ירידת מים אי אפשר להגיע לשבוע 40 אך אפשר להאריך בכמה ימים או שבועות, ואת אמרת שלא?

ת. סליחה, התבלבלתי. התשובה היא – כן” (ההדגשות שלי- מ’ ר’).

מדבריה אלו של האם, עולה שהיא הייתה מודעת לכך שבכל מקרה יוולד לה פג, וכי להגיע לשבוע 32 זוהי מטרה מבחינתה, שהרי לדבריה “מי רוצה ללדת לפני?” (עמ’ 31 לפרוטוקול, שורה 31). עוד אישרה האם בעדותה, שבעת אשפוזה היא הבינה שהלידה עלולה להתרחש בכל רגע, וכי ככל שההיריון יתארך משמעות הדבר היא שהעובר יהיה “פחות פג” (עמ’ 32 לפרוטוקול, שורה 1). בהמשך העידה שהיא הייתה מעודדת מהעובדה שבמשך כ-12 ימים לא היו לה צירים, מאחר שידעה, כי ככל שיעבור יותר זמן העובר יהיה “יותר בשל” (עמ’ 33 לפרוטוקול, שורות 1-3). כלומר לא ניתן לומר כי האם לא ידעה על כך שיש סיכון של אי בשלות בלידת פג ועל כך שהשאיפה היא להאריך את ההיריון כמה שיותר כדי להפחית את הסיכון שידעה שקיים. על כך יש להוסיף, שהאם העידה כי אחותה, שהיא אחות מוסמכת בחדר מיון נשים, ליוותה אותה במהלך ההיריון (עמ’ 30 לפרוטוקול, שורות 18-20). בעת אשפוזה בבית החולים, אחותה הייתה בחו”ל, אך הן שוחחו 3-4 פעמים ביום (עמ’ 33 לפרוטוקול, שורות 15-16), כך שיש להניח שאחותה היודעת היטב את הסיכונים במצבה, דיברה איתה על מצבה וכי האם הייתה מודעת לכך.

סתירה נוספת בעדותה של האם ניתן למצוא בכך שבעוד בתחילה העידה שאביה של התובעת נעלם אחרי שנתיים “כשהוא ראה שזה לא עובר לה” (עמ’ 28 לפרוטוקול, שורה 12), העידה בחקירתה הנגדית, כי היעלמותו התרחשה עוד לפני הלידה (עמ’ 29 לפרוטוקול, שורות 30-31). כן העידה האם, כי לפני שהכניסו אותה לחדר ניתוח הרופא “צעק “לזוז מהר דחוף לפני שהן מתות”. זה מה שהוא צעק ולא הספיקו להרדים אותי. אני זוכרת איך שכולם צעקו “איכס” כשהוא פתח את הבטן” (עמ’ 26 לפרוטוקול, שורות 23-24). הניתוח הקיסרי בוצע בהרדמה כללית, ונשאלת השאלה כיצד האם יכלה לשמוע את דברי הצוות הרפואי. כשנשאלה בעניין זה בחקירתה הנגדית, העידה האם, שהיא לא הספיקה להירדם וכי הרופאים “כיסו, הזריקו את החומר, כיסו ותיכף חתך את הבטן” (עמ’ 32 לפרוטוקול, שורה 26). האם אף ענתה בחיוב לשאלתי כי בהנחה שהיא אכן לא הספיקה להירדם לפני

— סוף עמוד 27 —

תחילת הניתוח הרי שבוודאי כאב לה מאוד בעת חיתוך הבטן, עובדה שקשה לקבל. המסמכים הרפואיים שהוצגו אינם מעידים על ניתוח קיסרי שבוצע באם כשהיא ערה, ועדות האם מעוררת ספק רב. גם דברים אלו, המצביעים על בעייתיות בעדותה של האם, מחזקים את המסקנה שיש להעדיף על עדותה את עדות הרופאה בדבר ההסברים שקיבלה האם אודות מצבה והצפוי לה.

תימוכין לכך שלא סביר שהאם אושפזה במחלקה להיריון בסיכון גבוה במשך כ-12 ימים מבלי שעודכנה ולו פעם אחת על מצבה הרפואי ועל הסיכויים והסיכונים הנובעים ממנו ניתן למצוא גם בעדותם של ד”ר פאוזנר ופרופ’ בליקשטיין, שהעידו לגבי המקובל במקרים של אישה שמאושפזת בשל ירידת מים מוקדמת. ד”ר פאוזנר העיד, כי כשאישה מגיעה לבית החולים בשבוע 27 להיריונה, ברור שהמצב הוא בכי רע ויש צורך לדחות עד כמה שאפשר את מועד הלידה, ומסבירים לאותה אישה שהצוות נוקט בכל האמצעים כדי לדחות את הקץ:

“מסבירים שיילוד מיידי חושף את העובר לסיכונים משמעותיים גבוהים יותר מאשר יילוד מאוחר יותר. אנו גם נותנים לה טיפול בצלסטון (סטרואידים), תכשיר שמאיץ את בשלות הריאות העובריות ומטפלים בטיפול אנטיביוטי כדי למנוע התפתחות זיהום. אם כך המצב, והעובר על פניו נראה שלם ובריא וללא כל פגע, ואין כאמור סימני זיהום, זה ההסבר שניתן לאישה. ההתנהלות היא יום יומית, בדיקה יום יומית של האישה, מחשש להתפתחות זיהום, בדיקה יום יומית של העובר מחשש לסימני מצוקה, והמתנה” (עמ’ 39 לפרוטוקול, שורה 26 עד עמ’ 40 לפרוטוקול, שורה 5).

כשנשאל ד”ר פאוזנר על ידי ב”כ התובעת, מה דעתו על האפשרות שלא מספרים לאישה מה הולך לקרות לה מרגע כניסתה לבית החולים, השיב שהנחה זו אינה נכונה. ד”ר פאוזנר העיד, שלא רק שהרופא שבודק את היולדת לראשונה בעת שהיא מתקבלת לאשפוז ומעריך שאכן יש ירידת מים מספר לה אודות המצב, אלא גם הרופא שבודק אותה מאוחר יותר במהלך כל אותם הימים בהם נוקטים בנוהל משמר (עמ’ 44 לפרוטוקול, שורות 26-28):

“מספרים. מספר הרופא הראשוני שבודק אחרי שהעריך שאכן ירידת מים, מספר הרופא שבודק אותה מאוחר יותר וסועד אותה במשך בממוצע 16 יום, וזה מה שקורה בממוצע, הוא דן איתה איך מה ומתי על התוצאות ומתי תהיה הלידה”

— סוף עמוד 28 —

לדברי ד”ר פאוזנר אין הנחיה לתעד שיחות על הפרוגנוזה, אך ישנה הנחיה לשוחח עם האישה ולהסביר לה את המצב (עמ’ 45 לפרוטוקול, שורה 25 -עמ’ 46 לפרוטוקול, שורות 1-2).

גם פרופ’ בליקשטיין העיד כי להערכתו לא ייתכן מצב בו אישה מגיעה עם ירידת מים בשבוע 27 או 28, כך שצפויה לידת פג, ולא מקיימים איתה שיחה על מה שעומד לקרות (עמ’ 76 לפרוטוקול, שורות 5-11):

“ש. נראה לך הגיוני שלא מספרים לאישה את הפרוגנוזה האפשרית עם כל החיוב ועם כל השלילה כשהיא מגיעה לבית החולים?

ת. ברוב המקרים העסק מהיר מאוד תוך חצי יום העסק נגמר. אין מספיק זמן לאישה להפנים את גודל הבעיה. לעומת זאת במקרה הנדון האישה שכבה משהו כמו 12 יום, שבועיים, היה ביקור גדול של רופאים ויום יום דנו איתה אם הלויקוציטים עלו או ירדו או החום עלה או ירד וזאת למה? כדי לראות אם אפשר להמשיך את ההיריון או להפסיקו. לא נראה לי בכלל הגיוני שבדרך כזו של ניהול מקרה, מישהו החמיץ את העברת המידע ליולדת. לא יכול להיות” (ההדגשות שלי- מ’ ר’).

אשר על כן, על פי כל האמור לעיל, אני קובע כי אם התובעת קיבלה מהנתבעת מידע מלא על מצבה הרפואי ועל הפרוגנוזה.

ה.3. הסכמה מדעת לביצוע הניתוח הקיסרי

לטענת התובעת, הניתוח הקיסרי בוצע באמה מבלי שהתקבלה הסכמתה, זאת לאחר שלאם לא נמסר כל מידע על הצורך בניתוח קיסרי והסיכונים הכרוכים בו. הנתבעת מצידה מפנה לטופס הסכמה להרדמה מיום 9.1.02 (נספח ו’ למוצגי הנתבעת) עליו חתמה האם בטרם נכנסה לניתוח הקיסרי.

כאשר מדובר בניתוח אלקטיבי, שאף בלעדיו ניתן לנהל אורח חיים רגיל, ההסבר הנדרש לקבלת הסכמה מדעת נכלל ברף העליון של חובת הגילוי (ע”א 6153/97 שטנדל נ’ פרופ’ שדה, פ”ד נ”ו(4) 746, 757 (2002)). במקרה דנן מדובר היה בניתוח דחוף, ולא ניתוח

— סוף עמוד 29 —

אלקטיבי, כפי שעולה מעיון בגיליון הרפואי של האם מיום 9.1.02, בו צוין על ידי ד”ר ארז כרמון כי האם “עוברת כעת בדחיפות לחדר ניתוח להרדמה כללית” (ההדגשה שלי- מ’ ר’).

ד”ר פאוזנר נשאל על ידי ב”כ התובעת, מדוע לא לספר לכל אישה שמתאשפזת, כבר בתחילת אשפוזה, שייתכן שהיא תזדקק לניתוח קיסרי, וכך יתאפשר לה לשקול ולהביע את דעתה אם היא מסכימה או לא. ד”ר פאוזנר השיב (עמ’ 44 לפרוטוקול, שורות 19-23):

“עיקר ענייננו הוא הטיפול המיידי. לכן לא מועלות אופציות שאולי תתרחשנה לידה ואגינאלית או ניתוח קיסרי. כשנכנסה הגברת ללידה במצג עכוז, נבחרה הדרך היעילות המועדפת למעשה הבלעדית היום והיא ניתוח קיסרי, והיא נותחה כדי לספק לעובר תנאים מיטביים לפתוח את חייו.” (ההדגשות שלי- מ’ ר’).

 

אני מקבל דברים אלה. אין להפחיד את האישה בכניסתה לבית החולים. יש חובה לתת לה מידע על הטיפולים הסבירים והצפויים. ההתוויה לניתוח קיסרי היתה רק לאחר שהיה מצג עכוז ואז היה הטיפול דחוף.

נחיצות הניתוח הקיסרי והדחיפות בביצועו פוטרים את הרופא ממתן מידע מלא ומפורט, וכפי שנאמר בע”א 2781/93 דעקה נ’ בית החולים “כרמל”, פ”ד נג (4) 526, 548 (1999), להלן: פרשת דעקה):

“ניתן לומר כי ככל שהניתוח או הטיפול אינו מיועד למנוע סכנה מיידית, וככל שניתן לדחות את הטיפול בלי להחמיר את המצב, כדי שהחולה יוכל לגבש את הסכמתו כשהמידע הרלוונטי בידיעתו, כך חובת הגילוי של הרופא רחבה יותר. מובן שמידת הסיכונים הצפויים מהטיפול רלוונטית אף היא להיקף חובת הגילוי, ומובן גם כי יש חריגים הפוטרים את הרופא ממתן מידע מלא ומפורט בנסיבות ובמצבים מיוחדים; כך, למשל, במקרה של דחיפות הטיפול בשל מצב חירום…” (ההדגשות שלי- מ’ ר’).

לפי הראיות שבפניי, כולל עדות אם התובעת, האם הייתה מודעת לכך שמכניסים אותה לחדר ניתוח לצורך ניתוח קיסרי ונתנה את הסכמתה לכך בעל פה, למרות שהוחתמה בלהט הרגע רק על טופס הסכמה להרדמה. לא היה צורך בהרדמה כשלעצמה. בחקירתה הנגדית העידה האם בתחילה שהיא לא חתמה על טופס הסכמה להרדמה, אך כשהוצג בפניה הטופס

— סוף עמוד 30 —

המדובר היא אישרה כי אכן מדובר בחתימתה (עמ’ 32 לפרוטוקול, שורות 8-17). אומנם על טופס ההסכמה להרדמה מצוין שמה של מטופלת אחרת, אלא שב”כ הנתבעת הראתה שמדובר בטעות ידועה, ואין מחלוקת שמדובר בתיקה הרפואי של האם וכי על גבי אותו טופס עם שם המטופלת האחרת שהוקלד בטעות מופיעה חתימתה של האם וצוין בו התאריך והשעה בהם בוצע באם הניתוח הקיסרי (עמ’ 35 לפרוטוקול, שורות 28-29).

כמו כן, בגיליון הרפואי צוין במפורש כי האם “הביעה את הסכמתה בעל פה להנתח”. דברים אלו שנכתבו בגיליון הרפואי מתיישבים עם עדותה של האם, לפיה ד”ר כרמון אמר לה שהיא בפתיחה של 9 ס”מ “וחייב דחוף חדר ניתוח” (עמ’ 32 לפרוטוקול, שורה 20). מכאן, שאין מדובר בטיפול רפואי שניתן לאם ללא קבלת הסכמתה, או ללא קבלת הסכמה מדעת, הכרוך בהפרה של הרופא את חובת הגילוי המוטלת עליו, אלא בטיפול רפואי שהאם ידעה היטב שהוא עומד להתבצע עקב הצורך הדחוף בו, והסכימה לו.

ה.4. פיצוי בשל פגיעה באוטונומיה

אין ספק, שהאוטונומיה של התובעת לא נפגעה. הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה של אם התובעת ניתן בגין פגיעה ברגשותיה שלה, כלומר בתביעת האם, במובחן מתביעת בתה הקטינה. מלבד העובדה שהתובענה הוגשה על ידי התובעת ולא על ידי אימה, אין לפסוק פיצוי בשל פגיעה באוטונומיה משום שלא התרחשה פגיעה באוטונומיה. לא הופרה החובה לקבל הסכמה מדעת לטיפול הרפואי. מאותה סיבה, ונוכח נסיבותיו של המקרה שלפנינו, יש לדחות גם את טענת התובעת בדבר תקיפה על פי סעיף 23 לפקודת הנזיקין. כפי שצוין בפרשת דעקה (בעמ’ 547), את החלת עוולת התקיפה בגין מתן טיפול רפואי יש להשאיר לאותם מקרים קיצוניים שהטיפול הרפואי בהם ניתן בעל כורחו של המטופל, או למקרים שהטיפול בהם היה שונה במהותו מהטיפול שהסכים לו, או כאשר לא נמסר כלל מידע על מהות הטיפול או על תוצאתו הבלתי נמנעת. זה אינו המקרה שבפני. ההחלטה לבצע את הניתוח הקיסרי בוצעה בדחיפות נוכח מצב החירום שהתפתח. האם, שחתמה על טופס הסכמה להרדמה, נתנה בעל פה הסכמתה לניתוח הדחוף והדרוש. לפיכך, דין התביעה בשל פגיעה באוטונומיה להידחות.

ו. הולדה בעוולה

 

כאמור, אין רשלנות ואין פגיעה באוטונומיה, ואין אחריות שיש להטיל על הנתבעת לנזקי התובעת. למרות זאת אעסוק בטענת התובעת, שאילו היתה רשלנות, לאור פגיעותיה של התובעת, יש להכיר בעילת תביעתה בגין “הולדה בעוולה”. מנגד, הנתבעת סבורה כי

— סוף עמוד 31 —

ענייננו אינו נופל בגדר המקרים הבודדים בהם הכירו בתי המשפט בעילה זו ומן הראוי להגביל את העילה של הולדה בעוולה רק כאשר מדובר בנזקים קשים במיוחד. לטענת הנתבעת, כל מגבלתה של התובעת היא רגלים שאינן ישרות ופעולות אותן היא מבצעת מעט באיטיות.

העילה של הולדה בעוולה נסבה על עצם ההולדה, בבחינת “טוב מותי מחיי”. העילה הוכרה לראשונה בע”א 518/82 ד”ר זייצוב נ’ כץ, פ”ד מ(2) 85 (1986) (להלן: פרשת זייצוב)), אז הכיר בית המשפט באחריותו של רופא כלפי הורים ובנם, מקום בו ההתרשלות גרמה ללידת קטין בעל מום אשר מבלעדיה לא היה נולד כלל. באותה פרשה, בה נקבעו והוגדרו יסודות העוולה, הובאו דעות שונות של השופטים באשר ל”רמת” המום אשר יש בו כדי להקים עילת תביעה. לדעת כב’ השופטים א’ ברק, (כתוארו אז) וש’ לוין, עילת התביעה קיימת בכל לידה של ילד בעל מום כתוצאה מרשלנות, כשהנזק הוא גרימת חיים במום. לעומתם כב’ השופטים מ’ בן פורת וד’ לוין נקטו בגישה מצמצמת, לפיה בפן העקרוני “יתכנו מקרים, אם כי נדירים, שבהם ניתן יהיה לקבוע שטוב היה לאדם פלוני לולא נולד” (עמ’ 96 לפסק הדין). כב’ השופט א’ גולדברג, בדעת מיעוט, סבר כי עילת תביעה של הולדה בעוולה לא תיתכן כלל. לאור חילוקי הדעות, יש הטוענים שלא ברור מה ההלכה שנפסקה, וכל שופט יכול לבחור לפי נטיית לבו. דעתי היא שברור מה ההלכה שנפסקה, שכן אב בית הדין היתה השופטת בן פורת, ולפי סעיף 80 (ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ”ד – 1984 “באין רוב לדעה אחת בענין אזרחי, תכריע דעת אב בית הדין”.

המום ממנו סובלת התובעת, דיפלגיה ספסטית, והמגבלות הנובעות ממנו, אינם מצדיקים הכרה בעילה של “הולדה בעוולה”, אפילו היתה הנתבעת מתרשלת. בפסק דיני בת”א (חי’) 1134/06 עודאי נ’ ד”ר דוידזון (טרם פורסם, 26.5.10), ציינתי כי אין להשוות בין ילד חסר מומים לבין ילד בעל מום, ולהגיע כך למסקנה שטוב מותו של בעל המום מחייו, אלא רק במקרים קשים:

“מי שסובר שכל ילד בעל מום זכאי לפיצוי, לא עוסק בהבחנות בין מומים קלים לקשים. מי שסבור, כמוני, שרק ילד בעל מום קשה טוב מותו מחייו, חייב לעסוק בהבחנות (וראה דברי השופטת נאור בע”א 4960/04 סידי נ’ קופת חולים (לא פורסם [פורסם בנבו] – ניתן 19.12.05), לפיהם, קשה לומר על ילד החסר כף יד וסובל מבעיות נשימה ובעיות אחרות שטוב מותו מחייו. דברים אלה צוטטו בהסכמה על ידי השופטת בר- זיו בפ”ד שמאלי לעיל). אין צורך

— סוף עמוד 32 —

למתוח מראש בדיוק את הגבול המבחין, וניתן להתקדם ממקרה למקרה, כדי לדעת מתי טוב מותו של הילד שנולד מחייו, כדברי איוב (פרק ג):

ג יֹאבַד יוֹם, אִוָּלֶד בּוֹ; וְהַלַּיְלָה אָמַר, הֹרָה גָבֶר…

י. כִּי לֹא סָגַר, דַּלְתֵי בִטְנִי; וַיַּסְתֵּר עָמָל, מֵעֵינָי.

יא לָמָּה לֹּא מֵרֶחֶם אָמוּת; מִבֶּטֶן יָצָאתִי וְאֶגְוָע.

איני מקבל את ההנחה שבכל מקרה של פיגור יש לראות את הנולד כמי שטוב מותו מחייו. יש רמות שונות של פיגור. אולי זו לא הבחירה הראשונה של ההורים, אבל תובע שמומו קל, והוא אינו חריג מאד בסביבתו, לא יכול להחשב כמי שטוב מותו מחייו. “

(ראו דברים דומים שכתבתי בת.א (חי’) 1238/07 חורי נ’ מכבי שירותי בריאות (טרם פורסם, 15.2.11), פסקה 5)).

במקרה שבפני, מדובר בילדה שד”ר הלר, המומחה השיקומי מטעם התובעת, העיד שאין לה כל בעיה קוגניטיבית; היא לומדת בבית ספר רגיל, בכיתה התואמת את גילה; היא מדברת ברור, חייכנית וחברותית מאוד; היא לא משותקת והולכת בכוחות עצמה; היא עולה לבד לביתה שנמצא בקומה שנייה בבניין דירות ומתפקדת בצורה עצמאית, אם כי באופן חלקי באשר לרחצה והלבוש שלה (עמ’ 12-13 לפרוטוקול).

עוד על מצבה של התובעת כיום ניתן ללמוד מחוות דעתו של ד”ר הלר בה הוא כותב כי בבדיקתו את התובעת, שהגיעה בליווי אמה ביום 23.12.10 ונבדקה על ידו במשרדי ב”כ התובעת, הוא מצא ילדה המשתפת פעולה, מתמצאת במקום ובזמן, מדברת ברור, חייכנית וחברתית מאוד. בבדיקתה הגופנית הוא מצא כי קיימת חולשה בארבעת הגפיים, כאשר בגפיים עליונות אין כמעט ירידה בכוח גס, פרט להיפרמוביליות בכפות הידיים וטונוס מוגבר במקצת, יותר משמאל. בגפיה התחתונות של התובעת בולטות צלקות בירכיים, בברכיים ובקרסוליים עקב ניתוחים שעברה בשנת 2008 להארכת גידים. כמו כן טונוס מוגבר מאוד מלווה ערנות החזרים בברכיים ובקרסוליים, אין קיצור של עקב אכילס אבל כפות הרגליים בתנוחת EQUINUS. הוא ציין שהתובעת מסוגלת ללכת בעזרת הליכון אחורי, כאשר היא מרכיבה שני סדים קצרים עד לברכיים והליכתה בטוחה ומהירה (ת/1, עמ’ 2-3).

— סוף עמוד 33 —

באשר לתפקודה היומיומי כתב ד”ר הלר כי התובעת עצמאית ברוב הפעולות היומיומיות כגון רחצה ולבוש, אולם היא מבצעת אותן באיטיות, מתקשה בגריבת גרביים ונעילת נעליים. בזמן האחרון התחילה לחתוך אוכל מוצק ולפי דברי האם מצליחה בכך. התובעת שולטת על הסוגרים אך מדי פעם היא מרטיבה עקב הקושי בהליכה לשירותים, בלילה ללא חיתול.

מבחינה שכלית ד”ר הלר התרשם שהתובעת אינה סובלת מפיגור אלא מאיטיות וליקויי למידה, בעיקר בתחום החשבון והאנגלית. התובעת לא מסוגלת להדביק את קצב הכתיבה של הכיתה הרגילה בה היא לומדת ונעזרת בסייעת ומחשב אישי שהוקצה לה במיוחד על ידי משרד החינוך (ת/1, עמ’ 3). הוא הוסיף כי היות ומדובר בילדה, יש לבצע הערכת IQ בהגיעה לגיל בגרות לצורך קביעה אם קיים פיגור או מדובר על איטיות וליקוי למידה בלבד (ת/1, עמ’ 4).

לבסוף קבע ד”ר הלר בחוות דעתו כי לתובעת נכות של 80% בגין שיתוק חלקי בינוני מסוג SPASTIC DIPLEGIA לפי סעיף 29(3)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט”ז-1956 (להלן: “תקנות המל”ל”).

בכל הנוגע לקביעת שיעורי הנכות ממנה סובלת התובעת אני מקבל את טענת הנתבעת כי לתובעת 50% נכות, ולא 80% כפי שכותב ד”ר הלר. התקנה הרלוונטית בתוספת היא תקנה 29 לתקנות המל”ל, שכותרתה “תסמונות מוחיות והפרעות בעצבים הקרניאליים”:

“(1) המיפלגיה (HEMIPLEGIA)

(2) פרפלגיה (PARAPLEGIA)

(א) בצורה קלה 20%

(ב) בצורה בינונית 50%

(ג) בצורה קשה 80%

(ד) בצורה מוחלטת (חוסר תנועתיות מוחלטת) 100%

(3) QUADRIPLEGIA

(א) בצורה קלה 60%

(ב) בצורה בינונית 80%

(ג) בצורה קשה 100%”

 

— סוף עמוד 34 —

אני מקבל את דברי ד”ר ראובן לנגר, המומחה מטעם הנתבעת לרפואת שיקום (להלן: “ד”ר לנגר”), שאין לקבוע לתובעת אחוזי נכות לפי סעיף של קואדריפלגיה (QUADRIPLEGIA), כפי שקבע ד”ר הלר בחוות דעתו, כאשר ללא ספק ידיה של התובעת לא מצדיקות זאת ומוסכם כי קיים רק טונוס יתר קל ביותר בגפיים העליונות. לגישתו של ד”ר לנגר, “בספסטיק דיפלגיה מקובל לקבוע אחוזי נכות על פי מצב הגפיים התחתונות”, ולכן הסעיף המתאים לענייננו הוא סעיף 29(2)(ב) לתקנות המל”ל, כלומר 50% נכות בגין פרפלגיה (PARAPLEGIA) בצורה בינונית (נ/6 מיום 23.2.11, עמ’ 2-3).

156. בניגוד לד”ר לנגר, ד”ר הלר לא נימק בחוות דעתו מדוע יש לקבוע לתובעת נכות בגין קואדריפלגיה ולא פרפלגיה, למרות שכתב מפורשות כי השיתוק מתבטא “יותר בגפיים התחתונות”. לפי עדותו של ד”ר הלר (עמ’ 10 לפרוטוקול, שורות 13-17), המסמך הרפואי המאוחר ביותר באשר לתובעת שעמד בפניו בעת עריכת חוות דעתו היה משנת 2005, כאשר התובעת הייתה בת 3. לא עמדו בפניו מסמכים מהתקופה האחרונה. על כן עדיפה בעיני קביעתו של ד”ר לנגר.

גם ד”ר הימן, שתחום מומחיותו הוא תסמונות נוירולוגית, כמו זו ממנה סובלת התובעת, קבע בחוות דעתו מיום 27.4.11, על סמך בדיקתו מיום 3.3.11, כי לתובעת 50% נכות לפי סעיף 29(2)(ב) לתקנות המל”ל. מחוות דעתו עולה כי התובעת בעלת תפקוד קוגניטיבי תקין, שיתוק מוחין דיפלגי ויכולת ניידות סבירה, בעלת יכולת לחיות חיים עצמאיים, יכולת להקים משפחה, יכולת לעבודה עצמאית תוך השתכרות למחייתה, כל זאת עם התאמות המתבקשות בשל המגבלה המוטורית ממנה היא סובלת (נ/4, עמ’ 4). ד”ר הימן הסביר בעדותו, כי כשהוא קובע את דרגת הנכות משוקללת בו גם היכולת התפקודית ואין להתייחס רק להליכה של התובעת (עמ’ 62 לפרוטוקול, שורות 18-20). התובעת מצידה לא הציגה כל חוות דעת רפואית נוירולוגית. אני מקבל איפוא את חוות הדעת של ד”ר לנגר וד”ר הימן בכל הנוגע לדרגת הנכות וקובע כי לתובעת דרגת נכות של 50% בגין פרפלגיה בצורה בינונית.

מחוות דעתו של ד”ר הלר, עדותו ועדותה של האם, נמצאנו למדים, כי התובעת, בת 9, משתתפת בכל הפעילויות של בית ספרה, מלבד ספורט, והיא בעלת תחביבים רבים דוגמת נגינה באורגנית, קריאת ספרים, צפייה בסרטים ובמשחקי מחשב (עמ’ 34 לפרוטוקול, שורות 9-23). לשמחתנו, התובעת, הסובלת מנכות של 50% בגין פרפלגיה בצורה בינונית, המתבטאת בעיקר בהליכה יותר איטית, לא באה בגדר אותם מקרים עליהם ניתן לומר “נוח לו שלא נברא משנברא”. על כן, גם אם היתה נקבעת רשלנות של הנתבעת, לא ניתן היה

— סוף עמוד 35 —

לומר על התובעת שטוב מותה מחייה, ועל כן, היה צריך לדחות את עילת התביעה של “הולדה בעוולה”.

לאור כל האמור, ולאור פסק הדין של בית המשפט העליון, בע”א 7925/09 סעאבנה נ’ מינהל מקרקעי ישראל, ממנו הבנתי שעלי להגביל את דיוני בשאלות שהן “למעלה מן הצורך”, לא אדון בנזקה של התובעת, לאחר שדחיתי את הטענות בדבר אחריות הנתבעת לנזקי התובעת.

ז. הוצאות משפט

על פי תקנה 512, בתביעות נזיקין המוגשות לבית המשפט המחוזי, יש לפסוק את רכיב שכר הטירחה בהוצאות המשפט לפי התעריף המומלץ של לשכת עורכי הדין הקובע שכר טירחה של לפחות 250,000 ₪ בתוספת מע”מ לתביעות שבסמכות בית המשפט המחוזי. למרות זאת, נקבע בפסיקה רף נמוך יותר לפסיקת שכר טירחה בתביעות רשלנות רפואית, בשל כך שהתובע הוא בדרך כלל נכה שלא זכה לפתרון מלא של בעיותיו הרפואיות, ו”לפנים משורת הדין” (ראו: רע”א 6568/05 כץ נ’ כץ, סעיף ג(3) ([פורסם בנבו], 17.8.2005); ע”א 119/05 חליפה נ’ מדינת ישראל, סעיף 48 ([פורסם בנבו], 10.9.2006). מנגד, יש לפסוק הוצאות משפט במקרים שבהם לא היה מקום להגיש את התביעה מלכתחילה.

 

תביעה זו לא היתה צריכה להיות מוגשת כלל. אפילו חוות הדעת שעליה נסמכה התביעה, קבעה שהטיפול הרפואי שניתן לאם התובעת ולתובעת היה תקין. נטען שהיה צריך להעמיד בפני האם כשהגיעה לבית החולים בשבוע 28 את האפשרות להפיל את העוברה שבבטנה. אם התובעת הגיעה לבית החולים כאשר כבר היה ידוע שתיוולד פגה, יהיו אשר יהיו מאמצי הרופאים. הדרך היחידה של הנתבעת להמנע מתביעה, היתה לומר לאם התובעת, אשה בת 41 שזה היה הריונה הראשון, שעולה מתוך התיק הרפואי שנדרשו מאמצים להשגתו, שהיא יכולה לבקש להרוג את העוברה החיה שבבטנה, למרות ידיעת הרופאים שלא היה סיכוי סביר שבקשה זו תיענה בחיוב. הרופאים פעלו נכון, לפי האתיקה והפרקטיקה המקובלת, ועזרו לה ללדת ילדה שגדלה ושמחה ולומדת ומתפתחת, וכדברי אימה “היא כל החיים שלי” (עמ’ 28 שורה 24). בנסיבות אלה, לא היתה תביעה זו צריכה להיות מוגשת, ולא היתה צריכה להתנהל, תוך הגשת כמה חוות דעת וחקירות הרופאים והמומחים. זהו מקרה מתאים שבו יש לפסוק הוצאות משפט, ובהתחשב בעובדה שמצבה הכלכלי של אם התובעת, המגדלת לבדה את ילדתה, אינו שפיר, אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעת שכר טירחת עו”ד בסך 29,000 ₪ ועוד הוצאות הנתבעת כפי שישומו לפי תקנה 513.

— סוף עמוד 36 —

 

ח. סוף דבר

 

54678313על פי כל האמור לעיל, מאחר שהנתבעת לא התרשלה ולא הפרה את חובת הגילוי ולא נתנה טיפול רפואי ללא הסכמה מדעת, וגם מאחר שמצבה של התובעת אינה מזכה אותה בפיצוי בשל הולדה בעוולה, אני דוחה את התביעה. התובעת תשלם לנתבעת שכר טירחת עו”ד בסך 29,000 ₪ ועוד הוצאות הנתבעת כפי שישומו לפי תקנה 513.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

 

ניתנה היום, י”ב שבט תשע”ב, 05 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.

מנחם רניאל

אירועי בל יקרו- חוזר מנכ"ל משרד הבריאות

חוזר מנכ”ל: “אירועי לעולם לא”

1

חוזר המנהל הכללי

י”ח אדר תשע”א

22 פברואר 2011

מס’: 9/11

נושא: “אירועי בל יקרו”

במסגרת הפעילות של משרד הבריאות לשיפור בטיחות המטופל, הטמעת תרבות ניהול

הסיכונים וצמצום פגיעות אשר נגרמו על ידי המטפל (יטרוגניות), מופו במשרד הבריאות

אירועים שאין הצדקה להתרחשותם ואשר הודות לנהלים, פרוטוקולים, מערכות תומכות

ומאמץ של סגלי הרפואה והנהלות המוסדות הרפואיים, ניתן להפחית את שכיחות הופעתם

במידה רבה. אירועים אלה יקראו אירועי “בל יקרו”.

הפחתת אירועים אלה נמצאת בעדיפות עליונה במשרד הבריאות ובקרב הצוותים הרפואיים

והנהלות המוסדות הרפואיים, ויש בהשגתה כדי ללמוד על תרבות ניהול הסיכונים של המוסד

הרפואי ועל רמה גבוהה של שמירה על בטיחות המטופל בארגון.

חוזר זה עוסק בארבעה אירועי “בל יקרו”, אשר הוגדרו על ידי משרד הבריאות:

א. השארה בשגגה של גוף זר במהלך ניתוח, אשר גרמה לנכות או הצריכה ניתוח

נוסף לשם הוצאתו.

ב. ניתוח של האיבר הלא נכון.

ג. גרימת כוויה מדרגה שנייה או שלישית במהלך ניתוח.

ד. טעות במתן דם או מוצריו, אשר הובילה לפטירת המטופל.

במידה והתרחש במהלך אשפוז, בבית חולים כללי או פרטי, אירוע כמפורט ברשימה להלן,

לא יוגש חשבון עבור אותו אשפוז, גם אם האירוע הוא חלק מאשפוז ממושך וארוך יותר.

במידה והוגש חשבון, מערכת הבקרה של קופת החולים תהיה רשאית לערער עליו.

משרד הבריאות

חוזר מנכ”ל: “אירועי לעולם לא”

2

משרד הבריאות ממליץ כי, במקרה של התרחשות אירוע מסוג זה, ינקוט בית החולים

בצעדים הבאים:

א. ידווח למטופל ו/או בני משפחתו הרלוונטיים וישתף אותם בפעולות שננקטו וינקטו

למניעת הישנות האירוע.

ב. ידווח על האירוע לנוגעים בדבר, בהתאם לתקנות ולנהלים הקיימים- ככל שהאירוע

מחייב דיווח.

ג. יבצע תחקיר מיידי ומעמיק ואף יורה במידת הצורך על בדיקת האירוע במסגרת

ועדת בקרה ואיכות (ובמידת הצורך- ועדת בדיקה) על מנת להבין מה הייתה

השתלשלות העניינים והגורמים שהביאו להתרחשות האירוע, ללמוד ולהפיק

לקחים מהמקרה ולהטמיעם במהירות, מתוך מטרה למנוע את הישנותו.

ד. יש לוודא כי המטופל לא נושא בעלות הטיפול/ האשפוז במהלכו התרחש האירוע.

מועד יישום החוזר: 01.03.2011

בכבוד רב,

ד”ר רוני גמזו

המנהל הכללי

העתק: ח”כ הרב יעקב ליצמן, סגן שר הבריאות

מא/ 238869

פסק דין בנושא תביעה על חיסון משולש

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

 

ע”א 270/10

לפני:

כבוד השופטת א’ חיות

כבוד השופט ע’ פוגלמן

כבוד השופט י’ עמית

המערערים:

1. פלוני

2. פלונית

3. פלוני

נ ג ד

המשיבים:

1. שירותי בריאות כללית

2. ד”ר אדולפו גולדמן

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בת”א 1934/03 שניתן ביום 30.11.2009 על ידי כבוד השופטת ע’ ברון

תאריך הישיבה:

ט’ בשבט התשע”ב

(02.02.12)

 

פסק-דין

 

השופט י’ עמית:

1. המערער מס’ 1, יליד 17.8.1978 (להלן:המערער) סובל מפיגור שכלי קשה, אפילפסיה והפרעות התנהגותיות בגינם הוא זקוק להשגחה ולסיוע צמוד. המערערים מס’ 2 ו-3 הם הוריו של המערער, המשמשים כאפוטרופוסים שלו (המערערת 2 תיקרא להלן: האם). המשיב 2 (להלן: המשיב) הוא רופא הילדים שטיפל במערער בשנותיו הראשונות בשני כובעים – הן במסגרת עבודתו בקופת חולים והן במסגרת עבודתו כרופא במרפאת טיפת חלב.

— סוף עמוד 1 —

2. ביום 6.8.2003 הגישו המערערים תביעת רשלנות רפואית כנגד המשיבים, בטענה כי מצבו של המערער נגרם בשל חיסון שקיבל בחודשי חייו הראשונים, חיסון הניתן בארבע מנות כנגד שלוש מחלות שונות: קרמת, צפדת ושעלת (להלן: החיסון המשולש).

לטענת המערערים, ביום 13.12.1978, בהיותו כבן 3.5 חודשים, קיבל המערער את המנה הראשונה של החיסון המשולש, ובסמוך לאחר מכן הגיב בבכי ובאי שקט שחלפו כ-48 שעות מאוחר יותר. ביום 4.4.1979, בהיותו כבן 8 חודשים, קיבל המערער את המנה השניה של החיסון המשולש, ובסמוך לאחר מכן החל לסבול משלשולים, חום עולה ויורד, הזעה בכל הגוף, חוסר יכולת להחזיק את הראש ו”עיניים מתהפכות”. לטענת המערערים, התופעות האמורות הובאו לידיעתו של המשיב על ידי האם בסמוך למועד התרחשותן, אך הדברים לא נרשמו בתיקו הרפואי של המערער. ביום 6.6.1979, בהיותו כבן 10 חודשים, קיבל המערער את המנה השלישית של החיסון המשולש, ולטענת המערערים, לאחר חיסון זה החל המערער לסבול לראשונה מפירכוסים, הקאות, שלשולים וחום, ובכי צרחני ובלתי פוסק. הדברים דווחו מיידית למשיב, שהבהיר לאם כי אין סיבה לדאגה וכי התופעות תחלופנה מעצמן.

ביום 18.6.1979 ציין המשיב בתיק הרפואי כי המערער אינו תומך טוב את רגליו כשמעמידים וכשמושיבים אותו, כי אינו מחזיק טוב את ראשו ואיננו זוחל. ביום 23.6.1979 החל המערער לסבול מחום גבוה ומהתעלפויות, אושפז בבית חולים ושוחרר למחרת, אך לאחר מכן חווה מספר אירועים של פרכוסים והתעלפויות בגינם שב ואושפז עוד מספר פעמים, והחל לקבל טיפול נגד אפילפסיה. לאור תופעות אלה, הורה המשיב להימנע מליתן למערער את המנה הרביעית של החיסון המשולש.

המערערים טענו בכתב התביעה, כי המשיב התרשל בכך שפעל בניגוד להנחיות משרד הבריאות, בכך שבניגוד להנחיות נתן למערער את המנה השניה והשלישית של החיסון המשולש, וכי עקב כך נגרמו למערער התופעות מהן הוא סובל עד היום.

3. בית משפט קמא דחה את התביעה, ואסקור בקצרה את הנדבכים של פסק דינו.

— סוף עמוד 2 —

(-) נדחתה הטענה להיפוך נטל הראיה לפי סעיף 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה). נקבע כי חזקה זו לא מתקיימת מקום בו השימוש שנעשה ב”דבר המסוכן” תואם את ייעודו מעצם טיבו וטבעו.

(-) נדחתה הטענה להיפוך נטל הראיה לפי סעיף 41 לפקודה. זאת, באשר התנאי הראשון – לפיו נסיבות האירוע שגרמו למקרה לא ידועות לתובע – לא מתקיים מקום בו התובע “מתיימר להציג גירסה עובדתית, פוזיטיבית ומפורטת באשר לנסיבות קורות האירוע” כמו במקרה דנן.

(-) נדחתה הטענה בדבר היפוך נטל הראיה בשל דוקטרינת הנזק הראייתי. בהקשר זה, ציין בית משפט קמא כי הטענה לאי רישום תלונותיה של האם אודות תגובותיו של המערער לאחר קבלת המנה השניה והשלישית של החיסון המשולש, נשענת רובה ככולה על גירסתה העובדתית של האם. לעניין זה הפנה בית משפט קמא להוראת סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל”א-1971, לעניין עדות יחידה של בעל דין או של צד מעוניין.

(-) נקבע כי יש להעדיף את גירסת המשיבים כי פרט לתיק הרפואי לא התנהלה רשומה רפואית נוספת בעניינו של המערער, וכי המשיב הבהיר כי נהג לנהל תיק רפואי אחד שבו תיעד את הבדיקות שערך למטופליו, הן בכובעו כרופא ילדים והן בכובעו כרופא טיפת חלב. כך גם עולה מהתיק הרפואי עצמו, בו תועדו גם בדיקות שיגרתיות שבוצעו במסגרת ביקוריו של המערער בטיפת חלב. בהקשר זה, ציין בית משפט קמא, כי התביעה הוגשה על סף תקופת ההתיישנות, כך שאין להלין על המשיבים על כך שלא הציגו רישומים נוספים לגבי בדיקות נפרדות שנוהלו על ידי האחיות במרפאת טיפת חלב.

(-) נדחתה הטענה כי המשיב זייף או מחק חלקים מהתיק הרפואי, ונקבע כי הטענה חסרת יסוד ומוטב היה משלא הועלתה מלכתחילה. בית משפט קמא העדיף את חוות דעת הגרפולוג מטעם המשיבים, בציינו כי גם מעדותה של הגרפולוגית אורה כבירי מטעם המערערים, עולה כי בוצעו תיקונים בדפים נוספים של התיק הרפואי, מה שעולה בקנה אחד עם עדותו של המשיב כי תיקונים מעין אלה מהווים חלק מסיגנון הכתיבה שלו.

— סוף עמוד 3 —

(-) בית משפט קמא מצא את דבריו של המשיב אמינים, ונקבע כי לא סביר שהמשיב היה מתעלם מתלונותיה של האם אילו הובאו בפניו.

(-) אשר לטענה כי בתיק הרפואי לא נמצא ביטוי להחלטתו של המשיב להימנע מליתן למערער את המנה הרביעית של החיסון המשולש, נקבע כי אין להשליך מכך על הטענה להיעדר רישומים לגבי התלונות הנטענות על ידי האם. אף לא מן הנמנע כי הוראותיו של המשיב לעניין זה נרשמו בטופס שבו גם תועדו החיסונים שקיבל המערער, ואשר כאמור לא השתמר בתיק הרפואי. אף המומחים הנוספים שבדקו את המערער סמוך לאחר שניתנה לו המנה השלישית של החיסון המשולש (המומחים בבית החולים ובמכון להתפתחות הילד), לא ציינו במסמכים שנערכו על ידם כי האם התלוננה על התנהגות חריגה של המערער לאחר קבלת המנה השניה והשלישית של החיסון המשולש.

(-) למעלה מן הצורך, קבע בית משפט קמא, כי אף לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת – אשר, כאמור, לא הוכחה כלל – לבין מצבו של המערער. פרופ’ להט מטעם המערערים, טען כי יש אפשרות לקיומו של קשר סיבתי בין החיסון המשולש לפגיעה הנוירולוגית ממנה סובל המערער, אך אישר כי על פי המחקרים הרפואיים הקיימים לא ניתן לקשור בין השניים מבחינה סטטיסטית. הן פרופ’ להט, והן המומחה השני מטעם המערערים, נסמכו על ההנחה, שלא הוכחה, כי הנזקים מהם סובל המערער התגלו בסמיכות זמנים למועד בו ניתנו לו המנה השניה והשלישית של החיסון המשולש.

בית משפט קמא ביכר את חוות דעתם של פרופ’ אשכנזי וד”ר ווטנברג מטעם המשיבים, ולפיה, על פי הגישה הרווחת כיום בעולם הרפואה, לא קיים קשר סיבתי בין החיסון הנדון והנזקים הנוירולוגים הקבועים מהם סובל המערער, אף לא בדרך של החמרת פגיעה קיימת. הנחיות משרד הבריאות, לפיהן יש להימנע במצבים מסויימים מהמשך מתן החיסון המשולש, פורסמו על מנת למנוע הופעתן של תופעות הלוואי הזמניות.

סיכומו של דבר, שבית משפט קמא העדיף את גירסת המומחים מטעם המשיבים, בשל מומחיותם הרבה בתחום הנדון ועדויותיהם שנמצאו על ידו “מקצועיות ומהימנות”.

לסופו של יום ולאור האמור לעיל – נדחתה התביעה.

— סוף עמוד 4 —

4. על כך נסב הערעור שלפנינו, שבו הלינו המערערים על מסקנותיו וקביעותיו של בית משפט קמא לכל אורך החזית. נטען, בין היתר, כי התיעוד הרפואי לקוי, שכן אינו כולל את המעקב ההתפתחותי והחיסונים שניתנו למערער במרפאת טיפת חלב; כי יש לזקוף לחובת המשיבים את האובדן של תיק טיפת חלב; כי גם אם הרשומה הרפואית לא זוייפה, הרי שניהולה לוקה בפגמים מהותיים רבים; כי יש להעביר את הנטל אל המשיבים, הן בשל הנזק הראייתי והן נוכח הוראת סעיף 41 לפקודה; כי היה על בית משפט קמא להעדיף את גירסתה של האם על פני גרסתו של המשיב; וכי שגה בית משפט קמא בכך שלא זקף לחובת המשיבים הימנעותם מהבאת עדים נוספים כמו אחיות טיפת חלב שחתימותיהן מופיעות בפנקס החיסונים, או עובדת מחלקת הרשומות הרפואיות שתעיד על אובדן תיק טיפת חלב. עוד השיגו המערערים על כך שבית משפט קמא העדיף את חוות דעת המומחים מטעם המשיבים, ותקפו את מסקנת בית משפט קמא לגבי הקשר הסיבתי. למיצער, טענו המערערים כי היה על בית משפט קמא להחיל עליהם את מבחן הגברת הסיכון או דוקטרינת הסיבתיות העמומה.

5. לאחר שעיינו בחומר שבפנינו ובטענות הצדדים, ובעקבות הדיון בפנינו, נחה דעתנו כי אין מקום להתערבותנו בפסק דינו של בית משפט קמא, ואנו מאמצים את הקביעות והמסקנות שבו כפי שהן, מכוח סמכותנו על פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984.

למעלה מן הצורך, נוסיף ונעיר כלהלן:

א. בהתחשב בכך שהתביעה הוגשה כ-24 שנים לאחר האירועים הנטענים, ללא הסבר לשיהוי הרב, ובהתחשב בכך שהמערערים לא הצביעו על מקור חובה שבדין המטיל על טיפת חלב חובה לשמור את הרישומים לתקופה כה ארוכה – בודאי שאין לזקוף לחובת המשיבים נזק ראייתי.

ב. תביעתם של המערערים מושתתת על כך שהמשיב פעל בניגוד להנחיות משרד הבריאות. ברם, הנחיות משרד הבריאות פורסמו רק ביום 4.12.1979 (נספח א’ לתעודת עובד ציבור מיום 16.8.2007), דהיינו מספר חודשים לאחר שקיבל המערער את המנה השלישית של החיסון. דומה כי יש בכך כדי לשמוט מלכתחילה את הבסיס לתביעה. עם זאת, מאחר שהטענה לא נטענה במפורש בבית משפט קמא, ומאחר

— סוף עמוד 5 —

שבתעודת עובד ציבור של היועצת המשפטית של משרד הבריאות נכתב כי מצורפות כנספח א’ הוראות משרד הבריאות בנוגע לחיסון המשולש “לשנים 1979-1978” – מבלי שהיועצת המשפטית נחקרה או נשאלה לגבי הסתירה הלכאורית בין האמור בתעודת עובד ציבור לבין ההנחיות שצורפו לתעודה – איננו רואים לקבוע מסמרות בנושא זה.

6. סופו של דבר, שדין הערעור להדחות. בנסיבות העניין ולפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.

ניתן היום, י”ב בשבט התשע”ב (5.2.2012).

 

תביעת רשלנות רפואית על אי אבחון איקס שביר – פסק דין

פסק דין בתביעת רשלנות רפואית שהוגשה בנושא אי אבחון במהלך ההריון של איקס שביר

למידע נוסף על התסמונת לחצו על הקישור X שביר

 

 

בית המשפט המחוזי בירושלים

 

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

התובעים: . 1 פלונית, קטינה

. 2 אלמונית

. 3 פלוני

 

נגד

 

הנתבעים: . 1 שירותי בריאות כללית

“ד. 2 ר יעקב (קובי) זר

 

פסק-דין

1

כללי 2

.1 התובעת 1, פלונית (להלן: “התובעת” או “הילדה , “) ילידת 25.3.95, אובחנה 3

כסובלת מפיגור קשה, אשר מקורו בתסמונת ה-X שביר, תסמונת גנטית, 4

אשר הייתה עשויה להתגלות, קודם לידתה של התובעת , 1 ואף קודם להריונה 5

של האם (התובעת ) 2 עם פלונית, אילו בוצעו הבדיקות הגנטיות המתאימות . 6

.2 בגין אי ביצוע הבדיקות הגנטיות, הגישו התובעים, דהיינו: הילדה, התובעת 7

מס 1′ , והוריה, התובעים 2-3 (להלן: “ההורים” או “האב” או “האם” או 8

“תובעת 2” או “תובע , “3 בהתאם , ) תביעה בעילת הולדה בעוולה, כנגד שירותי 9

בריאות כללית, היא הנתבעת 1 (להלן – “קופת חולים , “) וכנגד רופא הנשים 10

אשר טיפל באם, התובעת 2, עובר להריונה עם הילדה, ובמהלך אותו הריון 11

(להלן – “הנתבע 12 .(“2

.3 בשל מורכבות ההליך, ובהסכמת הצדדים, פוצל הדיון לשאלת האחריות 13

ולשאלת גובה הנזק . 14

.4 ביום כב באייר תשס” (ח 27.5.08) ניתנה על ידי החלטה, הקובעת כי הנתבע 15 2

אחראי ברשלנות כלפי התובעים 1-3, ובהתאמה, הנתבעת 14 אחראית 16

באחריות שילוחית כלפי התובעים, והכל תוך חיוב הנתבעים בשכר טרחת עו”ד 17

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 2

בסך של 200,000 ₪ בתוספת מע”מ, על חשבון שכר טרחת עו”ד שייפסק 1

(באחוזים המקובלים , ) בתום ההליך על פי גובה הפיצוי (פיסקה 165 להחלטה 2

ל”הנ ). [במאמר מוסגר אציין, כי החלטה זו פורסמה באתרים השונים, ובהם 3

“נבו” ואוזכרה וצוטטה בפסקי דין שונים של בתי המשפט המחוזיים והשלום]. 4

5

.5 אציין, כי הנתבעים שבפניי הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על 6

החלטה זו ( “רע א 5712/08 , ) והמשנה לנשיאה, השופט אליעזר ריבלין, דחה 7

בקשה זו בציינו, כי אין מקום לקבל בקשת רשות ערעור בשאלת האחריות 8

בלבד, בטרם ניתן פסק דין סופי, פרט למקרים חריגים וטעמים מיוחדים, 9

שאינם חלים במקרה זה, ואינם מצדיקים לסטות מן הכלל האמור (החלטה 10

מיום ז אלול תשס” (ח 11 .(7.2.08

.6 לאחר מתן ההחלטה האמורה, הוגשו ראיות, והצדדים טענו לעניין גובה הנזק 12

שנגרם בגין רשלנות זו. תחשיבי הנזק מטעם הצדדים הוגשו בחודש מרץ 13 ,2009

וכן התקיים דיון בעל פה . 14

.7 סיכומיהם המשלימים הוגשו בסמוך לחודש אפריל 2011. כמו כן, הוגשה 15

הודעה מוסכמת “לנושא חישוב הפסד שכר והפסד הנאות צבא לתובעת מס’ 16

17 .5.4.11 ביום , 1″

.8 בנוסף, הגיש ב”כ התובעים, “עו ד פוזנר, ביום 8.8.11, הודעה בעניין אומדן 18

ההפרשות הסוציאליות , וזאת לאחר שניתן ביום ג אב תשע” (א 3.8.11 , ) צו 19

הרחבה של שר התמ”ת בעניין . 20

.9 עתה, בשל התיק למתן פסק דין . 21

.10 אעיר, כי בחודש שעבר, ביום ד טבת תשע” (ב 30.12.11 , ) ניתן על ידי בת א. . 22

5222/03 פלוני (קטין) נ’ בית חולים קפלן (להלן: “פרשת פלוני”), פסק דין 23

רחב ומקיף בעניין גובה הנזק של מי שנולד בהולדה בעוולה, והתובעים היו 24

הוריו. אציין, כי באותו תיק, יוצגו התובעים על ידי עו”ד פוזנר, המייצג את 25

התובעים גם בתיק זה, וחלק מהנושאים באותם תיקים דומים. לפיכך, במספר 26

נושאים, לא אערוך את הדין מראשיתו, ואפנה לדבריי באותו פסק דין פלוני . 27

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 3

המומחים 1

.11 מטעם התובעים הגישו חוות דעת מקצועיות, בשאלת גובה הנזק, שנגרם 2

לתובעים, המומחים הבאים : 3

.א מר משה קצין, כלכלן . 4

.ב ‘ גב מוריה כובשי, מרפאה בעיסוק . 5

.ג מר חזי נחום, שמאי מקרקעין . 6

.ד פרופ’ אברהם עורי, מנהל מחלקה לשיקום נוירולוגי בבית החולים 7

שיבא, תל השומר . 8

.12 מטעם הנתבעים הגישו חוות דעת מקצועיות, בשאלת גובה הנזק הנגרם 9

לתובעים, המומחים הבאים : 10

.א “ד ר ראובן לנגר, מומחה באורטופדיה וטראומוטולוגיה . 11

.ב מר גדעון האס, עובד סוציאלי . 12

.ג מר יריב סקרון, שמאי מקרקעין . 13

.ד מר גד שפירא, אקטואר . 14

15

הנושאים שיש להכריע בהם 16

17

.13 ההכרעה בפניי עוסקת בשאלת גובה הפיצויים, אשר חבים הנתבעים לתובעים. 18

היא מקפלת בתוכה ארבע הכרעות משנה עקרוניות, בסוגיות הנתונות 19

במחלוקת בין הצדדים. יתר פסק הדין, כולל קביעות הנוגעות להוצאות 20

כספיות, מסוגים שונים, ואחרות, אשר הוצאו, או לטענת התובעים יוצאו, על 21

ידי ההורים, בגין הטיפול המתחייב בביתם, התובעת 22 . 1

.14 ארבעת הסוגיות הנתונות במחלוקת, ואשר הדיון בהן יובא להלן, הינן 23

הנקודות הבאות : 24

.א האם חייבים הנתבעים, כטענתם, רק בתשלומים בגין פגיעה באוטונומיה של 25

הילדה, התובעת, כאשר מנעו ממנה את ההחלטה שלא לבוא לעולם, כשהיא 26

במומה ? 27

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 4

.ב האם טובתה של הילדה דורשת כי היא תתגורר, בהגיעה לבגרות, במוסד כזה 1

או אחר, המותאם לבעלי מוגבלויות כשלה, או שמא תמשיך להתגורר 2

בביתה? שאלה זו נוגעת לחיובי הנתבעים לשלם עבור השירותים השונים 3

שיזדקקו להם ההורים, במאמץ להמשיך והחזיק את הילדה בביתם, גם 4

כאשר תתבגר וצרכיה ישתנו, וגם כאשר ייתש כוחם של ההורים, ברבות 5

השנים. 6

.ג בהנחה שייקבע כי הילדה תמשיך להתגורר בביתה, או ככל שייקבע כי היא 7

זקוקה למטפל מקצועי – חיצוני, נוסף על משפחתה, נשאלת השאלה האם 8

דורשת טובתה כי המטפל שיוצמד לה, יהיה דווקא מטפל ישראלי או שמא 9

ניתן להסתפק גם בעובד זר, אשר ישהה עימה בשעות הצורך ? 10

. ד האם קוצרה תוחלת החיים של הילדה, דבר המשליך על אורך התקופה בה 11

חייבים הנתבעים בתשלומים השונים הנצרכים למחייתה של התובעת . 12

.15 לאחר הדיון בשאלות אלו, הנוגע גם בעקרונות דיני הנזיקין, בהקשר של הולדה 13

בעוולה, יבוא מקומן של הקביעות והפסיקות ביחס לסכומי הכסף המבוקשים 14

כפיצוי על ידי התובעים. הכרעות אלו תתבצענה על בסיס הראיות 15

והאסמכתאות שהוגשו בפניי על ידי הצדדים, הן במהלך שמיעת הראיות, והן 16

בסיכומים בכתב ובעל פה. 17

רקע עובדתי 18

.16 התובעת , 1 הילדה, נולדה ביום 25.3.95, והיא כיום סמוך ליום הולדתה ה-19 .17

.17 נכותה הרפואית של הילדה, הוכרה כנכות נוירולוגית ותפקודית בשיעור של 20

%100, ונקבעה, על פי תקנה 34ז לתקנות המוסד לביטוח לאומי, בחוות דעתו 21

של פרופ’ אברהם עורי, מנהל המחלקה לשיקום נוירולוגי בבית החולים שיבא, 22

המומחה הרפואי מטעם התובעים. לדרגת נכות זו הסכים אף המומחה הרפואי 23

מטעם הנתבעים “ד, ר ראובן לנגר. אין מחלוקת, כי הנכות הרפואית של %24 100

יוצרת נכות תפקודית של %100, כך שלגבי התובעת, הנכות הרפואית 25

והתפקודית – זהות . 26

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 5

.18 הילדה, החלה לימודיה בגן פרטי מיוחד, והמשיכה בהם בגן אקי” (ם השייך 1

לאגודה לאומית לקימום אנשים עם פיגור שכלי בישראל ). 2

כיום, לומדת הילדה בבית הספר … ב…, השייך למערכת החינוך המיוחד. 3

במערכת זו, תמשיך הילדה עד גיל . 4 21

ביתר היום, מעבר לשעות הלימודים הללו, המסתיימים בשעות אחרי 5

הצהריים, נמצאת התובעת בבית הוריה (כולל, כמובן, בשעות הערב והלילה, 6

שבתות וחגים, וחופשות מבית הספר ). 7

ראשי הנזק מטעם התובעים 8

.19 ראשי הנזק אותם מבקשים התובעים, ואשר חושבו על ידם במסגרת תחשיבי 9

הנזק מטעמם, הינם ראשי הנזק הבאים : 10

.א אובדן שכר בגין פגיעה בעבודתה של התובעת , 2 אמה של הילדה – סכום 11

של 4,807 ₪ לחודש, ובמצטבר לגבי העבר, סכום של 12 ,₪ 1,510,410

ולגבי העתיד – סכום של 13 .₪ 452,734

ב. אובדן שכר בגין פגיעה בעבודתו ובשכרו של התובע , 3 אביה של הילדה, 14

לגבי העבר – סכום של 403,186 ₪, ואילו לגבי העתיד – סכום של 15

16 . ₪ 3,047,233

ג. עלויות מעבר הדירה וההפרש בתשלומים החודשיים בגין החזקת 17

הדירה הנוכחית – סך הכל סכום של 894,273 ₪. עלויות הדיור 18

המבוקשות לעתיד, עומדות על סך של 19 . ₪ 667,105

. ד הוצאות רפואיות לעבר (תרופות וטיפולים -) סכום של 20 .₪ 312,994

ההוצאות הרפואיות המבוקשות לעתיד, עומדות על סכום של 21 850,000

22 .₪

.ה בגדים וחפצים הרוסים לעבר ולעתיד – סכום של 23 .₪ 550,000

.ו הוצאות מיוחדות – סכום של 24 ₪ 120,367

.ז עזרת הזולת (בני המשפחה ואנשי מקצוע -) סכום של 25 . ₪ 181,209

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 6

ח. אובדן שכר של התובעת , 1 הילדה, לעתיד – 1 . ₪ 2,209,651

.ט אובדן הנאות צבא – 2 . ₪ 114,860

.י עזרת הזולת לעתיד (מהיום ועד סיום תוחלת חייה של הילדה -) סכום 3

4 . ₪ 4,937,671 של

.יא אפוטרופוס ומנהל כספים – סכום של 5 . ₪ 750,000

.יב הוצאות נסיעה לעתיד – 6 . ₪ 1,000,000

.יג עזרה פסיכולוגית לבני משפחתה של הילדה – 7 . ₪ 300,000

.יד כאב וסבל ואובדן הנאות חיים לתובעת -8 . ₪ 1,950,000 1

.טו כאב וסבל לתובעת -9 ₪ 780,000 2

.טז כאב וסבל לתובע – 10 . ₪ 780,000 3

.יז דיור המותאם לצרכיה של הילדה, כאשר היא תגיע לבגרות – 11 600,000

12 . ₪

13

ראשי הנזק מטעם הנתבעים 14

.20 ראשי הנזק אותם מציעים הנתבעים, אם תדחנה טענותיהם בנוגע להעדר חבות 15

(שהועלו כבר ברע”א 5712/08 הנ , )ל” ואשר חושבו על ידם במסגרת תחשיבי 16

הנזק מטעמם, הינם ראשי הנזק הבאים : 17

א. הפסד שכר לעבר ולעתיד לתובעת – 18 ₪ 70,000 2

.ב הפסד שכר לעבר ולעתיד לתובע – 19 ₪ 50,000 3

.ג הוצאות רפואיות וטיפולים לעבר ולעתיד – 20 ₪ 50,000

.ד עזרת הזולת לעבר – 21 ₪ 50,000

.ה הפסד השתכרות לתובעת 1 לעתיד – 22 ₪ 2,182,679

.ו עזרת הזולת לעתיד – 23 ₪ 1,846,336

.ז עלויות דיור – 24 ₪ 80,000

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 7

.ח טיפולים פסיכולוגיים לבני המשפחה – 1 ₪ 10,000

.ט כאב וסבל – 2 ₪ 550,000

3

דיון והכרעה 4

טענת הנתבעים לחיוב בגין פגיעה באוטונומיה בלבד 5

.21 הנתבעים העלו שאלה עקרונית (עמ 1′ לסיכומים). בשאלה זו תהו על החובה 6

להעמיד את התובעת במצב של חיים ללא מום. לטענתם, קיימת סתירה 7

מובנית: מחד גיסא, הכרה בהולדה בעוולה, כעילה נזיקית; ומאידך גיסא, 8

העמדת מצבו של היילוד כאילו, אלמלא הנזק שברשלנות, היה נולד ללא מום . 9

.22 הפיתרון לדילמה משפטית ומוסרית זו, מונח, לדעתם של הנתבעים, בפסיקה, 10

לפיה עוולת הנתבעים היחידה הינה הפגיעה באוטונומיה של העובר הפגום, 11

וביכולת הבחירה העומדת לו (באמצעות הוריו) שלא להיוולד כלל. לטענתם של 12

הנתבעים, בגין ראש נזק זה, של פגיעה באוטונומיה, פסקו בתי המשפט 13

סכומים של עד 14 . ₪ 250,000

.23 לשאלה זו השלכות גם ובעיקר בסוגיית קביעת כושר השתכרותה העתידי של 15

התובעת.למרות שהדיון בנפקות ספציפית זו התייתר, משום שהצדדים הגיעו 16

ביניהם להסכמה, אני מוצא לנכון להשיב לטענתם זו של הנתבעים, ולו ורק 17

כדי להסביר אה העיקרון המנחה שעמד בפניי, בבואי לפסוק את גובה חיובם 18

של הנתבעים . 19

.24 הדילמה אותה העלו הנתבעים היא זאת: המצב שטרם ביצוע העוולה הוא מצב 20

בו לא הייתה נולדת התובעת כלל. מצב זה לא היה מסוגל להביא לתוצאות 21

שמביאה לידתו של ילוד בריא לחלוטין, דוגמת משכורת המגיעה לו חלף יגיע 22

כפיו, או הנאות מסוימות, התלויות בבריאותו. ממילא, פיצויים מאת המזיק, 23

לא יבואו בגין אובדן נתונים אלו. הנתבעים, משכך, אינם חייבים בשיפויה של 24

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 8

התובעת בכל אותם ה”רווחים” שהייתה עשויה להשיג, אילו נולדה בריאה 1

כאחד האדם. 2

.25 שאלה זהה, עלתה לדיון ב “ע א 518/82 “ד ר רינה זייצוב ‘ נ שאול כץ, “פד י מ ) 3 )2

(85 להלן – “פרשת זייצוב”) והייתה שנוייה במחלוקת לבין גישתה של המשנה 4

לנשיא השופטת מרים בן פורת לבין גישתו של השופט – כתוארו אז – אהרון 5

ברק, אשר התקבלה כהלכה הקובעת, ומאז לא נשתנתה (הנתבעים, בעמ 6 ‘2

לסיכומים מטעמם, מציינים כי שאלה זהה עומדת כיום לפתחו של בית 7

המשפט העליון בע”א 3856/09 ס.ע ‘ נ. קופ”ח, אך טרם הוכרעה. מיותר לציין 8

כי במצב דברים זה, ההלכה הקובעת, היא ההלכה הקיימת). 9

.26 כך הסביר השופט – כתוארו אז – אהרון ברק, את הדילמה שביישום מטרת 10

דיני הנזיקין של השוואת המצב הנוכחי למצב שטרם ביצוע העוולה, כאשר 11

מדובר בעוולה שאלמלא קיומה, לא היה הניזוק בא לעולם (פיסקה 20 לפסק 12

הדין בפרשת זייצוב; ההדגשות הוספו): 13

“התרשלות הרופא יצרה סימולטאנית את המום והחיים 14

גם יחד, ללא כל אפשרות של הפרדה. קיום המום מניח את 15

קיום החיים, והפיצוי על קיום מום חייב אף הוא להניח את 16

קיום החיים. אמת הדבר, חיים ללא מום לא היו אפשריים 17

אפילו פעל הרופא בזהירות, אך משפעל ללא זהירות הוא 18

יצר חיים במום. נזק זה אין להעריך בהשוואה לאי-חיים 19

(שכן הערכה זו מעריכה את החיים עצמם , ) אלא בהשוואה 20

לחיים ללא מום (שכן הערכה זו מעריכה את המום 21

שבחיים, הוא הנזק לו אחראי הרופא). סיכומו של דבר: 22

זכותו של הקטין היא, שאם הוא נולד חי, חייו יהיו ללא 23

מום שהוטל בו בהתרשלות רפואית. הנזק, שההתרשלות 24

גרמה לו ושהרופא אחראי לו, אינו בעצם מתן החיים (שכן 25

אין לו לקטין זכות לאי-חיים) אלא במתן חיים פגומים. 26

מכאן, שבמהותו נתפס נזק זה לא על-פי השוואת החיים 27

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 9

במום לאי החיים אלא בהשוואת החיים במום לחיים ללא 1

מום”. 2

.27 התוצאה המעשית של גישה זו, היא הצורך לפצות את התובעת בגין סיבלה, 3

הוא הנזק הנגרם לה. סבל זה נמדד בהשוואה לחיים ללא מום, לא משום 4

שהתובעת הייתה יכולה לחיות חיים כאלו, אלא משום שזהו המדד היחיד בו 5

ניתן להעריך את גודל סיבלה . 6

.28 כך יישם את דבריו, השופט ברק (שם, בפיסקה 22 לפסק הדין בפרשת זייצוב): 7

האם גישתי עולה בקנה אחד עם תורת הפיצויים? כידוע, 8

מקובלת במסגרת תורה זו הגישה, כי מטרת הפיצויים היא 9

להחזיר את המצב לקדמותו (10 ( , restitutio in integrum

כלומר, להעמיד את הניזוק באותו מצב, שבו היה נתון 11

לאחר מעשה העוולה, לולא מעשה העוולה ( “ע א 12 ;237/80

“ע א 357/80). נוסחה זו מניחה איפוא, כי לולא מעשה 13

העוולה היה בנמצא ניזוק . 14

אך בענייננו, לולא מעשה העוולה לא היה ניזוק קיים כלל. 15

-על כן אין להעמיד כמטרת הפיצויים את החזרת המצב 16

לקדם-עוולה (מטרה, שעליה נמתחה ביקורת קשה 17

במסגרת הקונוונציונאלית עצמה), אכן, עניין לנו בסוגיה 18

מיוחדת במינה “sui generis -” הדומה במקצת לסוגיית 19

היזם בחברות – המחייבת גמישות מסוימת. אך גמישות זו 20

מופעלת במסגרת העיקרון הכללי, כי מטרת הפיצויים היא 21

ליתן לניזוק תרופה שיהא בה כדי לפצותו על הנזק שנגרם 22

.לו 23

בענייננו, משמעותה של מטרה זו היא להעמיד את הניזוק 24

באותו מצב, שבו היה נתון אילו נולד ללא מום… אכן, עניין 25

לנו במצב חריג ויוצא דופן – לפני ההתרשלות לא היה ניזוק 26

וההתרשלות שהזיקה יצרה גם את הניזוק – המחייב 27

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 10

התאמת הדין הרגיל של ‘השבת המצב לקדמותו’ לקיומו 1

של מצב מיוחד זה. התאמה זו נעשית במסגרת תורת 2

הפיצויים הרגילה, ולא מחוצה לה”. 3

.29 לאמור: פיצוי זה יכול לבוא באופנים שונים, אם על ידי שיפור איכות חייה של 4

התובעת, במידת הניתן, ואם על ידי שייפויה באותם סכומי כסף, אשר היו 5

עשויים להגיע אליה כמשכורת, במסגרת עבודתה. סכומים אלו מגיעים לה, 6

משום שהם מהווים חלק מאותו קיום חסר, אשר נגזר עליה בגין רשלנותם של 7

הנתבעים . 8

.30 המשמעות האופרטיבית של דברים אלו (לאחר שציינתי כי הצדדים כבר הגיעו 9

להסכמה מעשית ביניהם לגבי גובה הפיצוי בגין ראש הנזק של אובדן הכנסה, 10

אשר ישולם לתובעת , ) היא, כי ביסוד קביעותיי, תעמוד המטרה של שיפור 11

איכות חייה של התובעת, ככל שניתן להשיג באמצעיים כספיים. 12

האם תתגורר הילדה בביתה או במוסד המותאם לצרכיה? 13

.31 במסגרת זו, של הניסיון להתחקות אחר טובתה של הילדה, בהעדר האפשרות 14

לשמוע דעתה בעניין זה, טוענים התובעים כי טובה זו דורשת שתתגורר בביתה, 15

בקרבת הוריה ומשפחתה התומכת, גם בהגיעה לבגרות, וזאת מן הטעמים 16

הבאים: 17

א. הילדה אינה נזקקת לחיי קהילה או מסגרת חברתית רחבה יותר מאשר 18

הוריה. היא איננה יוצרת קשרים עצמאיים, והעדר חברה לא נחשב 19

בעיניה כחיסרון כלל. 20

. ב הילדה אינה מסוגלת לבטא את צרכיה או את חוסר שביעות רצונה 21

באופן המובן לאחרים, ויש חשש כי במסגרת קבוצתית וללא פיקוח 22

צמוד מצד הוריה תיפגע הילדה, אם פגיעה מינית או אחרת, ואם פגיעה 23

הנגרמת בשל הזנחה שמקורה בחוסר מודעות למצוקותיה. הוריה של 24

הילדה, מטבע הדברים, עירניים לכל שינוי בהתנהגותה, מודעים 25

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 11

לצרכיה, והוכיחו מסירות רבה לצרכים אלו. בנסיבות אלה, הסיכוי 1

לפגיעה כגון זו המתוארת, הינה מזערית . 2

. ג איכות חייה של הילדה תלויה רבות בסביבתה המוכרת. כל יציאה 3

מהשיגרה נתפסת על ידה כאירוע קשה וטראומתי. טענה זו מגובה על 4

ידי התובעים בדוגמאות מאפיינות לרוב, ובהן העובדה שהילדה אינה 5

מוכנה לעשות את צרכיה אלא בביתה שלה, והתנהגותה של הילדה, 6

כאשר היא יוצאת, מכל סיבה שהיא, מסביבתה המוגנת ומביתה, או 7

, אז היא חוזרת ומבקשת: “לחזור הביתה “. 8

.32 את התרשמותי האישית מן התובעת, הילדה, אשר באה לאולם בית המשפט, 9

ביום 6.3.11, ביטאתי בעמ’ 87 לפרוטוקול הדיון : 10

“היא הצליחה לבטא את שמה אך חזרה על רעיון אחד 11

מספר פעמים רב… קשה היה ליצור איתה קשר ולדבר על 12

נושא אחר… בכל רגע שהרגישה קצת חוסר ביטחון פנתה 13

לעזרת אביה ואמה… חלק מהזמן דיברה עם עצמה. גם 14

בזמן שהכתבתי את הפרוטוקול היא דיברה עם עצמה 15

וחזרה על כך שרוצה לחזור הביתה”. 16

.33 אני סבור, בין היתר, על סמך התרשמות זו, כי בטחונה של הילדה תלוי הרבה 17

בביתה, בו מלווה הילדה, דרך קבע, על ידי הוריה. במוסד, מותאם למגבלותיה 18

ככל שיהיה, יש תחלופה שכיחה של הצוות המטפל, דבר שבמקרה של הילדה, 19

ומשום המבנה הנפשי שלה, עלול להיתפס על ידה כאירוע טראומתי, אשר יפגע 20

בבטחונה בסביבתה המוכרת . 21

.34 בנוסף, טוענים התובעים כי עובדתית, לא נמצא מוסד המתאים לצרכיה של 22

הילדה, וכי מראיות הנתבעים נעדרים נתונים בפריסה ארצית או אזורית 23

בנושא זה. 24

.35 המוסד היחיד אליו הופנו התובעים, על ידי מר האס, המומחה מטעם 25

הנתבעים, אינו מתאים לצרכיה של הילדה, משום שהוא ממוקם במרחק רב 26

מבית הוריה של הילדה, ומכיוון שהחוסים נמצאים שם בקבוצות של 27 10-12

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 12

איש; ואילו היום, במוסד הלימודי בו הילדה מבקרת, אחד מאנשי הצוות 1

מוצמד בדרך כלל לילדה הילדה . 2

.36 כדוגמא לכך שהמוסד המוצע אינו מסוגל למלא כיאות את צרכיה של הילדה, 3

טוענים הוריה, כי אחת מהנאותיה היחידות של הילדה היא הרחיצה באמבט. 4

מניעת הנאה זו מהילדה, משולה לגזילת כבשת הרש של ההנאות המעטות 5

שעוד נותרו בחייה של הילדה; ואילו במוסד, המוצע על ידי המומחה מטעם 6

הנתבעים, קיימות מקלחות משותפות המיועדות לרחצה, אשר אינן מתאימות 7

לרחצה באמבטיה, האהובה כל כך על הילדה . 8

.37 למצער, טוענים התובעים כי טובתה של הילדה, כאשר לא יהיה עוד בכוחם של 9

התובעים עצמם, הוריה של הילדה, לדאוג לרווחתה (אם מפני שצרכיה של 10

הילדה, כמבוגרת ישתנו, ואם מפני שמסוגלותם של הוריה, תפחת במשך 11

השנים , ) הרי שטובתה של הילדה תדרוש גם אז כי לא תורחק מן הבית, אלא 12

תתגורר סמוך ככל הניתן לדירתם של הוריה, עם מטפל שיהיה אמון על הדאגה 13

לצרכיה. 14

.38 טענותיהם של הנתבעים, בהקשר זה, נחלקות לשניים : 15

ראשית, טענה פרוצדוראלית, לפיה התובעים שינו חזית, כאשר טענו שהם 16

רוצים שהילדה תתגורר בבית סמוך לביתם, ולא בביתם ממש. 17

הטענה השנייה, לגופו של עניין, היא, כי מגורים בדירה סמוכה לדירתם של 18

ההורים יהווה סתירה למטרה המוצהרת, של הותרתה של הילדה במסגרת 19

משפחתית חמה, משום שדירה נפרדת, צמודה ככל שתהיה, איננה ממלאה את 20

הפונקציה של משפחה חמה, ואין עדיפות מבחינה זו, לדירה נפרדת על פני 21

מוסד מתאים . 22

.39 בהמשך לקו מחשבה זה, טוענים הנתבעים, כי יש לילדה את מירב הזמן 23

להסתגל לכל שינוי שכורח המציאות יכפה עליה, בסופו של דבר מ. שכך, יש 24

לאפשר לה לצאת למוסד כבר מגיל (21 הגיל בו מסתיימת המסגרת הלימודית 25

לבעלי מוגבלות, בדומה למוגבלותה של הילדה , ) ולא להשהות את יציאתה לגיל 26

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 13

מאוחר יותר, משום שהשהייה זו תפגע בה ובהסתגלותה למקום החדש בו 1

תשהה . 2

.40 לגבי טענתם המקדמית של הנתבעים, בעניין שינוי החזית מטעם התובעים, 3

אני סבור כי אין הדבר כך. מראש, טענו התובעים כי בכוונתם להניח לילדה 4

לגור בביתם, ככל שיתאפשר להם, מבחינה כלכלית, נפשית או אחרת. אם יהיה 5

צורך לשנות מצב זה, הרי שהאלטרנטיבה המועדפת עליהם היא חלופת הדיור 6

הצמוד. אינני רואה בכך שינוי חזית . 7

.41 אציין עוד, כי גם אם תמשיך הילדה להתגורר בביתם של הוריה, יהיה צורך 8

בשינויים מבניים מסוימים לפחות, כדי לאפשר את מגוריה במקום. עלות 9

שינויים אלו, דומה מאוד לעלות הנוספת שתהיה ברכישת דירה צמודה עבור 10

הילדה . 11

.42 אגש לבחינת הדברים, לגופם . 12

.43 המומחית מטעם בית המשפט “ד, ר אסתר גלילי-ויסטוב, מנהלת היחידה 13

לפסיכיאטריה לילד ולמתבגר, בבית החולים הדסה, עין כרם, ירושלים, כתבה 14

בחוות דעתה, את הדברים הבאים (עמ’ 2-3 לחוות הדעת, מיום 15 :(4.3.2009

ל” [ילדה] חרדות רבות ושונות, בניהם פחד מבעלי חיים 16

ומאנשים זרים. היא מתקשה מאוד בשינויי שגרה … יש 17

יסוד סביר להניח שברבות השנים יהיה גם צורך למצוא 18

מסגרת חיים תומכת מחוץ לבית המשפחה ” 19

.44 בשאלות ההבהרה, שנשלחו למומחית הנ ל” , ביום 12.3.09, על ידי ב”כ 20

התובעים, נכללו השאלות הבאות : 21

א. האם נכון שהטיפול הטוב יותר לילדה הוא בביתה (? שאלה מס’ ;)22 13

. ב האם נכון שמבחינה זו (וכן לאור העובדה שהילדה אינה מסתדרת עם 23

שינויים) שהילדה תמיד תהיה צמודה למערכת המשפחתית (בתוספת 24

עזרה) (שאלה מס’ 25 .( 14

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 14

.45 התשובות לשאלות אלו, על ידי המומחית מטעם בית משפט, היו כדלקמן : 1

לגבי שאלה מס’ 13: “בוודאי בשלב זה. על פי מצבה והתבגרותה הנושא צריך 2

להיבדק בהמשך”. 3

אשר שאלה מס’ , 14 הייתה תשובתה של המומחית: “נכון, אלא אם יהיה צורך 4

בהעברה למסגרת מוסדית” . 5

.46 מדברי המומחים, ומהתנהגותה של הילדה כפי שתוארה בפניי וכפי שנחזתה על 6

ידי בביקורה, ביום 6.3.11, באולם בית המשפט, אני מסיק, כי טובתה של 7

הילדה כיום, היא בוודאות, להתגורר בביתה, במסגרת משפחתית חמה 8

ותומכת. ואילו לגבי העתיד – ככל שהילדה תתבגר או שצרכיה ישתנו, נקודה 9

זו מוטלת בספק, והיא, אולי, תדרוש בחינה נוספת. אולם, חובה עלינו למצות 10

את הדיון ולהכריע בכל הסוגיות בפסק דין זה (פרט לאפשרות של תשלומים 11

עיתיים, שהיא יחסית נדירה, ועשיתי בה שימוש רק במקרה יחיד וחריג, שבית 12

המשפט העליון אישר; ראה א.ת: . 3292/01 שבתאי רמי ‘ נ שמעון יעקב (13 ( ; 2005

“ע א 10532/05 רמי שבתאי ‘ נ יעקב שמעון (2007 , ) מפי המשנה לנשיא השופט 14

אליעזר ריבלין, שלדבריו הסכימו השופטים אשר גרוניס וסלים ג’ובראן. אינני 15

סבור, כי המקרה שבפניי נכלל באותו חריג, המחייב פיצויים עיתיים. לטעמי, 16

יש לפסוק, כמקובל, סכום חד פעמי ו, בכך לסיים את המשפט ). 17

.47 אין בידי לדחות את הוודאי מפני הספק. הותרתה של הילדה בביתה, בחיק 18

משפחתה, הינה בגדר טובתה הוודאית כיום, ובעתיד הקרוב. ככל שלא ישתנה 19

המבנה הנפשי של הילדה, הרי שסביר להניח שטובתה תמשיך להיות במסגרת 20

המשפחתית, ובמקום המוכר לה . 21

.48 משפחתה מביעה נכונות להותירה בבית, למשך אריכות ימים ושנים, ככל 22

שיעמוד להם כוחם של ההורים (מה שאין כן במקרים אחרים, בהם הצורך 23

בחלופה מוסדית נובע גם מהעדפותיהם של בני הבית ). 24

.49 אני סבור, כי בנסיבות אלו, של וודאות לגבי טובתה של הילדה במגורים 25

בביתה, כיום, כאשר לגבי העתיד, הדבר נתון בספק, ובהתווסף נתון זה לכך 26

שמשפחתה הקרובה הביעה נכונות להמשיך ולטפל בה במסגרת ביתית, הרי 27

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 15

המסקנה הבלתי נמנעת, היא, כי יש לאפשר לילדה את הטיפול המיטבי שהיא 1

יכולה לקבל בביתה, המוכר לה, על ידי הוריה, או בדירה סמוכה . 2

.50 אני מודע לכך שטיפול מיטבי זה דורש משאבים גבוהים יותר, מהמשאבים 3

הנדרשים לצורך השמתה של הילדה במוסד. אך, משאבים כספיים אלו אינם 4

מהווים נימוק לגיטימי, במסגרת השיקולים של דיני הנזיקין, בדרך שתמנע את 5

טובתה של התובעת . 6

.51 אני קובע, אם כן, כי טובתה של הילדה דורשת כי היא תמשיך להתגורר עם 7

הוריה עד להגיעה לגיל 21, עת היא ממשיכה ללמוד באותו מוסד, שבו היא 8

לומדת היום. או אז, או במועד מאוחר יותר, ככל שיהיו מסוגלים בני הבית 9

לשאת את המגורים המשותפים, תעבור הילדה להתגורר בצמידות לבית 10

הוריה, בלווית מטפל צמוד. העלות המוטלת על הנתבעים, בהקשר זה, היא 11

ההפרש שבין דירת המגורים שהייתה הילדה רוכשת אילו הייתה בריאה, ככל 12

האדם, לבין דירת המגורים המותאמת (מבחינת המיקום) לצרכיה . 13

.52 הנתבעים מחויבים רק בתשלום הפרש כלשהו בגין עלות החדר הנוסף שיוקצה 14

למטפל שיתגורר עם הילדה בדירה, וזאת, מכיוון שאילו הייתה הילדה ילדה 15

נורמלית לחלוטין, הסבירות היא שהייתה רוכש דירה שהייתה מיועדת להקמת 16

משפחה, בהמשך. החדר הנוסף, ישמש את המטפל אשר יתלווה אליה (עדיין 17

ללא קביעה בדבר מספר השעות שישהה המטפל עם הילדה, או בדבר 18

המאפיינים הנדרשים ממטפל זה). 19

.53 אופייה של דירת המגורים הנדרשת, מתוארת בחוות דעתה של המומחית 20

מטעם הנתבעים, הגב’ מוריה כובשי (חוות דעת, מיום 26.11.09 , ) ולהבנתי, 21

מדובר בדירה סטנדרטית, בגודל של 75 מטר מרובע . 22

.54 גובה ההפרש, שבין הדירה שהייתה הילדה רוכשת, בכל מקרה, לצרכיה, לבין 23

הדירה הצמודה להוריה, אשר תאלץ לרכוש כדי להתמודד עם נכותה, עומד, 24

בהתאם לעמ 6′ בחוות דעתה הנזכרת של הגב’ מוריה כובשי, על כ – 14 מטרים 25

רבועים (חדר וחדר שירותים ורחצה), אשר ישמשו לצרכיה של המטפלת 26

הצמודה . 27

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 16

.55 בהתאם לחוות הדעת המומחה מטעם הנתבעים, שמאי המקרקעין מר יריב 1

סקרון, עומדת עלות חדר נוסף בדירה הממוקמת ברח’ …, בשכונת …., … 2

(מקום מגורי הוריה של הילדה, התובעים , )3- ו2 על סכום של 22,875 ₪ למטר 3

מרובע . 4

.56 עלות זו, במכפלת המטרים הרבועים הדרושים לצרכיה של המטפלת, עומדת 5

כיום על סך של 320,250 ₪. אני מגביה מעט את תקרת הסכום כדי לאפשר 6

לתובעת, להתאים את הדירה הנרכשת לצרכים האמורים, ככל שהדבר יידרש, 7

וכדי לכסות את העלות של רכישת הדירה דווקא בצמידות להוריה (כאשר 8

הסבירות היא שאילו הייתה הילדה ילדה רגילה, הייתה בהגיעה לבגרות, 9

רוכשת דירה אשר איננה בהכרח צמודה להוריה ). 10

אני מעמיד את הסכום שיושת על הנתבעים בגין ראש נזק זה על סך של 11

400,000 ₪. סכום זה, אותו צריך יהיה לשלם רק ביום 1.9.16 (סיום הלימודים 12

בגיל 21 ומספר חודשים , ) יהוון להיום, על פי חשבון שיערכו ב”כ הצדדים, שכן 13

פסק הדין ניתן היום (ינואר 14 .(2012

15

מטפל זר או ישראלי? 16

.57 לטענת התובעים, הילדה תזדקק למטפלים ישראלים, דוברי עברית, משום 17

שמעט התקשורת שהיא מסוגלת לקיים מתבצעת בשפה העברית . 18

נימוק נוסף לכך, הוא כי אחת מהנאותיה המרכזיות של התובעת, היא כי 19

יקריאו לה סיפורי ילדים. זאת, מסוגל לעשות רק מי שדובר עברית, במבטא 20

ברור, כדי שהתובעת תבין את הדברים. 21

הטיפול בילדה יכלול גם מעורבות בחיי היום-יום שלה, ועל כן, ידרוש מן 22

המטפל גם יכולת כתיבה בעברית . 23

.58 הנתבעים, מצידם, סבורים כי מאחר וצרכיה של התובעת נוגעים לפעילויות יום 24

יומיות, שעיקרן: משק הבית והשגחה, הרי שאין הבדל אם ישהה איתה עובד 25

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 17

ישראלי או עובד זר. עלותו של עובד ישראלי יקרה הרבה יותר מעלותו של עובד 1

זר. על כן, לטענת הנתבעים, התובעים מחויבים לצמצם את נזקם, ולהסתפק 2

בחלופה הזולה ביותר, מבחינתם, דהיינו: מטפל זר. 3

.59 מהעדויות ומהראיות שהובאו בפניי, נמצאתי למד כי צרכיה של התובעת אינם 4

מתבססים על פעולות טכניות בלבד; נראה לי, ממכלול הנתונים, כי צרכיה של 5

הילדה מבוססים, ויסופקו, בין היתר, בדרך של טיפול אישי חם, בדומה לכל 6

ילד בגילה המנטאלי של הילדה. סביר כי צרכים אלו לא ישתנו, גם בעתיד. , אך 7

מסוגלותם של הוריה לספק לה אותם, תשתנה ותפחת, ברבות השנים, למרבה 8

הצער. על כן, חשוב כי דווקא מטפל ישראלי אחד, ישהה איתה, ויספק את 9

צרכיה החומריים והפסיכולוגים, שכן הסבירות היא, כי הוא זה שיצטרך 10

להחליף את הוריה, לאחר מאה ועשרים שלהם, או בהגיעם לגיל שלא יהיו 11

מסוגלים פיזית לבצע את המטלות הקשורות והכרוכות בטיפול בתובעת (לא 12

הובאו כל ראיות על נכונותו וכישוריו של האח, ולטפל באחותו, התובעת, ולכן 13

לא הבאתי נתון זה בחשבון). 14

.60 גם בחוות הדעת המומחה מטעם הנתבעים, מר גדעון הס, מצוין כי על המטפל 15

(הזר) להיות דובר עברית (עמ 5′ לחוות הדעת, מיום 15.7.10). אני מסיק, כי 16

העברית של המטפל צריכה להיות ברמת תקשורת כזו, שהילדה תבין אותו. 17

.61 מקובלת עלי דעתה של המומחית מטעם התובעים, מוריה כובשי, אשר אמרה 18

את הדברים הבאים (עמ’ 25 לפרוטוקול, מיום 19 :(27.2.11

“הקשר שלה והקושי שלה הוא סביב התקשורת ובעצם מה 20

שאנחנו רוצים זה לקדם אותה כל הזמן סביב התקשורת. 21

הקשר גם שהיא יוצרת והדברים שהיא אוהבת, זה דברים 22

מאוד ישראליים תרבותיים. היא אוהבת, יש לה המון 23

ספרים, היא מכירה ספרים, היא יודעת לדקלם קטעים 24

גדולים מספרים באופן פרסברטיבי, שירים שהיא אוהבת 25

הם הרבה מאוד גם שירים בעברית, ובעצם כל מה שאני 26

רוצה, גם עבודה שתהיה מול המחשב, זה בעצם המון המון 27

המון עבודה שפתית שיש בה גם המון המון חלק מהעניין 28

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 18

הזה של תקשורת זה גם נושא תרבותי מאוד חזק ואין לי 1

ספק, על [הילדה], אני יכולה במקרים אחרים אפשר 2

להתווכח, אבל [הילדה] זה בדיוק אנשי, ילדי הקושי עם 3

התקשורת, הם הילדים הקלאסיים לזה שהם צריכים 4

אנשים דוברי עברית, גם שייצרו את הקשר הנכון 5

במסגרות, להמשיך את מה שקורה. זה לא רק לחייך 6

ולהיות נחמדה ולשרת אותה, יש כאן תפקיד מאוד מרכזי 7

למי שמטפל בה”. 8

.62 בעמ’ 26 לפרוטוקול, מיום 27.2.11, אמרה העדה האמורה : 9

“… וזה עדיין לא כמו שזה המטפל האישי שלה, שדואג 10

לה, שההורים מפקחים על הטיפול שלו, שהם יודעים 11

בדיוק מה הוא עושה ואיך הוא עושה. מאוד קל, עם ילדים 12

כאלה, עם בוגרים כאלה, כשהם קצת נכנסים, מכל שינוי, 13

הם נכנסים לחרדה, הם נכנסים לכעס ומאוד קל להיכנס 14

לתוך המעגל הזה שהם חרדתיים וזה בסדר, אז הפעם לא 15

נעשה את זה. ברגע שיש מישהו קבוע, מישהו מוכר, שהיא 16

מכירה אותו ולוקח ועושה והוא אחראי באמת שהטיפול 17

הזה ייעשה, הדברים נעשים אחרת”. 18

.63 בעמ’ 27 לפרוטוקול, מיום 27.2.11, בתשובה לשאלה קונקרטית, ענתה העדה, 19

הגב’ כובשי, כדלקמן: 20

“ש: ובאותה מידה את יכולה להבטיח לי שעובד זר לא יידע 21

לעשות את אותם דברים? 22

ת: אני חושבת שלא “. 23

24

.64 אף בעמ’ 33 לפרוטקול, מיום 27.2.11, נאמר כך, מפיה של העדה האמורה : 25

“ש: …כתוב באישור הרפואי שהיא נתנה בשנת 26 ,2000

הצפי בעתיד אינו מצביע על שיפור אפשרי משמעותי עבור 27

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 19

[הילדה], נראה כי תזדקק לסביבה מוגנת כל חייה ועזרה 1

מתמדת בפעילויות יום- יומיות פשוטות . 2

ת: סביבה מוגנת מבחינתי זה הבית וההורים ומשהו שיגן 3

ויעזור לה, זה לא אומר מוסד, מבחינתי. היא בהחלט, היא 4

לא תוכל להיות עצמאית, היא לא תוכל לגור לבד, היא לא 5

תנהל בעצמה את הכל . 6

ש: סביבה מוגנת, את מסכימה איתי שבעגה המקצועית 7

הכוונה היא לסביבה מוגנת , 8

ת: לא . 9

ש: במוסד, לא בבית . 10

ת: אני לא מבינה את זה ככה”. 11

12

.65 שוכנעתי בעמדת התובעים, כי הילדה תזדקק למטפלת ישראלית (דווקא 13

מטפלת ולא מטפל, משום הצורך לסייע לילדה אף בפעולות האישיות 14

והאינטימיות ביותר , ) המסוגלת לתקשר עימה, בשפה המובנת לה, ולענות על 15

צרכיה הפסיכולוגיים הבסיסיים ביותר. מטפלת זו, אמורה, בהדרגה, להחליף 16

את תיפקודם של הוריה של הילדה. מהתרשמותי האישית מהילדה, 17

ומהתנהלותה מול הוריה, הגעתי למסקנה כי התובעת זקוקה, מבחינה נפשית, 18

לדמות תומכת ומגנה, בדיוק כפי שזקוק לכך כל ילד בגיל הרך, גם אם מבחינה 19

כרונולוגית תהיה בגילאי ה-20 או ה-30 או אף ה-40 של חייה, ומעבר לכך. 20

21

מספר השעות בהן נזקקת הילדה לנוכחות מטפל 22

23

.66 התובעים מבקשים כי אקבע שהילדה זקוקה למטפל צמוד משך כל שעות 24

היממה, אף בלילה, משום שגם אז, מתעוררת הילדה ונזקקת לעזרה. 25

כך העידה האם , …, בעמ’ 62 לפרוטוקול, מיום 26 :27.2.11

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 20

“ש: ובלילה גם, כשהיא ישנה, אז היא יכולה לקום… ללכת 1

לבד? 2

ת: היא יורדת, , כן לבד, ואני שומעת אותה כמובן, קמה 3

אליה”. 4

.67 הנתבעים מצביעים על כך שאף בחוות דעת של פרופ’ אברהם עורי, המומחה 5

מטעם התובעים, לא נקבע כי הילדה צריכה סייעת צמודה . 6

, אך אין הדבר כן . 7

בעמ 2′ לחוות הדעת מטעם פרופ’ עורי נכתב במפורש כי צרכיה של הילדה, כפי 8

שרואה אותם פרופ’ עורי הם, בין היתר, אלה: “תלות מוחלטת בזולתה בביצוע 9

פעולות היום יום, כך שזקוקה להשגחה, טיפול וליווי בכל שעות היממה 10

לצמיתות”. 11

.68 הגב’ כובשי העריכה כי עלות החזקת המטפלת למשך כל שעות היום והלילה, 12

13 .₪ 19,500-24,000 הסכומים בין ,נעה

.69 עם זאת, אני סבור כי במשך הלילה, תוכל הילדה להסתפק במטפלת שהיא 14

עובדת זרה, שכן לאחר תקופת ההסתגלות, תוכל זו לספק לה את העזרה 15

המינימאלית הנדרשת לה, במקרה ותצטרך לבקר בבית השימוש, או כל צורך 16

אחר שיתעורר בשעות הלילה . 17

.70 עלות משמרת אחת של מטפלת ישראלית, עומדת בהתאם לחוות הדעת 18

האמורה של הגב’ כובשי, בהעסקה ישירה, על 6,500 ₪ לחודש. אני קובע אם 19

כן, כי הילדה תזדקק לשתי משמרות של מטפלות ישראליות, אך תוכל 20

להסתפק במשמרת אחת, לילית, של מטפלת זרה. העלות החודשית של מטפלת 21

זרה, במשמרת אחת, הינה נמוכה יותר, ואני אומד אותה בסך של 22 ₪ 4,500

לחודש. 23

.71 העלות החודשית, אשר תושת על הנתבעים תעמוד, איפוא, על סך של 24

17,500 ₪, מיום 1.9.16 (יום הגיעה של הילדה לגיל 21 וחצי, שהוא סיום 25

לימודיה המיוחדים , ) ועד סיום תוחלת חייה. גם סכום זה יש להוון (בהיוון 26

כפול , ) וזאת יעשו הצדדים בפסיקתא המשותפת שתוגש . 27

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 21

האם יש קיצור בתוחלת חייה של הילדה? 1

.72 הנתבעים מבקשים לקבוע כי תוחלת חייה של הנתבעת , 1 תקוצר ב – 10 שנים, 2

ותעמוד על 71 שנה בקירוב (במקום 82 שנה). בבקשתם זו, הם מסתמכים על 3

שאלות ההבהרה שהופנו מטעמם, ביום 15.3.09 , “לד ר גלילי ויסטוב, 4

המומחית מטעם בית המשפט . 5

.73 לצורך הדיון בבקשתם של הנתבעים, יש צורך לבחון את הניסוח המדויק בו 6

התבטאה המומחית מטעם בית המשפט, ואשר בהסתמך עליו, הסיקו 7

הנתבעים את מסקנתם בדבר קיצור תוחלת חייה של הילדה, התובעת . 8 1

.74 השאלות שנשאלו על ידי הנתבעים, בבקשת ההבהרה האמורה, מטעמם היו 9

כדלקמן : 10

.א למיטב ידיעתנו, ובהתאם לספרות הרפואית המקצועית, הפרעת 11

ההתפתחות מסוג PDD [ההפרעה ממנה סובלת הילדה] היא חלק 12

מהספקטרום של מחלות אוטיסטיות, האם נכון? 13

. ב האם את מסכימה עם קביעתו של ד”ר לנגר [המומחה מטעם 14

הנתבעים] שסבר כי התובעת סובלת מאוטיזם? 15

.75 תשובותיה של המומחית “ד, ר גלילי – ויסטוב (מיום 19.3.09) היו כי “קבוצת 16

התסמונות/הפרעות הנקראת הפרעות התפתחות כוללניות PDD כוללת 17

בתוכה אוטיזם” . 18

בתשובה לשאלה השנייה, השיבה המומחית כי “[הילדה] סובלת מתסמונת 19 X

שביר. חלק מהתסמינים המופיעים במצב זה הם כאלו המאפיינים אוטיזם. 20

האבחנה של אוטיזם היא אבחנה סימפטומולוגית ולא אתיולוגית. במקרה של 21

X שביר, מדובר בפגיעה עם אתיולוגיה כרומוזומלית ברורה. התסמונת 22

בחלקה דומה מאוד לאוטיזם, ובאופן מעשי מבחינה טיפולית באותם 23

התסמינים הגישה (החינוכית, התנהגותית ותרופתית) זהה”. 24

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 22

.76 אני סבור, כי אין צורך ביותר מציטוט זה כדי לדחות את טענתם של הנתבעים. 1

המומחית מטעם בית המשפט סיכמה דבריה בתשובה לשאלתם השנייה 2

(והמפורשת) של הנתבעים: הילדה אינה סובלת מאוטיזם במובן המקובל של 3

המילה, אלא מתסמינים, שהם, בחלקם, זהים לתסמיני האוטיזם . 4

.77 מכאן ועד ההיסק, שנובע מדבריה של המומחית מטעם בית המשפט כ, אילו 5

תוחלת חייה של הילדה קוצרה, הדרך רחוקה מאוד. 6

זאת נאמר, גם מבלי להתחשב, לעניין זה, בחוות הדעת של פרופ’ אברהם עורי, 7

המומחה מטעם התובעים, אשר קבע מפורשות בחוות דעתו (עמ 2′ לחוות 8

הדעת מיום 9.8.03 , ) כי לא צפויה פגיעה בתוחלת חייה של הילדה. 9

.78 אני קובע, אם כן, כי לא שוכנעתי מטיעוניהם של הנתבעים, ואיני רואה סיבה 10

לקבוע כי תוחלת חייה של הילדה קוצרה . 11

לכן, לצורך כל דבר ועניין, תוחלת החיים של התובעת היא ככל אדם אחר . 12

13

תרופות וטיפולים רפואיים 14

.79 התובעים טוענים, שסכום העלות החודשי של התרופות שהילדה מקבלת, עומד 15

על 650 ₪ בחודש. זאת, בהתחשב בכך שחלקם של הטיפולים סובסדו על ידי 16

קופת חולים, ולכן עלותם הייתה בגובה של 21 ₪ לביקור . 17

.80 סך עלות התרופות שהילדה מקבלת (כולל ריבית והצמדה , ) עד מועד הגשת 18

תחשיב הנזק המעודכן, עומד על 650) ₪ 44,185 ₪ בחודש). 19

.81 עוד מוסיפים התובעים ואומרים, כי בין השנים 1997 ועד 2007, קיבלה הילדה 20

טיפולים בקלינאות תקשורת. הטיפולים התבצעו פעם עד פעמיים בשבוע. 21

בממוצע, עומדת עלות הטיפול על 175 ₪ לטיפול. סך עלות הטיפולים + ריבית 22

מאמצע התקופה, על פי טענת התובעים, עומדת על סך של 23 . ₪ 210,046

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 23

.82 בין השנים 2000-2001, קיבלה הילדה טיפולי ריפוי בעיסוק, פעם בשבוע, 1

בעלות ממוצעת של 160 ₪ לביקור, וסה”כ + ריבית מאמצע התקופה, הסכום 2

עומד על סך של 3 . ₪ 26,242

.83 בין השנים 1996-1997, קיבלה הילדה טיפולים בדיבור וריפוי בעיסוק. טיפולים 4

אלו סובסדו על ידי קופת חולים, ועלותם מסתכמת ב 21 ₪, במכפלה של 5 52

שבועות לשנה, למשך שנתיים – 6 ₪ . 2,521

.84 הנתבעים מצידם, טוענים כי במסגרת היותה מבוטחת בקופת חולים, זכאית 7

הילדה לכל הטיפולים והתרופות הנדרשות לה מטעמים רפואיים. בנוסף, 8

מצביעים הנתבעים על כך שלא הוגשה מטעם התובעים, כל חוות דעת 9

המפרטת את התרופות הנדרשות לילדה, עקב מצבה הרפואי. לצורכי הפשרה 10

בלבד, מציעים הנתבעים פיצוי גלובלי בסך של 50,000 ₪, לעבר ולעתיד . 11

.85 אפתח בפירוט סכומי הנזק, אשר הוכח, לדעתי, כי התובעים זכאים לפיצוי 12

בגינם : 13

.א עלות התשלום למרדים, לצורך ביצוע טיפול שיניים לילדה. עלות זו 14

חורגת מעלות טיפולי השיניים הניתנים ברגיל גם לילדים בריאים. עלות 15

זו עומדת על 16 .₪ 2,500

עם זאת, אינני מוצא מקום לקבוע פיצוי בגין טיפול שיניים שעלותו 17

1,985 ₪. עלות זו, היא בגדר טיפול נורמלי וסביר לילד, בפרט שמדובר, 18

לפי דברי התובעים, על טיפול יחיד שהתבצע אחת לכמה שנים. אין 19

הנתבעים חייבים בפיצויי התובעים בגין הוצאות שהיו מוצאות על ידם, 20

גם עבור ילד רגיל . 21

.ב עלות הטיפולים המסובסדים על ידי קופת החולים ב 21 ₪ במכפלה של 22

23 77 פיסקה :ראה) ₪ 2,521 (- 1997 עד 1996 השנים בין) שבועות 52

לעיל ). 24

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 24

.ג עלות טיפולי קלינאות התקשורת, 1 אשר קיבלה הילדה במשך השנים

1997-2007, ועלות טיפ 2 ולי הריפוי בעיסוק שקיבלה הילדה בין השנים

3 . 2000-2001

לטענת התובעים סך עלות טיפולי קלינאות התקשורת, בצירוף ריבית מאמצע 4

התקופה, עומדת על סך של 210,046 ₪, ואילו סך עלות טיפולי הריפוי בעיסוק, 5

בצירוף ריבית מאמצע התקופה, עומד על סך של 26,242 ₪ (סך הכל : 6

7 .( ₪ 236,288

עלות טיפולים אלו הינה סבירה בעיניי, ותואמת את העתקי הקבלות שצרפו 8

התובעים לתחשיב הנזק מטעמם. על כן, אני פוסק כי הנתבעים ישפו את 9

התובעים בגין העלות המצטברת של הטיפולים המבוקשים (10 .( ₪ 236,288

.86 נספח ו לתחשיב הנזק, המכיל בתוכו את הקבלות על הוצאותיה הרפואיות של 11

הילדה, אינו כולל כלל הוצאות תרופתיות (אלא רק קבלות בגין הוצאות על 12

טיפולים משקמים כאלו ואחרים). נכונה גם טענת הנתבעים, לפיה התובעים 13

לא הציגו חוות דעת רפואית המפרטת את צרכיה התרופתיים של התובעת . 14 1

משכך, איני מקבל את הערכתם של התובעים לעניין ההוצאות שהוציאו לצורך 15

רכישת התרופות . 16

עם זאת, הסבירות היא כי לא כל התרופות מכוסות בסל הבריאות של קופת 17

החולים, וכי, בכל מקרה, היו לתובעים הוצאות שונות בשל רכישת המוצרים 18

הרפואיים (תרופות או כל תכשיר אחר , ) עבור הילדה . 19

בנסיבות אלו, אני אומד את ההוצאות הרפואיות בגין רכישת התרופות על 20

21 . לחודש ₪ 300

.87 חישוב הפיצוי המגיע לתובעים, בגין הוצאותיהם לרכישת התרופות להן הילדה 22

נזקקת, ייערך על ידי ב”כ הצדדים על פי הנחיות אלה : 23

.א עבור העבר, סכום גלובאלי של 24 . ₪ 50,000

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 25

.ב עבור השנים שמהיום (ינואר 2012) ועד סיום תוחלת חייה של הילדה, 1

על בסיס של 300 ₪ לחודש, על פי היוון שיערכו ב”כ הצדדים. 2

.88 התובעים מבקשים סכום נוסף, בגין הקושי לאכוף על הילדה לקבל טיפולים 3

הנדרשים לה מעת לעת. סכום זה מוערך על ידם בסכום של 30,000 ₪, לעבר 4

ולעתיד . 5

.89 פיצוי בגין הקושי לאכוף את הילדה לקבל טיפולים רפואיים, אינו ניתן בנפרד, 6

בדיוק כפי שלא ניתן פיצוי עבור “קשיי התקשורת עם הילדה” או “קושי 7

לשמור על ניקיונה האישי , ” על אף שקשיים אלו, לכל הדעות, הם קיימים . 8

הפיצוי בגין רכיבים אלו מגולם בפיצוי הניתן בגין ראש הנזק של עוגמת הנפש 9

(כאב וסבל) של הוריה של הילדה, ועל כן, איני רואה מקום ליתן כפל פיצוי 10

בעניין זה. 11

12

טיפולים פרא-רפואיים 13

.90 מחלוקת נוספת בין הצדדים, כוללת את מקבץ הטיפולים הפרא-רפואיים 14

הניתנים לילדה על ידי הוריה. כך, לדוגמא, לגבי שיעורי השחייה – הידרו- 15

תראפיה – שהילדה מקבלת . 16

.91 לטענת הוריה של הילדה, היות וזה הספורט היחיד שהתובעת מסוגלת לבצע, 17

וממנו היא נהנית, יש לספק לה אותו, הן כטיפול פרא-רפואי, של פעילות 18

גופנית המתחייבת מכך שהילדה הינה בעלת משקל כבד, והן כחלק מן המאמץ 19

להקל את תנאי חייה, ולאפשר לה הנאות מועטות, שהינן חלק מזערי מאלו 20

השמורות לנערות בריאות בגילה. 21

.92 התובעים מבקשים לקבוע כי שיעורים וטיפולים אלו יינתנו לילדה גם בהגיעה 22

לבגרות. בבקשתם, מסתמכים הם, על עדותה של הגב’ כובשי (המומחית 23

מטעמם של התובעים , ) הסוברת כי גם במסגרת הטיפול במבוגרים, יש צורך 24

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 26

בטיפולים רפואיים מתחומים שונים: מוזיקה, אומנות, חינוך מיני, ריפוי 1

בעיסוק, ריפוי בדיבור (עמ 8′ לחוות דעתה של הגב’ כובשי). 2

.93 הנתבעים, מאידך גיסא, טוענים כי שיעורים אלו (דוגמת שיעור ההידרו- 3

תרפיה) לא הומלצו לתובעים על ידי גורם מוסמך. במילים אחרות, לטענת 4

הנתבעים, הטיפולים המבוקשים אינם מחויבים מבחינה רפואית, אלא ניתנים 5

לילדה, על ידי הוריה, באופן וולנטרי . 6

.94 כל הטיפולים אשר הומלצו על ידי המומחה מטעם התובעת, פרופ’ עורי, ניתנים 7

לילדה במסגרת הלימודית בה היא מבקרת. מכיוון שכך, אף לדעתו של 8

המומחה הרפואי מטעם התביעה, אין היא זקוקה או זכאית לטיפולים פרא- 9

רפואיים כפולים. בעניין זה, מצביעים הנתבעים על עדותה של הגב’ מוריה 10

כובשי (עמ’ 3-5 לפרוטוקול הדיון, מיום 27.2.11 , ) שם אמרה המומחית, כי יש 11

לקבל את דעתו של המומחה הרפואי, פרופ’ עורי. 12

.95 יתירה מכך, גם אילו הייתה הילדה ילדה בריאה לחלוטין, סביר כי הוריה היו 13

מממנים לה חוגים שונים, ובכללם: שחייה. כך, שהוצאה זו אינה הוצאה 14

יוצאת דופן, ואינה נובעת ממוגבלותה של הילדה . 15

בנוסף, טוענים הנתבעים כי לא צורפו קבלות בגין אותם שיעורי שחייה. 16

.96 לעניין בקשתם של התובעים להמשך מתן שיעורים אלו, גם כאשר תגיע הילדה 17

לבגרות, מצביעים התובעים על עדות המומחית מטעם התובעים, הגב’ מוריה 18

כובשי, אשר אף היא עצמה טענה כי אין טעם בכך, משום שהתועלת בטיפולים 19

המדוברים מוגבלת לכל היותר לעשר שנים, ובהגיעה של הילדה לבגרות, לכל 20

הדעות, יחלפו אותן עשר שנים . 21

.97 מטעמים אלו, אין הצדקה, לדעת הנתבעים, כי העלות הגבוהה של טיפולים 22

ושיעורים פרא-רפואיים אלה תיפול על כתפיהם של הנתבעים, ולא כל שכן, 23

שאין הצדקה כי עלות זו תמומן על ידי הנתבעים, לאורך ימים ושנים . 24

.98 ראשית, אציין כי כל שאמרה הגב’ מוריה כובשי בעמודים הנזכרים לפרוטוקול, 25

הוא כי היא כפופה לדעתו של הפרופ’ עורי, ואין בסמכותה לומר דבר אחר. אין 26

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 27

המשמעות היא, כי עדה זו אישרה את דבריו של פרופ’ עורי, ואין בדבריה כל 1

הוכחה כגון זו שהנתבעים מבקשים לייחס להם . 2

.99 גם לעניין מוגבלותם של הטיפולים, וזה נושא שני, מעיון בפרוטוקול הדיון 3

המצוין, עולה כי גם כאן יש להעמיד את דבריהם של הנתבעים על דיוקם . 4

וכך היו דבריה של הגב’ מוריה כובשי (עמ’ 30 – ו 31 לפרוטוקול הדיון, מיום 5

6 :(27.2.11

“ש: את מסכימה איתי שהרמה הזאת מגיעה הרבה קודם? 7

בעצם, פרק הזמן של טיפול, של כל הטיפולים למיניהם, 8

ריפוי בדיבור, פיזיאוטרפיה, אישר את זה בפניי גם פרופ’ 9

עורי בעבר, שהטיפול הזה הוא קצוב זמן. אין אפשרות 10

לקבל טיפולים עד אין סוף ולראות שיפור עד אין סוף, זה 11

פרק זמן יחסית קצר , 12

ת: אני לא מסכימה עם הקביעה הזאת . 13

ש: את לא מסכימה ? 14

ת: כאחת שעובדת עם ילדים עם צרכים מיוחדים, העבודה 15

היא מאוד ארוכה וסיזיפית. זה לא כמו שאנחנו מכירים עם 16

הילדים שלנו, שאנחנו מלמדים אותם פעם פעמיים ושלוש, 17

ואז מתעצבנים כי זה לא עובר… אני לא מדברת על פעם 18

פעמיים ושלוש, אני מדברת על פרק זמן נניח של ארבע – 19

חמש שנים . 20

21 …

ש: היא ילידת 95′, היא בת 16. היום היא בת 16. את 22

מסכימה איתי שאם כך חלפו למעלה מעשר שנים, היא די 23

מיצתה את יכולות השיפור שלה מהבחינה הזאת? 24

ת: אני לא חושבת שהיא מיצתה…”. 25

26

100. כל שניתן להבין מדבריה של המומחית מטעם התובעים הוא כי עבודה עם 27

ילדים בעלי צרכים מיוחדים, כגון: הילדה, היא עבודה ארוכה ביותר, כאשר 28

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 28

תוצאותיה עשויות לבוא לידי ביטוי גם אחרי שנים רבות. אינני מוצא כי ניתן 1

להסיק אחרת על סמך דבריה אלו . 2

101. לעומת זאת, בעמ’ 32 לפרוטוקול האמור, המומחית מטעם התובעים, הביעה 3

דעתה, בנוגע למשך הטיפול המסוגל להיות לעזר לילדה, במילים אלה : 4

“ת: אני אומרת, אני, כמו שהמלצתי. אני חושבת שבגיל 5 21

אנחנו כבר הגענו לגיל של בגרות, ואז אני מקווה שהיא, 6

באמת יגיעו איתה ל – Plateau הזה של הבגרות באיזה 7

שהוא שלב ואני כן המלצתי על המשך הדרכה ועל המשך 8

מעקב, כי באמת הרבה פעמים מגיעים מטפלים חדשים, 9

הטכנולוגיה משתפרת ושיהיה מישהו כל פעם שייתן את 10

ההדרכה ואת ההכוונה הזאת”. 11

12

102. אני סבור כי הילדה מפיקה תועלת רבה גם מהטיפולים הפרא-רפואיים 13

הניתנים לה על ידי הוריה. טיפולים פרא-רפואיים, כשמם כן הם. הם אינם 14

מחויבי המציאות, באותה המידה שמחויבות התרופות השונות אותן הילדה 15

מקבלת. אך, אין לי ספק בתועלת שהילדה מפיקה מטיפולים אלו, לשיפור 16

מצבה הנפשי והמנטאלי. בהקשר זה, טיפולים ושיעורים אלו אינם יכולים 17

להיות מושווים לאלו שמקבל ילד רגיל מהוריו: ילד בריא מקבל את השיעורים 18

כהעשרה לימודית בלבד, ואילו מטרתם של שיעורים אלו בנוגע לילדה, היא 19

להביאה למקום קרוב יותר, מבחינה התפתחותית למקומו של הילד הבריא. 20

103. במאמר מוסגר אבהיר, כי אין באמור כדי קביעה כי הילדה זקוקה לדיור 21

מותאם במיוחד למצבה, אשר יאפשר לה את ההשתתפות בשיעורים 22

ובטיפולים האמורים . 23

104. לאור האמור, בהתאם לצרכיה של הילדה כפי שעלו מתוך הראיות והעדויות 24

שנשמעו בפניי, ולאור הנתונים, לפיהם התובעת מקבלת את רוב הטיפולים 25

הנדרשים לה (טיפולי קלינאות תקשורת, ריפוי בעיסוק, מוסיקה, לימודי 26

כישורי חיים בסיסיים , ) במסגרת הלימודית בה היא מבקרת (סעיף 6 לתצהירה 27

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 29

של התובעת 2, … [האם , ] מיום 9.12.09 , ) אני קובע, כי עד גיל 21 הנתבעים 1

יממנו שיעור שבועי אחד נוסף (שיעור ההידרו-תראפיה או שיעור אחר לפי 2

בחירת ההורים) בעלות של 400 ₪ לחודש (מימון זה יחול אף לעבר, מתחילת 3

שנת 2007, השנה בה החלה הילדה בשיעורי ההידרו-תראפיה). הצדדים יכללו 4

נתונים אלה, כולל חישוב ריבית אמצע התקופה, בפסיקתא שתוגש לחתימה . 5

105. החל מגיל , 21 הגיל בו תפסיק הילדה לבקר במוסד הלימודים בו היא מבקרת, 6

גם אם תלך ותפחת התועלת שבשיעורים פרא-רפואיים אלו, חלה עלות 7

הטיפולים 8

הפרא-רפואיים על הנתבעים . 9

לכן, תהיה זכאית התובעת לשיעור אחד בשבוע, בעלות של 400 ₪ לחודש, 10

למשך עשר השנים הבאות, היינו עד הגיעה של הילדה לגיל 31 שנה. 11

גם בעניין זה, יערכו הצדדים חישוב מהוון, שייכלל בפסיקתא שתוכן על ידם. 12

13

הוצאות מיוחדות נוספות לעבר 14

106. התובעים מבקשים את מימון שיעורי השחייה של הילדה, הניתנים לה, פעמיים 15

בשבוע, בעלות של 100 ₪ לשיעור. פיצוי בשל שיעורי השחייה ניתן במסגרת 16

הטיפולים הפרא-רפואיים, ואינני רואה הצדקה בפיצוי כפול . 17

107. גן פרטי: התובעים מבקשים, כי הנתבעים יחויבו בתשלום של עלות הגן הפרטי 18

בסך של 60,981 ₪ (כולל הצמדה וריבית). בנוסף, מבקשים התובעים את עלות 19

השתתפותה של הילדה משנת 2001 ועד היום, במועדונית בית הספר. עלות 20

הלימודים במועדונית היא 607 ₪ לחודש, ובסך הכל 21 .₪ 40,157

108. הנתבעים טוענים כי התשלום על הגן אינו שונה מן התשלום ששלמו ההורים 22

בגין הגן של אחיה של הילדה, ואין זו הוצאה שבאה בגין נכותה . 23

109. מעיון בעדותה של האם, התובעת 2, בעמודים 40-41 לפרוטוקול הדיון, מיום 24

27.2.11 עולה, כי אכן התשלום ששולם עבור הגן הפרטי בו ביקרה הילדה דומה 25

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 30

מאוד לתשלום ששולם עבור הגן הפרטי בו ביקר אחיה של הילדה. בנסיבות 1

אלו, מדובר בהוצאה שהיא סבירה עבור כל ילד רגיל (או לפחות ילד ברמת 2

חיים של הורי התובעת, התובעים 2-3 , ) ואיני מוצא מקום לפסוק פיצוי בגין 3

נזק נטען זה . 4

לא כן לעניין המועדונית, שעלותה בסך 40,000 ש” (ח נכון להיום) מקובלת עליי, 5

ואני מחייב את הנתבעים בתשלום זה. 6

7

עלויות דיור 8

110. התובעים מתארים כי כשנה לאחר לידתה של הילדה, התגוררה המשפחה ב… . 9

אולם ב, … חסרו לילדה מוסדות לימוד מתאימים לה, ובין היתר, היה על 10

התובעת 2 להסיע את הילדה בכל יום ממקום מגוריה ועד , … העיר היחידה בה 11

נמצא לילדה גן ילדים התואם את מוגבלותה (גן אקי”ם). נסיעות אלו נמשכו כ – 12

60 דקות לכל כיוון . 13

111. התובעים טוענים כי מטעם זה עברו להתגורר ב , … בשכנות להוריה של התובעת 14

2. בבניין בו הם מתגוררים כיום, קיימת גם בריכת שחיה, המאפשרת לילדה 15

פעילות גופנית והנאה, דבר המקל מאוד על הטיפול בילדה. 16

112. ההפרש בין מחירי הדירות, עומד לטענת התובעים, על סכום של 17 .₪ 760,000

, אך התובעים דורשים בגין ראש נזק זה סך של 500,000 ₪, בלבד. מעבר דירה 18

זה, לטענת התובעים, גרר אחריו הוצאות נוספות, כגון: תשלומי שכירות בזמן 19

הביניים, מהמועד בו נמכרה דירתם הראשונה ועד המועד בו נכנסו לגור 20

בדירתם השנייה (תשלומים אלו עמדו על סך של 37,000 ₪ לשנה). 21

113. בנוסף על האמור, מבקשים התובעים את ההפרש הנדרש מהם, כהוצאה 22

חודשית בגין החזקת הדירה ב… . סכום זה עומד, לטענת התובעים, על סך של 23

1,300 ₪ לחודש (סכום זה, כשהוא מוכפל ב – 109 חודשי מגורי התובעים 24

בדירה, בצירוף הצמדה וריבית, עומד על סכום של 25 .( ₪ 173,742

114. עלויות המעבר מגיעות, לטענת התובעים, לסכום של 26 . ₪ 127,000

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 31

115. הנתבעים טוענים כי אין לפצות את התובעים בגין צרכי הדיור שלהם בעבר, 1

וזאת מהטעם שגם המומחה מטעם התובעים, פרופ’ עורי לא ציין דבר לגבי 2

צרכים מיוחדים של התובעת בנושא דיור (כדוגמא מציינים הנתבעים כי 3

התובעים עברו לדירה בבניין בעל בריכת שחיה פרטית, על העלות הנוספת 4

שבדירה זו, בעוד שלא הוכח כי קיומה של בריכה פרטית נחוצה, משום 5

שהילדה ניידת, והיא מסוגלת להגיע עצמאית לכל בריכה אחרת). 6

116. עוד מציינים הנתבעים, כי מעבר הדירה היה בסמוך ללידת האח הצעיר יותר, 7

וסביר שלאירוע זה היה השפעה רבה על הצורך בקרבה להוריה של התובעת . 8 2

117. בישורת האחרונה, מצביעים הנתבעים על כל שהתובעים לא צירפו את חוזי 9

הדירות המדוברות, ולא הוכיחו, ולו בבדל הוכחה, את העלויות הנוספות להן 10

הם טוענים. 11

118. בנקודה זו, מקובלות עלי רבות מטענות הנתבעים: למרות שמדובר בנזקים 12

מיוחדים, המחייבים הוכחה פרטנית, התובעים לא פירטו פירוט מספק של 13

הגורמים או הפריטים, אשר מרכיבים את הנזק הנטען של 127,000 ₪ (עלויות 14

נלוות למעבר הדירה ). 15

119. כל שהבינותי לגבי סכום זה הוא, כי הוא כולל בתוכו סך של 37,000 ₪, עלות 16

שכר הדירה בזמן הביניים, בין מכירת הדירה הקודמת, לרכישתה של הדירה 17

החדשה. הסכום של 90,000 ₪ נותר עלום ומסתורי ונושא את השם “עלויות 18

מעבר הדירה”. גם חוזי המכר, הרכש, וחוזה השכירות הנטענים לא צורפו 19

לכתבי הטענות . 20

120. אציין, כי גם אילו היו מצורפים כל המסמכים האמורים, כנדרש וכראוי, הרי 21

שאינני מקבל את הטענה כאילו מעבר הדירה התבצע אך ורק בשל מוגבלותה 22

של הילדה. מכתבי הטענות (סעיף 21, עמ 5′ , לתחשיב הנזק מטעם התובעים, 23

מיום 14.7.08) עולה, כי מהיתרונות הגלומים בדירה הנוכחית נהנים אף שאר 24

בני המשפחה (בריכה, חניה צמודה, וכו ).’ 25

121. אני סבור, כי מעבר הדירה התבצע עקב מספר סיבות, שביניהן גם הנוחות 26

שאיפשרה דירה זו, ככל שהדבר קשור לטיפול בתובעת. ואולם, מן היתרונות 27

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 32

הגלומים בדירה ומהקירבה הפיזית להוריה של התובעת , 2 נהנים גם אחיה של 1

הילדה וגם ההורים, התובעים 3 2- ו . יש להניח, כי גם היתרונות הללו, מהם 2

נהנים, כאמור, שאר בני המשפחה, נלקחו בחשבון בעת ההחלטה על מעבר 3

הדירה . 4

122. מטעם זה, ומהטעם שלא הוכח בדרך הנדרשת על פי דיני הראיות, כל הנטען על 5

ידי התובעים, אני מחליט, בדרך האומדנא, לחלק את ההוצאות המבוקשות על 6

ידי התובעים בשלוש, כך שהתובעים יזכו לשליש בלבד מתוך ההוצאות 7

המבוקשות. חלוקה זו נעשית עקב כך שלמרות האמור, אני סבור כי מצבה של 8

הילדה היה גורם משמעותי למעבר הדירה, ובהתאם, הוצאו על ידי התובעים 9 2

3-ו הוצאות הקשורות בקשר ישיר לכך . 10

123. אציין עוד, כי בכלל הגדרת ה”הוצאות” אני כולל רק את ההוצאות המתקבלות 11

על הדעת, דוגמת רכישת הדירה היקרה יותר, ודמי השכירות ששולמו בזמן 12

הביניים א. , ך דברים אלה לא יחולו על אותו סכום של 90,000 ₪, הנטען להיות 13

הוצאות העברת הדירה, כאשר לא הוסבר ולא הוכח, מה פשרה של העלות 14

המדוברת, הגבוהה בצורה מוגזמת ויוצאת דופן מן המקובל. 15

124. לפיכך, הסכומים הבאים בחשבון לעניין זה הינם הסכומים הללו : 16

.א 500,000 ₪ – ההפרש שבין הדירות . 17

.ב 37,000 ₪ – שכר הדירה ששולם בגין זמן הביניים שבין מעברי הדירות . 18

.ג 3,600 ₪ – עלות התקנת הסורגים בחלונות הדירה . 19

ד. 144,970 ₪ – ההפרש הכספי בין תחזוקת הדירות כשהוא מוכפל ב – 20 109

חודשי מגוריהם בדירה. 21

22

125. הסכומים המשולמים כסכום חד פעמי (סכום ההפרש שבין הדירות + עלות 23

התקנת הסורגים בדירה , ) יישאו ריבית והצמדה מהמועד בו שולמו בפועל, 24

היינו: מועד כניסתם של התובעים לדירה – חודש יולי שנת 25 . 1999

126. הסכומים המשולמים למשך תקופת זמן ארוכה יותר (שכר הדירה וההפרש 26

הכספי בין תחזוקת הדירות , ) יישאו ריבית והצמדה ממחצית התקופה ועד 27

סופה . 28

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 33

127. הסיכום הסופי הוא, כי בראש נזק זה ישפו הנתבעים את התובעים בסכומים 1

הבאים : 2

. א 166,666 ₪ , בצירוף ריבית והצמדה מתחילת יולי 3 . 1999

. ב סכום של 12,333 ₪, בצירוף ריבית והצמדה מאז מחצית השנה בה 4

התגוררו התובעים בשכירות (ינואר 5 .( 1999

. ג 48,323 ₪, בגין הוצאות האחזקה הגבוהות. סכום שיישא ריבית מאז 6

מחצית התקופה בה מתגוררים התובעים בדירה ב… . 7

128. התובעים מציינים כי עלויות ההחזקה הגבוהות של דירתם, יימשכו ככל 8

הנראה עד הגיעה של הילדה לגיל , 18 והם חישבו עלויות אלו (כשהן מוכפלות 9

במקדם היוון ל – 54 חודשים) בסכום של 10 . ₪ 67,105

גם סכום זה, כקודמיו, יחולק בשלוש, והנתבעים ישפו את התובעים בסכום של 11

22,368 ₪ ש( ליש הסכום המבוקש, כולל מקדם ההיוון ). 12

גם בעניין זה, התרגום המדוייק של הכספים ייעשה בפסיקתא המשותפת . 13

14

הפסד השתכרות של הילדה מגיל 20 ועד גיל (67 גיל פרישה) 15

129. התובעים מבקשים פיצוי בגין הפסד השתכרות מלא של הילדה, ומשווים בכך 16

את מצבה לפוטנציאל ההשתכרות של אדם בריא (משכורת ממוצעת). דרישתם 17

של התובעים בהקשר זה היא ל – 8,056 ₪ בחודש . 18

130. הנתבעים, מצידם, פתחו טיעוניהם בכך שכפרו כליל בחיוב לפיצוי בגין ראש 19

נזק זה. לסימוכין ותמיכה בדבריהם ציטטו הנתבעים את דבריה של המשנה 20

לנשיא, השופטת מרים בן פורת, בפרשת זייצוב (המוזכרת לעיל בפיסקה , )21 25

לפיהם חיוב המזיק (הנתבעים) על בסיס ההשוואה בין אי הולדה לבין הולדה 22

של וולד בריא, מוביל לחוסר צדק. 23

131. הנתבעים לא האריכו בטיעונם זה, וטוב עשו, שכן ציטוט דעתה של השופטת בן 24

פורת, הינו ציטוט חלקי ביותר של פסק הדין, וכמוסבר למעלה (פיסקאות 25

26-28) דעתה של השופטת מרים בן פורת לא נקבעה להלכה, לא באותה פרשה 26

ואף לא לאחר מכן, והקו המכריע של הפסיקה מיישם את ההלכה כפי שנקבעה 27

על ידי השופט – כתוארו אז – אהרון ברק. 28

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 34

132. מכל מקום, חישוביהם של שני הצדדים ביחס לגובה הפסדי ההשתכרות של 1

הילדה, דומים מאוד האחד לאחר: התובעים הגיעו בחישוביהם לסכום של 2

2,209,651 ₪, בתחשיב הנזק מטעמם, הנכון ליום 18.3.09, ואילו הנתבעים 3

העמידו חישוביהם, בתחשיב הנזק מטעמם, הנכון ליום 3.5.09, על הסכום של 4

5 . ₪ 2,182,697

133. מכל מקום, ביום 5.4.11, הגישו הצדדים בפניי הודעה מוסכמת לנושא חישוב 6

הפסד השכר והפסד הנאות צבא המגיעים לתובעת 1. בהודעה זו העמידו 7

הצדדים את הסכום המוסכם ביניהם, בגין אבדן השכר, על סך של 8

9 .₪ 2,362,136

134. משכך, אני נותן תוקף להסכמת הצדדים ומעמיד את סכום הפיצויים בגין 10

הפסדי השכר המגיעים לתובעת 1 על הסכום האמור בהודעה המוסכמת 11

12 . 5.4.11 מיום ,מטעמם

135. את זכויותיה הפנסיוניות של הילדה, יש לקבוע בהתאם לצו הרחבה (נוסח 13

משולב) לפנסיה חובה , לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי -ז” 1957, אשר 14

אושר ברשומות ביום 27.9.2011. לפי צו הרחבה זה, החל מיום 1.1.12 לא יהיה 15

שיעור ההפקדות לפנסיה נמוך מ – %16 . 12.5

136. לפיכך, לסכום הפיצויים הנקבע חלף שכר עבודתה של הילדה, ייתווסף סכום 17

בשיעור של %12.5, כשהוא מהוון להיום. חובת תשלום זו תחול אף היא על 18

הנתבעים ו, הדבר ייכלל בפסיקתא המשותפת . 19

20

שכר בגין אובדן הנאות צבא 21

137. בהודעתם המוסכמת של הצדדים, מיום 5.4.11, הסכימו בניהם גם על גובה 22

הפיצוי בגין אובדן הנאות הצבא של התובעת 1. פיצוי זה הועמד על ידי 23

הצדדים על הסכום של 135,066 ₪. גם בעניין זה אני נותן תוקף להסכמת 24

הצדדים ומעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה, על הסכום האמור בהודעתם 25

26 . 5.4.11 מיום המשותפת

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 35

עזרת הזולת 1

138. הילדה זקוקה להשגחה משך רוב שעות היום. בחלקו של הזמן, מילאו הוריה 2

תפקיד זה, ובחלקו האחר נעזרו במטפלים שונים אשר הגיעו כדי לשהות עם 3

הילדה בשעות בהן הוריה אינם מסוגלים לעשות זאת . 4

139. בכלל כך, מבקשים התובעים להכיר בהוצאות שמרטפית שנאלצו להוציא בגין 5

השהייה עם הילדה, למרות גילה המבוגר. הוצאות אלו מוערכות על ידם ב 6 40

שעות חודשיות למשך שש שנות הלימוד (המונות 9 חודשים) בהן למדה הילדה 7

בבית ספרה, במכפלה של 25 שקלים לשעה. סך החישוב האמור (בתוספת 8

הצמדה וריבית למחצית התקופה) הוא 9 .₪ 71,209

140. מקובלת עלי ההנחה כי הילדה זקוקה להשגחה צמודה, וכי לא ניתן, כמעט 10

דרך קבע להוציאה עם הוריה למקומות ציבוריים. בהתאם לכך, נחה דעתי, כי 11

יש לחייב את הנתבעים בתשלום ההוצאה הדרושה עבור השמרטפיות . 12

141. דא עקא, שיש צדק גם בדברי הנתבעים, המזכירים בעמ 9′ לתחשיב הנזק 13

מטעמם, כי לילדה אח צעיר ממנה, אשר גם הוא זקוק להשגחה, בפרט כאשר 14

ההורים יוצאים מן הבית . 15

142. אני סבור כי נכון יהיה לאמוד את קיזוז ההוצאות בגין עלויות השמרטפות של 16

אחיה הצעיר של הילדה, בשליש מן הסכום המבוקש, וזאת מפני שנכון אמנם 17

שאחיה של הילדה נהנה אף הוא מהשמרטפות, אך הוא, בניגוד לילדה, אינו 18

מוגבל בהתלוות להורים ביציאה למקומות ציבוריים . 19

143. על כן, אני מעריך, כי הוצאות השמרטפות הוצאו ברובן עקב מצבה של הילדה. 20

חישוב הפיצוי, בו יחובו הנתבעים בעניין זה יהיה שני שליש מן הסכום אותו 21

חישבו ההורים, דהיינו: 47,472 ₪ – הוצאות עבור העבר . 22

144. הוצאות השמרטפות המבוקשות על ידי ההורים, עבור העתיד, עומדות על 23

10,000 ₪, לפי מחיר שעת שמרטפות (אשר איננו מוגזם, בוודאי לגבי אופי 24

הטיפול בילדה). מדובר ב – 400 שעות שמרטפות, הנדרשות על ידי ההורים 25

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 36

מעתה והלאה. אינני מוצא סכום זה כמוגזם, ואני קובע כי הנתבעים יחובו אף 1

בו. 2

145. עזרת בני המשפחה לעבר – התובעים מבקשים פיצוי בגין עזרת בני המשפחה, 3

סבים וסבתות, אשר לטענתם חורגת מן העזרה הרגילה הניתנת במסגרת בני 4

המשפחה. בגין ראש נזק זה מבקשים התובעים סכום של 5 . ₪ 100,000

146. הנתבעים מצידם, מציעים בגין ראש נזק ז (ה בצירוף עם הוצאות השמרטפות) 6

7 . ₪ 50,000 של סכום

147. למרות שאין ספק בליבי כי גם בני המשפחה המורחבת התגייסו כדי לסייע 8

להוריה של הילדה, התובעים 3 2- ו , בטיפול בבתם, ואין ספק בלבי כי 9

התגייסות זו, ראוי לה שתבוא במסגרת חישוב הפיצויים המגיעים לתובעים, 10

אני סבור כי הסכום שנקבו בו התובעים הינו מוגזם. אני מעמיד את סכום 11

הפיצוי לתובעים, בגין נזק זה על 50,000 ₪ בלבד (לבד על הוצאות השמרטפות 12

שנזכרו לעיל). [והשווה לעניין זה, של סיוע בני המשפחה, את הסכום הזהה 13

שפסקתי, בפרשת פלוני הנ , ל” בפיסקה 14 .[334

148. עזרת הזולת לעתיד – תחילה, מבקשים התובעים כי עד הגיעה של הילדה לגיל 15

18, יועמד הפיצוי המגיע להם, בראש נזק זה על 150,000 ₪ (סכום שאינו 16

מלווה בהסבר כלשהו). 17

149. לגבי השנים שמאז הגיעה של הילדה לגיל 18, והלאה, הציעו התובעים שתי 18

חלופות לעזרת הזולת; האחת היא נוכחותו של עובד זר, אשר ישהה עימה משך 19

רוב שעות היום. עלות זו מגיעה לדעתם ל 13,500 ₪ לחודש, ולחלופין, נוכחותו 20

של עובד ישראלי, אשר עלות שכרו מגיעה לטענתם ל – 16,000 ₪ לחודש. כאן, 21

חזרו התובעים על טיעוניהם לעניין חשיבות נוכחותו של מטפל ישראלי דווקא, 22

לבריאותה הנפשית של הילדה. 23

150. הנתבעים מצידם, מבקשים שלא לקבוע פיצוי לתובעת לאחר גיל 21, משום 24

שאז, לפי דברי ד”ר לנגר, המומחה מטעמם (עמ 3′ לחוות דעתו, מיום 25 ( , 10.9.08

מומלץ לספק את צרכיה של התובעת, בכך שתגור במוסד, והיא לא תצטרך עוד 26

את עזרת הוריה . 27

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 37

151. לחלופין, מבקשים הנתבעים לפסוק לתובעת את שכרו של מטפל זר, אשר יגור 1

עימה בכל מקום אחר בו תתגורר, פרט למוסד המותאם לצרכיה. לטענת 2

הנתבעים, התובעים לא הצליחו להוכיח כי עובד זר יצלח למשימה פחות מאשר 3

עובד ישראלי, משום שהמומחים מטעמם לא תמכו בדעה זו. 4

152. אינני רואה צורך לחזור ולדון בנקודה זו. לעיל (פיסקה 57 ואילך) כבר קבעתי, 5

כי הילדה תזדקק, כחלופה להוריה (כאשר תפחת מסוגלותם להיענות לצרכיה 6

של הילדה) למטפל ישראלי, אשר יענה הן על צרכיה הפיזיים, והן על צרכיה 7

הנפשיים. עלות המטפל הישראלי נקבעה לעיל בפיסקה . 8 71

153. עלות זו תחל מהגיעה של הילדה לגיל , 21 משום שהסבירות היא כי תשהה עד 9

אז במסגרת הלימודים בה היא מבקרת כיום, וכי תמשיך להתגורר עם הוריה. 10

אינני סבור כי נוכחות אותו מטפל ישראלי, תידרש בשנים שבין הגיעה של 11

הילדה לגיל 18 ובין הגיל בו תאלץ למצוא חלופה למגורים בבית הוריה. 12

154. לעניין עזרתם של התובעים בשנים שעד הגיעה של הילדה לבגרות (מהיום ועד 13

גיל , )21 אני חוזר על דבריי בעניין בני המשפחה האחרים: אין ספק בלבי כי 14

עזרתם של התובעים 3 2- ו חיונית לילדה עד מאוד, ובאותה המידה, אין ספק 15

כי עזרה זו ראוי שתכומת לסכום הפיצוי, אך הסכום המבוקש הוא בלתי סביר . 16

155. אני מעמיד את הסכום בגין עזרת הזולת, המגיע לתובעים מידי הנתבעים, בגין 17

השנים שיחלפו עד שעזרת הוריה תוחלף בעזרתו של מטפל על סכום של 18 2,000

₪ לחודש, החל מיום לידתה ועד היום (כולל ריבית לאמצע התקופה , ) ומהיום 19

עד לתחילת מגוריה עם המטפל, 1.9.16, כאשר סכום זה מהוון להיום. 20

הצורך באפוטרופוס ומנהל כספים 21

156. הסבירות היא, בהתאם לחוות דעת המומחים, ולתשובה מס’ 10 של המומחית 22

מטעם בית המשפט לשאלות ההבהרה (מיום 5.3.09 , ) כי הילדה לעולם לא 23

תוכל לדאוג לענייניה, ובכלל זאת, גם לענייניה הכספיים. בהתאם לכך, 24

צודקים התובעים כי יהיה צורך למנות אפוטרופוס, כמו גם מנהל כספים, 25

לטיפול בענייניה הכספיים של הילדה . 26

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 38

157. מאידך גיסא, יש צדק גם בדברי הנתבעים, הגורסים שענייניה הכספיים של 1

הילדה יוסדרו בפועל על ידי הוריה, כל עוד אלו מסוגלים לכך, וייכללו במסגרת 2

חובת הקטנת הנזק המוטלת עליהם. 3

158. הסבירות היא כי האפוטרופסות על הילדה, וניהול הכספים השייכים לה, 4

יתבצעו, מטבע הדברים, על ידי הוריה כל עוד הם מסוגלים לכך. אני מעריך כי 5

מועד הפסקת מסוגלותם של הוריה של הילדה להוות אפוטרופסים לבתם 6

ולנהל את ענייניה הכספיים, יהיה לכל המוקדם במועד פרישת התובעת 2 או 7

התובע 3 לגמלאות (לפי המוקדם). 8

159. מועד הפרישה לגמלאות העתידי של אביה של הילדה, הינו שנת 2031, ומועד 9

זה מוקדם בכ 3 – שנים ממועד פרישתה של אימה של הילדה. אני מעמיד את 10

מועד מינוי האפוטרופוס ומנהל הכספים של הילדה ממועד זה, למשך כל 11

תקופת חייה של הילדה (עד סיום תוחלת חייה, בשנת 2077 , ) כאשר עד למועד 12

זה הוריה הם שיהיו האפוטרופוס; אך, מנקודת מבטם של הנתבעים, חובתם 13

לשלם סכום זה לתובעת , 1 ומתוך הסכומים של הפיצוים יוקדשו התשלומים 14

החודשיים לאפוטרופוס, בין אם יהיו אלה ההורים ובין אם יהיה זה 15

אפוטרופוס חיצוני. 16

160. משך כל תקופה זו, יעמוד שכרו החודשי של האפוטרופוס (על הגוף ועל הרכוש) 17

על סך של 1,023 ₪ לחודש, הסכום המרבי הקבוע בתקנה א(5 ) לתקנות 18

הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (כללים בדבר קביעת שכר לאפוטרופסים , ) 19

תשמ” -ט 1988. סכום זה ישולם החל מיום 1.3.12 (אני משער, כי ביום זה 20

יתקבל הסכום שעל הנתבעים לשלם לתובעים ו, ) סך זה של 1,023 ₪ יהיה עד 21

לתום תוחלת חייה. הצדדים יכללו את ההיוון של סכום זה בפסיקתא 22

המוסכמת. 23

24

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 39

אובדן בגדים וחפצים 1

161. התובעים מתארים כי הילדה איננה מודעת להגיינה אישית, ולא מנקה את 2

עצמה. אירועים כגון אלו, ואף אחרים, מתגלים לפעמים רק בסוף היום, דבר 3

המוביל לאובדנו של הבגד. מעבר לכך, הוצאות הכביסה של הילדה, גם ללא 4

אובדנם כליל של הבגדים, מרובות מאוד, ביחס לנערה נורמלית בגילה של 5

הילדה. 6

162. בגדים נוספים נהרסים על ידי הילדה, מכיוון שהיא מנסה להוריד אותם, בלי 7

לפותחם באופן הראוי. גם נעליה של הילדה מתבלות בקצב מהיר פי כמה מכל 8

ילד נורמאלי, מכיוון שהילדה נהנית לכופף את נעלה באופן ההורס את 9

הסוליות. 10

163. ההורים מאזכרים נזקים נוספים הנגרמים לחפצי הבית, עקב ניסיונותיה של 11

הילדה לגלות עצמאות. כך, תקליטורים להם היא חפצה להאזין, אך הורסת 12

אותם, מפני שאינה יודעת כיצד להפעילם, או מוצרי מזון המוצאים על ידה 13

מהמקרר, ונותרים בקרבת מקום, עד לקלקולם . 14

164. את הנזקים האמורים, אומדים התובעים בכ – 50,000 ₪ לעבר ובכ – 15 ₪ 500,000

לעתיד . 16

165. הנתבעים מצידם, טוענים לסתירה בטענותיהם של התובעים: מחד גיסא, הם 17

טוענים כי הילדה זקוקה להשגחה מתמדת; ומאידך גיסא, היא הורסת חפצים 18

בשל ניסיונותיה להשתמש בהם בצורה עצמאית . 19

166. בנוסף, מצביעים הנתבעים על עדותה של אימה של הילדה (עמ’ 11 לסיכומי 20

הנתבעים והפנייה לעמ’ 94 לפרוטוקול הדיון, מיום 10.3.11 , ) ממנה עולה כי 21

הנזק העיקרי אותו מסיבה הילדה לבגדיה הוא בריחת שתן. נזק זה מתרחש 22

בממוצע פעמים בשבוע. כלומר: הנזק הנטען על ידי התובעים מסתכם בתוספת 23

של שני בגדים שבועיים הזקוקים לכביסה, נזק נמוך יחסי. אשר על כן, מציעים 24

הנתבעים, בגין ראש נזק זה סכום של 30,000 ₪ לעבר ולעתיד . 25

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 40

167. איני מוצא כל סתירה בין טענותיהם של התובעים בעניין זה. הילדה זקוקה 1

להשגחה במשך רוב שעות היום, אך אין הדבר סותר את ניסיונותיה, בדומה 2

לכל ילד בגילה המנטאלי של הילדה, העושה ניסיונותיו הראשונים כעצמאי. 3

מטבע הדברים, כל ילד ישבור ויהרוס חפצים רבים, כאשר ייכשל ניסיונו. 4

הזדמנויות לגילויי עצמאות אלו אינן חסרות, ואין משמעותן כי ההשגחה 5

הצמודה על הילדה, אינה נצרכת, או בפועל אינה קיימת . 6

168. מכל מקום, עדותה של האם, בעמ’ 94 לפרוטוקול הדיון, מיום 7 ,10.3.11

מתייחסת לשאלה ספציפית שנשאלה על ידי בית המשפט: “האם קורה שיש 8

ל[ילדה] פעמים שהיא מפספסת ומרטיבה “? . 9

169. מתשובתה זו של האם, לא ניתן ללמוד כי רק אירועים אלו, אשר קורים לפי 10

עדותה של האם, או “לעיתים תכופות ולעיתים יותר רחוקות . .. תלוי בריכוז 11

שלה ובפעולות שלה”, קורים, כטענת הנתבעים, בממוצע פעם בשבועיים, ולא 12

ניתן ללמוד דבר לגבי הרגלי הניקיון של הילדה, לאחר אירועים אלו, או לאחר 13

הביקור בבית השימוש . 14

170. אשר על כן, גירסתם של התובעים, בהקשר זה, לא נסתרה, והיא אמינה בעיניי. 15

סביר להניח כי הילדה אכן הורסת את הבגדים, כמתואר על ידי ההורים, 16

התובעים 3 2 – ו , וסביר אף להניח כי בגדים אלו נהרסים באופן המתואר על 17

ידם . 18

עם זאת, שווים הנטען של החפצים המתוארים לעבר, ולעתיד נראה לי מוגזם . 19

171. החלטתי לקבוע במסגרת פריט זה סך של 30,000 ₪ לעבר וסכום של 20

300,000 ₪ לעתיד (סכומים אלה נכונים ליום פסק הדין, ואין לבצע הצמדה או 21

ריבית או היוון, והם ייכללו בפסיקתא, שתוכן על ידי הצדדים, במספרים 22

מוחלטים אלה). 23

24

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 41

הוצאות ניידות 1

172. חישוביהם של התובעים בדרישתם להוצאות ניידות, מתבססים על מספר 2

הקילומטרים שגומע אדם ממוצע בחודש (לפי נתוני הלשכה המרכזית 3

לסטטיסטיקה), והפיצוי המבוקש על ידי התובעים הוא פיצוי מלא עבור 4

רכישת רכב ונסיעה . 5

173. בנוגע לשנים שעד הגיעה של הילדה לגיל 18, מציינים התובעים כי חלק 6

מהנסיעות שעושה הילדה, מתבצעות למטרות משותפות, שלה ושל הוריה, 7

ועלויותיהן מתקזזות מן הסכום המבוקש. 8

174. הנתבעים, מצידם, טוענים כי ד”ר גלילי-ויסטוב, המומחית מטעם בית 9

המשפט, אישרה כי התובעת תוכל להתנייד בתחבורה ציבורית, ואף לבד, 10

במסלול מוכר, עם נהג מוכר. בהתאם לכך, אין לפצות את התובעים כלל, בגין 11

ראש נזק זה . 12

175. כאמור, פעמים רבות בפסק דיני זה, קיים הגיון רב בדרישותיהם של התובעים, 13

אך הסכומים הנדרשים חורגים מפרופורציה. גם כאן, דרישת הפיצוי בשל 14

מוגבלותה של הילדה בניידות, הינה לגיטימית, אך הסכום המבוקש מופרז 15

(מתבסס על חישוב של 3,915 ₪ לחודש, ואיננו כולל את ההוצאות בגין החזקת 16

הרכב, אשר נחסכו מהילדה ). 17

176. אני סבור כי הילדה אכן תצטרך ליווי כאשר היא מתניידת ממקום למקום, אך 18

ליווי זה עשוי להיות בן משפחה או מטפל (אשר בכל אופן יעמוד לרשותה 19

באופן צמוד, מיום הגיעה לגיל ) 21 או נהג מוכר. זאת, בהסתמך על דבריה של 20

המומחית מטעם בית משפט, בתשובתה לשאלות 9 8- ו אשר הופנו אליה, ביום 21

22 . התובעים מטעם ,12.3.09

177. העלויות המשוערות, בעייני, המספיקות ברווח גדול לצורך ניידותה של הילדה, 23

עומדות על 1,250 שקלים בחודש, מיום הגיעה לגיל 21 ועד סיום תוחלת חייה. 24

הסכום המהוון ייכלל בפסיקתא שתוכן . 25

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 42

178. עד מועד זה, תמשיך הילדה להתנייד בסיועם של הוריה, ואינני קובע פיצוי בגין 1

ליווי זה, משום שזה גולם בראש הנזק של עזרת הזולת. 2

3

עזרה פסיכולוגית לבני המשפחה 4

179. התובעים טוענים, ומסתמכים בעניין זה גם על דבריה של המומחית מטעם בית 5

המשפט (במענה לשאלה מס’ 18 לשאלות ההבהרה שהופנו אליה על ידי 6

התובעים, ביום 12.3.09 , ) כי יש לאפשר להם קבלת עזרה פסיכולוגית, בשל 7

הקושי הנפשי שגורר עימו הטיפול בילדה. כאן, מבוקש על ידיהם סכום של 8

9 .( משפחה בן לכל ₪ 100,000) ₪ 300,000

180. הנתבעים מצידם, אינם מפקפקים בצורך בייעוץ מקצועי לבני הבית, אך 10

מציעים סכום של 10,000 ₪, כדי לממנו. 11

181. אני סבור כי עיקר הייעוץ המקצועי, יידרש על ידי התובעים בשנים שעד 12

מעברה של הילדה לטיפולו של מטפל חיצוני, דהיינו: עד הגיעה של הילדה לגיל 13

21. במשך חמשת השנים הבאות, השאיפה היא לאפשר פגישת ייעוץ בממוצע 14

כל שבוע וחצי (פגישות אלו ייקבעו כפי שיימצאו התובעים לנכון, על אף 15

שמראש, אינני קובע פיצוי, בעניין זה לאחיה הצעיר של הילדה, משום שהוא 16

איננו צד לתביעה). העלות המשוערת של ייעוץ מקצועי זה, עומד על כ – 17 ₪ 400

לפגישה, -וכ 1,200 ₪ לחודש, ובמכפלה של 3 שנים (בהתאם לאמור בעמ 18 ‘8

לחוות דעתה של הגב’ מוריה כובשי, מיום 26.11.09 , ) על 19 . ₪ 43,200

אני פוסק סכום זה לטובת התובעים, כהוצאות עבור ייעוץ פסיכולוגי, כאשר 20

סכום זה נכון להיום, ללא ריבית או היוון . 21

22

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 43

כאב וסבל ואובדן הנאות חיים 1

א. כאב וסבל של הילדה עצמה 2

182. התובעים מבקשים 1,000,000 ₪ בגין כאב וסבל (לסכום זה יש להוסיף ריבית 3

והצמדה מיום לידתה של התובעת , ) 1 ומבקשים לכלול בסכום זה גם פיצוי על 4

אובדן ההנאות אשר נמנעו מהילדה במהלך חייה. בבקשתם זו פורטים 5

התובעים לנקודות את הפרטים הקטנים, המרכיבים את חיי היום-יום של 6

הילדה, ואשר מסבים לה, כל אחד בפני עצמו, עוגמת נפש רבה . 7

183. הנתבעים, מצידם, משיבים כי הסכומים המבוקשים על ידי התובעים, חורגים 8

בהרבה מן המקובל לפסוק במקרים של הולדה בעוולה, הנראים קשים פי כמה 9

וכמה מן המקרה של הילדה. הנתבעים איזכרו פסקי דין בעניינם של ילדים 10

בעלי רמת מוגבלות דומה לזו של התובעת 1, שם הוקצבו להם פיצויים בגין 11

כאב וסבל, בסכומים של כ – 550,000 ₪. בהתאמה, מבקשים הנתבעים להעמיד 12

את הפיצויים המגיעים לתובעת 1 על סכום של 13 . ₪ 550,000

14

. ב כאב וסבל של התובעים 15

184. לטענת הנתבעים, כאב וסבל של ההורים כפוף להלכה שנקבעה ברע”א 16

444/87 אבו סרחאן עארף מקאבל מונהאר אלסוחא נ’ עזבון המנוח דוד 17

דהאן “פ, ד מד )397 )3 (להלן – “הלכת אלסוחה , “) מפני שמדובר בנזק משני, 18

אשר נגרם כתוצאה מהחשיפה לסבלו של בעל הנזק הראשון, הוא ביתם. 19

185. בעניין זה אין להפריד בין מי שהיה נוכח בעת המקרה או אף נפגע מהמקרה גם 20

בעצמו ובין מי שלא, היינו: לטענת הנתבעים, גם האם, גם האב, סובלים מנזק 21

נפשי משני, אשר נגרם כתוצאה מלידת ביתם הפגועה קשה. 22

186. מסבירים הנתבעים כי המבחן הרלבנטי, בהתאם להלכת אלסוחה, אינו בוחן 23

כלפי מי הופנתה הרשלנות (במקרה דנן כלפי הילדה, התובעת , )1 אלא מה 24

מקורו של הנזק הנפשי, האם מדובר בנזק נפשי שנגרם כתוצאה מן הפעולה 25

עצמה או מהרשלנות שהופנתה כלפי קרוב המשפחה (ראה: עמ’ 13 לתחשיב 26

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 44

הנזק מטעם הנתבעים). לטענתם, במקרה והתשובה לשאלה זו הינה בחיוב, 1

הרי שפגיעתם הנפשית של ההורים כפופה להוכחתה, בהתאם להלכת אלסוחה . 2

187. לטענת הנתבעים, נזק נפשי זה, דורש הוכחה, ככל נזק נפשי – נטל שהוריה של 3

הילדה, התובעים 3 2- ו אף לא ניסו להרים – ועל כן, אין הם זכאים לקבלת 4

פיצוי בגינו . 5

188. .בת ם-י(א ) 859/94 עמור רעות ‘ נ מדינת ישראל משרד הבריאות (2002) (להלן – 6

“פרשת עמור רעות” , ) נתקלה חברתי, השופטת מרים מזרחי, בטיעון זהה, 7

אשר נטען מפי הנתבעת דאז, מדינת ישראל מ( שרד הבריאות). וכך הייתה 8

פסיקתה של השופטת מרים מזרחי בשאלה הנדונה : 9

“הנתבעת מפנה לעניין זה, בין השאר ל, “רע א 10 444/87

אלסוחא נ’ עזבון המנוח דוד דהאן פ, “ד מד 11 .436 ,397 ( )3

ברם, בענייננו אין ההורים טוענים לנזק נפשי דווקא שנגרם 12

להם בשל הפגיעה בבתם, אלא טוענים הם לנזק ישיר 13

שנגרם להם בשל הצורך להתמודד עם גידול ילדה שהיא 14

נפגעת תסמונת דאון. אין מדובר בנזק משני, ולא מתעוררת 15

בעיה עקרונית לגבי הפיצוי “. 16

189. כמו שם אף כא , ן הורי התובעת אינם טוענים כלל ועיקר כי נגרם להם נזק נפשי 17

עקב לידתה של ביתם במצבה, אלא כי מאז ועד היום נוסף לחייהם מימד נוסף, 18

של צער בלתי נסבל, בשל הצורך לטפל בבתם, הפגועה מבחינה שכלית ונפשית . 19

190. אני סבור כי כך נכון, מבחינה משפטית, לסווג את הנזק הנגרם להורים, וכי 20

בסיווג זה, אין כל רלוונטיות לפרשת אלסוחה, המצוטטת על ידי הנתבעים 21

בעמ’ 15 לסיכומיהם. בעניין זה דנתי רבות בפסק דיני בפרשת פלוני, 22

בפיסקאות 492-500, והסתמכתי, בין היתר, גם על פסק דין קודם שלי א.ת( . 23

3198/01 פלוני (קטין) ‘ נ עיריית ירושלים (2008 , ) ושם קבעתי, בהסתמך על 24

הלכת זייצוב (לעניין זה מסכימה גם השופטת מרים בן פורת, החולקת על 25

מסקנת פסק הדין , ) כי יש להכיר בחובתו של הרופא גם כלפי הורי הנפגע על ידי 26

פעולתו הרשלנית, כחובה עצמאית, העומדת בפני עצמה . 27

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 45

. ג הכרעה – סכומי הפיצוי בפועל 1

191. כל שנותר הוא לאמוד את כאבה וסבלה של הילדה, ואת הנאות החיים אשר 2

נגרעו ממנה, וכמו גם את כאבם וסבלם של ההורים בגין הצורך להתמודד דבר 3

יום ביומו עם נכותה ומוגבלותה של בתם . 4

192. הערכה זו של כאב וסבל איננה פשוטה כלל ועיקר, כמו שהביע זאת המלומד, 5

השופט בדימוס, דוד קציר, בספרו פיצויים בשל נזקי גוף (מהדורה 6 ( , 1997 ,4

7 :(609 ‘עמ

“היש מקום להשוואה בין כאב וכאב?… התשובות לשאלות 8

אלו אינן בנמצא, שכן עוסקות הן במטריה שאינה ניתנת 9

לכימות או לתרגום לערכים כספיים”. 10

193. “בע א 357/80 יהודה נעים ‘ נ משה ברדה, “פד י לו 762 ( )3, הביע אף השופט – 11

כתוארו אז – אהרון ברק, את קשייו במשימה האמורה, שהוטלה לפתחו. וכך 12

התבטא (פיסקה 58 לפסק הדין): 13

“הערכת הפיצויים בגין אב הנזק של כאב וסבל (הכולל 14

בישראל גם אבדן הנאות החיים) היא אחת המשימות 15

הקשות ביותר בהערכת הפיצויים. מקורו של קושי זה אינו 16

רק בהעדר אמת מידה ראציונאלית להערכה כספית של נזק 17

לא כספי כמו כאב או סבל או הפסד הנאה או חיים, אלא 18

בהעדר הסכמה באשר לבסיס האינטלקטואלי, העומד 19

ביסוד הפיצוי באב נזק זה”. 20

194. אכן, כימות כאבו וסבלו של אדם, מנקודת מבט חיצונית לאותו כאב וסבל, 21

הינו ניסיון קשה מאין כמותו, ויבוסס, דרך קבע, ובאין מדד מדויק, על הנוהג 22

המוכר ועל פסיקה קודמת. אסתמך בעניין זה על הנתונים הקשים שהוצגו 23

בפניי בהקשר עם האתגרים והקשיים העומדים בפני הילדה עצמה, ועל הנדרש 24

מהוריה של הילדה לצורך הטיפול בה ולצורך תיפקוד תקין . 25

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 46

195. לא אאריך בנושא זה, שכן את עמדתי פרסתי בהרחבה, בפרשת פלוני הנ , ל” 1

2 .377-424 בפיסקאות

196. אומנם, יש שוני בין המקרים, אך העקרונות דומים. לעניות דעתי, גם הסכומים 3

צריכים להיות קרובים למה שפסקתי שם, אם כי, ביחס לתובעת, הם יהיו 4

פחותים במידה מסויימת, שכן אחד מרכיבי הכאב והסבל של התובע בפרשת 5

פלוני הנ”ל היה בשל הניתוחים הרבים שעבר, בעוד שדבר זה לא חל על 6

התובעת . 1 מאידך גיסא, בעוד שבפרשת פלוני הנ , ל” הניתוח של התובע דשם 7

הצליח ומצבו השתפר, התובעת 1 שבפנינו נמצאת במצב יציב וקבוע, ללא כל 8

שינוי, כך שהנזק הנפשי של ההורים, מצטבר, הולך ונמשך, מידי יום, מבלי 9

שיש צפי לשיפור משמעותי בעתיד. 10

197. לפיכך, אני מעמיד את הכאב והסבל של התובעת 1, על סך של 11 ₪ 1,000,000

(מיליון שקלים חדשים , ) נכון להיום, ובנוסף לכך אובדן הנאות חיים, כולל 12

העדר יכולת להקים משפחה, בסך של 600,000 ₪ (שש מאות אלף שקלים 13

חדשים , ) וביחד 1.6 מיליון ₪. 14

198. אני קובע את ראש הנזק המבוקש בגין כאב וסבל של ההורים בסך של 15

400,000 ₪ לכל אחד מהם, ובסך הכל 800,000 ש” (ח שמונה מאות אלף שקלים 16

חדשים). 17

199. כל הסכומים הללו של כאב וסבל, כוללים בחובם את הטענות בדבר הריבית 18

מאז הולדת התובעת , 1 ולכן, סכומים אלה מעודכנים ליום פסק הדין. 19

20

אובדן שכר של ההורים 21

200. בשל הצורך לטפל בילדה והמגבלה המוטלת עליה בנוגע לשעות העבודה, שכן 22

התובעת מס 2′ מסוגלת לעבוד רק מספר שעות מועט, מחמת הצורך להיות 23

זמינה לצרכיה של הילדה, זכאית, לטענתה, תובעת , 2 לפיצוי מאת הנתבעים . 24

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 47

201. במילים אחרות, הטענה המשפטית והעובדתית היא זו: אימה של הילדה אינה 1

ממצה את פוטנציאל ההשתכרות, אליו יכלה להגיע, בהתחשב בהשכלתה 2

ובכישורים שרכשה במסגרת לימודיה. לטענת התובעים, התובעת מס’ 3 2

מסתפקת כיום במשרת מזכירות, בעוד שהייתה מסוגלת למצוא משרה 4

אקדמית אשר תהלום את כישוריה. 5

202. התובעים השוו את נתוני השכר המירביים, שהייתה, לטענתם, מקבלת אמה 6

של הילדה, לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (השכר הממוצע במשק). 7

בהתאם לחישוב זה, הייתה יכולה האם להגיע, לטענת התובעים, לשכר של 8

9 . בחודש ₪ 11,905

203. ההפרש בין שכרה הפוטנציאלי האמור של התובעת 2, לבין שכרה בפועל, 10

העומד על 7,098 ₪, דהיינו: הפרש של 4,807 ₪ לחודש . 11

204. סכום זה, כשהוא מוכפל בשנים בהן עבדה התובעת 2001) 2 ועד מועד הגשת 12

תחשיב הנזק (18.3.09) ומוסף לשנים 1997-2000, בהן התובעת 2 לא עבדה 13

כלל (ועבורן מבוקש על ידה הסכום המירבי אותו הייתה עשויה להשתכר , ) 14

וכשהוא כולל ריבית והצמדה + %10 אובדן פנסיה, עומד על סך של 15

16 . ₪ 1,510,410

205. סכום זה, במלואו, נדרש מן הנתבעים על ידי התובעים . 17

206. מאידך גיסא, טוענים הנתבעים כי התובעת לא פיתחה קריירה, אשר הופסקה 18

עקב לידתה של הילדה. ההיפך הוא הנכון! התובעת 2 החלה לימודיה רק לאחר 19

לידתה של הילדה, והם הושלמו על ידה כאשר הילדה הייתה כבת שנתיים, 20

וזמן מה לפני הולדתו של הבן הצעיר, אחיה של הילדה. יציאתה לעבודה של 21

האם החלה בשנת 2000, לאחר לידת בנה השני, וקשה להניח כי לא היה קשר 22

בין מועד תחילת יציאתה לעבודה של האם ובין גילו של בנה הקטן, אחיה של 23

הילדה . 24

207. עוד מציינים הנתבעים, כי נכון לשנת 2008, נתוני השכר של התובעת 2, אמה 25

של הילדה, היו אלה: הכנסה חודשית של 7,742 ₪ לחודש. התובעת 2 לא 26

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 48

הוסיפה נתוני שכר מן השנים שלאחר מכן. העדר נתונים אלו נזקף לחובתה, 1

שכן נטל ההוכחה מוטל, בעניין זה, על התובעת 2 . 2

208. מנתונים אלו, עולות, לטענת הנתבעים, מסקנות אלה : 3

ראשית, משכורתה של האם לא נחסרה כלל עקב לידתה של הילדה והצורך 4

לטפל בה, מהטעם הפשוט שהיא השלימה את לימודיה הרבה לאחר לידתה של 5

הילדה; 6

המסקנה השניה, לטענת הנתבעים היא, כי התובעת 2 בחרה מרצונה לוותר על 7

עבודתה עד שנת 2000, בה מלאו לבנה השני, אחיה של הילדה, כשנה וחצי . 8

209. עוד טוענים הנתבעים, כי האם אישרה כי היא יוצאת לעבודתה בכל יום בין 9

השעות 8:00 – ל 15:30, ואם כן, לא ברור מדוע היא אינה יכולה לעבוד, באותן 10

שעות, במקצועה הנטען . 11

210. בהתחשב באמור בטענות הצדדים ומן הנתונים שהובאו בפניי בתיק כולו, אני 12

סבור כי לא הוכחו הפסדי השכר הנטענים של האם; לימודיה החלו רק לאחר 13

לידתה של הילדה, והושלמו בשנת 1997, כך שלא ניתן לטעון לשכר גבוה אשר 14

הופחת, בפועל, עקב הצורך בטיפול צמוד לילדה . 15

211. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אשר הובאו בפניי על ידי התובעים, 16

אינם רלבנטיים. נתונים אלו יש בהם כדי להועיל מקום שלא ניתן לשער נתוני 17

השתכרות ספציפיים יותר, דוגמת קטין, אשר השכלתו וכישוריו עדיין לא 18

התגבשו, ולא ניתן להקיש מאלו, על אפשרויות עיסוקו . 19

212. אך, במקרה שבפניי, ככל שהדבר נוגע לתובעת 2, האם, אין מדובר בקטין, 20

אלא בבגיר, המנצל לפחות חלק מיכולת השתכרותו, ופרטי השכלתו ידועים. 21

על התובעים היה להוכיח הפסד השתכרות ממש (מדובר בנזק מיוחד הדורש 22

הוכחה ספציפית ומפורטת יותר). לעניין זה, אין תועלת בנתוני השכר הממוצע 23

במשק, משום שההנחה שהאם הייתה מקבלת משכורת דומה, אלמלא נולדה 24

ביתה הבכורה (ועל אף לידתו של בנה השני , ) אין לה על מה שתסמוך . 25

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 49

213. יתירה מכך, התובעת 2 עובדת במשרה הכוללת שעות עבודה סטנדרטיות לאם, 1

אשר ילדיה קטנים מגיל 12 שנים (כמובן, לא בכל מקומות העבודה, אך 2

במקומות עבודה רבים זהו הנוהל, וכך גם בשירות המדינה). דבר לא מונע 3

ממנה למצוא עבודה אחרת, הממצה את כישוריה והשכלתה, במסגרת שעות 4

דומה . 5

214. עם זאת, אני מודע לכך שהילדה, מטבע הדברים, דורשת טיפול שונה ומוגבר, 6

מילד בריא בגילה, ואני מניח ומקבל כי טיפול זה מתבצע בעיקרו על ידי האם. 7

סביר להניח כי עניין זה פוגע בעבודתה של האם, ומחייבה להפחית שעות 8

מסוימות ממכסת השעות שעליה למלא . 9

215. אני אומד ומכמת את הפגיעה בעבודתה של האם בהפרש של 1,500 שקלים 10

לחודש עבודה (כולל גילום ההפרשות הסוציאליות והפנסיוניות , ) מהמועד בו 11

החלה לעבוד (שנת 2000) ועד המועד בו תגיע הילדה לגיל 21 וחצי, ולא תלמד 12

עוד במסגרת הלימודים בה ניתנת לה האפשרות להיות תחת השגחה עד השעה 13

14 . 1.9.16 עד :דהיינו ,18:00

הצדדים, בפסיקתא, יערכו חישוב סכום זה, לעבר ולעתיד . 15

216. האומדן נקבע על ידי בהתבסס על ההנחה כי היות וישנו פיתרון השגחה 16

אופציונאלי לילדה, עד השעה 18:00, הרי שהאם נדרשת לוותר על שעות 17

עבודתה בעיקר כאשר היא נדרשת לכך במפתיע על ידי מוסד הלימודים בו 18

מבקרת הילדה, מכל סיבה שהיא . 19

217. לאחר גיל , 21 ומאחר שנקבע כי יהיו לה מטפלים, לכל אורך שעות היום, אין 20

כל הצדקה לתשלום פיצוי כלשהו על אבדן הכנסה של התובעת . 21 2

22

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 50

הפסד שכר של התובע , 3 אביה של הילדה 1

218. התובעים טוענים כי אביה של הילדה הפסיק את שירותו בצה”ל בסוף ינואר 2

2006, בשל מצבה של הילדה, ובשל הצורך, שהוטל אף עליו, לסייע בטיפול 3

האינטנסיבי בה . 4

219. הסכום המבוקש על ידו כפיצוי, מורכב מהסכום שהיה מקבל אילו היה ממשיך 5

לעלות בסולם הדרגות הצבאי, ואף היה זכאי בספטמבר 2007, למענק יובל, 6

אשר היה מעלה את משכורתו ב-%5 נוספים לכל חודש. בהתאם לחישוב זה, 7

הייתה עומדת משכורתו החודשית של אביה של הילדה על סך של 8 .₪ 48,668

בהתאם לכך, הייתה גדלה, באותו יחס, גם הפנסיה לה היה זכאי האב, 9

10 3 . התובע

220. במסגרת חישובים אלו יש להביא בחשבון גם את הנתון הבא: לאחר שפרש 11

מהצבא, הקים התובע 3 חברה פרטית, אשר רווחיו ממנה עומדים כיום על 12

סכום של 30,000 ₪ בחודש. 13

221. לתמיכה בטיעוניהם אלה, הגישו התובעים סיכום ראיון של התובע, בצה , ל” 14

שם צויין כי הסיר מועמדותו מתפקיד מח”ט סדיר, בשל נסיבות אישיות (אשר 15

לא מפורט מה הן ). 16

222. תשובותיהם של הנתבעים בעניין זה הם, כי לא הורם על ידי התובעים נטל 17

ההוכחה, לפיו אביה של הילדה אכן הפסיק את עבודתו בשירות הקבע בצה , ל” 18

בשל מצבה של הילדה ולא עקב כל סיבה אחרת . 19

223. לא רק זאת, אלא שהנסיבות העובדתיות אינן תומכות במסקנה זו, מפני 20

שעבודתו של אביה של הילדה, כקצין קבע בצה ל” , הופסקה כ-11 שנה לאחר 21

לידתה של הילדה. 22

224. עוד מציינים הנתבעים, כי התובעים לא הציגו על מסמך המפרט את הכנסותיו 23

של התובע כיום, הכנסות שעל בסיסן נעשה החישוב להפסדיו החודשיים של 24

25 3 . התובע

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 51

225. לשם ההכרעה, בעניין הקשר הישיר שבין הפסקת עבודתו של התובע מס , 1 ‘3

ובין לידתה של הילדה, פניתי לראיות ולעדויות שנשמעו בפניי. מעדויות אלו, 2

עלו הנתונים הבאים (עדות אביה של הילדה, עמ’ 77 לפרוטוקול, מיום 3

4 :(27.2.11

“ת: … הציעו לי אז… עמדתי להתמודדות על תפקיד מח”ט 5

סדיר, ביטלתי ביוזמתי את ההתמודדות, 6

ש: למה ? 7

ת: בגלל המצב בבית. בגלל המצב בבית . 8

ש. בית המשפט: אז פרשת ? 9

10 …

ת: … כשאני מדבר על המצב בבית, אני מדבר בעיקר על 11

[הילדה]… אנחנו די הבנו שהמצב הוא פרמננטי ויש 12

סיטואציות של מצב נפשי, שלא רק, לא הכל הוא סביב 13

השאלה מה קורה משבע בבוקר עד עשר בלילה. [הילדה] 14

יצרה מצב נפשי יותר קשה, אני חושב שגרם להחלטות 15

שונות שלהערכתי, אני יודע, גם אני בסוף זה החלטות שלי, 16

לולי [הילדה] הייתי מקבל החלטות אחרות, אני הייתי 17

ממשיך את הקריירה הצבאית שלי”. 18

19 3: התובע ואמר הוסיף ,27.2.11 מיום ,לפרוטוקול 80 ‘ובעמ .226

“ש: בעצם, זאת הסיבה היחידה שמנית בפניו לכך שאתה 20

עוזב את הצבא ? 21

ת . כן: 22

ש: בסופו של דבר, מצאת נישה אזרחית בעלת פוטנציאל 23

השתכרות גבוה לא פחות, תתקן אותי אם אני טועה, וקשור 24

גם לידיעות מהצבא . 25

ת כן: “. 26

27

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 52

227. מהנתונים שהובאו בפניי לא מצאתי כי הורם נטל ההוכחה לעניין הקשר הישיר 1

בין הקיפאון בעליית הדרגות במשך 7 שנים, שכן העלאה בדרגה הבאה היא 2

תלוית התאמה ולא תלוית ותק. כמו כן, לא הורם נטל ההוכחה לכך שהפסקת 3

שירותו הצבאי של האב נעשתה עקב הצורך לטפל בילדה . 4

228. לא הוכח כי דווקא בגלל המצב של התובעת, לא עלה אביה מדרגת אלוף משנה 5

לתת אלוף, ואין רמז לכך שלא יכול היה למצוא תפקיד אחר, בתוך מכלול 6

צה , ל” ולהגיע לדרגת תת אלוף. גם הפרשי השכר והפוטנציאל העסקי, שיש בין 7

אלוף משנה, לבין תת אלוף, ששניהם פורשים מצה , ל” לא הוכחו. 8

229. עם זאת, הפגיעה בעבודתו של האב קיימת, מבלי שניתן להצביע על נזק 9

קונקרטי של סכום מדויק. לכן, כתשלום גלובלי, בדרך האומדנא, על בסיס 10

הצעת הנתבעים (שראיתי לנכון להכפילה , ) אני קובע כי הפיצוי לתובע 3 יעמוד 11

על סך של 100,000 ₪, נכון ליום פסק הדין . 12

13

קיזוז גמלאות המוסד לביטוח לאומי ( ל”מל ) 14

230. ככלל, הנטל להוכיח את גובה הניכוי שיש לנכות מן התשלומים המושתים על 15

המזיק, מוטל על המזיק עצמו ( “ע א 675/82 מרגלית סלמן-אסדי נ’ צמח כהן, 16

“פ ד לח 449 ( )4). הנתבעים צירפו חוו”ד אקטוארית, שנערכה ביום 4.9.08, על 17

ידי האקטואר גד שפירא . 18

231. לטענת התובעים הילדה לא תקבל קצבת שירותים מיוחדים, מפני שהיא 19

אוכלת באופן עצמאי ושולטת במידה רבה, בסוגרים; נתונים, אשר חסרונם 20

מהווה אחד הקריטריונים לקבלת קצבת שירותים מיוחדים. 21

232. דעתי היא, כי הסיכויים של הילדה לקבל קצבת שירותים מיוחדים אינם 22

דומים כמובן לסיכוייו של אדם נכה המרותק למקומו, אך הם קיימים במידה 23

רבה, ודורשים התייחסות . 24

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 53

233. בהתאם לכל, סביר שהקצבאות להן תהיה זכאית הילדה הינן הקצבאות 1

הבאות, המחושבות בהתאם לחוות דעתו של האקטואר מטעם הנתבעים, גד 2

שפירא : 3

.א קצבת נכות המבוססת על דרגת אי כושר של %100, ושל דרגת נכות 4

רפואית של %80 לפחות. סכומה המהוון של גמלה זו יגיע, בהתאם 5

לחוות הדעת האקטוארית ל – 6 . ₪ 465,238

.ב קצבת שרותים מיוחדים בשיעור של %50, מהוונת, בסכום של 7

8 . ₪ 243,296

.ג קצבת ילד נכה בסך 9 . ₪ 396,763

234. סוף דבר, יש לנכות את גמלאות המוסד לביטוח לאומי לעבר ולעתיד להן 10

זכאית התובעת 1. החישוב יבוצע על בסיס חוות דעתו של האקטואר גד 11

שפירא, כאמור לעיל, שתעודכן ליום עריכת הפסיקתא, כמפורט להלן (בפיסקה 12

13 .( 236

14

סיום 15

235. לאורך פסק הדין, היו מקרים שבהם קצבתי סכומים נכונים ליום פסק הדין, 16

ובמקרים אחרים הסברתי כי יש צורך לערוך פעולות היוון וחישובי ריביות, 17

מאחר והסכומים אשר חושבו על ידי הצדדים, היו נכונים ליום הגשת 18

סיכומיהם ותחשיבי הנזק מטעמם (עובר למחצית שנת 2009). לפיכך, יש צורך 19

לחשב מחדש את אותם הסכומים, נכון לתאריך פסק הדין. 20

236. הצדדים ינסו להגיע להבנות ולהסכמות ביחס לסכומים האמורים, ויגישו 21

פסיקתא משותפת. אם לא יעשו כן בתוך 30 יום, ימנו, במשותף, אקטואר 22

מטעמם, אשר יחשב את הסכומים המדויקים שנקבעו על פי פסק הדין, בקיזוז 23

הגמלאות (שגם אותם יעדכן אתו אקטואר). שכרו של האקטואר, ישולם על ידי 24

שני הצדדים בחלקים שווים. 25

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב’ השופט משה דרורי

 

ת” א 5416-03 פלונים נ’ שירותי בריאות ואח ‘

 

 

54 מתוך 54

237. לעניין ההוצאות – אני מורה כי הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעים את 1

עלות שכר המומחים, על פי קבלות או חשבוניות, כאשר לכל סכום ששילמו 2

התובעים למומחים יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מן היום ששולמו הכספים 3

למומחים ועד ליום ההחזר בפועל. לענייין מומחים שטרם שולם להם שכרם 4

(אם כי קשה לי להניח כי יש מומחים שהמתינו זמן כה רב , ) די בכך שב”כ 5

התובעים ישלח לב”כ הנתבעים את החשבון המעודכן של המומחים, כדי שב”כ 6

הנתבעים ישלם סכומים אלה. 7

238. הנתבעים, יישאו, כמקובל, באגרות המשפט וכן בכל עלויות ההקלטה. 8

239. התובעים זכאים לשכ”ט עו ד” בסך של %20, בתוספת מע”מ, כפי שהוסכם עם 9

הלקוח. ברם, מאחר ועל פי התקנות החדשות, אין מקום לכלול מע”מ, מועמד 10

בזה שכר טרחת עורך הדין על %23.2, מכל הסכומים שנפסקו לטובת התובעים 11

(ראה: פיסקה 556-557 בפסק דיני בפרשת פלוני הנ ל” ). 12

מסכום זה יש לנכות את סך 200,000 ₪ בתוספת מע”מ ששולמו (כך אני מניח) 13

לתובעים על פי החלטתי הנ , ל” בנושא האחריות, מיום 27.5.08 (ראה: פיסקה 14 3

לעיל , ) כאשר סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית, מיום התשלום דאז ועד 15

ליום התשלום על פי פסק דין זה, כדי שהבסיס לחישוב יהיה שווה . 16

240. כל סכום שעל הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים, יישא ריבית והצמדה 17

מיום הגשת הפסיקתא המשותפת, כאמור בפיסקה 236, או מיום מתן חוות 18

דעת האקטואר, כאמור בפיסקה הנ , ל” המאוחר מבין השניים . 19

241. המזכירות תשלח העתק פסק דין זה לב”כ הצדדים. 20

ניתן היום ג, בשבט תשע , ב” 27 בינואר 2012, בהעדר הצדדים

דימום מוחי- תביעת רשלנות רפואית

ישנם מקרים רבים של אי אבחון במועד של דימום מוחי, ועקב כך נגרם נזק חריף הרבה יותר מאשר יכול היה להתרחש.

במקרים כאלו יש לצרף אל כתב התביעה חוות דעת של מומחה בתחום הרלבנטי לזה של הרופא שדל התרשל וכן נוירולוג או נוירוכירורג, אשר יפרט מהם הנזקים והנכויות שנגרמו עקב האבחון המאוחר של אותו דימום מוחי.

להערכה של סיכויי ושווי תביעתכם בנושא דימום מוחי או איורע מוחי, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה משמאל

תביעת רשלנות רפואית על אירוע מוחי או דימום מוחי, נמשכת בד”כ מספר שנים ומסתיימת בפסק דין או בהסכם פשרה כמו בדוגמה הבאה.

תביעת רשלנות רפואית הוגשה באמצעות משפחה של גברת אשר סבלה מדימום במוח, אך אובחנה כאילו יש לה דלקת בקיבה הסתיימה לא מזמן בפיצוי של כמעט שני מיליון שקלים בפשרה בין התובעים לנתבעים.

המקרה ארע כאשר האשה כבת 56, פציינטית של קופ”ח מאוחדת, הרגישה רע ופנתה במסגרת הנחיות שניתנות בקופת החולים לחברת “ביקור רופא”, אשר שילחה רופא לבית שלה. אותו רופא, על פי כתב התביעה, התרשל באבחון המצב שלה והחליט כי יש לה “דלקת בקיבה” – על אף שבפועל היא סבלה באותם רגעים מדימום עכבישי בראשה.

לפי כתב תביעה שהוגש בנושא, אותן תרופות שרשם רופא המשפחה עבור האשה לא עזרו, ולאחר כמה ימים הגיעה האשה למצב של פירכוסים, הומרצה לבית חולים, שם הוחלט שיש לה בכלל דימום מוחי חמור אשר גרם לה נזק בלתי הפיך למוח.

פרופ’ אליעזר קיטאי, המומחה של התובעים כתב בחוות הדעת שהאבחון של הרופא מ”ביקור רופא” היה ככל הנראה רשלני וכי כשל מלהבחין בסימפטומים רבים ושונים אותם פיתחה החולה. לפי חוות הדעת, אי ביצוע בדיקה נוירולוגית לחולה המתלונן על כאבי ראש חריפים אינו סביר.

לפי חוות דעת קיטאי, כאשר יש אבחון של כאב ראש פתאומי, שמלווה ב-הקאות וב-לחץ דם גבוה אצל אשה בגיל 56 אשר לא סבלה בעבר ממצב של כאבי ראש בעבר, “הדבר אמור להדליק בפני הרופא נורה אדומה”. עוד נכתב כי דלקת בקיבה – שאותה איבחן באופן שגוי הרופא, באה לידי ביטוי בדרך כלל ב-כאבי בטן, ואילו כאב ראש אינו מן התסמינים המאפיינים דלקת בקיבה. מעבר לכך, בשלב אשר בו טופלה האשה על ידי “ביקור רופא”, טרם נגרם כל נזק מוחי לתובעת ותפקודה היה תקין לחלוטין. “טיפול נכון סביר מאד שהיה מונע המשך ההיתדרדרות, ואולי היה אף היה יכול למנוע את הנזק הקבוע שנגרם”.

חברת ביקור רופא וחברת כלל ביטוח, שמבטחת את רופאי ביקור רופא, הגיעו להסכם פשרה עם התובעים, שבמסגרתו לא הודו באחריות למצב של האשה, אך הסכימו לשלם פיצויים. הסכם פשרה זה אושר על ידי בית משפט מחוזי ירושלים וקיבל תוקף כפסק דין.

לשאלות בנושא תביעות רשלנות רפואית על אי אבחון במועד של דימום מוחי או איורע מוחי, ניתן ליצור קשר עם עורך דין רשלנות רפואית ענת מוולסון שפרטיה בראש העמוד משמאל