רשלנות רפואית של פסיכיאטר- ניסיון התאבדות

רשלנות רפואית- בית משפט השלום בירושלים

 

ת”א 12238-04 ונונו דניאל נ’ מדינת ישראל ואח’

בפני כב’ הסגן נשיאה כרמי מוסק

התובע ונונו דניאלr

נגד

הנתבעות 1.מדינת ישראל

2.הסתדרות מדיצינית הדסה

 

פסק דין

1. התביעה שלפני עוסקת בטענת התובע כי הנתבעים התרשלו כלפיו בעת מתן טיפול רפואי, הנוגע למצבו הנפשי של התובע, כאשר בעקבות אי מתן טיפול נכון ומידע עדכני להוריו, שוחרר התובע לחופשה בבית הוריו, ושם עבר ניסיון אובדני של קפיצה מחלון חדרו מגובה של מספר מטרים, כתוצאה מכך נגרמו לתובע נזקי גוף כפי שיפורט בהמשך.

2. התובע יליד 19/11/86, נלקח לבית חולים הדסה על ידי אמו גב’ דניאל סמורדינסקי. התובע איים עם סכין כי הוא יחתוך לעצמו את ורידי הידיים, התבטא כי ברצונו להתאבד. לתצהיר האם צורפו רשומות רפואיות שונות מהן עולה כי נמסרו על ידי האם מספר דיווחים באשר לאירועים שקדמו לאשפוז התובע בהדסה:

א. נספח ב’, רשומה 15 (רשומה מיום 17.11.02): “לדברי ההורים

במהלך יום שישי דיבר על דחפים למנוע בעצמו. במוצ”ש תקף

פיזית חבר…לא משתף פעולה מסוגר בעצמו…”

ב. נספח ב’, רשומה 48 (רשומה מיום 17.11.02): “בן 16, הובא ע”י

מד”א לאחר התקף של אלימות כלפי הסביבה וכלפי עצמו (ניסה

לחתוך לעצמו פרקי הידיים) וכלפי אחרים…”

ג. נספח ד’ (רשומה מיום 17.11.02): “בן 16 שוחרר ביום ו’ מחדר

מיון על ידי ד”ר גלילי. לדברי אמו הוא אמש כל הזמן דיבר על

רצון להתאבד…הרביץ לחבר…נכנס לריב עם אחיו והרביץ גם לו,

צעק שרוצה למות וניסה לחתוך את הזרוע…דיווחתי לד”ר גלילי

על המקרה…”לאחר מכן באותו עמוד שוב מצוין “דיבר על רצונו

למות…במוצ”ש התנפל על חבר של אחיו…”

3. גם במחלקה בבית החולים הדסה המשיך באמירות שונות כי לא מגיע לו לחיות.

4. התובע היה מאושפז בהדסה עד ליום 22/12/02. התובע הועבר לאחר מכן לביה”ח איתנים השייך לנתבעת 1. הוא הועבר מהדסה למחלקה סגורה באיתנים בליווי איש אבטחה.

5. יחד עם התובע נשלח ע”י הדסה מכתב שנושא כותרת “סיכום ביניים מקוצר”. מכתב זה צורף כנספח ו’ לתצהיר האם. התובע טוען כי מכתב זה לוקה בחסר, ונעדרים ממנו פרטים משמעותיים ביותר, היינו ניסיון התובע להתאבד, אמירותיו כי לא מגיע לו לחיות, מחשבות אובדניות, אלימות התובע כלפי האחרים וכלפי הרכוש. באיתנים, לא פורט אם נערכה שיחה בין רופאים בעת קבלת התובע. התובע טוען כי כל תהליך ההעברה והקבלה של התובע לאיתנים אינו ברור. התובע טוען בהקשר זה ל”נזק ראייתי” שגרמו הנתבעים.

6. התובע אושפז בבית החולים “איתנים”. התובע טוען כי לא נעשה שם ניסיון ממשי לברר את מצבו הרפואי קודם לאשפוז באיתנים.

7. ביום 3/1/03, שוחרר התובע לחופשה בבית אמו. הרופאים באיתנים התרשמו כי אינו מסוכן לעצמו. התובע הגיע לבית אמו ובשעות הערב ניסה להתאבד תוך שהוא קופץ מחלון בקומה הרביעית. לתובע נגרמו נכויות אורטופדיות ונכות נפשית. הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות ועל כך נעמוד בהמשך.

8. לתובע טענות באשר לתיעוד רפואי חסר, או שלא הוכן כלל, למשל טופס קבלה סיעודית בבית החולים איתנים, טופס שאמור לשקף את מצבו הרפואי ומסוכנות התובע לעצמו ולאחרים. כמו כן טוען התובע למחיקות ברשומים רפואיים, רישומים שהוספו בדיעבד, חוסר ברישומים בדבר שיחות של רופאים עם התובע והוריו.

9. התובע מוסיף וטוען כי לו ולהוריו, לא הייתה היכולת או השליטה לדעת מה בדיוק ארע, מה היה מצבו של התובע שהביא לנזק, ואילו לנתבעים כגורמים המטפלים בתחום הנפשי הייתה אמורה להיות השליטה המלאה, ועל כן טוען התובע כי יש להעביר את נטל הראיה על כתפי הנתבעים להוכיח שלא התרשלו. התובע טוען כי אילו נקטו הנתבעים באמצעים פשוטים ביותר לרבות בירור מצבו הרפואי נפשי ומתן הוראות להוריי התובע, לא היה מתרחש הנזק.

10. הנתבעים טוענים מצידם כי הניסיון האובדני מיום 16/11/02 לא היה כלל ניסיון אובדני. הדסה טוענת כי מכתב הסיכום כלל את המידע הרפואי הרלוונטי וכי בית החולים איתנים פעל כראוי. ההחלטה לשחרור התובע לחופשה הייתה על בסיס רפואי נכון, השיקולים היו תואמים למצבו הרפואי של התובע, לא הייתה סיבה לחשש שהתובע ינסה להתאבד, ולא הייתה סיבה ליתן הוראות להוריי התובע להיות צמודים אליו כל העת.

11. יש לעבור ולבחון את השלבים השונים שאירעו מאז יום ה-16/11/02 ועד ליום 3/1/03 עת ניסה התובע להתאבד.

12. האירוע מיום 16/11/02 – בין הצדדים מחלוקת האם יש להגדיר אירוע זה כניסיון אובדני או שמא יש ליתן להתרחשות פרשנות שונה.

13. האם, הצהירה כי ביום 16/11/02 אירע ניסיון אבדני.

בחקירתה בבית המשפט העידה כדלקמן: (פרו’ מיום 9/3/09 שורות 63-64):

“ת. הם היו בחדר, הם ראו בטלוויזיה, שמעתי צעקות שאלתי מה קורה

ואז הוא התחיל להשתגע.

ש. והתחיל להשתולל?

ת. לשבור חפצים, שבר לי את הסלון, רץ, תפס סכין ואמר – אני רוצה

לחתוך את עצמי ותפס סכין ככה, עם הסכין על הוורידים…

ש. ואז הוא תפס בעצם, תפס איזה סכין, אבל בעצם לא עשה כלום עם

הסכין נכון?

ת. כי אח שלו קפץ עליו, הוציא ממנו את הסכין…

ש. אבל הוא עוד שנייה, אם הוא לא היה תופס, הוא היה עושה…”

14. ד”ר ליטמן, מומחה מטעם התובע בתחום הפסיכיאטריה נחקר בבית המשפט ביום 9/3/09, בעמ’ 6 הוא קובע כי מדובר באופן חד משמעי בניסיון אובדני. גם מומחה הנתבעת 1, ד”ר בן אפרים מעיד בעניין זה (ביום 3/2/10 בעמ’ 214 לפרוטוקול):

“ש. תסכים אתי שהניסיון כביכול לעשות תנועה של חתיכת ורידים לפני

בני המשפחה…זה לא היה בעצם ניסיון התאבדות…

ת. אנחנו לא יודעים מה היה אם היו נותנים לו להמשיך במעשיו, אבל

אין ספק שמדובר באירוע בעל משמעות. זה הרבה מעבר לאמירה בעלמא,

של איום אובדני”.

15. בהמשך מעיד ד”ר בך אפרים (עמ’ 219-218):

“ת. לי כפסיכיאטר, אני לא מבין מה זה ניסיון אובדני לא אמיתי, אצלי

כל מחווה אובדנית הוא בעל משמעות רבה ואני בהחלט לא מתעלם

ממנו.

ש. הוא היה עם התקף פסיכוטי הוא לא היה אובדני.

ת. היום להגיד שהאיש לא היה אובדני, אחרי המעשה שעשה שהביא

אותנו היום לדיון הזה, זה קצת…”

16. יאמר מיד כי אינני מקבל את טענת התובע כי ניסיון ההתאבדות מיום 3/1/03, משליך על אירוע זה, היינו מבחינת שיקול הדעת של הרופאים המטפלים, שהרי יש בכך משום “חכמה לאחר מעשה”. יש לבחון את שיקולי הרופאים על סמך המידע הקיים בשעת קבלת ההערכות וההחלטות ולא לאור האירוע מיום 3/1/03 שהתרחש לאחר מכן.

17. הדסה טוענת כי הגעתו של התובע לבית החולים הייתה עקב מצבו הנפשי שנבע כולו עקב צריכת סמים מסוגים שונים. התובע הובא לבית החולים ביום 14/11/02 על ידי הוריו עקב התקפי חרדה, הזיות, ומחשבות רדיפה. התובע נבדק בבוקר, היינו ביום 15/11/02 על ידי ד”ר גלילי שהיא מנהלת היחידה לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר. בבדיקה זו שלל התובע כוונות אובדניות. ד”ר גלילי העריכה שהתובע סובל ממצב פסיכוטי חריף עקב צריכת סמים.

18. ד”ר גלילי העריכה כי התובע אינו במצב אובדני. התובע שוחרר באותו היום לביתו בהשגחת הוריו והופנה לטיפול אמבולטורי.

19. ביום 17/11/02 הובא התובע פעם נוספת לבית החולים הדסה. האם דיווחה כי התובע אמר ערב קודם כי לא מגיע לו לחיות. בבוקר ראה סרט עם חבר, נכנס להתקף זעם ותקף את החבר. אחיו של התובע ניסה לעצור מבעדו, ואז נטל סכין, עשה תנועה של חתוך הורידים, וצעק שהוא רוצה למות, לא נמצאו סימני חיתוך על הידיים. התובע נבדק ונמצא שהוא נוטל סמים.

20. התובע נבדק גם הפעם על ידי ד”ר גלילי. מסקנתה הייתה שהתובע סובל מפסיכוזה חריפה. ד”ר גלילי שללה ניסיונות אובדניים.

21. התובע אושפז במחלקה פתוחה בבית החולים הדסה הר הצופים. זו מחלקה לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר.

22. באותו שלב טופל התובע גם על ידי הרופא ד”ר בן הארש. גם ד”ר בן הארש שלל ניסיונות אובדניים. גם הוא סבר, כמו ד”ר גלילי, כי אמירות התובע והתנהגותו אינם בגדר ניסיונות אובדניים אלא נובעים ממצב פסיכוטי חריף על רקע שימוש בסמים. ביום 18/11/02 נבדק התובע על ידי ד”ר אגרנט, מנהל מחלקת האשפוז, על פי מסמך שערכה, התובע שלל ניסיונות אובדניים.

23. ד”ר תמר מוזס, מומחית בתחום הפסיכיאטריה, ערכה חוות דעת מטעם הדסה. ד”ר מוזס לא התייחסה כלל לאירוע מיום 16/11/02, ובעת חקירתה בבית המשפט, ניסתה למצוא בתיקים הרפואיים של הדסה תיעוד בנוגע לאירוע זה, תיעוד שאנו קיים שם.

24. סופו של דבר, אין חולק כי מדובר באירוע בעל משמעות רבה כך גם לדעתו של ד”ר בן אפרים.

25. ד”ר ליטמן סבור כי יש לאירוע זה פרשנות של ניסיון אובדני. ד”ר בן אפרים, כך נראה, נוטה להסכים עמו, ולפחות לראות באירוע זה, כבעל משמעות רבה, אירוע שאין להתעלם ממנו במסגרת השיקולים הרפואיים והטיפוליים.

26. דומה כי גם רופאי הדסה, היינו ד”ר גלילי וד”ר בן הארש, היו סבורים כי מדובר באירוע בעל משמעות, שהרי הם כינו כך אירוע זה, אך סברו כי הוא נובע ממצב פסיכוטי חריף על רקע שימוש בסמים. אודה, כי בנקודה זו לא ירדתי לסוף דעתם של רופאי הדסה. נניח כי אכן זו הפרשנות הראויה, האם עדיין לא היה ראוי ליתן משקל לדברים, שמא חס וחלילה יש אמת מאחורי איומי התובע כי אינו רוצה יותר לחיות וכי לא מגיע לו לחיות, גם אם נניח שמדובר בדברים הנאמרים או נעשים על רקע מצב פסיכוטי חריף הנובע משימוש בסמים. לא ברור לי מדוע לא ראוי, דווקא במצב זה, ליתן דגש לאיומים מסוג זה של התובע, שנמצא באותה עת במצב נפשי רגיש ומעורער, מדוע לא לשקול את האפשרות כי התובע עלול לממש את מחשבותיו, או איומיו כי אינו חפץ לחיות, בפרט לאחר שהדגים עם סכין את כוונותיו המפורשות.

27. לאור האמור, נראה, כי רופאי הדסה לא שקלו במידה הראויה את איומי התובע. ברור כי הייתה חובה לשקול דברים אלה ולפרט את האירוע כולו במכתב ההעברה מהדסה לאיתנים. על כן, שלילת המידע מרופאי איתנים, יכלה בהחלט להשפיע על שיקול דעתם. הייתה חובה לכלול מידע זה במכתב הסיכום המקוצר. בהמשך תיבחן השאלה האם העובדה שהמידע לא נכלל במכתב, אכן פגעה בשיקול דעתם של רופאי איתנים וכי הדבר תרם במידה כלשהי לשחרור התובע לחופשה, ולכך שהצליח לקפוץ מחלון הקומה הרביעית.

28. במסקנתי זו, אני ער לטענת הדסה כי הדברים שאמר התובע הם על רקע של ייאוש ולא על רקע של כוונה אובדנית. (ראה למשל עדות ד”ר ליטמן עמ’ 12 לפרוטוקול המודפס). יחד עם זאת, לטעמי, היה על הדסה לשקול את שתי האפשרויות, ולא להתעלם לחלוטין מהאירוע מיום 16/11/02, ודאי היה על הדסה להזכיר אירוע זה במכתב סיכום המחלה המקוצר.

29. ההעברה לבית החולים איתנים – אין חולק כי על פי הרישומים הרפואיים במהלך אשפוזו של התובע בהדסה הייתה הטבה והוא גם יצא לחופשות . נראה כי במהלך אחת החופשות ביום 22/11/02 ביקר אצל חבר, עישן סמים, וכתוצאה מכך חלה הידרדרות במצבו הנפשי. ביום 23/11/02, יצא ללא רשות מבית החולים. הוא חזר. התנהגותו חזרה לתוקפנות. ביום 24/11/02, הגיע הצוות הרפואי למסקנה כי חלה התלקחות של מצב פסיכוטי והתקף חריף, עקב שאיפת סמים. הצוות הרפואי הגיע למסקנה כי מצבו של התובע עלול לסכן את עצמו ואת הסובבים אותו, המסקנה הייתה כי התובע זקוק להשגחה צמודה. לא ניתן היה לעשות כן בהדסה ועל כן הוחלט להעביר את התובע לאיתנים. ד”ר בן הארש יצר קשר עם רופאי איתנים וסוכם על העברתו לאיתנים.

30. שוב, יוער, כי דווקא על רקע מצב זה כשההערכה היא שהתובע מסוכן לעצמו ולסובבים אותו, לא מובן מדוע לא כללו רופאי הדסה את האירוע מיום 16/11/02 במכתב סיכום המחלה המקוצר, כפי שארע על כל השלכותיו.

31. מהמכתב עולה כי התובע מועבר לאיתנים מאחר והוא נתון בהתקף פסיכוטי חריף, הוא מסוכן לעצמו ולאחרים. נדרשת השגחה צמודה. התובע מועבר לאיתנים משום ששם קיימים התנאים לכך, מדובר במחלקה סגורה לעומת הדסה ששם מדובר במחלקה פתוחה. המכתב פירט את כל האירועים שקדמו, לרבות אירוע ה-16/11/02, תוך השמטת איום ההתאבדות, וציון כי אין עדות לתוכניות אובדן מעשיות.

32. עולה אפוא, כי בשעת ההעברה לבית החולים איתנים, ניתנה הערכה מפורשת על ידי רופאי הדסה כי לא אבחנו אצל התובע כוונה אובדנית. אירוע שיכול לעמוד בסתירה להערכה זו, הושמט מהמכתב. המשמעות היא כי רופאי איתנים קיבלו את התובע תוך ידיעה כי הוא נמצא פסיכוטי חריף, מסוכן לעצמו ולסביבה אך נשללו כוונות אובדניות.

33. עוד יאמר בנקודה זו, כי ארע כשל באשר להעברת המידע מבית החולים הדסה עין כרם, שם פנה התובע ונבדק על ידי ד”ר גלילי, לבין המחלקה של הדסה בהר הצופים לשם נשלח התובע לאשפוז. עולה כי ככל הנראה המידע לאירוע מיום 16/11/02 לא הועבר למחלקה בהר הצופים. מעדות ד”ר בן הארש עלה כי הצוות הרפואי בהדסה הר הצופים לא היה ער לאירוע זה, או לא ידע על כך, מכל מקום ד”ר בן הארש, לכל אורך חקירתו בנקודה זו לא יכול היה לזכור אם המידע עבר למחלקה בהר הצופים, ואם הצוות ייחס חשיבות למידע זה.

34. יתכן מאד, כי מכאן נבע הכשל גם בהמשך, כאשר לא יחסו יותר חשיבות, אותה היה צריך ליחס, לאירוע מיום 16/11/02. לפיכך, אירוע זה הושמט מסיכום הביניים המקוצר. כאן המקום לומר כי מהראיות עלה כי סכום זה הוכן במהירות כדי להעביר את התובע באופן מידי לאיתנים. ברור כי מדובר בסיכום ביניים, ובסיכום מקוצר. הצפי היה אמור להיות שיגיע לאחר מכן סיכום סופי מלא ומפורט מהדסה לאיתנים. סיכום כזה לא נערך מעולם, לא נשלח על ידי הדסה, ולא נדרש על ידי איתנים. גם כאן, עולה התמיהה מדוע לא נערך סיכום שכזה ומדוע לא נדרש סיכום שכזה על ידי איתנים.

35. קיימת חשיבות רבה לכך שמלוא המידע יעבור מגורם רפואי אחר למשנהו. החשיבות היא הן למתן עצם הטיפול, הבאה בחשבון על כל השיקולים האפשריים והמשך הטיפול. חובה זו מבטאת את זכותו של החולה שמלוא המידע הרפואי הרלוונטי יעמוד לפני הגורם הרפואי המטפל. דברים אלה באים לידי ביטוי במקרה זה, למשל, בעדות ד”ר שסטרצקי מאיתנים שהיה אחד הרופאים המטפלים באיתנים והעיד כי הייתה חשיבות למידע בדבר ניסיונות אובדניים קודמים, או ביטוי למחשבות אובדניות קודמות (עמ’ 164 לפרוטוקול מיום 19/5/10). גם ד”ר מוזס המומחית מטעם הדסה אשרה כי יש חשיבות למידע שכזה, כפסיכיאטרית. (עמ’ 245 מיום 27/4/10).

36. נראה כי כל המומחים שהעידו לפני בית המשפט היו תמימי דעים כי היה צורך לציין במכתב ההפניה לאיתנים את היות התובע מוסכן לעצמו, את האירוע שהיה ביום 16/11/02.

37. למשל ד”ר ליטמן בהתייחסו לחשיבות לציין נסיונות אובדניים מעיד כדלקמן:

ש. האם חשוב שיהיה רישום כזה במסממך שמועבר לביה”ח מה

שאמור לנהוג ולהסתמך מהסוג הזה. האם יש בעיניך חשיבות לציין

ניסיונות אובדניים קודמים.

ת. לדעתי כן.

ש. אין מחלוקת שזה נתון מהותי שלא קיים במכתב השחרור.

ת. נכון.

ש. תסכים איתי שלרופא שיש מידע על ניסיונות אובדניים קודמים

זה שאין לו מידע שני רופאים כאלה יכולים להגיע למסקנה אחרת

של מה שמפריד ביניהם אם היו ניסיונות קודמים או לא.

ת. זה תוספת משמעותית.

ש. האם אתה מסכים שניסיונות אובדניים או מחשבות אובדניות

אצל חולה מתבגר במחלה. הפסיכיאטר זה אחד מפרטי המידע

החשובים ביותר ב-ה’ הידיעה.

ת. כן.”

(פרוטוקול מיום 6/2/08 עמ’ 22-20).

38. גם ד”ר בן אפרים, מומחה מטעם איתנים התייחס לעניין זה בקשר לתובע ודעתו הייתה חד משמעית:

“ת. כמו בדברים ברפואה, אין שחור ולבן…הבסיס, הנתון החשוב

ביותר לנבא התנהגות, הן של אדם בריא והן של אדם חולה, היא

התנהגותו הקודמת.

ש. כשאתה בא להעריך חולה שסובל התקפים פסיכוטיים, שהיה

לו התקף אלים, כל התקף אחריו, יכול להיות שונה בביטוי שלו

מההתקף ששמעת עליו או שאתה מכיר. נכון?

ת. באופן עקרוני – כן, אף על פי שבדרך כלל יש דמיון.”

ובהמשך הוא מעיד:

“ש. זה חשוב מבחינתך כאשר אתה מנסה לאבחן אדם שהיו לו

אירועי אלימות בזמן שהוא היה ממש לפני שהוא הגיע למחלקה,

זה חשוב לך.

ת. באופן עקרוני חשוב לי לדעת אם היו אי אילו גילויי אלימות”.

(פרוטוקול מיום 6/2/08 עמ’ 36).

וכן:

“ת. אני מסכים עם כל מה שאמרת. אבל, המידע שהאיש היה

אובדני, הוא קריטי להערכה.”

(פרוטוקול מיום 3/2/10 עמ’ 220).

ובהמשך:

“ת. בהנחה שהאיש, בזמן היותו בבית החולים לא היה אובדני,

עצם העירוע שהיה אירוע מחווה אובדני, עובר לאשפוזו, הוא

מידע בעל חשיבות שהיה מקום לציין אותו במכתב ההעברה.

(שם בעמ’ 217-215).

39. בהמשך חקירתו של ד”ר בן אפרים הוא נשאל שאלות ספציפיות יותר לחשיבות המידע בדבר מצבו של התובע, מעשים או מחשבות אובדניות, והקשר לאלה להיות מסוכן לעצמו. להלן מובאות תשובותיו הרלבנטיות לעניין זה:

ת. אתה שואל שוב אותה שאלה ואני אענה שוב את אותה תשובה…

אנחנו גם יודעים עוד עובדה אחת…שהתובע עבר מספר פעמים ממצב

פסיכוטי למצב של הבראה יחסית וחזר למצב פסיכוטי. זאת אומרת

שאני כרופא שיש לי את המידע הזה, בהחלט אם אני יודע שקיים

מעל המקרה דגל אדום של אירוע אובדני מעשי בעבר, אני מתייחס

אחרת מאשר אם אין לי את הדגל האדום הזה.

ת. אתה מצפה בעצם מפסיכיאטר, שיסיק ממידע חלקי ולא ממידע

מלא. רוב האנשים שבמצב פסיכוטי הם אלימים, כלפי אחרים, הם

לא יותר מסוכנים כלפי עצמם. רוב החולים שבעבר ניסו להתאבד,

הם כן יותר מסוכנים כלפי עצמם. הניסיון והסטטיסטיקה מראים

שניסיונות אובדניים קודמים, הם גורם סיכון משמעותי לאובדנות

בעתיד.”

40. ד”ר תמר מוזס, שערכה חוות דעת מטעם הדסה, גם היא נזקקה לעניין חשיבות העברת מלוא המידע הרפואי. בחקירתה אשרה כי במכתב ההפניה היא אינה רואה שנכתב שהתובע מסוכן לעצמו. (פרוטוקול מיום 27/4/10 עמ’ 256-255). כמו כן אשרה כי איום עם סכין, שאדם מתכוון להתאבד , הייתה מצפה שהדבר יהיה כתוב במכתב ההפניה. (שם עמ’ 264-263).

גם ד”ר בן הארש אישר כי אם היה ניסיון אובדני של ממש, יש חשיבות לציין זאת במכתב ההפניה. (פרוטוקול מיום 27/4/10 עמ’ 314).

41. הדבר מקבל משנה תוקף לאור העובדה כי אדם שבעבר ניסה להתאבד, הם יותר מסוכנים כלפי עצמם, וניסיונות אובדניים קודמים הם גורם סיכון משמעותי לאובדנות בעתיד. (ד”ר בן אפרים, פרוטוקול מיום 3/2/10 עמ’ 217). גם ד”ר בן הארש מסכים כי הסיכוי גדל בעשרות אחוזים (בעמ’ 294). כך גם ד”ר מוזס, מסכימה כי הסיכומי גדל בעשרו אחוזים (בעמ’ 267-266).

42. לסיכום, להעברת המידע הרפואי בדבר האירוע מיום 16/11/02 הייתה חשיבות רבה, כך שבפני הצוות הרפואי באיתנים תהיה התמונה המלאה במסגרת שיקוליו הטיפוליים באופן כללי, ובפרט בשאלת יציאתו של התובע לחופש, ומתן ההוראות להשגחה באופן חופשה.

43. השאלה שמעלה הדסה ובצדק, היא שאלת הקשר הסיבתי, היינו, בהנחה שמידע זה היה עומד לפני הצוות הרפואי באיתנים, האם היה הדבר משפיע על החלטת הצוות הרפואי בדבר שחרור התובע לחופשה, לעניין זה נידרש בהמשך.

44. בהמשך לחוסר העברת המידע באופן מסודר בין הגורמים הרפואיים, עולה, כי גם התיק הרפואי המלא לא נשלח מהדסה לאיתנים, כך גם לא פורטו השיחות שניהל ד”ר בן הארש עם רופאי איתנים בהן העביר ד”ר בן הארש מידע רפואי אודות התובע.

45. מכלל הראיות עולה אפוא כי תהליך העברת המידע היה חסר, ובעייתי.

46. אבחון התובע והטיפול בו באיתנים – התובע הועבר לאיתנים בצירוף אותו סיכום מחלה ביניים מקוצר. מסיכום זה עולים הפרטים העיקריים שבגינם הועבר התובע היינו כי הינו תחת התקף פסיכוטי חריף, על רקע שימוש בסמים, הוא מסוכן לו ולסביבתו, הוא זקוק להשגחה ואשפוז במחלקה סגורה.

47. מסתבר, כי באיתנים לא מולא כראוי טופס “קבלה סיעודית”. האח עדנאן ברהום נחקר ארוכות בעניין זה על ידי ב”כ התובע. מחקירתו עלה כי הטופס לא מולא במועדו, וכי בטופס הקיים חלקים רלוונטיים הנוגעים לתביעה זו לא מולאו כמו אם התובע מסוכן לעצמו או זקוק להשגחה מיוחדת, למרות שעל פי הטופס יש למלא זאת. האח עדנאן ברהום העיד בחקירתו כי פרטים אלה לא היו ידועים לו. (עמ’ 82 ואילך פרוטוקול מיום 19/5/10).

48. בהמשך נחקרו ד”ר בלקר וד”ר שסטרצקי מאיתנים. שניהם עמדו על חשיבות הטופס הנ”ל והמידע הרלוונטי היינו אם התובע מסוכן לעצמו ואם הוא זקוק להשגחה צמודה.

49. אין כל רישום בבית החולים איתנים כי הרופאים שאלו את התובע או הוריו בדבר ניסיונות אובדניים בעבר. לא באה לפני עדות שכזו. אין מחלוקת כי היה ראוי שעניין זה יבחן ויבדק על ידי הצוות הרפואי המטפל באיתנים. (ראה עדות ד”ר בן אפרים, מומחה מטעם איתנים, עמ’ 38-40 לפרוטוקול המודפס).

50. ד”ר בן אפרים העיד לפני בית המשפט בדבר חשיבות המידע של ניסיון אובדני קודם שכן מדובר כדבריו ב”גורם סיכון”. עוד ציין המומחה כי תפקידו של הרופא הוא לשאול שאלות ולא לחכות שיגידו לו. מחקירתו עולה כי הוא רואה חובה על הרופא לשאול אם היו בעבר אירועים אובדניים. (עמ’ 43 לפרוטוקול). ד”ר בן אפרים קובע עוד כי חובה על הרופא לרשום כי שאל אם היו ניסיונות אובדניים גם אם נענה בשלילה. (עמ’ 214-213,פרוטוקול מיום 3/2/10).

51. כבר עתה ניתן לומר כי הייתה חשיבות רבה לברור המידע אם היו בעבר ניסיונות אובדניים, דבר זה משליך על רמת המסוכנות של התובע כלפי עצמו. התעלמות ממידע שכזה, יכולה להשליך על הטיפול, על רמת ההשגחה והזהירות שיש לנקוט כלפי התובע בהיותו חולה הנתון לטיפול הצוות הרפואי.

52. עולה השאלה אם לחוסר הידיעה בדבר האירוע מיום 16/11/02, הייתה השפעה על הטיפול או ההשגחה שנקט בית החולים איתנים.

53. ד”ר בן אפרים קובע בעדותו כי אילו היו יודעים באיתנים בדבר הניסיון האובדני מיום 16/11/02, היה בית החולים נוהג אחרת, למשל לא היו משחררים את התובע לחופשה. (עמ’ 34 לפרוטוקול מיום 6/2/08). לאחר מכן, כאשר נשאל המומחה באופן מפורט יותר, בהנחה שהיה אירוע אובדני בודד, השיב כי היו משהים שבוע נוסף במחלקה, היו ערים לסיכון, מעלים את רמת הטיפול התרופתי ההרגעתי. המומחה קובע כי אין ספק שצוות בית החולים היה מגיב למידע שכזה. המומחה חוזר ומדגיש כי קיימות שתי אבחנות שונות לעניין זה. האחת היא השאלה אם התובע היה תוקפני, אלים, והשנייה אם היה אובדני. (עמ’ 219-218 פרוטוקול מיום 3/2/10). ובהמשך עומד המומחה על הקשר בין מצב פסיכוטי לסימנים אובדניים, לאור המפורט בנייר העמדה של האיגוד הישראלי לפסיכיאטריה. (שם בעמ’ 222). היינו, לדעת ד”ר בן אפרים יכול להיות קשר הדוק בין מצב פסיכוטי חריף, לכוונות אובדניות, ועל כן חשובים הסממנים לכך. הוא אשר אמרנו קודם.

54. עמדת הדסה היא כי יש לערוך אבחנה מדויקת ומדוקדקת באשר לנסיבות האירוע מיום 16/11/02. האם מדובר בניסיון אובדני אמיתי או שמא מדובר באיבוד שליטה עצמית עקב מצב פסיכוטי חריף הנובע משימוש בסמים.

55. הדסה טוענת כי על רקע אבחנה זו, ומשלא נצפו ניסיונות אובדניים או כוונות אובדניות במהלך האשפוז, הרי האבחנה של הדסה, בעת ההעברה לבית החולים “איתנים” הייתה מדויקת ונכונה, היינו כי התובע נתון בהתקף פסיכוטי חריף על רקע שימוש בסמים, מסוכן לעצמו ולסובבים אותו, זקוק להשגחה צמודה. דומה כי באותה עת, אכן היה זה מצבו של התובע. הוויכוח והמחלוקת אינן קשורים לסיבת העברת התובע לאיתנים, אלא קשורים להשמטת האירוע מיום 16/11/02, ממכתב ההפניה, תוך ניסיון להסביר השמטה זו, בכך שלא היו לתובע כוונות אובדניות. נחזור ונאמר, לא הייתה הצדקה להשמטה זו, ולעניין זה מקובלת דעתו של ד”ר בן אפרים כי היה ראוי לכלול במכתב ההפניה מידע זה, שיכול היה להיות חיוני להמשך הטיפול.

56. ד”ר בלקר, רופא מטפל מאיתנים מאשר כי הטיפול והשיקולים הושפעו מכך שהמידע בדבר ניסיון אובדני לא הופיע במסמכים, ולא הופיע במכתב הקבלה מהדסה. (עמ’ 128-129).

ד”ר שסטרצקי העיד כי לא נאמר לו כלל על ידי ד”ר בן הארש, כי התובע מסוכן לעצמו, אובדני. ד”ר שסטרצקי מעיד כי אילו היה נאמר לו שהתובע מסוכן לעצמו, היה מציין זאת בכתובים אצלו. (עמ’ 167-168). בהמשך העיד כי היה מצפה לקבל את מלוא הנתונים של האירוע מיום 16/11/02 שכלל תקיפת החבר, אמירות אובדניות, דחפים לפגוע בעצמו. (עמ’ 177-175).

57. דברים דומים אלו גם בחקירת האח עדנאן ברהום, שהוא אח ותיק ובקיא בטיפול במצבים אלה. גם הוא העיד כי הנתונים הללו חשובים כדי לשקול את מלוא השיקולים הטיפוליים והרפואיים. בהמשך עדותו ציין האח עדנאן כי אביו של התובע ביקש לשחרר את התובע לחופשה. הייתה התייעצות עם ד”ר שסטרצקי והוחלט כי התובע יצא לחופשה. (פרוטוקול מיום 19/5/10 עמ’ 84). ד”ר שסטרצקי נחקר בעניין זה, היינו השיקול להוצאה לחופשה וחוסר המידע בעניין הניסיון האובדני, ולדבריו אילו היה המידע ברשות רופאי איתנים כלל לא בטוח שהיו מוציאים את התובע לחופשה. (שם בעמ’ 168). בהמשך נשאל הרופא על האפשרות שהמידע היה כלול במכתב ההפניה מהדסה, האם היה משנה הדבר לעניין השיקול להוצאה לחופשה. משיב הרופא כי היו בוודאי שוקלים את הנתונים, נותנים לכך את הדעת. בדיעבד היום הוא יכול לומר שלא היו מוציאים את התובע לחופשה. (שם בעמ’ 196-195).

58. אין חולק כי החופשה באה לאחר שההורים ביקשו זאת. התקיימה ישיבה של הצוות המקצועי והוחלט לשחרר את התובע ובתנאי שיהיה בעת החופשה במחיצת אביו. הצוות הרפואי ראה לנגד עיניו את השיפור המסוים שהיה בהתנהגות התובע לרבות העובדה שלא היה מדובר באשפוז כפוי. אין חולק כי בכל שחרור טמון סיכון מסוים, בפרט כאשר מדובר בחולה פסיכוטי. יש לקבל את הטענה כי היה מדובר במצב “עדין” בו היה על רופאי איתנים לקחת בחשבון מגוון שיקולים לרבות סיכונים אפשריים. לפיכך, יש גם לקבל את הטענה, כי החוסר בנתון שהיה ניסיון אובדני או אירוע משמעותי, היה בו כדי להטות את הכף לכיוון כזה או אחר. ד”ר שסטרצקי הסביר בתצהירו, כי השיקולים הנלקחים בחשבון לצורך שחרור לחופשה הם החרפת המצב הנפשי, עבר אובדני, אלימות כלפי בני המשפחה, אלימות כלפי עצמו, התנהגות במהלך האשפוז. הצוות הרפואי שקל את הנתונים ולא ראה מניעה לשחרר את התובע לאותה חופשה.

59. ד”ר בלקר העיד כי אמירה או רצון לחתוך ורידים הוא חלק מההיסטוריה הרפואית, מהעבר הפסיכיאטרי. הדבר מהווה רקע של התובע. (עמ’ 132 לפרוטוקול). בהמשך אישר ד”ר בלקר כי גם אם היה יודע את אותו מידע, היה מחליט כי ניתן לשחרר את התובע לחופשה. (עמ’ 159 לפרוטוקול).

ד”ר שסטרצקי אישר בחקירה נגדית כי אותו מידע לא היה מונע את החופשה (עמ’ 195 לפרוטוקול). כך גם היה בדעה ד”ר בן אפרים (עמ’ 134 לפרוטוקול). אין חולק כי אנשים שביצעו ניסיונות אובדניים, משוחררים לחופשות. ההערכה לשחרר לחופשה נעשית על סמך מצבם בעת קבלת ההחלטה ולא בעת אותו ניסיון אובדני.

60. ד”ר ליטמן העיד בהקשר זה כי מתן חופשה, יש לשקול מספר דברים, ההתנהגות במחלקה, רקע לאשפוז, התנהגויות קודמות. מכך עולה כי קיימת חשיבות לכך שהמידע בדבר הנהגות קודמת כמו זו שאירעה ביום 16/11/02 יעמוד לפני הרופאים, אם כי הדבר אינו הגורם המכריע בשיקול אם לתת חופשה. (עמ’ 8 לפרוטוקול). ד”ר ליטמן ייחס חשיבות רבה יותר לעובדה שהתובע הגיע לאיתנים עם אמבולנס, אבטחה, צורך שיהיה במחלקה סגורה, הגיע עקב מצב פסיכוטי, אלה מלמדים על אפשרות שהתובע יפגע בעצמו ובאחרים. (עמ’ 7 שורה 21).

61. המסקנה היא, כי אילו היה נמסר מלוא המידע על ידי הדסה מאיתנים, לא היה בכך לשלול את מתן החופשה, אלא הדבר היה יכול לשנות את ההוראות שהיה על הצוות הרפואי באיתנים לתת להורים, היינו הוראות שכוללות השגחה צמודה לחלוטין, משך כל החופשה כולה.

62. על פי מהלך האשפוז באיתנים, אכן הייתה הטבה מסוימת במצבו של התובע. הוא לא גילה יותר סימני אלימות. על כך העיד ד”ר בלקר כי התובע החל לצאת למסדרון, להסתובב, ליצור קשר עם מטופלים אחרים, עם הצוות, הסכים לשבת ולשוחח עם הרופא, לא גילה סימני אובדנות, לא איים בהתאבדות, ולא עשה כל סימנים מרמזים לכך. (סעיפים 8-7 לתצהיר ד”ר בלקר, עמ’ 139 לפרוטוקול מיום 19/5/09). ד”ר בלקר היה סבור כי החופשה הייתה מוצדקת ומקובלת בנסיבות העניין. (שם בעמ’ 138). דברים אלה נתמכים גם בעדותו של ד”ר ליטמן, מומחה מטעם התובע. ד”ר ליטמן לא מצא רישומים באיתנים בדבר מחשבות אובדניות או סימנים אובדניים. (עמ’ 22 לפרוטוקול).

63. מכל האמור עולה, כי אכן התובע הובא לאיתנים במצב פסיכוטי קשה, תוך חשש לו ולסביבתו ועל כן לווה באיש ביטחון. מצבו הפסיכוטי צוין גם במכתב ההפניה. דברים אלה לא נעלמו מרופאי איתנים. יחד עם זאת, לא נרשם בטופס הסיעודי שהתובע מסוכן לעצמו, יתכן ועניין נובע גם מחוסר המידע בדבר האירוע החמור או הניסיון האובדני מיום 16/11/02. ממכלול הנתונים, עצם ההחלטה למתן חופשה, על פניה לא נראית בעייתית או פסולה. יש לבחון אפוא אם ניתנו ההוראות הנכונות להשגחה בעת החופשה, הוראות שיתכן והיו מונעות את הניסיון האובדני שארע בעת החופשה.

64. ההוראות שנתנו להורים בעת החופשה – נקודת המוצא לדיון בשאלה זו היא ההנחה כי אילו היה נאמר להורים שעליהם להיות בשמירה צמודה לתובע, כי אז היה נמנע הנזק, לא הובאה לפני ראיה, או סיבה להניח כי אילו היה נאמר דבר זה להורים, הם היו מתרשלים ונמנעים לבצע הוראה שכזו. הרושם מההורים שהעידו, היה כי הם ביקשו את טובת התובע, היה חרדים ומודאגים ממצבו, ביקשו להיטיב את מצבו הרפואי.

65. גרסת ההורים הייתה כי לא ניתנה להם הנחיה בעת שחרור התובע לחופשה לשמירה על התובע שמירה צמודה, היינו כי כל העת יימצא מי מהם עם התובע. (ראה עדות האב מיום 6/2/08 עמ’ 57 ו-76-85).

66. מעדויות ההורים עולה כי ההוראות שקיבלו היו כי יהיו בסביבת התובע אך בשום אופן לא קיבלו הוראות לא להשאיר את התובע לבד.

67. גם ד”ר בן אפרים, העריך כי ההוראות שקיבלו ההורים היו כדי למנוע שימוש בסמים, לשמור על מניעת התנהגות מזיקה, אך לא מניעת ניסיון אובדני. (6/2/08 עמ’ 43-44).

68. האח עדנאן ברהום העיד כי נתן הוראות לאב בדבר השגחה, אך לא שמירה צמודה. (19/5/10 עמ’ 112).

69. ד”ר שסטרצקי העיד כי לא דיבר עם ההורים על השגחה צמודה. (19/5/10 עמ’ 166, 168, 183). ד”ר שסטרצקי הוסיף והדגיש כי לטעמו לא הייתה סיבה להורות על השגחה צמודה.

70. אומר כבר עתה, כי לאור דברים אלה לא מצאתי פסול כלשהו בהתנהגות ההורים שמלאו אחרי הוראות הרופאים. לא נאמר להם בדרך כלשהי, בין בעל פה ובין בכתב כי עליהם להשגיח כל העת על התובע כך שיהיה בטווח ראייתם. אומר, כי לטעמי היה על איתנים לערוך מסמך כתוב באשר לשחרור התובע לחופשה, לרבות הוראות בדבר השגחה צמודה.

הקשר הסיבתי

71. אין חולק כי התובע ביצע ניסיון אובדני ביום 3/1/03 בעת החופשה, כך שעלה לגג הבית בו הוא מתגורר וקפץ ממנו. התובע היה במחיצת הוריו, ביקש לנוח בחדרו, ואז יצא דרך חלון החדר, הגיע לגג וקפץ ממנו.

72. התובע טוען כי הניסיון היה צפוי, והוא נובע כולו מהתרשלות הדסה ואיתנים.

73. עדויות המומחים והרופאים שפורטו לעיל מביאות למסקנה כי התובע הועבר לאיתנים משום שמטפליו סברו שהוא מסוכן לעצמו, גם על רקע התקף פסיכוטי חריף. רופאי איתנים היו מודעים היטב לסיבת הקבלה. לטעמי שחרור לחופשה בנסיבות אלה, חייב מתן הוראות להורים להשגיח על התובע, בהשגחה צמודה. היה ראוי לערוך מסמך שכתב ולרשום הוראות אלה בתיק הרפואי.

74. סבורני כי הגורמים הרפואיים, היו אמורים לחשוש כי התובע ינסה לפגוע בעצמו על רקע מצבו הנפשי. חשש זה הובלע ונעלם עקב המחדלים שפורטו קודם לכן. סבורני כי אילו היה פרוש מלוא המידע לפני רופאי איתנים, היו ניתנות הוראות להשגחה ושמירה צמודה. נראה כי גם ללא המידע שהושמט על ידי הדסה, היה מקום להורות להורים על שמירה (השגחה צמודה, כדי להסיר חשש שהתובע ינסה לפגוע לעצמו בחופשה הראשונה שהוא מקבל, ברור כי מתן מלוא המידע מהדסה היה מחזק צורך זה, מבליט אותו ומדגיש אותו לפני רופאי איתנים.

75. יוער, כי בסיכומי איתנים נאמר מפורשות כי אביו של התובע לא קיבל הוראות להיות צמוד לתובע בכל רגע ורגע.

76. מהראיות עלה כי ההורים השגיחו על התובע ופקחו עליו, בדיוק כפי שנאמר להם על ידי האח דענאן ברהום ועל ידי ד”ר בלקר.

77. לאור זאת, יש לקבוע כי אילו היה נאמר להורים כי עליהם להיות כל העת במחיצת התובע, היה ניסיון ההתאבדות נמנע.

78. הדסה, בכך שלא כללה במכתב את אותו אירוע בעל משמעות מיום 16/11/02 הביאה לכך שלא עמדו מלא הנתונים בפני הצוות הרפואי באיתנים, ואילו הצוות הרפואי באיתנים לא דרש מהדסה מכתב סיכום סופי, את מלוא התיק הרפואי, לא ברר באופן ממצה אם היו ניסיונות אובדניים בעבר.

79. לפיכך, סבורני, כי במקרה זה, יש לחלק את האחריות בין איתנים להדסה באופן שווה.

80. הנכות הרפואית – אין מחלוקת בין הצדדים כי לתובע נכות רפואית נפשית בשיעור 30%, אלא שזו לא נגרמה עקב הניסיון האובדני מיום 3/1/03, כל כולה נעוצה בגורמים נפשיים שהיו אצל התובע עוד לפני אירוע זה. עקב נפילת התובע מהקומה הרביעית הוא ספג חבלות רבות, שפורטו בחוות דעתו של ד”ר בלאט, מומחה בתחום האורטופדיה, חוות דעת זו הוגשה על ידי התובע. על פי חוות הדעת מיום 27/9/09 נגרמו לתובע נכויות לצמיתות כדלקמן:

א. 30% עקב מגבלה בעמוד השדרה המותני.

ב. 10% עקב מגבלה בעמוד שדרה גבי.

ג. 10% עקב צלקות.

ד. 10% עקב מגבלה בתנועות שורש כף היד.

81. ד”ר ווייס, מומחה בתחום האורטופדיה מטעם הנתבעים בדק את התובע וערך חוות דעת בה קבע 10% נכות לצמיתות עקב מגבלת תנועה בעמוד שדרה גבי ו-10% עקב מגבלה ביד שמאל.

82. המחלוקת העיקרית היא בשאלת הנכות בעמוד שדרה מותני. ד”ר ווייס לא מצא מגבלה בעמוד שדרה מותני, ד”ר בלאט מצא מגבלה לפיה קבע נכות כאמור.

83. ד”ר בלאט הסביר בחקירתו כי מצא הגבלה בעמוד השדרה כולו, ובחר להעניק את הנכות בגין מגבלה בעמוד השדרה המותני.

84. אין חולק כי לא נגרם שבר לתובע בעמוד שדרה מותני. ד”ר ווייס נחקר והעיד שמגבלה יכולה להיווצר בעמוד שדרה מותני גם ללא שבר. ד”ר ווייס לא ציין בחוות דעתו איזה בדיקות ערך כדי לבחון אם יש מגבלות תנועה בעמוד שדרה מותני, גם חוות דעתו של ד”ר בלאט לוקה בכך.

85. ד”ר בלאט הסביר כי הקיבוע בעמוד השדרה הגבי משפיע על תנועתיות עמוד השדרה המותני. ד”ר ווייס אישר בחקירתו כי הספרות מכירה באפשרות שקיבוע בעמוד שדרה גבי ישפיע ויגרום לכאבים בעמוד שדרה מותני וכי הדבר יכול להחמיר בעתיד. (פרוטוקול מיום 27/4/10 שורות 236-238).

86. יאמר כי המוסד לביטוח לאומי קבע לתובע נכויות בתחום האורטופדיה של 10% עקב שבר בירך, 10% עקב הגבלה בשורש כף יד שמאל, ו-30% עקב מגבלה בעמוד שדרה גבי.

87. העולה מהאמור הוא שיש לקבל את הטענה שקיימת פגיעה בעמוד השדרה המשפיעה על תנועתיות עמוד השדרה כולו. יחד עם זאת, נראה כי הנכות שקבע ד”ר בלאט בעמוד שדרה מותני חופפת את הנכות בעמוד השדרה הגבי מאחר והיא מתייחסת למגבלות התנועה בכל עמוד השדרה, עקב הפגיעה.

88. לפיכך, יש להעמיד את הנכות בעמוד השדרה על 30%. אני מקבל את הנכות בגין הצלקות בשיעור 10%, וכן הנכות בשורש כף יד שמאל עקב מגבלות התנועה בשיעור של 10%. הנכות המשוקללת עקב האירוע נשוא התביעה היא בשיעור של 43.3%.

89. הנכות התפקודית – אין חולק כי מדובר בנכות שמגבילה את התובע בתפקודו, בפרט כאשר מדובר בנכות גבוהה יחסית המגבילה את תנועות עמוד השדרה וגורמת לכאבים. כמו כן יש להביא בחשבון את המגבלה בשורש כף יד שמאל. מנגד ראוי לשקול את העובדה כי לתובע 30% נכות נפשית ללא קשר לאירוע נשוא התביעה, נכות שגם כך גורמת למגבלה תפקודית שאינה קלה כלל. מילים אחרות, תפקודו של התובע נפגע ללא קשר לנכויות הרפואיות שנגרמו לו עקב האירוע נשוא התביעה. ברור כי נכויות אלה החמירו את מצבו עוד יותר. לפיכך, במאזן השיקולים שפורטו לעיל, תוך שיש להביא בחשבון כי חלק מהנכות הרפואית היא נכות עקב צלקות, אני קובע כי הנכות התפקודית שנגרמה לתובע עקב האירוע נשוא התביעה תעמוד על 20%.

90. שיעור הנזק – מכאן ניתן לעבור ולדון בגובה הנזקים והפיצוי לו זכאי התובע.

91. עזרה לעבר – לאחר ניסיון ההתאבדות אושפז התובע בבית חולים למשך 3.5 חודשים. הוא נזקק להשגחה רבה, ולפי עדות אמו, השגחה רצופה. לאחר שחרורו מבית החולים נזקק התובע לעזרה רב תקופה של 5 חודשים. העזרה כללה סיוע בהתניידות, רחצה, ליווי, מזון. מאז ועד היום, כך לפי עדות ההורים, נזקק התובע לעזרה בפעולות שונות אם כי כמות העזרה פחתה באופן משמעותי.

92. מדובר אפוא ב-3 תקופות שונות כפי שפורט לעיל. עבור התקופה הראשונה אני קובע סכום של 20,000 ₪, עבור התקופה השנייה סכום של 10,000 ₪, וכן סכום גלובלי נוסף של 30,000 ₪ עבור התקופה מאז חודש 9/03 ועד היום. הסכומים נכונים להיום ומסתכמים בסכום כולל של 60,000 ₪.

93. בסיס השכר – עולה השאלה איזה בסיס שכר ראוי לקבוע לתובע. אמנם מדובר בתובע שהוא צעיר לימים וידועה הפסיקה כי יש לקבוע כבסיס השכר את השכר הממוצע במשק, זאת בהעדר ראיות אחרות. מנגד, לתובע נכות נפשית בשיעור 30% שגם כך הייתה מגבילה את כושר השתכרותו.

94. יתר על כן, לתובע נקבעה נכות כללית גבוהה במוסד לביטוח לאומי. הוא מקבל גמלה חודשית של 2,100 ₪. ידוע כי אם ישתכר מעל 1,700 ₪ לחודש תישלל ממנו הגמלה. התובע העיד כי הוא משתכר בין 1,000 ל-1,200 ₪ לחודש. (פרוטוקול מיום 9/3/09 שורות 6-7).

95. הנתבעות גורסות כי התובע אינו ממצה את פוטנציאל השתכרותו משיקולי תועלת.

96. עם כל זאת, מדובר בתובע צעיר לימים. גם אם נניח שיש לגרוע 30% מפוטנציאל השתכרותו, אלמלא נכותו הנפשית, הרי הפחתה שכזו מהשכר הממוצע במשק הייתה מעמידה את פוטנציאל ההשתכרות על 6,000 ₪ לחודש, סכום גבוה יותר מהגמלה אותה הוא מקבל יחד עם אותם 1,700 ₪ לחודש שהוא יכול להשתכר כדי לא לאבד את הגמלה.

97. לפיכך, אין לדעת כיום, אם התובע לא יחליט ביום מן הימים למצוא עבודה בה ימצה את פוטנציאל השתכרותו, כי אז נכותו עקב האירוע נשוא התביעה תפגע בו.

98. נראה כי לעניין זה יש לערוך אבחנה בין התקופה לעבר, בה אנו יודעים כי התובע בחר עד היום לקבל את הגמלה מהמוסד לביטוח לאומי ולהשתכר סכום של 1,000-1,200 ₪ לחודש כדבריו. מהתנהגות זו עולה כי לעבר יש להניח שמקסימום פוטנציאל ההשתכרות עמד על 1,700 ₪. ניתן להניח אפוא הפסד חודשי של 350 ₪ (כ-20%) להיום. ואילו לעתיד, יש להעמיד את פוטנציאל ההשתכרות על 6,000 ₪, ולקבוע הפסד חופשי של 1,200 ₪ עקב האירוע נשוא התביעה.

99. הפסד שכר לעבר – לאור דברינו לעיל, יש לקבוע הפסד חודשי של 350 ₪ למשך תקופה של 3 שנים היינו במעוגל 15,000 ₪.

100. פגיעה בכושר ההשתכרות ופנסיה – לאור דברינו לעיל יעמוד הפיצוי על 370,000 ₪.

101. אובדן הנאות שירות צבאי – אינני סבור כי יש מקום לפסוק פיצוי בעניין זה מהטעם שספק רב אם התובע היה מתגייס לצבא לאור נכותו הנפשית ועברו הנוגע לשימוש בסמים. ראש נזק שכזה מוטל כולו בספק רב ומחייב דיון נפרד כשלעצמו.

102. הוצאות לעבר ולעתיד – התובע לא הציג ולו קבלה אחת בגין הוצאות כלשהן. כל הוצאות התובע אמורות להיות מכוסות על ידי קופת חולים והמוסד לביטוח לאומי. לא ראיתי מקום לפסוק סכום כלשהו.

103. עזרת הזולת בעתיד – מגבלותיו של התובע יחייבו העסקת עוזרת בית עבור עבודות הבית הקשות. אני קובע בראש נזק זה סכום גלובלי של 100,000 ₪.

104. התאמת ציוד ומיזוג אוויר – לא הובאה לפני ראיה כלשהי המצדיק פיצוי בראש נזק זה.

105. טיפולים והוצאות לעתיד – כפי שצויין ונקבע לעיל, אלה מכוסים על ידי המוסד לביטוח לאומי ו/או קופת החולים.

106. כאב וסבל בהביאי בחשבון את הניסיון האובדני, הפגיעות הקשות שנגרמו לתובע עקב כך, תקופת האשפוז וההחלמה, הכרוניות שנקבעו לצמיתות, אני קובע סכום של 260,000 ₪.

107. סכום הפיצוי- לאו כל האמור לעיל, אני קובע פיצוי כולל של 805,000 ₪.

108. אשם תורם – הנתבעים העלו טענות כי יש לקבוע אשם תורם בשני מישורים. האחד, ביחס להורים שלא השגיחו כראוי על התובע, אם כי לא הוגשה הודעה כנגד ההורים, והרי התובע, תובע בזכות עצמו. כמו כן נטען שיש לקבוע אשם תורם לתובע שכן השתמש בסמים, ואושפז עקב כך. הדסה ביקשה לראות בכך מעין “מסר” למי שמשתמש בסמים. לדעתי אין לקבל טענה זו שכן אין כל קשר סיבתי עובדתי או משפטי בין העובדה שהתובע השתמש בסמים לבין התרשלות הנתבעים שהביאה לנזק. התובע, ככל מטופל אחר היה זכאי לטיפול רפואי על פי אמות המידה שנקבעו בחוק ובפסיקה. הנתבעים, התרשלו בכך, כפי שפורט לעיל וזאת ללא כל קשר להיות התובע זקוק לטיפולם הרפואי, תהא הסיבה לכך אשר תהא. לפיכך, אין מקום להטיל אשם תורם כלשהו על התובע.

109. ניכוי תקבולי המוסד לביטוח לאומי – הוגשה חוו”ד האקטואר שי ספיר. סכום תקבולי המל”ל המהוון נכון ליום 13/4/10 עומד על 622,000 ₪, נכון להיום סך של 687,000 ₪. על פי הלכת “פרלה עמר” ובהיקבע במסגרת נכות כללית 40% נכות נפשית ו-50% נכות אורטופדית יש לנכות 55% מכלל הגמלאות המהוונות, היינו סך של 379,000 ₪. יתרת הפיצוי היא סכום של 426,000 ₪.

110 לסיכום – לאור כל האמור אני מחייב את הנתבעים (בחלקים שווים) לשלם לתובע סכום של 426,000 ₪ בצרוף שכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 100,000 ₪, בתוספת הוצאות המשפט לרבות עלות חוות הדעת, הוצאות המומחים עבור עדותם, ההקלטות, (כפי שפורטו בסעיפים 165-164, לסכומי התובע), היינו סך כולל של 31,000 ₪. הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, יז’ אדר ב תשע”א, 23 מרץ 2011, בהעדר הצדדים. רשלנות רפואית

תסמונת וקטר- רשלנות רפואית

תסמונת וקטר- רשלנות רפואית (VACTERL syndrome)
 

תסמונת וקטר היא תסמונת המתארת פגמי מולדים באסוציאציות שאינם רנדומליות. הסיבה שהמילה אסוציאציות מופיעה בהגדרה של התסמונת היא מכיוון שלמרות שכול פגמי הלידה מיוחסים אליו, עדין לא ברור איזה גן או קבוצת גנים מובילה לפגמים הללו. כול ילד וילד שנולד עם התסמונת הזו מצבו הוא פרטני ויחודי. נכון להיום המחלות הללו מטופלות לאחר הלידה כאשר כול פגם מטופל באופן פרטני ועל פי חומרתו. תסמונת וקטר יכולה להיות מקושרת בחלק מהמקרים למספר סינדרומים אחרים כגון klippel feli syndrome and goldenhar syndrome . בחלק מהמקרים תסמונת וקטר נגרמת   כתוצאה מעודף כרומוזום מספר 18התסמונת הינה שכיחה באמהות שחולות בסכרת , אולם לרוב כמו שצויין הסיבות לתסמונת וקטר יושפעו ממספר גורמים. המאפיינים של תסמונת וקטר יכולים לכלול פגמים בעמוד השדרה, פי טבעת סגור , פגמים בלב, פגמים מולדים בכליות, התפתחות לא תקינה של הזרוע או של הגפיים בכלל.

 

רשלנות רפואית – תסמונת וקטר
 

תסמונת וקטר היא תסמונת מאוד לא שכיחה ובעצם היותה כזו היא יכולה להכנס לתחום המסוכן של רשלנות רפואית שמתחיל בראש ובראשונה באבחנה נכונה של התסמונת. מכיוון שלתסמונת קיימות הרבה צורות ביטוי מבחינת הפגמים המולדים, הביטוי משתנה בין חולה לחולה וישנם חולים שרק לאחר תקופה של עשר או עשרים שנה פתאום יכול לעלות החשד שאכן מדובר התסמונת וקטר. בנתיים בכול הזמן הזה עלולים להתעורר סיבוכים כמו חסימות מעיים כתוצאה מחיבורי מעיים שלא אמורים להיות במצב רגיל והם השנים המצב הזה רק החמיר. רלשנות רפואית יכולה להופיע גם בתחום הטיפול לאחד מהפגמי המולדים במסגרת התסמונת, למשל הטיפול התרופתי בבפגמים מולדים בלב אצל ילד עם תסמונת וקטר.

 

עילות לתביעת רשלנות רפואית תסמונת וקטר:
 

– אבחון שגוי של ראשונית מדומה ואבחון בשלב מאוחר מדי.

 

– פעולות ומחדלים רשלניים שתוצאתם תוביל להפסקת הטיפול, עיכוב הטיפול, ביצוע פעולה רפואית לקויה או לא מתאימה שגרמה להחמרת המצב הרפואי של המטופל וגרימה לנזק גופני נוסף.

 

– אנמזנה שנלקחה בצורה חלקית או לא מקצועית לגבי פעולות כירורגיות רלוונטיות בעבר או מחלות רלוונטיות באזור המעיים וכול מיני גורמי סיכון רלוונטיות כולל מחלות לב ומחלות גנטיות משפחתיות.

 

– אי הפניה לבדיקות מתאימות ובזמן המתאים לדוגמת בדיקות הדמיה(רנטגן או CT ).

 

לשאלות בנושא רשלנות רפואית תסמונת וקטר, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה בראש העמוד משמאל

קולונוסקופיה- קולונסקופיה- רשלנות רפואית

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

 

ע”א 8693/08

בפני: כבוד השופטת ע’ ארבל

כבוד השופט ח’ מלצר

כבוד השופט ע’ פוגלמן

המערערים: 1. יצחק הרמן

2. אסנת הרמן

נ ג ד

המשיבים: 1. ד”ר עמוס שטרנברג

2. בית גדי, מדיקל סנטר נתניה בע”מ

3. הראל חברה לביטוח בע”מ

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, בת.א. 2223/03, [פורסם בנבו] מיום 17.7.08, שניתן על ידי כבוד השופטת ע’ ברון

תאריך הישיבה: כ”ב בטבת התשע”א (29.12.10)

פסק-דין

השופט ע’ פוגלמן:

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב’ השופטת ע’ ברון), אשר דחה את תביעת המערערים – שהינם בני זוג – וקבע שהנזקים שנגרמו למערער 1 לא היו פועל יוצא של התרשלותו של המשיב 1, אלא תוצאה של סיכון טבעי הכרוך בביצועה של בדיקת הקולונוסקופיה.

(א) הרקע העובדתי

1. אלה הן עובדות המקרה, כפי שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט קמא. בשנת 1995, כשהיה בן 38 והתגורר בארה”ב, הופנה המערער 1 (להלן: המערער) על-ידי רופא משפחה לבדיקת קולונוסקופיה בשל סימני דם שנתגלו אצלו בצואה. הבדיקה בוצעה בשני שלבים: בשלב הראשון נערכה בדיקה מקדימה שבמהלכה זוהו פוליפים (גידולים) במעי הגס, ובהמשך נערכה בדיקה נוספת שבמהלכה הם נכרתו. לאחר כריתת הפוליפים, התבקש המערער לבצע בדיקת קולונוסקופיה אחת לשנה במשך חמש השנים הבאות, ועל-כן בשנת 1996 – לאחר ששב להתגורר בישראל – נערכה לו בדיקת קולונוסקופיה נוספת, ב”בית גדי”. במהלך הבדיקה, אותר ונכרת פוליפ קטן, ונמצא מה שנראה בתחילה כ”שאת שומנית” (שהינו גידול שפיר על דופן המעי הגס, שאין חשש כי יהפוך לממאיר), אך התברר בעקבות ביופסיה כְּרִירית תקינה של המעי הגס. בחלוף שנתיים, הופנה המערער לד”ר עמוס שטרנברג – הוא המשיב 1 (להלן: ד”ר שטרנברג או המשיב), שהינו מומחה בגסטרואנטרולוגיה ובעל ניסיון רב בביצוע בדיקות קולונוסקופיה, לשם עריכת בדיקה נוספת. בטופס ההפניה צוין כי “קיים סיפור של מס’ קולונוסקופיות עם פוליפקטומיות [הליכי כריתה של פוליפ – ע.פ.] מדי פעם. קיים סיפור של ליפומה [גידול שומני בדופן המעי הגס – ע.פ.] בקולון היורד”. בראשית חודש פברואר 1998, בא המערער למרפאתו של ד”ר שטרנברג בקופת החולים. לפי קביעת בית המשפט, במהלך הביקור במרפאה, שאל ד”ר שטרנברג את המערער בדבר עברו הרפואי, תרופות שאותן הוא נוטל ואלרגיות שמהן הוא סובל. המערער השיב – כפי שעולה מכרטיס החולה שנפתח לו – כי הוא אינו נוטל תרופות ואינו סובל מאלרגיות. בחלוף ימים אחדים, בא המערער לבית גדי לשם ביצוע קולונוסקופיה. בין הצדדים נטושה מחלוקת בנוגע לנסיבות שבהן חתם המערער על טופס הסכמה לביצוע הבדיקה: בעוד המערער טוען כי דקות ספורות לפני שהחלה הבדיקה, בעוד הוא ממתין במסדרון, נמסר לו על-ידי אחות טופס ההסכמה, והוא חתם עליו אף מבלי שקרא את הכתוב בו, נוכח קוצר הזמן והתרגשותו מן הבדיקה; גורס ד”ר שטרנברג כי ביום הבדיקה הוא שב והסביר למערער – כפי שעשה עוד קודם לכן – את הסיבוכים והסיכונים הכרוכים בה, ורק אז החתימוֹ על טופס ההסכמה. לאחר סיום הבדיקה, תיאר ד”ר שטרנברג את מהלכה בדו”ח כדלקמן:

“בגובה 65 ס”מ – פוליפ כ-2 ס”מ על גבעול [פוליפ שאינו צמוד לדופן המעי הגס אלא מחובר אליה באמצעות רקמה שצורתה מעין גבעול, שגם מוליכה כלי דם אל הפוליפ וממנו – ע.פ.] – נכרת בשיטת “סלמי” [שיטה לכריתת פוליפ על-ידי חיתוך בשלבים ובנגיסות, תחת כריתתו בשלמותו מן הגבעול – ע.פ] עקב חוסר היענות לכריתה – הזרם עובר כנראה דרך ליפומה – בסופו של תהליך נכרת וחלקו הולך לפתולוגיה”.

בצד האמור, ציין ד”ר שטרנברג בדו”ח הבדיקה, כי במהלכה הוא הזריק למערער חומרים מטשטשים. בהקשר זה יצוין, כי בית המשפט דחה את טענת המערער כי ד”ר שטרנברג הרדימוֹ בהדרמה מלאה, מבלי שנתן הסכמתו לכך, ובניגוד לרצונו. בבדיקה הפתולוגית שנערכה בהמשך, זוהה החלק שנכרת ונמסר לבדיקה כרירית תקינה של המעי הגס.

2. לאחר שבוצעה בדיקת הקולונוסקופיה, חש המערער כאב בטן, אך בבדיקה שערך לו ד”ר שטרנברג, לא נמצאה כל אינדיקציה לשיבוש שאירע במהלך הבדיקה. יצוין, כי אין מחלוקת שבמהלך הקולונוסקופיה שביצע ד”ר שטרנברג, נגרמה למערער התנקבות של דופן המעי הגס. לפי קביעת בית המשפט, המערער טלפן למרפאתו של ד”ר שטרנברג רק יומיים לאחר הבדיקה, ומאחר שבאותה עת הוא בדק מטופל אחר, תיאר המערער בפני מזכירתו את תלונותיו. זו מסרה את הדברים לד”ר שטרנברג, שסבר כי מדובר בדימום “מאוחר” שנגרם בעקבות היפרדות הקרום הדלקתי מן המקום שבו בוצעה הבדיקה, והורה למערער באמצעות המזכירה לסור בדחיפות למרפאתו או לחדר המיון. בהמשך אותו יום, פנה המערער לקופת החולים, ולאחר שהתלונן על כאבי בטן, בחילה ויציאה דמית חד פעמית – הופנה לחדר המיון. לדברי המערער, עוד באותו יום הוא סר לחדר המיון בבית החולים מאיר, אך הבדיקה שבוצעה לו היתה שטחית, ולא נמצא בה דבר.

3. למחרת הבדיקה בחדר המיון, הופיעו אצל המערער – לטענתו – חום גבוה, והוא שב לחדר המיון בבית החולים מאיר. לגרסת המערער, הוא אושפז במחלקה כירורגית ולמחרת נערכה לו בדיקת CT שבה נתגלו ממצאים המלמדים על התנקבות המעי הגס. המערער הובהל לחדר ניתוח, שם אותרה ההתנקבות, נכרת חלק מן המעי הגס וכן זיהום שנוצר עקב דליפת צואה וחומר ניגוד. לאחר מכן, נסגר המעי, ונערכה קולוסטומיה, שמטרתה לאפשר יציאת צואה דרך דופן הבטן. בתום הניתוח, טופל המערער בתרופות אנטיביוטיות, ושוחרר מאשפוז בראשית מרץ 1998. יום לאחר שחרורו, אושפז המערער בשנית בבית חולים מאיר, בשל הופעת חום. בסריקה טומוגרפית שנערכה לו, התברר כי המערער סובל מדלקת באגן שמאל. בטיפול שבוצע לו, נוקזה המוגלה הדלקתית, הוא טופל בתרופות אנטיביוטיות ושוחרר לביתו בחלוף כשבועיים. למעלה מחודשיים מאוחר יותר, אושפז המערער בשלישית בבית החולים מאיר על רקע ההתנקבות, ומקץ ימים נוספים, הוא אושפז פעם נוספת לצורך ניתוח לסגירת הקולוסטומיה, שבעקבות ממצאים שנתגלו בו, נאלצו הרופאים לכרות קטע נוסף של המעי.

4. בגין הנזקים שנגרמו למערער, הגישו המערערים תביעה נגד ד”ר שטרנברג והמשיבים הנוספים. בגדר תביעתם, הצביעו המערערים, בין היתר, על חוות דעתו של המומחה מטעמם, פרופ’ דינבר, שלפיה המערער סובל מנכות משוקללת לצמיתות בשיעור של 42.4%, בגין הצלקות שעל בטנו, ומהפרעות יומיומיות בפעולת המעיים. לפי האמור בחוות הדעת, ד”ר שטרנברג התרשל בטיפול, הן בכך שמשנמצא בבדיקה “פוליפ על גבעול” היה עליו לכרות אותו באמצעות ניתוק הגבעול, מבלי לגעת בפוליפ עצמו, ולא לנקוט ב”שיטת הסלמי” כפי שעשה; הן בכך שהוא התקשה בהתמצאות במעי הגס ובזיהוי מדויק של האנטומיה שלו. עוד נאמר בחוות הדעת, כי כתוצאה מחוסר ההתמצאות של ד”ר שטרנברג, הוא היה תחת הרושם שהוא כורת פוליפ, הגם שלמעשה הוא כרת קפל של רירית המעי הגס, דבר שגרם להתנקבותו. חוות דעת נוספת שהובאה על-ידי המערערים היא זו של המומחה, ד”ר אריה באואר, שלפיה כתוצאה מהבדיקה, סובל המערער מ-25% נכות צמיתה בתחום הפסיכיאטרי. מטעם ההגנה, הובאה חוות דעתו של פרופ’ סקפה, שהינו מומחה לרפואה פנימית, מחלות כבד וגסטרואנטרולוגיה ומשמש כמנהל המכון לגסטרואנטרולוגיה בבית החולים אסף הרופא, ונשיא האיגוד הגסטרואנטרולוגי הישראלי. לפי חוות דעת זו, פעל ד”ר שטרנברג במהלך הבדיקה באופן מקצועי, בעוד שחוות דעתו של פרופ’ דינבר מעידה על כך שהוא אינו בקיא בטכניקה של ביצוע קולונוסקופיה.

(ב) פסק דינו של בית המשפט קמא

5. כאמור, בית המשפט קמא ראה לדחות את התביעה. תחילה, בחן בית המשפט את שאלת קיומה של הסכמה מדעת מצדו של המערער לביצוע הבדיקה. בעניין זה, אימץ בית המשפט את גרסתו של ד”ר שטרנברג – כי הוא הסביר למערער מספר פעמים על מהלך הבדיקה והסיכונים שבצדה, ולאחר מכן החתימוֹ על טופס הסכמה – והעדיפהּ על פני זו של המערערים. בית המשפט נימק את החלטתו לבכר את גרסתו של ד”ר שטרנברג, בציינו כי בניגוד לגרסת המערער, מלמד כרטיס החולה שנפתח לו כי הפגישה שנערכה במרפאה לא נועדה אך לקביעת מועד לביצוע הקולונוסקופיה, ובמהלכה נמסר לו הסבר בדבר הסיכונים הכרוכים בה. בית המשפט ציין כי התרשם ממקצועיותו ומאמינותו של ד”ר שטרנברג, וקבע כי גם במקרה זה הוא מאמין לו כי מסר את המידע כפי שטען. בצד זה, עמד בית המשפט על כך שבניגוד לטענת המערער, כי קיבל את טופס ההסכמה מן האחות עובר לטיפולו, התברר מעדותם של ד”ר שטרנברג ושל האח, מר מרדכי אטיאס (להלן: האח אטיאס), כי ד”ר שטרנברג לא נהג להסתייע באחות בעבודתו בבית גדי, וכי הוא נהג להחתים באופן אישי את המטופלים שהגיעו אליו על טופס ההסכמה, בחדר שבו התבצעה הבדיקה.

6. בהמשך, נדרש בית המשפט לטענת המערער כי יש להעביר את הנטל לפתחם של המשיבים, להוכיח כי ד”ר שטרנברג לא התרשל בביצוע הבדיקה. לפי קביעת בית המשפט, לא מתקיימים בענייננו תנאי סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), שכן אין לומר שנדירותה של התנקבות המעי הגס בבדיקות קולונוסקופיה מובילה כשלעצמה למסקנה כי המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שלפיה המשיב התרשל מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה. לדבריו, מהעדויות שנשמעו עולה כי לעיתים, די באורכו של מכשיר הקולונוסקופ לבדו, כדי לגרום להתנקבות המעי הגס, ולפעמים די במגע קל וקצר של הסנר שדרכו עובר זרם חשמלי ובאמצעותו מתבצעת כריתת הפוליפ, ואף בהיעדרו של מגע – כדי לגרום התנקבות. כל אלה – פסק בית המשפט – אינם אלא סיכונים טבעיים, שנגרמים במהלך הרגיל של הבדיקה, והם אינם מעידים על התרשלות. בצד זה, בחן בית המשפט אם יש להעביר את נטל הראייה מכוח סעיף 38 לפקודת הנזיקין, הדן בחובת הראיה ברשלנות ב”דברים מסוכנים”. נקבע, כי נוכח העובדה שהקולונוסקופ שגרם להתנקבות היה בשליטתו המיידית של ד”ר שטרנברג, והשימוש בו נעשה בנסיבות שלהן הוא נועד, אין מקום להחלת הסעיף. בצד זה, דחה בית המשפט את הטענה כי יש להעביר את נטל הראיה מכוחה של דוקטרינת הנזק הראייתי. לדברי בית המשפט, המשיבים הציגו תיעוד של הטיפול שניתן למערער על-ידי ד”ר שטרנברג, ובכלל זה כרטיס החולה, דו”ח בדיקת הקולונוסקופיה ודו”ח הבדיקה הפתולוגית, ובאלה יש כדי ללמד כי ד”ר שטרנברג לא השמיט מן הרישומים הרשמיים כל פרט מהותי, וכל שנעדר מהם – אינם אלא פרטים טכניים שאינם נוגעים באופן ספציפי לאבחון שבוצע על-ידי ד”ר שטרנברג או לטיב הטיפול שניתן למערער על-ידו. לדברי בית המשפט, אפילו מדובר במידע עובדתי שהמערער סבור כי היה עשוי לסייע בידי בית המשפט להעביר את שאלת מיומנותו של ד”ר שטרנברג תחת שבט ביקורתו, אין ברישום הרפואי חֶסֶר מהותי, ואין בעובדה שהוא מקשה על המערער להוכיח טענתו, כדי להצדיק את העברת נטל הראיה לכתפי המשיבים.

7. מכאן, נפנָה בית המשפט לדון בטענת המערערים להתרשלותו של ד”ר שטרנברג במהלך הבדיקה ולאחריה. בגדר כך, דחה בית המשפט את טענת המערערים, כי ד”ר שטרנברג הפר את חובת הזהירות שהוא חב למערער, ולא עמד בסטנדרט הטיפול הרפואי הסביר, בכך שכרת את הפוליפ בשיטת ה”סלמי”, ובכך שלא ניפח את המעי הגס באוויר. בעניין זה, ביכר בית המשפט את חוות דעתו של פרופ’ סקפה, שאותו מצא בית המשפט בקיא בתחום, שלפיה ד”ר שטרנברג פעל במקצועיות לאורך הבדיקה כולה, על פני זו של פרופ’ דינבר, שלגביו נקבע כי אינו גסטרואנטרולוג, והוא חסר הכשרה וניסיון בביצוע בדיקות מעין אלה. לגישתו, באין היענות לכריתת הפוליפ, לא היה מנוס מכריתה בשיטת הסלמי, וממילא אין בשיטה זו כדי להגדיל את הסיכון להתנקבות. אשר לניפוח המעי הגס – גורס פרופ’ סקפה כי לא ניתן לבצע קולונוסקופיה מבלי לנפח את המעי, ומכאן שאין יסוד לטענה כי אי הניפוח הוא שגרם לטעות בזיהוי קפל רירית כפוליפ. בצד האמור, דחה בית המשפט את טענת המערערים כי על ד”ר שטרנברג היה לאסוף את חלקי הפוליפ בתום הכריתה מחלל המעי הגס, כדי שניתן יהיה לאמוד את גודלו. לפי קביעתו – שנסמכה על חוות דעתו של פרופ’ סקפה – גודלו של הפוליפ אינו מעיד לבדו על צורך בשימוש בשיטת הסלמי, ולא ניתן לדעת אם אפשר לכרות פוליפ על-ידי ניתוק הגבעול עד שלא מנסים לעשות כן, מה גם שאיסוף חלקי הפוליפ אינו מקובל ומסכן את החולה.

8. בית המשפט הוסיף ובחן את טענת המערערות, כי ד”ר שטרנברג שגה בזיהוי קפל של רירית המעי הגס וכרת אותו בעודו סבור שהוא כורת פוליפ על גבעול. לפי קביעתו – שהתבססה על עמדתו של פרופ’ סקפה – העובדה שד”ר שטרנברג נתקל בהתנגדות לכריתה מלמדת שהגוף שנכרת על-ידו לא היה קפל של רירית המעי הגס. עוד נקבע כי בבדיקות שבוצעו למערער נצפתה דליפת אוויר מינימאלית בלבד מן המעי אל חלל הבטן, דבר המלמד שבמהלך הקולונוסקופיה נגרמה למערער אך התנקבות קטנה, ושולל את האפשרות כי ד”ר שטרנברג ביצע כריתה של קפל של רירית המעי הגס. לפי קביעת בית המשפט, אין בעובדה שהנקב שנמצא אצל המערער לאחר הניתוח בבית החולים מאיר היה גדול באופן יחסי, כדי לגרוע ממסקנתו, שכן במשך הימים מאז הבדיקה ועד לניתוח, גרמה הרקמה הנמקית שנוצרה באזור ההתנקבות להתרחבות הנקב שמלכתחילה היה קטן. עוד נפסק, כי גם בעובדה שדו”ח הבדיקה הפתולוגית מעלה שהגוף שנשלח לבדיקה היה חלק מרירית תקינה של המעי הגס, אינה משנה ממסקנתו של בית המשפט, שכן גם ליפומה מצופה ברירית תקינה.

9. לפני סיום, הוסיף בית המשפט ודחה גם את יתר טענות המערערים – שלא נתמכו בחוות דעת מקצועית. כך, דחה בית המשפט את הטענה כי ההתנקבות נגרמה בשל חוסר מיומנותו של המשיב בהחדרת הקולונוסקופ למעי הגס – לאחר שקבע כי אפילו היתה התרשלות – לא הוכח קשר סיבתי בינה לבין הנזק שנגרם. עוד נדחתה הטענה, כי נוכח ההתנגדות בכריתת הפוליפ, היה על ד”ר שטרנברג לשלוח קטע מן הפוליפ לביופסיה – לאחר שנקבע כי התנגדות בכריתה היא עניין שכיח שאין בו אינדיקציה לקיומה של בעיה. טענה נוספת שהועלתה הינה כי על המשיב היה לבצע בדיקה יזומה לאיתור התנקבות אפשרית במעי הגס. זו נדחתה משנקבע כי לא קיימת בדיקה יזומה מסוג זה, שנהוג לעשות בה שימוש במהלך קולונוסקופיה. לבסוף, נדחתה טענת המערערים, כי על ד”ר שטרנברג היה לשעות לתלונותיו של המערער, להפנותו לחדר מיון ולצייד אותו בהנחיות כיצד להתמודד עם סיבוכים של הבדיקה. נקבע, כי ד”ר שטרנברג הורה למערער לסור בדחיפות לחדר מיון, וכי לא היה מקום לנקיטת צעדים נוספים באותו שלב, שבו טרם הוברר שהמערער סובל מהתנקבות.

(ג) טענות המערערים

10. לטענת המערערים, ההתנקבות שאירעה במהלך הקולונסוקפיה בדופן המעי הגס של המערער היתה תוצאה של התרשלותו של ד”ר שטרנברג, שהתבטאה במספר היבטים. ראשית, טוענים הם כי ד”ר שטרנברג התרשל בכך שלא התייחס לעברו הקולונוסקופי של המערער, ונמנע מלברר נתונים רפואיים חשובים הנוגעים לו בטרם ביצע את הבדיקה. שנית, התבטאה התרשלותו של המשיב בכך שנמנע מלהפעיל שיקול דעת אם לכרות את הפוליפ, ולא בחן אם יש מקום לקיים בדיקה מקדמית בטרם כריתה, חרף נסיבות שהעידו על צורך בבדיקה שכזו. שלישית נטען, כי על המשיב היה להפנות את המערער לניתוח בבית חולים או למצער להיוועץ בנושא. רביעית, שומה היה על ד”ר שטרנברג להגביה את הפוליפ בטרם כריתתו, כך בפרט משהכריתה בוצעה בשיטת “הסלמי”. בהקשר זה סבורים המערערים, כי משלא נשללה האפשרות שמדובר בפוליפ שטוח, היה מקום להזריק לתוך הפוליפ תמיסה המגביהה אותו, ומקלה על כריתתו. חמישית, התרשל ד”ר שטרנברג, כשהמשיך בכריתת הפוליפ בשיטת ה”סלמי”, גם לאחר שעמד על כך שהפוליפ אינו “נענה” לכריתה. שישית, נובעת התרשלותו של ד”ר שטרנברג – לטענת המערערים – בעצם החלטתו לבצע את הכריתה בשיטת ה”סלמי”, הגם שמדובר בשיטה מסוכנת, אך בשל כך שעמדה לרשותו לולאת מתכת בקוטר שלא איפשר כריתה בשיטה בטוחה יותר. שביעית, מצביעים המערערים על התרשלותו של המשיב בכך שחרף תלונותיו של המערער על כאבים, והגם שרוב מקרי ההתנקבות ניתנים לזיהוי תוך כדי הקולונוסקופיה, לא עלה בידו לאתר את הנקב שנגרם במהלך הבדיקה. שמינית, התבטאה התרשלותו בכך שהוא נמנע מלהתחקות אחר שרידי הפוליפ שנכרת, דבר שהיה מאפשר לקבוע את גודלו, לבחון את נחיצותה של כריתה בשיטת “הסלמי” ולבדוק האם הנקב נגרם בשל כריתתו של דופן המעי הגס. תשיעית, התרשל ד”ר שטרנברג בהחלטתו שלא לנפח את המעי הגס. עשירית, הוא התרשל בכך שחרף תלונת המערער על כאבים בבטנו לאחר הבדיקה, ועל אף דימומים שהחל סובל מהם בהמשך אותו יום, שחרר המשיב את המערער לביתו, ולא הפנה אותו לחדר המיון. עוד נטען כי התרשלותו של ד”ר שטרנברג התבטאה – כך לגישת המערערים – בכך שנמנע מלהציג בפני המערער חלופות טיפוליות כלשהן, הגם שהיו בנמצא. לבסוף, טוענים המערערים כי המשיב התרשל בכך שנמנע מלהבהיר למערער את טיב הסיכונים הכרוכים בבדיקה, או למסור לו מסמכים רלוונטיים, זולת טופס הסכמה, שניתן לו מעט בסמוך לה. התרשלות זו, טוענים המערערים, הביאה לפגיעה באוטונומיה של המערער, ולא איפשרה לו ליתן הסכמה מדעת לטיפול.

11. לחילופין, טוענים המערערים כי נטל השכנוע עבר למשיבים להוכיח כי לא התרשלו – נטל שבו לא עמדו. לדידם, התיעוד המתייחס לבדיקה מתמצה בדו”ח, הכולל נתונים מינימאליים, שאינם משקפים את מהלכה, ואינם מבהירים את סוג מכשיר הקולונוסקופ שבו נעשה שימוש, האם נעשה שימוש בלולאת מתכת, האם נעשה ניפוח של המעי הגס, האם הגוש שנכרת היה פוליפ או ליפומה אחרת וכיו”ב. עוד נמנע הדו”ח – לטענת המערערים – מלהבהיר מה טיבו וסיבתו של הקושי שבו נתקל המשיב במהלך הבדיקה, באיזה שלב נוצר, מדוע לא הופסק הטיפול בעטיו, ומדוע נדרש בשל כך חיתוך בשיטת “הסלמי”. פרטים נוספים שאינם כלולים בדו”ח נוגעים לגורל שרידיו של הפוליפ ולשאלת קיומה של בחינה או היוועצות קודם לביצוע הכריתה. לטענת המערערים, גם כרטיס החולה של המערער נעדר כל התייחסות או רישום באשר לבדיקה גופה, מה שקדם לה ומה שאירע לאחריה; לתלונותיו של המערער בגין כאבים; למינון התרופתי שניתן לו וכיו”ב. על רקע זה, גורסים המערערים, נבצר מהם להתחקות אחר אירועי הבדיקה, ולהעמידם תחת שבט הביקורת השיפוטית. נזק ראייתי זה – סבורים המערערים – מחייב את העברת נטל הראיה למשיבים, להוכיח כי לא התרשלו.

12. המערערים גורסים בנוסף, כי יש להעביר את נטל הראיה בשל כך שהמשיב חדל מביצוע בדיקות, אשר לו בוצעו – היה בכוחן להצביע על הגורמים לנזק. לדידם, אילו היה המערער מופנה – נוכח תלונותיו על כאבים – לחדר מיון עוד ביום הבדיקה, סביר שהפרוגנוזה היתה טובה, ונכותו היתה נמנעת. בצד זה, מצביעים המערערים על כלל “הדבר מדבר בעדו” הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין, כמקור נוסף המצדיק את העברת נטל הראייה בעניינם. לגישתם, משאין מחלוקת כי ההתנקבות אירעה במהלך הבדיקה, ומחמת מכשיר שהיה בשליטתו המלאה של המשיב, ונוכח סמיכות הזמנים בין הבדיקה לבין הנזק, יש לקבוע כי התקיימו יסודות סעיף 41, ועל המשיב היה להוכיח כי לא התרשל – נטל שבו לא עמד. לבסוף טוענים המערערים, כי יש להעביר את נטל הראיה גם בשל כך, שעצם קרות הנזק מצדיק הנחה לכאורה בדבר התרשלות.

(ד) טענות המשיבים

13. המשיבים טוענים מנגד, כי המערערים שבו והעלו בסיכומיהם טענות שנדחו על-ידי בית המשפט קמא לאחר בחינה שכללה שמיעת עדים – ביניהם מומחים, וקביעת ממצאי מהימנות. לדידם, אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בממצאים אלה. בהתייחס לטענה כי היה מקום להעברת נטל הראיה למשיבים, גורסים האחרונים כי נוכח דבריו של פרופ’ סקפה, כי הנזק שנגרם למשיבים הוא סיבוך צפוי וידוע כאשר מדובר בכריתת פוליפים, הרי שלא התקיים התנאי השלישי המנוי בסעיף 41 לפקודת הנזיקין – כי אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהמשיבים לא נקטו אמצעי זהירות, מאשר עם המסקנה כי הם נקטו זהירות סבירה. בהקשר זה גורסים הם, כי צדק בית המשפט קמא כאשר ראה להעדיף את חוות דעתו של פרופ’ סקפה על פני זו של פרופ’ דינבר, שאינו המומחה המתאים ליתן חוות דעת בשאלות הרפואיות שהיו במחלוקת. אשר לטענה בדבר נזק ראייתי, טוענים המשיבים כי לא היה כל חסר במסמכים הרפואיים הרלוונטיים. לגישתם, גם השאלה האם התיעוד הרפואי הנוגע לבדיקה לוקה בחסר הינה שאלה שבמומחיות, שלגביה נקבעו בבית המשפט ממצאים על בסיס חוות דעת המומחים. לדברי המשיבים, במקרה דנן ממילא הוכח היעדר התרשלות באמצעים אחרים, ומכאן שלדוקטרינת הנזק הראייתי לא קיימת נפקות.

14. בצד האמור, טוענים המשיבים כי בנסיבות המקרה, ביצוע הקולונוסקופיה היה מוצדק. לדידם, המערער העיד כי כבר בשנת 1995 עבר הסרת פוליפ בשל סימני דם בצואה, והומלץ לו לבצע בדיקת קולונוסקופיה כל שנה במשך 5 שנים, עד לקבלת מצב של “קלירנס אונקולוגי”. עוד צוין, כי בבדיקה שנערכה למערער בשנת 1996, נמצא פוליפ נוסף, וזה נכרת. על רקע זה, לא יכולה להיות מחלוקת כי היתה אינדיקציה רפואית מלאה לביצוע הקולונוסקופיה. אשר לכריתת הפוליפ – מפנים המערערים לחוות דעתו של פרופ’ סקפה שאומצה על-ידי בית המשפט, כי משנתגלתה ליפומה בחלל המעי, בדין ראה ד”ר שטרנברג להסירה.

15. המשיבים טוענים בנוסף, כי יש לדחות את טענת המערער כי לא ניתנה על-ידו הסכמה מדעת לביצוע הבדיקה. לדידם, המערער ביקר במרפאתו של ד”ר שטרנברג חמישה ימים לפני מועד הבדיקה, ובמהלך ביקורו, נמסר למערער – שכבר עבר בדיקות כאלה בעבר –כל המידע הרלוונטי לבדיקה, על סיבוכיה וסיכוניה. כן נמסרו למערער טופס הכנה לבדיקה וטופס הסכמה, שעליו חתם לאחר שניתנה לו שהות לקראו בטרם החל בבדיקה. לדברי המשיבים, בטופס מצוין קרע במעי כסיבוך אפשרי. במצב דברים זה, יש לקבוע – לגישת המשיבים – כי המערער קיבל הסבר ראוי על אודות הבדיקה הצפויה לו, ובנכונותו לחתום על טופס ההסכמה, התגבשה הסכמה מדעת מצדו לקיומה. לטענת המשיבים, אפילו נקבע כי הופרה חובת היידוע על-ידי ד”ר שטרנברג, לא היה בכך כדי לשנות, שכן לא עלה בידי המערער להראות כי לו היה מקבל את מלוא המידע הרלוונטי, היה מסרב לטיפול. לדבריהם, היות שהבדיקה היתה חלק ממעקב שבו היה המערער נתון לאורך מספר שנים, עד לקבלת “קלירנס אונקולוגי”, ומשהמערער ביצע את אותה בדיקה פעמיים בעבר ולא נגרם לו כל נזק, אין להניח כי האדם הסביר לא היה מבצע את אותה בדיקה בשל סיכון קטן ומרוחק לנקב במעי.

16. בהמשך, נדרשים המשיבים לטענות שהועלו על-ידי פרופ’ דינבר. לדידם, יש לדחות את טענתו כי ד”ר שטרנברג לא ניפח את המעי הגס של המערער, שכן מבחינה רפואית, כלל לא ניתן להחדיר את מכשיר הבדיקה למעי הגס מבלי לבצע ניפוח. עוד הם גורסים, כי אין ממש בדבריו של פרופ’ דינבר כי למערער בוצעה כריתה של רירית מעי גס תקינה, ואין ללמוד מזיהויה של רירית תקינה בדגימה שבוצעה כי בכך מדובר, שכן כל ליפומה וכל פוליפ מכוסה ברירית תקינה. עוד מציינים הם, כי אילו דובר בכריתה של כפל רירית מעי גס תקינה, היה נפער חור שהיה גורם למעבר אוויר לחלל הבטן, ולתגובה קלינית מיידית קשה – שלא התרחשה בענייננו. עוד הם סבורים, כי יש לדחות את טענת המערערים כי הכריתה בשיטת “הסלמי” היתה בלתי תקינה, שכן בהינתן פוליפ גדול כדוגמת זה שבמקרה דנן – לא ניתן היה לכרתו באמצעות לולאה, והשימוש ב”שיטת הסלמי” היה סביר ומקובל. לדברי המשיבים, בדין סמך בית המשפט ידיו על חוות דעתו של פרופ’ סקפה, כי בשל מעבר זרם חשמלי במהלך הכריתה אל בסיס הפוליפ, נוצר נקב זעיר שגדל כתוצאה מנמק באזור, עד שהתגלה לאחר מספר ימים. עוד מציינים הם, כי טענת המערערים בדבר חומרי ההרדמה שניתנו למערער, וטענתם כי הפוליפ נכרת באמצעות מכשור לא מתאים, לא נתמכו בחוות דעת מקצועיות, והן משום הרחבת חזית. גם את יתר טענות המערערים, גורסים המשיבים כי יש לדחות, תוך התבססות על חוות דעתו וחקירתו של ד”ר שטרנברג, שבהם סיפק – לדידם – הסברים מספקים.

דיון

(ה) התערבות בממצאים עובדתיים ובעדויות מומחים

17. בגדר הערעור, מעלים המערערים טענות רבות, שבגדרן מבקשים הם לתקוף את ממצאיו ומסקנותיו של בית המשפט קמא. רובם של ממצאים אלה ככולם, נוגע לקביעות עובדתיות שקבע בית המשפט, על יסוד מסמכים שונים, וכן על יסוד התרשמותו הישירה מן העדים ששמע, ובראשם בעלי הדין והמומחים מטעמם. כידוע, ערכאת הערעור תמשוך ידה בדרך-כלל מהתערבות בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי בית המשפט שלדיון, לא כל שכן כשמקורם של אלה בממצאי מהימנות הנסמכים על התרשמות ישירה (ראו למשל ע”א 9622/07 הולין נ’ קופ”ח כללית ([פורסם בנבו], 30.5.2010) (להלן: עניין הולין); ע”א 4814/09 טמפו תעשיות בירה בע”מ נ’ מדינת ישראל, פסקה 24 ([פורסם בנבו], 22.12.2010)). רק במקרים חריגים, שבהם נשחק יתרונה של הערכאה הדיונית או שנפלה בהכרעתה טעות משמעותית, ייכנס בית המשפט ל”עובי הקורה” הראייתי, ויבחן את המסכת הראייתית מחדש (ע”א 5373/02 נבון נ’ קופת חולים כללית, פ”ד נז(5) 35, 43 (2003); ע”א 6768/01 רגב נ’ מדינת ישראל, פ”ד נט(4) 625, 631 (2004)). במקרה שלפנינו, העניק בית המשפט משקל להתרשמותו מן העדים בקביעת המסכת העובדתית. כך למשל, קבעה השופטת ברון בהתייחס למשיב כי “אני מאמינה לו, על פי התרשמותי ממקצועיותו ומאמינותו” (עמ’ 19 לפסק הדין). גרסתו של המשיב אף נתמכה בעדויות נוספות, שביניהן עדותו של האח אטיאס, וכן במסמכים אובייקטיביים, כגון כרטיס החולה וטופס ההסכמה, שלא עלה בידי המערער להקים ספק בתוקפם. במצב דברים זה, איני סבור כי מתקיימות בענייננו נסיבות מיוחדות המצדיקות כי נסטה מהכרעתו העובדתית של בית המשפט קמא.

18. בכל הנוגע לשאלת התרשלותו של המשיב בעת ביצוע הבדיקה, סמך בית המשפט ידו, בעיקר, על חוות דעתו של פרופ’ סקפה, המומחה מטעם המשיבים. בית המשפט ראה להעדיף חוות דעת זו על פני חוות דעתו של פרופ’ דינבר, המומחה מטעם המערערים, על רקע קביעות שקבע בשאלת רמת מומחיותו בנושאים שעל הפרק. לפי קביעתו “בעוד שביצוע בדיקות קולונוסקופיה הוא לחם חוקו של פרופ’ סקפה – פרופ’ דינבר אינו גסטרואנטרולוג והוא חסר הכשרה וניסיון בביצוע בדיקות כאלה” (עמ’ 32-31). בית המשפט שלערעור ייטה שלא להתערב בהחלטתה של הערכאה הדיונית, הנוגעת לרמת מומחיותו של עד מומחה ובאין שיקול סותר – יימנע מלהעמיד שאלה זו לבחינה מחודשת (ראו ע”פ 889/79 חמו נ’ מדינת ישראל, פ”ד לו(4) 479, 491 (1980)). אף מעבר לשאלת רמת מומחיותם היחסית של המומחים, תלה בית המשפט את העדפת עמדתו של פרופ’ סקפה, בתוכנן של חוות דעתו ועדותו לגופן, ובין היתר בקוהרנטיות והעקביות שבהן התאפיינו, לעומת הסתירות שנפלו – לפי קביעת בית המשפט – בעדותו של פרופ’ דינבר. הכלל הנוהג בעניין זה, הוא כי אין דרכו של בית משפט זה להתערב בהחלטתה של הערכאה הדיונית להעדיף את דעתו של מומחה אחד על פני דעתו של מומחה אחר, ואין דרכו להתערב בממצאי עובדה שנסמכו על אימוץ חוות דעת מומחה, אלא במקרים חריגים שבהם נפל בהם פגם ניכר (ראו ע”א 4158/99 דדון נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פסקה 6 ([פורסם בנבו], 20.5.2002); ע”א 9749/01 סאיר נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פסקה 6 ([פורסם בנבו], 12.12.2002); ע”פ 7014/06 מדינת ישראל נ’ לימור, פסקה 33 ([פורסם בנבו], 4.9.2007)). אמנם, כשעסקינן בעד מומחה, נחלש המימד הסובייקטיבי של העדות, ועימה המשמעות שנודעת להתרשמות מ”אותות האמת”, שבה מצוי יתרונה העיקרי של הערכאה הדיונית. עם זאת, גם במצב זה עשוי להיות משקל לאופן מסירת העדות, למידת הביטחון שהופגן בהתייחס לשאלות שנשאלו, לשטף הדיבור, לשפת גופו של המומחה – בין היתר בחקירה הנגדית וכיוצא באלה. מעבר לכך, יש ליתן את הדעת לאפשרות המעשית הנתונה בפני הערכאה קמא, לבחון את התזה המוצגת על-ידי כל מומחה באופן מעמיק, לשאול שאלות ככל שהיא מוצאת לנכון ולעמוד על ההיבטים השונים הנוגעים לה. כל אלה מצדיקים כי ערכאת הערעור תמעט להתערב בקביעות בית המשפט שלדיון שנסמכו על אימוץ חוות דעת מומחה שהובאה בפניה. במקרה דנן, נימק בית המשפט את החלטתו לבכר את חוות דעתו של פרופ’ סקפה, בין היתר, באומרו כי “התרשמתי עד מאוד ממקצועיותו ומבקיאותו בתחום”. מעבר לכך, בחן בית המשפט, כאמור, את חוות הדעת והעדויות לגופן, שאל שאלות נדרשות ועל יסוד כל אלה גזר את מסקנותיו. על רקע, זה, לא מצאתי עילה להתערב בהכרעותיו ובקביעותיו העובדתיות בשאלות שבמומחיות.

בצד האמור, ונוכח התייחסותו של בית המשפט קמא לחלותן של דוקטרינות משפטיות שונות במקרה זה, ותקיפתן בערעור, ראיתי להידרש לכמה מן הסוגיות שהועלו בערעור גם לגופן.

(ו) התרשלות או “סיכון טבעי”

19. אין חולק כי התנקבות המעי הגס בענייננו נגרמה במהלך בדיקת הקולונוסקופיה שבוצעה על-ידי המשיב, ובעטיה של בדיקה זו. חרף כך, מצא בית המשפט שאין מקורה של הפגיעה בעוולה, אלא בסיכון טבעי שנגרם במהלך הרגיל של הבדיקה, בלא “אשמה” מצד המשיב. חוות דעתו של פרופ’ סקפה מצביעה על מהלך העניינים אשר הוביל לנזקו של המערער. בהתאם לאמור בה, במהלך הבדיקה נתגלה פוליפ במעי הגס של המערער. על מנת לכרות את הפוליפ, נעשה שימוש בסנר, שהינו מכשיר שדרכו עובר זרם חשמלי. הזרם החשמלי חימם את הפוליפ וגרם לכריתתו, אך בד בבד צרב רקמה בריאה של דופן המעי וגרם בה לנקב קטן, שגדל כעבור מספר ימים בעקבות נמק. לדברי המומחה, תוצאה זו – גם אם אינה שכיחה, הינה סיכון רגיל הכרוך בקולונוסקופיה, ואין מקורו באשמת הרופא. מחוות דעת המומחה עולה כי הפעולות שבוצעו על-ידי המשיב במהלך הבדיקה, היו מקובלות ורגילות, הן בוצעו במקצועיות ולא חרגו מסטנדרט ההתנהגות הסביר. כך, ציין המומחה כי כשמדובר בליפומה גדולה כדוגמת זו שנמצאה בענייננו “יש מקום לכרות אותה, אפילו אם הבודק חושב שזו ליפומה ולא פוליפ מסוג אחר. זאת מאחר שליפומה יכולה לדמם, ליפומה יכולה לגרום לחסימת מעיים ויש סיבות נוספות” (עמ’ 134 לפרוטוקול, שורות 6-1). בצד זה מצא פרופ’ סקפה, כי לא נפל כל פגם בשימוש שעשה המערער בשיטת ה”סלמי” לשם כריתת הפוליפ. לפי עמדתו, שאותה אימץ בית המשפט קמא, כריתה בשיטת ה”סלמי” היא הליך מקובל ושגרתי, מקום שבו מדובר בפוליפ גדול שאינו נענה לכריתה – כפי שאירע במקרה דנן, ואין בה כדי להעלות את הסיכון הכרוך בפעולה זו. עוד ציין הוא כי לא קיימת אפשרות מעשית שההתנקבות אירעה בשל כריתת קפל של רירית המעי הגס – שאז היו חומרים שונים מן המעי מתפשטים בקצב מהיר אל חלל הבטן – ואבחונה של הליפומה כרירית תקינה בבדיקה הפתולוגית נבע מכך ששטח הפנים של הליפומה מכוסה ברירית, והיא שנצפתה בבדיקה. גם טענת המערער להתרשלות המשיב, בגין אי ניפוח המעי הגס באוויר נדחתה על-ידי פרופ’ סקפה, שכן לדבריו – בלא ניפוח המעי – לא ניתן היה לבצע כלל את בדיקת הקולונוסקופיה.

20. אכן, אחריות בגין רשלנות רפואית – כבכל מקרה של רשלנות – הינה אחריות תלוית אשם. באין חריגה מסטנדרט התנהגות סביר, לא ניתן לחייב רופא באחריות, אפילו הטיפול שבו נקט, הוא שהביא בסופו של יום לנזק שממנו סובל הניזוק. במבט ראשון, עלול הדבר לעורר אצל המטופל תחושה של חוסר צדק, שכן האחרון, שנתון לחסדיו של הרופא, סומך עליו ומשליך עליו את יהבו, נותר לשאת על גופו את הנזק, בעוד הרופא בעל הניסיון והמומחיות יוצא פטור. ואולם, עצם קיומו של נזק, אין בו כדי להעיד בהכרח על קיומו של אשם. ודוק: חרף ההתקדמות הרבה שידעה הרפואה, והתפתחות מכשור ובדיקות המסייעים בהצלת חיים, במניעת מחלות, ובהפחתת הסיכון לנזקי לוואי, גם כיום מוסיפות פרוצדורות רפואיות רבות להיות כרוכות בסיכונים שאינם מצויים בהכרח בשליטת הרופא. אכן, “לא כל ניתוח מצליח, גם אם הרופאים הינם בעלי ידע מעולה, נוהגים בזהירות, וידיהם מאומנות והצוות של הניתוח פועל כהלכה” (ע”א 552/66 לויטל נ’ מרכז קופ”ח של ההסתדרות הכללית, פ”ד כב(2) 480, 482 (1968)). סיכונים אלה הינם טבעיים ואינהרנטיים לפעולה הרפואית, ובאחוז מסוים של המקרים, הם עלולים להתרחש. בעצם התממשותם – אין ללמד בהכרח כי הרופא התרשל, ובאין התרשלות – אין מנוס מכך שהניזוק נושא בנזק. יפים לעניין זה דברים שנאמרו בהקשר אחר על-ידי הנשיא א’ ברק:

“חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון (…) עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות (…)ההולך לבית-מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה (…), והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק, הנובע מסיכונים, שהם טבעיים לאותה נדנדה (…) המשחק עם כלב עשוי להישרט (…) והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו. אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים” (ראו ע”א 145/80 ועקנין נ’ המועצה המקומית, בית שמש, פ”ז לז(1) 113, 126 (1982)).

21. הגישה השוללת אחריות בגין סיכונים טבעיים או סיכוני רקע אינה רק תוצאה של שיקולי מדיניות או של גישות תועלתניות. גם בגישות המתמקדות בצדק מתקן ובהחזרת מצבו של הניזוק לקדמותו כמטרה עיקרית, יישלל בדרך-כלל פיצוי מניזוק שנפגע בגין סיכונים שהינם אינהרנטיים לעצם הפעילות ועומדים ברקע לה. במצבים מעין אלה, חזקה על הניזוק שהוא מוכן לוותר על מידה מסוימת של ביטחון כדי לקיים את הפעילות וכדי לחיות בחברה. מכאן, שאם מתממש סיכון ונגרם נזק – יישאר זה על כתפיו של הניזוק (ראו למשל: George P. Fletcher, “Fairness and Utility in Tort Theory”, 85 HARV. L. REV. 537 (1972).).

קיימים אמנם ענפים שבהם מוטלת על יוצר הסיכון אחריות גם בגין סיכונים טבעיים וסבירים שאינם כרוכים באשם. כך למשל, קבע המחוקק אחריות מוגברת בחוק האחריות למוצרים פגומים, תש”ם-1980. בגדר כך, יישא יצרן באחריות לנזקים שנגרמו על-ידי מוצרים שייצר, זולת אם “נהג הנפגע בהתרשלות חמורה” שאז “רשאי בית המשפט להפחית את סכום הפיצויים בהתחשב במידת התרשלותו” (סעיף 4(ב)). המחוקק הלך כברת דרך נוספת בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל”ה-1975, עת נקבעה בה – בהתאם לתנאים שונים – מסגרת של אחריות מוחלטת, שאינה תלויה באשמו של הנהג. בנוגע לחוקים אלה, סבר המחוקק – בין היתר, מטעמים חלוקתיים, מטעמים שעניינם במניעת התדיינות, מטעמים שעניינם בפיזור הנזק, ומתוך שאיפה לתמרץ את הגורם שיכול לעשות כן – לנקוט באמצעי זהירות מוגברים, כי יש להטיל את האחריות על הגורם יוצר הסיכון, אפילו לא התרשל (לעניין זה, ראו בכלליות דניאל מור “אחריות למוצרים פגומים – שיקולי מדיניות”, עיוני משפט ו(1) 78 (1978); אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים – סדרי הדין וחישוב הפיצויים, 8-5 (1999)). המחוקק לא הילך במסלול זה בנוגע לדין החל על טיפול רפואי, וביכר להשאיר על כנו סטנדרט של רשלנות, תלוית אשם (ראו לעניין זה נעם שר “רשלנות לעומת אחריות מוחלטת: ההבדלים ביניהם והשלכותיהם על הרפורמה הנדרשת בישראל בתחום הרשלנות הרפואית”, משפט ועסקים ו 333 (2007)). בענייננו, נקבע, כאמור, ממצא עובדתי כי הרופאים לא סטו מסטנדרט ההתנהגות הסביר, וכי הנזק שנגרם למטופל לא היה פועל יוצא של קיומה של התרשלות מצידם. במצב דברים זה, אין מנוס מהותרת הנזק על כתפי המערער, ומדחיית הערעור בסוגיה זו.

(ז) קיומה של הסכמה מדעת לטיפול הרפואי

22. ככלל, חולה אינו מחויב לעבור פרוצדורה רפואית מסוימת, וקנויה לו הזכות לבחור האם לעבור טיפול, ומהו הטיפול שיינתן לו. לשם מימושה של זכות זו, דרוש לו לחולה מידע, המצוי ברגיל בידיו של הרופא. על הרופא למסור לחולה את המידע. בפסיקתנו נשתרשה, אפוא, חובתו של הרופא לקבל את הסכמתו של המטופל – הסכמה מדעת – לטיפול (ראו ע”א 4960/04 סידי נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פסקה 10 ([פורסם בנבו], 19.12.2005) (להלן: עניין סידי); פרק ד’ לחוק זכויות החולה, התשנ”ו-1996 (להלן: חוק זכויות החולה)). על המידע המסופק על-ידי הרופא, להעמיד את החולה על משמעות הפעולה שעתידה להיות מבוצעת בגופו, על התוצאות האפשריות שלה ועל התמונה ההסתברותית הכללית בהתייחס לסיכויים וסיכונים כפועל יוצא של הפעולה (ע”א 522/04 מרכז לייזר קרנית בע”מ נ’ דיראווי, פסקה 15 ([פורסם בנבו], 28.6.2005)). מסירת המידע הופכת את החולה במידה רבה ל”שוקל” הטוב ביותר בנוגע לשאלה האם יש מקום לקיים את הפרוצדורה הרפואית, אם לאו, ולמי שביכולתו לקבל את ההחלטה המיטבית בנוגע לגופו ולחייו בצורה מושכלת.

23. לטענת המערער, המידע שנמסר לו עובר לביצוע הבדיקה התמצה בזה שפורט בכתב בטופס ההסכמה – שלא לווה בכל הסבר נוסף. לדידו, מפאת הלחץ שבו הוא היה נתון עובר לביצוע הבדיקה – הוא חתם על הטופס בלא שנתן את דעתו לפרטיו. אכן, החתמת המטופל על טופס הסכמה אינה כשלעצמה תנאי מספיק לקיומה של ‘הסכמה מדעת’ (ראו ע”א 2781/93 דעקה נ’ בית החולים “כרמל” חיפה, פ”ד נג(4) 526, 548 (1999); ע”א 560/84 נחמן נ’ קופת חולים, פ”ד מ(2) 384, 389-388 (1986); ד”ר עדי אזר וד”ר אילנה נירנברג רשלנות רפואית, 245-244 (מהדורה שנייה, 2000)). ואולם במקרה דנן, קבע בית המשפט המחוזי כי פעולות המשיב לא הסתכמו בכך. לפי קביעתו, כבר בפגישה הראשונה שנערכה בין המערער לבין המשיב, מסר לו האחרון את כל המידע הרלוונטי בנוגע לבדיקה, ואף צייד אותו בדף מידע. בין היתר, הסביר ד”ר שטרנברג למערער, כי בכוונתו לערוך לו בדיקת קולונוסקופיה, וכי במידת הצורך הוא יבצע במהלכה כריתה של פוליפים (“ואז מסרתי לו ש(…) הוא מועמד לניתוח פיסורה וביקורת אנדוסקופית ואז מסרתי לו שיכולה להיות פוליפקטומיה במידת הצורך וצריך לעשות קולונוסקופיה” (עמ’ 30 לפרוטוקול, שורות 6-4)). עוד עמד המשיב על הסיכונים והסיבוכים הכרוכים בפעולה מעין זו. ביום הבדיקה, חזר המשיב על אותם הסברים, בנוכחותו של האח אטיאס, ורק לאחר מכן החתים את המערער על טופס ההסכמה – שמפרט אף הוא את כל הפרטים הנדרשים, לרבות מפת הסיכונים הרלוונטית. לדברי המשיב, בגדר הסבריו הוצגו למערער גם חלופות לביצוע הקולונוסקופיה, אך בסופו של יום, נתן המערער הסכמתו לביצועה של בדיקה זו (עמ’ 31 לפרוטוקול, שורות 21-19). בית המשפט השתית את קביעותיו, בין היתר, על האמון שנתן בדבריו של המשיב, שנתמכו גם בעדותו של האח אטיאס, ועל נוהגי העבודה שבהם נקט המשיב לאורך השנים – כך לפי עדות השניים – העומדים בניגוד לטענות המערער. לא הונחה עילח להתערב בממצאיו של בית המשפט בשאלה זו.

24. לטענת המערער, במידע שנמסר לא היה די כדי לאפשר לו קבלתה של החלטה מושכלת. הכלל הוא כי לשם קביעת היקף המידע שחובה על הרופא למסור למטופלו נעשה שימוש במבחן אובייקטיבי. על הרופא למסור למטופל את כל המידע שאדם סביר היה נדרש לו כדי לגבש החלטה אם להסכים לטיפול המוצע (ע”א 434/94 ברמן נ’ מור – המכון למידע רפואי בע”מ, פ”ד נא(4) 205, 215-214 (1997) (להלן: עניין ברמן); עניין סידי, פסקה 11; סעיף 13(ב) לחוק זכויות החולה)). נהוג לומר כי בגדר מידע זה כלולים סיכונים שהינם מהותיים בנסיבות העניין (ראו ע”א 470/87 אלטורי נ’ מדינת ישראל, מז(4) 146, 153 (1993)). אין זה מתחייב, אפוא, שהרופא ימסור לחולה כל מידע שהוא. לא זו בלבד שהדבר אינו מעשי, אלא שהדבר גם לא ייטיב עם המטופל, אשר ימצא עצמו נחשף למידע רב מכדי שיוכל להתמודד עמו ולהגיע בעזרתו להחלטה מושכלת (ע”א 718/06 סתחי נ’ מדינת ישראל, סעיף 13 ([פורסם בנבו], 30.10.2007)). מכל מקום, טיב המידע שעל הרופא למסור לחולה והיקפו נגזרים מהחולה שעל הפרק ומצרכיו – “המבחן למידע שחובה למסור למטופל אינו אפוא הנוהג המקובל בקרב הרופאים אלא צרכיו של המטופל למידע כדי להחליט אם לקבל את הצעת רופאו” (עניין ברמן, בעמ’ 214).

הממצאים הראייתיים במקרה שלפנינו מלמדים שדי היה במידע שנמסר למערער כדי לאפשר לו באופן סביר לקבל החלטה אם להסכים לקיומה של בדיקת הקולונסקופיה – על הסיכונים הכרוכים בה – אם לאו. בעניין זה, יש לתת את הדעת לכך שלא היתה זו הפעם הראשונה שבה ביצע המערער בדיקה מעין זו ואף לא הפעם הראשונה שבה נכרת פוליפ במהלך בדיקה כאמור. לעובדה זו יש משמעות בבחינת היקף המידע שנדרש הרופא לספק למערער, בפרט כאשר הוא עצמו שב ואמר, לפי עדות הרופא – כי הוא מודע למאפייני הבדיקה ולסיכוניה (“למרות שהסבירו בעבר, אתה חייב להסביר מחדש לכל אחד והוא ניסה להגיד לי – אני מכיר את זה, ולמרות זה, אני התעקשתי להסביר, להסביר פעם נוספת, כמו שאני תמיד נוהג, להסביר פעם נוספת את הסיבוכים” – עמ’ 36 לפרוטוקול, שורות 27-24). אמנם, אפשר שהמשיב לא נכנס לכל פרטיה הטכניים של הפרוצדורות הרפואיות שאותן התכוון לנקוט במקרה שבו ייתקל בפוליפ, ולשיקולים הנוגעים לבחירה בין אמצעי זה או אחר. אין בכך כדי לשנות ממסקנתי. די בכך שנמסר לחולה מידע ענייני באשר לטיב הטיפול שהוא עתיד לעבור ובאשר לאפשרות שבמהלך הטיפול תידרש כריתתם של פוליפים, והסיכונים הנגזרים מכך. כפי שהובהר, התנהלותו של המשיב בעת הבדיקה היתה סבירה, והאמצעים שבהם נקט היו מקובלים, ובנסיבות העניין – איזנו בין הצורך לספק לחולה מידע שיאפשר לו לקבל החלטה מודעת, לבין הרצון שלא “להציף” אותו במידע שאך יקשה עליו בקבלת ההחלטה. הפירוט שנמסר למערער – בכתב ובעל פה – די היה בו, אפוא, כדי לאפשר קבלת החלטה על-ידו, וליתן הסכמה מדעת.

(ח) העברת נטל הראיה

25. פרק נרחב בטענותיהם מקדישים המערערים לשאלת זהות הגורם שעליו מוטל הנטל להוכיח את טענתו בשאלת התרשלותו של המשיב במהלך הקולונוסקופיה. בגדר כך, נטען, כי התיעוד והרישום שבוצעו על-ידי המשיב היו חסרים, ומשכך – נבצר מן המערערים להתחקות אחר האירועים שסבבו את הבדיקה ולהעמידה תחת שבט הביקורת. עוד נטען, כי גם בעובדה שחרף תלונותיו של המערער על כאבים, הוא לא הופנה במועד לקיום בדיקות בחדר מיון, יש כדי ליצור חסר ראייתי. בית המשפט דחה טענה זו, ולאחר שבחנתי את טענותיהם השונות של המערערים – לא ראיתי עילה להתערב בהחלטתו.

26. נזק ראייתי נגרם כאשר מחמת התרשלות הנתבע, נגרעת מן הניזוק ראיה שהיא בעלת פוטנציאל להוכחת יסוד או טענה בתביעתו. בהתאם לדוקטרינה זו, במקרה שבו התנהגותו העוולתית של הנתבע שללה מן התובע את היכולת להוכיח את מרכיביה של עילת תביעתו נגד מי שגרם לו נזק, יועבר נטל השכנוע מכתפיו של התובע לכתפי הנתבע, כך שאם בסוף המשפט כפות המאזניים ייוותרו מעוינות, יזכה התובע בתביעה בגין הנזק הישיר (ראו עניין הולין, פסקה 28; ע”א 7905/98 Aerocon C.C. נ’ הוק תעופה בע”מ, פ”ד נה(4) 387, 400-399 (2001); אריאל פורת ואלכס שטיין “דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי-ודאות בגרימת נזקים” עיוני משפט כא, 191, 249 (1998)). אחד ההיבטים של הדוקטרינה הוא זה של מחדל בתיעוד ורישום של מידע רפואי הנוגע לטיפולים שבוצעו בחולה. ודוק: על רופאים ואנשי צוות רפואי מוטלת חובה לתעד ממצאים וטיפולים רפואיים שנכתבו בזמן אמת כדי שאלה ישמשו ראיה אותנטית ובעלת משקל. באין תרשומת מפורטת ומדויקת של הטיפול בחולה, יועבר במקרים מתאימים הנטל לכתפי הרופאים להוכיח את העובדות שיכולות היו להתברר מן הרישום הרפואי (ראו ע”א 789/89 עמר נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ”ד מו(1) 712, 721 (1992); ע”א 6160/99 דרוקמן נ’ בית החולים לניאדו, פ”ד נה(3) 117, 127-125 (2001); עניין הולין, פסקה 28)). נזק ראייתי עלול להתרחש גם באין מחדל רישומי. כך, במצבים שבהם לא בוצעה בדיקות נדרשות במועד, ובעטיו של מחדל זה – קיימת עמימות, בין היתר, בנוגע לסיבה שגרמה לנזק, הרי שיש באי ביצוע הבדיקה כדי להסב לתובע נזק ראייתי. נזק זה עשוי להביא בנסיבות מסוימות להעברת נטל השכנוע לעבר הנתבע (ראו רע”א 8317/99 שוקרון נ’ מדינת ישראל, פ”ד נו(5) 321, 333 (2002)). ברם, העברת הנטל לא תיעשה בכל מקרה שבו אירע איזה משני התרחישים שצוינו. אין מדובר בהעברה כללית של נטל ההוכחה מן הנתבע אל התובע, אלא בהעברה לצורך הכרעה בסוגיה עובדתית קונקרטית. אשר על-כן, יש להראות כי החסר הראייתי נוגע לעובדות השנויות במחלוקת בין הצדדים, וכי אילולא החסר – ניתן היה לפתור את הפלוגתא. בצד זה, מוגבל בדרך-כלל השימוש בדוקטרינה למקרים של ‘תיקו ראייתי’, קרי כאשר לא ניתן לייחס עדיפות ראייתית למי מבעלי הדין (ראו ע”א 2809/03 פלוני נ’ הסתדרות מדיצינית הדסה, פסקה 19 ([פורסם בנבו], 7.2.2005)).

27. כאמור, בענייננו מצאתי כי בדין נקבע שלא נגרם למערערים נזק ראייתי, לא כל שכן כזה המצדיק העברה של נטל הראיה לכתפי המשיבים. ראשית ייאמר, כי נוכח קביעת בית המשפט קמא, שאימץ את חוות דעתו של פרופ’ סקפה, שלפיה פעל המערער במיומנות ולא סטה מן הסטנדרט הטיפולי המקובל בבדיקות קולונוסקופיה, הרי שלא קיימת עמימות בשאלת תרומתו של גורם עוולתי להתרחשות הנזק, וממילא אין לומר כי אפשרות זו זהה בהסתברותה לאפשרות שהנזק נגרם כתוצאה מסיכון טבעי. ואולם, אפילו היינו מוצאים כי קיימת עמימות – הן בשאלת ההתרשלות, הן בשאלת הקשר הסיבתי בינה לבין הנזק – אין מקורו של הדבר בנזק ראייתי. כפי שציין בית המשפט המחוזי, המשיב ערך תיעוד מקיף של הטיפול שבוצע במערער בכל אחד משלבי הטיפול. בשלב הראשון כלל התיעוד את כרטיס החולה של המערער – שממנו עולה כי ד”ר שטרנברג סבר כי על המערער לעבור בדיקת קולונוסקופיה, שבמהלכה ייתכן שתידרש כריתה של פוליפ. עוד כלל התיעוד את דו”ח הבדיקה, שממנו עולה כי ד”ר שטרנברג זיהה פוליפ על גבעול מסוג ליפומה; ביקש לכרותו, נתקל בהתנגדות לכריתה בשל רקמתו הקשה של הפוליפ; ולבסוף כרת אותו בשיטת ה”סלמי” ושלח חלק ממנו לבדיקה פתולוגית. לבסוף כלל התיעוד את דו”ח הבדיקה הפתולוגית, שממצאיו הוסברו על-ידי פרופ’ סקפה. אף מעבר לכך, הוצגו לבית המשפט מסמכים שונים, כדוגמת טופס ההסכמה שנחתם על-ידי המערער, שאיפשרו התחקות אחר שלביו השונים של הטיפול ואחר מה שנכלל בכל שלב. בסופו של יום, גם מידת הפירוט הנכללת במסמכים מעין אלה היא תוצאה של פרקטיקה מקובלת שעל אודותיה ניתן ללמוד מפי המומחים. פרופ’ סקפה העיד כי מן התיעוד הרפואי האמור לא נעדר כל מידע מהותי שמקובל לכלול במסמכים מעין אלה. גם פרופ’ דינבר, המומחה מטעם המערערים, לא טען כי הוא נתקל בקושי אינפורמטיבי בגיבוש חוות דעתו בשל חסר ראייתי. אמנם, בפי המערערים טרוניות על נתונים חסרים בשאלות כגון סוג הקולונוסקופ וקוטר הסנר שבהם נעשה שימוש, וכן על קיומו של מידע חלקי בלבד על אודות הפוליפ על הגבעול שנמצא במהלכה. ואולם, לא מצאתי כי המידע בשאלות אלה, כמו גם בשאלות אחרות שעליהן הצביע המערער, הוא בעל השלכה משמעותית על השאלות שבמחלוקת בין הצדדים, עד כי אי הכללתן מצדיקה את העברת הנטל אל המשיבים. כך למשל, לא מצאתי כי יש בהיעדרו של מידע בדבר מאפייני הקולונוסקופ כדי להשליך על שאלת אופן היגרמות הנזק, שהרי אף המשיב מסכים כי אפשר שקצהו הקדמי של המכשיר הוא שגרם לנזק, וכי במהלך רגיל של קולונוסקופיה עלול הרופא הבודק לגרום להתנקבות המעי הגס. בצד זה, לא עלה בידי המערערים להצביע על הבדלים במאפייניהם של קולונוסקופים שונים, כך ששימוש בסוג אחד צפוי היה להביא לנזק ואילו שימוש במשנהו היה מונע את היגרמותו. מכל מקום, בדין קבע בית המשפט כי מדובר במידע טכני, שאינו נוגע באופן ספציפי לטיפול שניתן למערער, אלא לסוג הציוד הרפואי שהיה בבית גדי בעת הבדיקה. מטעמים אלה, לא ראיתי להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא שלפיה לא נגרם למערער נזק ראייתי בשל תיעוד חסר, המצדיק את העברת נטל הראיה למשיבים.

28. גם באי הפנייתו של המערער למיון ביום הבדיקה לא היה כדי להסב לו נזק ראייתי. אציין כי התקשיתי לרדת לסוף דעתם של המערערים בסוגיה זו. ככל שמדובר בהפנייתו של המערער לחדר מיון עובר לביצוע הקולונוסקופיה, הרי שלא עלה בידי להבין מדוע סבורים המערערים כי היה מקום להפנות את המערער לחדר מיון חלף ביצוע הבדיקה. ודוק: המערער בא למרפאתו של המשיב בעקבות הפניה שקיבל מרופא המשפחה שלו לבדיקת קולונוסקופיה. במהלך הפגישה שאל המשיב את המערער, בין היתר, על ההיסטוריה הרפואית שלו. נמצא כי המערער עבר בשנים שקדמו לבדיקה מספר בדיקות קולונוסקופיה בשל דימום בצואה, שבמהלכן נכרתו מגופו פוליפים. בעקבות הבדיקה שבוצעה בו בשנת 1995, הומלץ למערער לעבור בדיקת קולונוסקופיה אחת לשנה במשך 5 השנים הבאות כדי להגיע ל”קלירנס אונקולוגי”. במצב דברים זה, לא היתה כל מניעה כי המשיב יקיים את בדיקת הקולונוסקופיה כפי שנקבע. אשר לאירועים שלאחר הבדיקה, הרי שאין לראות בהחלטתו של ד”ר שטרנברג שלא להפנות את המערער לחדר המיון לאחר הבדיקה, בשל תלונותיו על כאבי בטן, משום התרשלות מצדו, אשר גרמה למערער נזק ראייתי. בעקבות תלונותיו של המערער, הוא נבדק על-ידי המשיב, אך לא נמצאה אינדיקציה לצורך בהתערבות, שכן לפי עדות האחרון – תלונות מסוג זה הינן דבר מקובל לאחר קולונוסקופיה. בהמשך אמנם החמירו תלונותיו של המערער, אשר סבל שלשולים דמיים וכאבים שונים. ואולם כפי שנקבע, המערער טלפן למרפאת המשיב רק יומיים לאחר הבדיקה. משעשה כן, המשיב לא השתהה, והורה למערער באמצעות מזכירתו לסור למרפאתו בדחיפות או ללכת לחדר מיון, כפי שאמנם פעל המערער בסופו של יום. אין, אפוא, לראות בקיום הבדיקה במיון רק בחלוף יומיים מן הקולונוסקופיה, לא כל שכן בתוצאות אותה בדיקה – שבה לא נמצא דבר והמערער שוחרר לביתו – שלא היו נתונות לאחריותו של המשיב, משום התרשלות שגרמה לנזק ראייתי.

29. לבסוף, לא ראיתי עילה להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא כי לא חל בענייננו סעיף 41 לפקודת הנזיקין, המאפשר – בהתקיים תנאיו – העברה של נטל הראייה לנתבע להוכיח כי לא התרשל. בהתאם לסעיף זה –

“בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה”.

המחלוקת בין הצדדים נסבה על שאלת התקיימותו של התנאי השלישי – קרי זה הדורש כי “אירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה”. כפי שהוסבר, התנקבות המעי הגס הינה סיכון טבעי – גם אם בלתי שכיח – של בדיקת הקולונוסקופיה ושל כריתת פוליפ. עמדנו גם על התנהלות המשיב, שלא סטה מסטנדרט ההתנהגות הסביר בביצוע הבדיקה. אפילו קיימת עמימות בנוגע לגורם הסיבתי הישיר אשר גרם לנזק, וניתן להצביע על מספר גורמים אפשריים, עמימות זו אינה נוגעת לשאלת ההתרשלות ונמצא בנסיבות המקרה כי הגורמים הסיבתיים הפוטנציאליים אינם עוולתיים. אשר על-כן, גם בנקודה זו, דינה של טענת המערער להידחות.

גם טענותיו האחרות של המערער אינן מבססות עילה להתערבות בפסק דינה של הערכאה הדיונית.

על רקע המקובץ, אציע לחבריי לדחות את הערעור. המערערים יישאו בהוצאות המשיבים בסך 20,000 ש”ח.

ש ו פ ט

השופטת ע’ ארבל:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופטת ח’ מלצר:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע’ פוגלמן.

ניתן היום, ‏י”ח באדר ב התשע”א (‏24.3.2011).

פס"ד רשלנות רפואית בחדר המיון- טיפול בזיהום

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

 

ע”א 8799/08

ע”א 8856/08

בפני: כבוד המשנה לנשיאה א’ ריבלין

כבוד השופטת ע’ ארבל

כבוד השופט י’ עמית

המערערת בע”א 8799/08 והמשיבה בע”א 8856/08:

הסתדרות מדיצינית הדסה

נ ג ד

המשיבים בע”א 8799/08 והמערערים בע”א 8856/08:

1. פלוני

2. פלוני

3. פלוני

ערעורים על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 19.8.08 בת.א. 4047/02 [פורסם בנבו] שניתן על-ידי כבוד השופטת א’ אפעל-גבאי

תאריך הישיבה: ד’ באב התש”ע (15.7.10)

בשם המערערת בע”א 8799/08 והמשיבה בע”א 8856/08:

עו”ד יעקב עוזיאל

בשם המשיבים בע”א 8799/08 והמערערים בע”א 8856/08:

עו”ד שמואל אהרנסון

פסק דין

המשנה לנשיאה א’ ריבלין:

1. שני ערעורים מאוחדים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב’ השופטת א’ אפעל-גבאי), בו נקבע כי ההסתדרות המדיצינית הדסה (להלן: המערערת) התרשלה בטיפול במשיבה מס’ 1 בע”א 8799/08 (להלן: פלונית או המשיבה).

עובדות המקרה

2. ביום 4.9.1997 נפצעה פלונית, שהייתה אז בת 14, בפיגוע טרור. היא הובהלה לבית החולים של המערערת כשהיא סובלת מחבלה בבטנה ומכוויות נרחבות והועברה באותו יום לחדר הניתוח. ביום 13.9.1997 לקתה פלונית בהלם ספטי ובכשל רב-מערכתי, שנגרמו בעקבות אלח דם חמור שפיתחה. כתוצאה מכך נגרמו לה נזקים ניורולוגיים נרחבים. בית המשפט קמא קיבל את טענות פלונית והוריה (להלן: המשיבים), וקבע כי התרחשות זו נגרמה עקב רשלנות רפואית של הצוות הרפואי שטיפל בפלונית.

פלונית הגיעה לבית החולים בהכרה מלאה, ללא עדות לפציעת ראש וללא חסר נוירולוגי. בבית החולים אובחן כי היא סובלת מפצע חדירת מסמר בבטנה ומכוויות בדרגות 1 עד 3 על פני כמחצית משטח גופה. ביום הפיגוע – 4.9.1997 – לאחר טיפול ראשוני בחדר המיון, החלה פלונית לקבל טיפול באנטיביוטיקה משולשת רחבת-טווח (הכוללת אמפיצילין, גנטמיצין ומטרונידזול), ובסמוך לכך הובאה לחדר הניתוח. פלונית עברה ניתוח שכלל כריתה של חלק מהמעי וגסטרוטומיה – יצירת פתח בין הקיבה לדופן הבטן – להזנה. לאחר הניתוח הועברה פלונית להמשך טיפול במחלקה לטיפול נמרץ נשימתי. מצבה החל להשתפר והיא החלה להתאושש באורח משביע רצון. ביום 7.9.1997 הועברה פלונית למחלקה לכירורגיה פלסטית לקבלת טיפול בגין הכוויות, כשהיא במצב כללי טוב וסימניה החיוניים היו תקינים. ביום 11.9.1997 הופסק הטיפול האנטיביוטי שניתן לה החל מיום 4.9.1997 כאמור.

3. ביום 14.09.1997, בסביבות השעה 06:15 ולמרות השיפור שחל במצבה בימים הראשונים שלאחר הניתוח, לקתה פלונית בדום לב ונשימה (להלן: אירוע דום הלב). ליבה חזר לתפקד רק לאחר שהצוות הרפואי ביצע בה החייאה במשך כ-15-10 דקות. פלונית הועברה למחלקה לטיפול נמרץ נשימתי כשהיא חסרת הכרה, ושם אובחן כי לקתה בהלם ספטי ובתסחיף ריאתי. היא הייתה מונשמת במשך מספר ימים לאחר האירוע ומצבה הכללי היה קשה. היא סבלה מחום גבוה, חוסר יציבות המודינמית (דופק ולחץ דם נמוכים) ואי ספיקת לב של חדר ימין. CT מוח שבוצע בה ביום 21.09.1997, לאחר שמצבה התייצב מעט, הראה כי נגרם לפלונית נזק מוחי אנוקסי (הנגרם עקב מחסור בחמצן ברקמות המוח), וכי במוחה שני אזורים היפודנסיים (בעלי צפיפות רקמתית מופחתת). בדיקות נוירולוגיות שבוצעו בה הצביעו על כך שההלם נגרם עקב תסחיפים ספטיים – תסחיפי חיידקים המגיעים לאזור המוח עם זרם הדם וגורמים לזיהום. ניורוכירורג שבחן את ה-CT סבר כי יתכן שהנזק הנוירולוגי שנגרם לפלונית נבע מזיהום עקב התסחיפים הספטיים כאמור, אך יתכן גם כי נגרם כתוצאה מפעולות ההחייאה שבוצעו בה. בתרבית דם שנלקחה מן המשיבה בליל אירוע דום הלב התפתח חיידק פסאודומונס אארוגינוזה (להלן: חיידק PA), שהיה רגיש לגנטמיצין – אחד מסוגי האנטיביוטיקה שקיבלה עד ליום 11.09.97, אך עמיד לשתי התרופות האחרות שקיבלה גם. בתרבית כיח שנלקחה ממנה באותו לילה ובתרבית שנלקחה מכוויותיה ביום 16.09.1997 התפתח חיידק PA, אך מזן אחר מאשר הזן שנמצא בתרבית הדם – זן עמיד יותר לאנטיביוטיקה בכלל ולגנטמיצין בפרט.

4. כשבועיים לאחר אירוע דום הלב החלה הכרתה של פלונית לשוב אליה בהדרגה. היא נשארה עוד כחודש וחצי במחלקה לטיפול נמרץ, ובחודש נובמבר 1997 עברה למחלקה לשיקום כשהיא בהכרה מלאה אך כשהיא ניזונה באמצעות זונדה ואינה מסוגלת לדבר, לעמוד או לשלוט בסוגרים. היא קיבלה טיפול שיקומי מקיף, ואט אט החלה לדבר וליצור קשר עם הסביבה. בחודש מרץ 1998 עברה המשיבה למחלקה לאשפוז יום שיקום, כשהיא עדיין סובלת מלקויים קוגניטיביים, חולשה בגפיים, יוזמה ירודה, קושי בדיבור ואי שליטה על הסוגרים. רק באוגוסט של אותה שנה שוחררה פלונית-המשיבה לביתה, אך נדרשה למעקב נוסף, לטיפול ולסיוע צמודים. כיום היא סובלת מקשיים קוגנטיביים – קשיי זיכרון וריכוז, עייפות יתר, פגיעה ביכולת הדיבור, איטיות, פגיעה בחוש האחריות וביכולת היזימה וכן מקשיים התנהגותיים, רגשיים וחברתיים.

פסק הדין של בית המשפט קמא

5. עיקר הדיון בבית המשפט המחוזי נסב סביב שני מוקדים: האחד, הפסקת האנטיביוטיקה בתאריך 11.09.1997. המשיבים טענו כי ההחלטה להפסיק את האנטיביוטיקה בשלב זה, וכן הדרך שבה התקבלה ההחלטה – היו רשלניות. המוקד השני הוא הטיפול הרפואי שקיבלה פלונית במהלך הערב והלילה שקדמו לאירוע דום הלב והנשימה – בערב שבין ה-13 וה-14 בספטמבר. לטענת המשיבים, אילו טופלה פלונית כיאות, ניתן היה להבחין בתסמינים בשלב מוקדם יותר וכך למנוע את הנזק.

פסיקת בית המשפט קמא בנוגע להפסקת הטיפול האנטיביוטי

6. כאמור, הטיפול באנטיביוטיקה החל ביום בו אושפזה פלונית. ביום 11.09.1997 ד”ר (כיום פרופ’) שלמה מעיין, ששימש באותה עת כיועץ למחלות זיהומיות, בדק את פלונית. המלצתו, כפי שהופיעה בגיליון הרפואי של פלונית, הייתה ברורה: כי “יש להמשיך טיפול אנטיביוטי למשך 10-14 ימים מאז הניתוח. מאחר ולא הייתה עדות לפריטוניטיס (פרפורציית מעי דק בלבד) נראה לי שניתן יהיה להפסיק AB [אנטיביוטיקה – א’ ר’] כעבור 10 ימים – 14 ימים. יש לדון עם הכירורג בהמלצתי זו.” למרות זאת, עוד באותו יום הופסק הטיפול האנטיביוטי. הרשומה הבאה בגיליון הרפואי נכתבה ביום 12.09.1997 על ידי ד”ר מרגוליס, שהיה אז מתמחה צעיר ותורן המחלקה, ובה צוין כי: “… לפי סיכום עם כירורגים אתמול הופסקה אנטיביוטיקה…”. ד”ר גוטרייז, מתמחה מדרום אמריקה שהיה הרופא התורן ביחידת הכוויות ביום 11.09.1997, הוא ככל הנראה הרופא שנתן את ההנחיה להפסיק את הטיפול האנטיביוטי.

7. בית המשפט המחוזי קבע כי הטיפול האנטיביוטי ניתן לפלונית כטיפול מוקדם בזיהום קיים ממקור בטני, ודחה את טענת המערערת לפיה מדובר בטיפול מונע בלבד. אף שלא נמצאה נוכחות של תוכן מעי בחלל הבטן, השתכנע בית המשפט קמא כי במקרה בו נוקב המעי – הנחת המוצא בטיפול היא קיומו של זיהום או של אפשרות ממשית לזיהום. ככלל, כאשר נועד הטיפול האנטיביוטי להילחם בזיהום קיים משך הטיפול הוא ארוך יותר מאשר במקרים של טיפול אנטיביוטי מונע. אולם, בית המשפט דחה את טענות המשיבים לפיהן מצב זה מחייב בהכרח טיפול במשך 14-10 ימים, משהשתכנע כי הפרקטיקה הדוגלת במתן טיפול אנטיביוטי במשך 7-5 ימים תואמת את אחת האסכולות הרפואיות המקובלות בנסיבות אלה, וכי ההמלצה של פרופ’ מעיין משקפת רק את האסכולה המסוימת בה הוא דוגל. מאחר שקיימות מספר אסכולות מוכרות בנוגע למשך הטיפול הראוי – נפסק כי הפרקטיקה של טיפול במשך 7-5 ימים אינה פסולה או רשלנית כשלעצמה. אולם, בית המשפט פסק כי הבחירה בשיטת הטיפול וההחלטה להפסיק את האנטיביוטיקה בנסיבות מקרה זה לקתה ב-רשלנות רפואית וסטתה מ-פרקטיקה רפואית מקובלת. המקרה המורכב של פלונית אינו מכוסה על ידי הפרוטוקולים הרגילים לטיפול אנטיביוטי – כך נפסק – ועל-כן היה על הרופאים להיוועץ עם מומחה למחלות זיהומיות ולהתחשב בעמדתו. בית המשפט נטה לומר כי הייעוץ שניתן על ידי פרופ’ מעיין היה נכון, וכי היה על הרופאים להמשיך עם האנטיביוטיקה. אולם, קביעתו הייתה כי הבחירה בטיפול אחר, כשלעצמה, אינה חורגת בהכרח ממתחם הסבירות; לב העניין הינו הדרך בה התקבלה ההחלטה, ולא משך הטיפול שנבחר.

8. בית המשפט קמא התמקד, על-כן, באופן שבו התקבלה הבחירה בין אפשרויות הטיפול. הגיליון הרפואי של המשיבה לא כלל כל תיעוד של ההתייעצות עם הכירורגים או של השיקולים שעמדו בבסיס ההחלטה להפסיק את האנטיביוטיקה ולסטות מהמלצת פרופ’ מעיין. בית המשפט פסק כי בשל כך אין לפלונית דרך לדעת כיצד התקבלה ההחלטה להפסיק את הטיפול ונגרם לה נזק ראייתי, שכן היא אינה יכולה להוכיח כי ההחלטה להפסיק את הטיפול היא בלתי סבירה. עוד נפסק כי התנהלות בית החולים מנוגדת לחובת ניהול רשומה רפואית על ידי מטפל, הקבועה בסעיף 17 לחוק זכויות החולה, התשנ”ו-1996. לאור זאת קבע בית המשפט כי הנטל עובר אל המערערת להוכיח כי היא לא התרשלה. המערערת לא הביאה עדות ממקור ראשון על דרך קבלת ההחלטה או על השיקולים ששקלו הרופאים לפני הפסקת הטיפול. ד”ר גוטרייז, הרופא התורן שיתכן כי ערך את ההתייעצות, לא הובא לעדות ולא הגיש תצהיר ואילו ד”ר פיקרסקי, הכירורג שטיפל בפלונית, העיד כי אינו זוכר את פרטי האירוע. בית המשפט קמא ציין לחובת המערערת אף את העובדה כי ניסתה להימנע מהעדתו של פרופ’ מעיין. תצהירו של פרופ’ מעיין הוגש בשלב מאוחר בהליך, לכאורה כדי להפריך את חוות דעת המומחה מטעם המשיבים, אם כי בפועל עדותו דווקא חיזקה את עמדת המומחה. על-כן לא עמדה המערערת בנטל להוכיח כי לא התרשלה.

9. יתרה מכך, בית המשפט המחוזי פסק כי העובדות העולות מגיליון המחלה מעידות אף על “התרשלות פוזיטיבית”, שכן מקום בו קיים ריבוי גישות באשר להמשך הטיפול יש חשיבות רבה לקבלת ייעוץ ממומחה למחלות זיהומיות, ולהפעלת שיקול דעת מקיף. בית המשפט קמא לא הכריע בשאלה על מי מוטלת הסמכות להחליט על הפסקת האנטיביוטיקה – על רופאי המחלקה בה מאושפז החולה או על הרופאים המנתחים – אך פסק כי כאשר המומחה למחלות זיהומיות והכירורגים חלוקים בדעותיהם הבחירה בין אפשרויות הטיפול אינה יכולה להתקבל על ידי רופא משתלם תורן. בית המשפט קיבל את הטענה לפיה אין לאמץ את המלצת המומחה בעיניים עצומות, אך קבע כי הסטייה מהמלצה זו צריכה להיעשות לאחר דיון והפעלת שיקול דעת. החלטה לסטות מהמלצת רופא מומחה שהתקבלה ללא דיון כמוה כאיון הייעוץ שנתן המומחה, דבר המנוגד לפרקטיקה הרפואית המקובלת. קל וחומר שכך הדבר במקרה שבו ההחלטה התקבלה על ידי הרופא התורן במחלקה ולא על ידי רופא בכיר.

10. באשר לקשר הסיבתי העובדתי בין התרשלות המערערת לבין הנזק – החיידק שהתפתח בדמה של פלונית היה רגיש לגנטמיצין – אחד משלושת סוגי האנטיביוטיקה שקיבלה פלונית. על-כן קבע בית המשפט קמא כי אלמלא הפסקת האנטיביוטיקה מרבית הסיכויים הם כי אלח הדם היה נמנע. מבחינת הקשר הסיבתי המשפטי, בחן בית המשפט מה היה מקור הזיהום כדי להכריע אם ניתן היה לצפות את הנזק כפועל יוצא של ההתרשלות. אין חולק כי הטיפול האנטיביוטי נועד לטפל בזיהום שמקורו בפציעה הבטנית, בעוד שבסיכון של זיהום מהכוויות אין לטפל באמצעות אנטיביוטיקה. על-כן, רק אם מקור הזיהום שהתרחש בפועל הוא בבטן ואם הזיהום היה צפוי – מתקיים קשר סיבתי משפטי. לאחר בחינה מדוקדקת של חוות הדעת השונות בעניין זה, השתכנע בית המשפט כי המקור הסביר ביותר לאלח הדם היה זיהום תוך בטני, אולם לא הכריע בדבר, שכן קבע כי שאלה זו מתייתרת משהשתכנע כי האפשרות של זיהום תוך בטני יכולה וצריכה הייתה להיות בתחום הצפיות הסבירה של הצוות הרפואי. אפשרות זו אף נצפתה בפועל, בלילה שבין ה-13 ל-14 בספטמבר, כאשר ציין ד”ר עד-אל, הרופא התורן במחלקה הפלסטית, אבחנה משוערת של אלח דם ממקור בטני. לאור זאת פסק בית המשפט כי ההתרשלות הגדילה את הסיכון בו הייתה מצויה פלונית, ומהווה “גורם בעל פוטנציאל דומיננטי לנזק”, באופן המקים קשר סיבתי משפטי.

פסיקת בית המשפט קמא בנוגע לאבחון ולטיפול באלח הדם

11. בימים שלפני אירוע דום הלב עלתה ספירת כדוריות הדם הלבנות של פלונית (לעומת ספירה נמוכה שתועדה בימים הראשונים לאחר הפיגוע), חום גופה של פלונית עלה והיא סבלה משלשולים. ביום 13.09.1997 בשעה 21:00 החלה פלונית להפגין אי-שקט ואי-נוחות. היא סבלה מגרוד חריף, מכאב בכף הרגל ומקשיי נשימה. אמהּ פנתה לצוות הרפואי ודיווחה על השינוי במצבה של פלונית. בעקבות זאת טופלה פלונית במסכת חמצן. אמה חשה כי הטיפול אינו מספיק והמשיכה, לדבריה, “לנדנד” לד”ר עד-אל, הרופא התורן במחלקה הפלסטית, בבקשה להעביר את פלונית למחלקת טיפול נמרץ. ד”ר עד-אל בחן את פלונית מספר פעמים אך לא שינה את דעתו ולא התייעץ עם רופא נוסף. בסמוך לחצות הלילה שבין ה-13 ל-14 בספטמבר התפתחו אצל פלונית קוצר נשימה וירידה ברמת החמצן בדם. קוצר הנשימה חלף באופן עצמאי, ורמת החמצן בדם הוסדרה לאחר הרכבת מסכת חמצן. צילום חזה ובדיקה קלינית שבוצעו בפלונית היו תקינות, וד”ר עד-אל הורה להשגיח על פלונית תחת מעקב צמוד.

בשעה 04:00 לפנות בוקר החלה המשיבה לסבול מאי שקט, מירידה נוספת ברמת החמצן בדם, ומירידה משמעותית בספירת כדוריות הדם הלבנות. לאחר התייעצות טלפונית עם ד”ר וולף, רופא במחלקה למחלות זיהומיות, הוחל טיפול אנטיביוטי רחב טווח, ונקבעה תכנית לטיפול למחרת היום. ד”ר עד-אל ציין בגיליון המחלה אבחנה משוערת של אלח דם ממקור בטני. לפי הצהרתו, הוא שוחח עם הכירורג התורן, אך מאחר שפלונית לא סבלה מכאבי בטן ומאחר שבטנה הייתה רכה – הכירורג לא ראה דחיפות בהגעתו לבדוק את פלונית. שיחה זו, אם התקיימה, לא תועדה. בשעה 06:00 נקרא ד”ר עד-אל לחדרה של פלונית ומצא אותה במצב של בלבול, כאשר עיניה מגולגלות והכרתה מעורפלת. ד”ר עד-אל סבר כי יש להרדים את פלונית ולהנשימה, ולכן הזעיק את ד”ר קורצ’יק, רופא מרדים שהיה תורן המחלקה לטיפול נמרץ. לטענת ד”ר עד-אל ד”ר קורצ’יק הגיע תוך שתי דקות, והפסקת הנשימה והדופק התרחשה לנגד עיניו. האם טוענת מנגד כי הרופא הגיע לאחר דקות ארוכות, אחרי שפלונית לקתה בהפסקת הנשימה והדופק.

12. בית המשפט המחוזי השתכנע כי במרבית התסמינים שהפגינה פלונית בימים שלפני אירוע דום הלב אין די כדי להעלות חשד להתפתחות זיהום. השינויים בספירת הדם היו עשויים להתפרש כהתפתחות נורמלית, וכך גם לגבי העלייה בחום גופה של פלונית. כמו כן השתכנע בית המשפט כי תלונותיה של האם זכו להתייחסות הולמת מצד הרופאים. ברם, בערב ה-12.09.1997, ובבוקר יום ה-13.09.1997 סבלה פלונית משלשול חריף, תסמין שסימן שינוי משמעותי במצבה הכללי וחייב התייחסות – כך נפסק. אמנם יתכן כי הדבר נגרם כתופעת לוואי של תרופת האוסמוליט, אחת התרופות שקיבלה פלונית, אולם בית המשפט פסק כי העובדה שהרופאים לא התייחסו לתסמין זה כראוי ולא בחנו את מקורו – אינה תקינה כשלעצמה.

בבחינת רצף האירועים שאירעו לפני אירוע דום הלב, קבע בית המשפט כי הזמן בו היה צריך להתעורר חשד בליבו של הרופא התורן הוא שעת חצות של הלילה שבין ה-13 ל-14 בספטמבר. כזכור, רק בשעה 04:00 לפנות בוקר התרשם הרופא התורן כי פלונית סובלת מאי שקט ועלתה בדעתו לראשונה האפשרות של אלח דם. בחצות פלונית סבלה מאירוע של קוצר נשימה וירידה ברמת החמצן בדם. בעת הזאת הצטרפו כל הסימנים המוקדמים והיה צורך לתת עליהם את הדעת. בית המשפט פסק כי לנגד עיני הרופא המטפל הייתה צריכה לעמוד התמונה הכוללת, ולא כל תסמין לבדו. אילו היה מתעורר חשד בלב הרופא התורן כבר בשעה 24:00 כי משהו אינו כשורה, והוא היה מקיים את הבדיקות הנחוצות, ניתן היה לאבחן את אלח הדם ולהתחיל את הטיפול בו בשלב מוקדם יותר, כך נפסק. לכל הפחות, כאשר עלה חשד לקיומו של אלח הדם, בשעה 04:00, היה על הרופא התורן להודיע על כך לרופא הבכיר, ולהתייעץ עם תורן הטיפול הנמרץ באשר לאפשרות להעביר לשם את פלונית-המשיבה. אילו היה פועל הרופא כך, ואילו היה מבצע בה טיפול של אינטובציה בשלב זה – סיכוי הצלחת הטיפול בפלונית היה רב. לאור זאת, קבע בית המשפט כי המערערת התרשלה גם באבחון אלח הדם ובטיפול בו.

13. באשר לקשר הסיבתי: נפסק כאמור כי מקורה של הפגיעה המוחית שנגרמה לפלונית בדום הלב והנשימה, שאירעו בעקבות ההלם הספטי, וכי אילו נמנע אלח הדם או נבלם בשלב מוקדם יותר – התוצאה הייתה נמנעת. בית המשפט קבע כי הקדמת הטיפול משעה 04:00 לחצות הייתה מקטינה משמעותית את הסיכוי לקרות ההלם הספטי, במידה מספקת כדי לקבוע כי קיים קשר סיבתי עובדתי בין האבחון המאוחר לבין הנזק שנגרם לפלונית. המערערת טענה כי ההלם יכול היה להיגרם לפלונית כתוצאה מן הטיפול האנטיביוטי שניתן לה החל מהשעה 04:00, שהביא להשתחררות רעלנים, אולם בית המשפט שלל אפשרות זו וקבע כי היא אינה סבירה. יתרה מכך, נפסק כי אף אילו נגרם ההלם כתוצאה מהשתחררות הרעלנים, הדבר היה יכול להימנע מראש אילו הטיפול האנטיביוטי היה ניתן בטרם התדרדר מצבה. לפיכך, הטיפול האנטיביוטי לא ניתק את הקשר הסיבתי בין ההתרשלות באבחון לבין ההלם הספטי, כך נפסק. בנוסף קבע בית המשפט כי התפתחות אלח הדם בקצב כה מהיר היא אמנם נדירה, אך לא בלתי צפויה. בית המשפט קבע עוד כי סוג הנזק היה צפוי, אף אם היקפו לא היה צפוי.

בסופו של דבר פסק בית המשפט כי המערערת חבה ב-רשלנות רפואית הן בגין הפסקת הטיפול האנטיביוטי הן בגין אבחון אלח הדם והטיפול בו בליל האירוע.

פסיקת בית המשפט קמא בנוגע לגובה הנזק

14. בית המשפט קמא קבע כי לפלונית נכות רפואית מצטברת בשיעור של 35% (בנוסף לנכות הפלסטית, שאינה קשורה לרשלנות הרפואית, בשיעור של 30%). בית המשפט ציין כי המשיבים לא התייחסו בסיכומיהם לגובה הנכות הרפואית, ופנו לדון רק בשאלת הגריעה מכושר ההשתכרות. בעת מתן פסק הדין בבית המשפט קמא למדה פלונית-המשיבה, זו השנה השישית, בחוג לתיאטרון באוניברסיטה, שם ניתנו לה הקלות רבות. היא סיימה את לימודי התיכון עם תעודת בגרות, אך רק לאחר שניתנו לה הקלות לימודיות רבות. המשיבה לא עבדה והיא העידה על קשיים רבים גם בתחום הלימודים. לנוכח זאת, קבע בית המשפט כי השפעת הליקוי ממנו סובלת היא על יכולת הפרנסה שלה היא רבה ביותר, וכי שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות שלה בגין הנכויות הנוירולוגיות והנפשיות הוא 50%. בית המשפט ציין כי סביר להניח שלנכות הפלסטית בשיעור 30% יש השפעה מסוימת על כושר העבודה, אולם בעלי הדין לא הביאו ראיות בנוגע להשפעת הנכות על כושר העבודה. בית המשפט שקל עובדות אלה בקביעת שיעור הפסד ההשתכרות, ולכן העמיד את שיעור הפסד ההשתכרות על 50%, אף שסבר כי סיכויי השתלבותה של המשיבה בשוק העבודה עשויים להצדיק שיעור גבוה יותר – זאת פסק מתוך התחשבות בכך שחלק מאבדן כושר ההשתכרות נגרם כתוצאה מנזקים שאינם באחריות המערערת.

15. בסיס השכר נקבע לשכר הממוצע במשק בתוספת זכויות פנסיוניות. גובה הזכויות הפנסיות שהיה מתווסף לשכרה של פלונית לא הוכח, אולם בית המשפט פסק כי יש לגלם את סכום הזכויות שהיו משולמות לה בתוך הפסדי השכר, ולהעריך את הפיצוי באופן גלובאלי. נפסק, על-כן, כי הבסיס לחישוב הפסד ההשתכרות של המשיבה יעמוד בסך הכול על 9,000 ש”ח לחודש (השכר הממוצע עמד על 8,072 ש”ח), תוך התחשבות גם בסיכוי כי המשיבה הייתה משתכרת שכר העולה על השכר הממוצע במשק. מגיל 20 ועד לגיל 67 הוערך הפסד השכר ב-50% מסכום זה, כאמור; בגין תקופת השירות הצבאי נפסקו לפלונית פיצויים של 20% מהשכר הממוצע. בסך הכול נפסקו לפלונית 43,200 ש”ח לתקופת השירות הצבאי, 297,000 ש”ח בגין הפסדי השכר בעבר, ו-1,280,901 ש”ח בגין הפסד השכר לעתיד. כמו כן נפסקו לה 250,000 ש”ח עבור עזרת הזולת בעבר, ו-985,732 ש”ח לעתיד, וכן 80,000 ש”ח עבור הוצאות רפואיות בעבר, ו-150,000 ש”ח עבור הוצאות רפואיות עתידיות. עבור נזק לא ממוני נפסקו למשיבה 300,000 ש”ח.

16. לאחר שומת הנזק בחן בית המשפט קמא את שאלת ניכוי קצבאות המוסד לביטוח לאומי. פלונית הוכרה כנכה על-פי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש”ל-1970 (להלן: חוק נפגעי פעולות איבה). המוסד לביטוח לאומי הכיר בנכותה הפלסטית ובנכויותיה הניורולוגית והנפשית כנובעות מפעולת איבה ולכן מקבלת פלונית תגמולים מכוח חוק זה בגין שתי הפגיעות. לפי סעיף 17(ב) לחוק על פלונית לבחור בין הפיצוי על-פי פסק הדין לפיצוי על-פי החוק. בבחירת הפיצוי על-פי פסק הדין זכאותה של פלונית לפיצוי על-פי החוק בגין הנזקים הפלסטיים – נשמרת לה. במקרה כזה, טענו המשיבים, עשויה פלונית לבחון את זכאותה לקצבת נכות כללית במקום התגמולים שהיא מקבלת מכוח חוק נפגעי פעולות איבה. אם תבחר לקבל את קצבת הנכות הכללית המשיבה תידרש לוותר על התגמולים אותם הייתה מקבלת מענף נפגעי איבה בגין הנכות הפלסטית, ולקבל במקומם את הרכיב המשויך לנכות הפלסטית מתוך קצבת הנכות הכללית – סכום שעשוי להיות נמוך יותר. המשיבים טענו כי ההפרש בין הקצבה בענף נפגעי האיבה בגין הנכות הפלסטית לבין החלק מתוך קצבת הנכות הכללית המשולם בגין הנכות הפלסטית הוא נזק נוסף שגרמה המערערת לפלונית.

17. בית המשפט קבע כי על-פי ההלכה שנקבעה בע”א 6246/92 קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל נ’ לוי, פ”ד מט(1) 742 (1995), מקום בו מנוכות קצבאות הביטוח הלאומי מתוך הסכום אותו משלם המזיק, יש לנכות מסכום הניכוי את הנזק אותו גרם המזיק לניזוק, שנגרם מכך שהניזוק נדרש לבחור בין פיצוי על-פי דין אחד לפיצוי על-פי דין אחר (להלן: ניכוי מהניכוי). בית המשפט פסק כי המערערת גרמה לפלונית נזק נוסף המתבטא בצורך לבחור בין הקצבאות ולוותר על הקצבה שהעניק לה חוק נפגעי פעולות איבה בגין הנכות הפלסטית. על-כן, כך נפסק, יש להחיל את הלכת הניכוי מהניכוי על המקרה דנן, ולנכות מהגמלה העומדת לניכוי את אותו הנזק המתבטא בהפרש שבין הקצבה שהייתה מקבלת פלונית בגין הנכות הפלסטית אלמלא רשלנות המערערת לבין הקצבה שתקבל בגין אותה נכות במסלול גמלה אחר. כל זאת, בתנאי שאכן תבחר פלונית במסלול של קצבת הנכות הכללית. מאחר שהתשלום הוא מותנה, הוקפאו הכספים הנוספים שישולמו לפלונית עד להחלטתה באיזו קצבה לבחור, ותשלומם הותנה בבחירה בקצבת נכות כללית.

בסופו של דבר, נפסק כי מהפיצוי שחייבת המערערת ינוכו התשלומים אותם תקבל המשיבה מן המוסד לביטוח לאומי בגין הנזק הנוירולוגי. אך מתוך סכום זה ינוכה ההפרש שבין הקצבה שהייתה מקבלת בגין הנכות הפלסטית אלמלא הייתה זכאית לקצבת נכות כללית, לבין החלק בקצבת הנכות הכללית המשולם בגין הנכות הפלסטית. סכום אחרון זה יוקפא וישולם לפלונית רק אם תבחר באפשרות של קצבת נכות כללית.

18. הערעורים שלפנינו מעלים שלוש שאלות מרכזיות – שאלת חבותה של המערערת בגין הפסקת הטיפול באנטיביוטיקה, שאלת חבותה בגין מועד אבחון אלח הדם ושאלת גובה הנזק. שאלות אלה יידונו כסדרן.

חבות המערערת בגין הפסקת הטיפול באנטיביוטיקה

א. שאלת ההתרשלות

19. כאמור, בית המשפט המחוזי קבע כי הגיליון הרפואי של פלונית השאיר “חור שחור”, שמונע מהמשיבים ומבית המשפט לקבל את התמונה המלאה באשר לדרך שבה התקבלה ההחלטה להפסיק את הטיפול האנטיביוטי, ובאשר לנימוקים שהובילו להחלטה זו. בעקבות זאת, העביר בית המשפט את נטל השכנוע אל כתפי המערערת, שנדרשה להראות כי ההחלטה התקבלה בצורה סבירה. המערערת מצידה לא הצליחה להביא עדות ממקור ראשון בנוגע לשיקולים שהנחו את הרופאים בהפסקת הטיפול. המערערת אף ניסתה להימנע מהבאתו של פרופ’ מעיין לעדות, והרופא התורן שקיבל ככל הנראה את ההחלטה, ד”ר גוטרייז, לא הובא לעדות שכן מאז האירוע שב למקום מגוריו בדרום אמריקה. יתרה מכך, בית המשפט קבע כי העובדות הידועות חושפות אף תמונה של “התרשלות פוזיטיבית”, המתבטאת בקבלת החלטה הסוטה מהמלצת המומחה, ללא שיקול דעת נאות וללא דיון נוסף, כאשר החלטה זו התקבלה על ידי תורן המחלקה ולא על ידי רופא בכיר, ומבלי שההתייעצות והשיקולים שבבסיס ההחלטה תועדו בגיליון הרפואי.

20. המערערת טוענת כי קביעת בית המשפט לפיה הנוהל של טיפול במשך 7-5 ימים חל רק במקרים של פגיעה בטנית מבודדת – שגויה. הנחייתו של פרופ’ מעיין, כך נטען, הייתה מבוססת רק על האסכולה בה דגל בעצמו, שהיא אינה האסכולה המקובלת בבית החולים של המערערת. לעמדת המערערת ההמלצה לא הייתה מבוססת על מורכבות מיוחדת של המקרה הדורשת סטייה מדרך הטיפול הנהוגה, שכן בהקשר לטיפול האנטיביוטי לא היה המקרה של פלונית מורכב. בנוסף, מאחר שהפרקטיקה הנוהגת בבית החולים היא של מתן תרופה במשך 7-5 ימים, סבורה המערערת כי הבחירה בדרך טיפול שונה מכפי שהנחה פרופ’ מעיין אינה רשלנית. עוד טוענת המערערת כי רמת התיעוד הקיימת להתפתחות המחלה היא מספקת, וכי אין ללמוד דבר מכך שהסיבה להפסקת האנטיביוטיקה לא נרשמה בגיליון הרפואי, שכן “הפסקת אנטיביוטיקה היא עניין שגרתי”. כמו כן, סבורה המערערת כי אין לזקוף לחובתה את העובדה כי לא הביאה לעדות את ד”ר גוטרייז, שכן הוא הגיע לעבוד בבית החולים בתור משתלם מדרום אמריקה ולא ניתן להביאו לעדות כיום.

21. הבחירה באפשרות טיפול אחרת מזו שהמליץ עליה המומחה היא עצמה טעונה הסבר. במקרה כמו שלפנינו, בדיעבד הסתבר כי הבחירה בפרקטיקה של טיפול בן שבוע ימים בלבד הייתה שגויה – על מנת שיהא ראוי להניח כי לא הייתה רשלנית יש צורך בהצבעה על טעמים ממשיים להגבלת משך הטיפול. אף שהאופציה של טיפול במשך 7-5 ימים היא אופציה טיפולית מוכרת, הבחירה בה הייתה צריכה להיעשות תוך הפעלת שיקול דעת מקצועי ובסבירות (ראו ע”א 323/89 קוהרי נ’ מדינת ישראל, פ”ד מה(2) 142, 171). הבחירה באפשרות טיפול מסוימת, בעיקר כזו החורגת מעצת רופא מומחה, צריכה להיעשות באופן מושכל. בדרישה זו לא עמדה המערערת.

22. אף אם נניח כי לא הייתה למערערת חובה להתייעץ עם מומחה למחלות זיהומיות, עובדה היא כי במקרה מורכב זה הוחלט להתייעץ עימו. משעה שהוחלט כך, ההחלטה לחרוג מהמלצתו של המומחה אינה החלטה “רוטינית” או שגרתית והיא מחייבת שקילה ראויה של גורמי הסיכון האפשריים לכאן ולכאן. אכן, התייעצות עם רופא מומחה אין בה הכרח לקבל את עצתו, אך אין להצדיק התעלמות ממנה בהיעדר טעם מבורר לכך. טעם כזה לא ניתן היה למצוא במקרה זה, ולו רק בשל שהמערערת בחרה להימנע מכל רישום בשאלה קריטית זו. המלצתו של הרופא המומחה צריכה לשמש כנקודת מוצא להמשך הטיפול הרפואי, ומכל מקום – כנקודת התייחסות. מנקודת מוצא זו יכול הרופא המטפל לסטות, כמובן, אך הסטייה צריך שתיעשה מחמת נימוקים הרלוונטיים לטיפול המיטבי במטופל; לעיתים עשויה להידרש התייעצות נוספת עם המומחה או עם רופאים נוספים, לבירור אופציית הטיפול העדיפה. דברים אלה נכונים ביתר שאת מאחר שהחלטתו של פרופ’ מעיין התבססה על בדיקה של המשיבה, בעוד שהכירורגים לא בדקו את המשיבה בעצמם בעת ההחלטה על הפסקת הטיפול.

סטייה חסרת פשר מעצתו של המומחה מעוררת סימני שאלה ומקימה, על-כן, הנחה של התרשלות, המעבירה את הנטל לבית החולים להראות כי הפסקת הטיפול האנטיביוטי נעשתה מסיבה טובה. בנטל זה לא הצליחה המערערת לעמוד: הגיליון הרפואי של פלונית כפי שנרשם מנע בחינה של השיקולים שעמדו בבסיס ההחלטה; הרופאים שקיבלו את ההחלטה לא זכרו כלל את המקרה ואילו המומחה פרופ’ מעיין לא הובא לעדות. המערערת לא הצליחה להציג שיקולים כלשהם שנשקלו בתהליך קבלת ההחלטה לסטות מעצת המומחה, לא הביאה ראיות המעידות כי קבלת ההחלטה לא נעשתה תוך התרשלות ולא סיפקה כל הסבר משכנע להפסקת הטיפול. לנוכח זאת, אין אלא לקבוע כי הרופאים לא התבססו על שיקולים סבירים בהחלטה להפסיק את האנטיביוטיקה, ולכן ההחלטה לסטות מעצת המומחה נעשתה בהתרשלות.

23. בנסיבות אלה אין אף צורך להידרש לדוקטרינת הנזק הראייתי על מנת להגיע למסקנה ברורה בדבר קיומה של התרשלות, שכן דרך קבלת ההחלטה הייתה לקויה כשלעצמה. כשלעצמי נראה לי כי סביר ביותר שהגיליון הרפואי אינו חסר, וכי הרישום שיקף מהימנה את דרך קבלת ההחלטה כפי שהתקבלה בפועל – במהירות, בלי מתן תשומת הלב הראויה ותוך התעלמות מעצת המומחה למחלות זיהומיות. הרישום חסר מאחר שדרך קבלת ההחלטה חסרה. ההחלטה, כך נראה, התקבלה על ידי מתמחה זוטר ולא על ידי הגורמים המתאימים. קבלת ההחלטה בדרך זו אכן מאיינת את עצת המומחה, ואין היא דרך טיפול סבירה בנסיבות המקרה.

ב. שאלת הקשר הסיבתי העובדתי

24. המערערת סבורה כי אף אם התרשלה – לא התקיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק, מאחר שלא הוכח כי אילו הייתה מתקיימת התייעצות לפי המלצת פרופ’ מעיין הרופאים היו מחליטים להמשיך בטיפול במשך 10 ימים ומעלה. לשיטתה, אילו היו הרופאים ביחידת הכוויות מתייעצים עם הכירורגים – הם היו שומעים לעצתם ומפסיקים את הטיפול. בנוסף טוענת המערערת כי קביעת בית המשפט לפיה די היה במתן גנטמצין כדי למנוע את התפתחות אלח הדם – שגויה היא.

25. בית המשפט המחוזי השתכנע כי אילו נמשך הטיפול בגנטמצין עוד מספר ימים – הנזק לפלונית היה נמנע. קביעה זו, המבוססת על חוות הדעת הרפואיות ועל הראיות אשר עמדו לעיני בית המשפט קמא. בקביעה זו לא מצאתי מקום להתערב. יתרה מכך, משקבענו כי המערערת לא הצביעה על נימוקים טובים לסטות מעצת המומחה – מתבקשת מאליה המסקנה כי אילו הייתה מתקבלת ההחלטה בצורה סבירה היו הרופאים ממשיכים בטיפול האנטיביוטי. אף אם היו הרופאים מגיעים למסקנה לפיה יש להפסיק את הטיפול למרות הצעת המומחה – אך זאת מטעמים סבירים, דבר שלא הוכח בענייננו – הרי אין ספק כי התייעצות ראויה ושקילה של גורמי הסיכון למשיבה היו מובילות לנקיטת זהירות יתר ולתשומת לב רבה יותר לסימפטומים שהופיעו אצל פלונית בארבעים ושמונה השעות שאחרי הפסקת האנטיביוטיקה. בבחירתם לפעול בניגוד לעצת הרופא המומחה, חייבו עצמם הרופאים שטיפלו בפלונית בימים שבסמוך לאחר מכן להיות ערניים יותר למתרחש. ערנות זו הייתה עשויה למנוע את התדרדרות מצבה של פלונית בשלב השני, שבו החלה פלונית לסבול מתסמינים רבים שהצביעו על זיהום אפשרי. ניתן איפוא לומר כי דרך קבלת ההחלטה בשלב הפסקת הטיפול פגעה גם בטיפול הרפואי שניתן לפלונית בזמן שהתפתח אלח הדם. הוכח לפיכך כי מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין ההתרשלות לבין הנזק שנגרם לפלונית.

ג. שאלת הקשר הסיבתי המשפטי

26. טענה נוספת בפי המערערת היא כי לא הוכח קשר סיבתי משפטי בין הפסקת תרופת האנטיביוטיקה לבין אלח הדם. המערערת גורסת כי מקור הזיהום הוא בכוויות, שכן החיידק PA נפוץ יותר בכוויות ולא בחלל הבטן, וכן מפני שתרביות נוזל שנלקחו מחלל הבטן של המשיבה ביום 16.09.1997 לא הראו סימנים למציאותו של החיידק. המערערת טוענת עוד כי על מנת להוכיח קיומו של קשר סיבתי משפטי – לא די להוכיח כי הייתה צריכה להיות ציפייה לנזק תוך בטני, אלא יש להוכיח כי זהו סוג הנזק שהתרחש בפועל.

27. בית המשפט קמא ציין כי על-מנת להכריע בשאלת קיומו של קשר סיבתי משפטי נדרש כי הנזק שארע בפועל הוא הנזק שהיה צפוי מראש על ידי המזיק, והוא הנזק אותו נועד הטיפול הרפואי למנוע (ראו למשל ע”א 576/81 בן שמעון נ’ ברדה, פ”ד לח(3) 1, 7 (1984); ע”א 2714/02 פלונית נ’ מרכז רפואי בני ציון חיפה, פ”ד נח(1) 516, 526 (2003); אך ראו אריאל פורת “תנאי ‘הסיכונים העוולתיים’ בדיני נזיקין” (צפוי להתפרסם בספר אור (אהרן ברק יו”ר המערכת); Ariel Porat, Expanding Liability for Negligence Per Se, 44 Wake Forest L. Rev. 979 (2009); ע”א 10094/07 פלונית נ’ בית החולים האנגלי אי.מ.מ.ס ([פורסם בנבו], 24.11.2010))). מוסכם על הצדדים, כאמור, כי הטיפול האנטיביוטי נועד למנוע נזק ממקור בטני בלבד. אך המומחים הרפואיים היו חלוקים בנוגע לשאלה מה היה מקור הזיהום בפועל – הבטן או משטחי הכוויות. בית המשפט המחוזי ציין כי הוא נוטה להערכה לפיה הזיהום נגרם ממקור בטני, אולם לא הכריע בכך, שכן סבר כי עצם הגברת הסיכון מספיקה כדי להכריע כי קיים קשר סיבתי משפטי בין הפסקת הטיפול לבין הנזק. וכך נפסק:

“השתכנעתי כי המקור הסביר ביותר לאלח הדם שהתפתח בגופה של התובעת היה זיהום תוך בטני […] האפשרות כי מקור הזיהום היה בבטן היא המסתברת ביותר בעיני. ואולם, שאלה זו איננה שאלה שיש להכריע בה, שכן השאלה הרלוונטית היא האם, בנסיבות העניין, האפשרות של זיהום בטני יכולה וצריכה הייתה להיות בתחום הצפיות של הצוות הרפואי. התשובה לשאלה זו היא לטעמי חיובית… די בעצם הגדלת הסיכון שבו נתון היה המטופל כדי לקיים אחר דרישת הקשר הסיבתי, או לכל הפחות כדי להוות ראיה לכאורה לקיומו, שיש בה כדי להעביר אל שכם הרופא את הנטל לשלול קיומה של זיקה סיבתית” (פס’ 36 לפסק דינו של בית המשפט קמא).

דרך הילוכו של בית המשפט המחוזי מוקשית בעיני, שכן אף במסגרת דוקטרינת “הגברת הסיכון” אין מוותרים על הדרישה כי הנזק שהסיכון להתרחשותו גדל הוא אותו נזק שהתרחש לבסוף בפועל. יתרה מכך, דוקטרינה זו לא נתקבלה בתור הלכה מחייבת (ראו דברים שכתבתי בדנ”א 4693/05 בי”ח כרמל-חיפה נ’ מלול, [פורסם בנבו] תק-על 2010(3) 2674, בפס’ 16 (2010)). מכל מקום, אין צורך לילך בדרך בה הלך בית-המשפט המחוזי כאשר ניתן להגיע להכרעה פוזיטיבית באשר לשאלת הקשר הסיבתי; במקרה כזה אין צורך להיזקק לחזקות ראייתיות ולהעברת נטלי הוכחה. בענייננו, קבע בית המשפט כי: “המקור הסביר ביותר לאלח הדם שהתפתח בגופה של התובעת היה זיהום תוך בטני” (פס’ 36 לפסק דינו של בית המשפט קמא). בית המשפט נימק קביעה זו בבחירה בין חוות הדעת שעמדו בפניו, ובהחלטה כי חוות הדעת של המומחה מטעם המשיבים, פרופ’ דגן, שקבע כי האפשרות הסבירה ביותר היא כי מקור אלח הדם היה בטני, מהימנה יותר בעיניו. אשר על כן, אינני מוצא צורך לדון בדרכי הוכחה אחרות של יסוד הקשר הסיבתי המשפטי, וניתן לקבוע שהוכח על-פי הראיות וברמה הדרושה כי מקור הזיהום הוא בבטן.

חבות המערערת בגין אבחון אלח הדם

א. שאלת ההתרשלות

28. המערערת טוענת כי לא ניתן היה לאתר את הזיהום בשלב מוקדם יותר, שכן לעמדתה החום הגבוה של פלונית והשלשול ממנו סבלה אינם סימנים לזיהום בהכרח. לטענת המערערת, גם קשיי הנשימה מהם סבלה פלונית בשעת חצות לא העידו, בזמן אמת, על אלח דם העתיד להתרחש. המערערת טוענת כי עד השעה 04:00 לא היה שינוי במצבה של פלונית, ולכן גילוי אלח הדם בשעה זו אינו רשלני.

29. נראה כי בית המשפט יצא מנקודת הנחה נוחה למערערת בשאלה זו – מעבר לנסיבות שהוכחו – בכל הנוגע לאבחון אלח הדם ולטיפול במשיבה בימים שקדמו לאירוע דום הלב. בימים הקרובים שלאחר הניתוח החלה פלונית להתאושש, עד שביום 13.09.1997 החמיר מצבה, והיא החלה לסבול משורה של תסמינים שצריכים היו לעורר את תשומת לב הרופאים. השילוב שבין פעולות המעיים, חוסר הנוחות והגרד, ותלונות אמה של פלונית על כך שבתה – הרגועה והנוחה בדרך כלל – מתלוננת על כאבים, היה צריך להדליק נורות אדומות ולהוביל את הצוות הרפואי לבצע בדיקות מקיפות כדי לבחון את האפשרות הצפויה של זיהום כתוצאה מהפציעות המורכבות של פלונית. מתן תשומת לב לתלונותיו ובקשותיו של בן משפחה שאינו מש ממיטת החולה אינה רק צורך הנובע ממידת האנושיות. יש במתן תשומת הלב הזו גם משום טיפול רפואי נכון. בשעת חצות של אותו יום, הצטרפו לתסמינים המוקדמים גם קוצר נשימה וירידה ברמת החמצן בדם. בשלב זה – כפי שפסק בית המשפט המחוזי, בהתבסס על חוות הדעת שעמדו לפניו (ובפועל עוד בשלב מוקדם יותר כפי שעולה ממכלול הראיות), היה על הרופאים לבחון את מכלול התסמינים, ולשקול את האפשרות של התרחשות אלח דם. משלא עשו כן – התרשלו בתפקידם.

30. לדידי, כאמור, היה מקום לקבוע כי ההתרשלות החלה בשעה מוקדמת יותר, וזאת בין השאר עקב המחלוקת הנוגעת לצורת הטיפול בפלונית. משהוחלט לדחות את המלצתו של המומחה למחלות זיהומיות היה על הרופאים להשגיח בקפידה רבה על מצבה של פלונית ולשים לב לכל סימן מקדים לזיהום. היה עליהם ליתן דעתם גם למידע שהועבר אליהם על-ידי אמה של החולה. ההתרשלות הראשונה, שהתבטאה בסטייה מעצת המומחה ללא סיבה מוצדקת, הכשירה את הקרקע להתרשלות השנייה ואף הגבירה אותה. אילו נתקבלה ההחלטה על הפסקת האנטיביוטיקה בצורה מושכלת ומודעת, ומתוך שיקולים סבירים, היו הרופאים שקיבלו אותה מודעים לסכנה שבהפסקת הטיפול. והרי אין חולק שהפסקת הטיפול באנטיביוטיקה – אפילו יש לה יתרונות מסוימים – מגדילה את הסיכון לזיהום. מודעות לסיכון המוגבר הייתה צריכה לבוא לידי ביטוי במעקב צמוד על פלונית, תוך תשומת לב לכל שינוי במצבה שעשוי להעיד על התפרצות זיהום – שממנה חשש המומחה למחלות זיהומיות. תשומת לב זו צריכה הייתה לעבור גם לידיעת הרופאים התורנים ולכל מי שעשוי היה לטפל בפלונית בימים שלאחר הפסקת הטיפול. החלטה מושכלת, אשר הייתה מלווה בתיעוד מפורט בגיליון הרפואי הייתה עשויה, ובוודאי הייתה אמורה, לעורר אצל הרופא התורן חשדות בשלב מוקדם יותר. לאור מצבה של פלונית גם תלונותיה של האם על חוסר שקט, המלווה בשלשולים ובכאבים – היו צריכות להעלות חשד בלב הרופאים. בפועל, התמונה העולה מן הטיפול בפלונית היא כי כל רופא התמקד בתחום הטיפול הצר שלו, עד שלא נעשתה עבודה של שילוב השיקולים והגורמים החשובים לטיפול. מכל מקום, כאמור, הוכח כי רופאי המערערת התרשלו בכך שלא זיהו את התסמינים בשעת חצות, לכל הפחות.

ב. שאלת הקשר הסיבתי

31. בית המשפט קבע כי התרשלות המערערת באבחון אלח הדם ובטיפול בו קשורה בקשר סיבתי לנזק שנגרם לפלונית, וכך כתב: “לו הוקדם מתן האנטיביוטיקה לשעת חצות, או לחילופין לו הייתה מבוצעת לתובעת אינטובציה בשעה 04:00, היה הסיכון לקרות ההלם הספטי קטן במידה משמעותית דיה על מנת לקבוע, כי מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין ההתרשלות בה לקה הטיפול הרפואי שניתן לתובעת בליל האירוע לבין הנזק שנגרם לה. במילים אחרות, ההתרשלות באבחון אלח הדם ובטיפול בו הגדילה בשיעור ניכר את הסיכון לשלום התובעת” (פס’ 62 לפסק הדין). פרופ’ דגן, המומחה מטעם המשיבה, סבר כי “הסיכוי לא להצליח הוא כמו כן להצליח”, ובשלב אחר בעדותו ציין כי “זה פחות מ-50% אני מסכים. אבל זה לא אפס” (פס’ 61 לפסק הדין). המערערת טוענת, לאור אמירות אלה, כי לא הוכח קשר סיבתי עובדתי בין ההתרשלות לנזק, שכן אף אילו היה מתגלה אלח הדם בשלב מוקדם יותר – לא היה בכך כדי לשפר את מצבה של פלונית. ברם, מאחר שמלכתחילה אחראית המערערת גם על עצם היווצרות אלח הדם ולא רק על הטיפול המאוחר בו – אין צורך לקבוע מהו הנזק שנגרם כתוצאה מאיזו התרשלות, שהרי אלמלא התרשלותה של המערערת בהפסקת האנטיביוטיקה, הייתה נמנעת התדרדרותה המהירה של פלונית. משכך, הקביעה כי המערערת אחראית על מלוא הנזק נותרת בעינה. הנה כי כן, טענות המערערת לעניין האחריות בגין היווצרות אלח הדם ובגין האבחון והטיפול בו – נדחות.

שני הצדדים הגישו סיכומים משלימים העוסקים בשאלת ההשפעה של פסק-הדין בדנ”א 4693/05 בי”ח כרמל – חיפה נ’ מלול ([פורסם בנבו], 29.8.2010) על עניינם. משלא התעוררו שאלות של עמימות סיבתית, כאמור, אין בדברים כדי להשפיע על התוצאה.

גובה הנזק

32. כאמור, בית המשפט המחוזי פסק כי נכותה הנוירולוגית והנפשית של המשיבה עומדת על 35%, וכי שיעור הגריעה מכושר השתכרותה בגין נכות זו עומד על 50%. שכר הבסיס לחישוב הפיצויים בגין הפסדי השתכרות הועמד על השכר הממוצע במשק בתוספת זכויות פנסיוניות. המערערת טוענת כי שיעור הגריעה מכושר השתכרותה של פלונית הוא נמוך מכפי שנפסק, וכי נשמרו לה יכולות מעולות באמצעותן היא יכולה להשתכר. לשיטת המערערת יש להתאים את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות לשיעור הנכות הרפואית ולא להוסיף עליו. לחילופין טוענת המערערת כי גם הנכות הפלסטית גורעת מהשתכרותה של המשיבה, ולכן יש להפחית 30% – כשיעור הנכות שנגרמה כתוצאה מהכוויות – מתוך השיעור של 50% הפסד השתכרות. לבסוף גורסת המערערת כי לא היה מקום לפסוק למשיבה פיצויים בגין הפסד התנאים הסוציאליים, משאלה לא הוכחו במדויק, וכן כי הפיצוי בגין עזרה לזולת בעתיד הוא גבוה מדי, שכן לטענתה מתנהלת המשיבה באופן עצמאי.

33. המשיבה טוענת כי איבדה את כושר השתכרותה באופן מלא, וכי לנכות הפלסטית אין כל השפעה על כושר השתכרותה, אלא מלוא הנזק נגרם באחריות המערערת. נזקיה של פלונית – קשיי הלמידה, הזיכרון והריכוז, האיטיות, הפאסיביות וכדומה – פוגעים לטענתה בבסיס יכולותיה לרכוש מקצוע ולעבוד בשוק החופשי. לפי קביעת בית המשפט יש ביכולתה להשתלב רק ב”שוק פתוח בתנאים מוגנים”. פלונית טוענת עוד כי בית המשפט נתן משקל רב מידי לסיכוי שימצא מעסיק שידע את מצבה ויסכים לקבלה חרף מגבלותיה – סיכוי שלשיטתה הוא תיאורטי. לכל הפחות, כך גורסת המשיבה, אף אם יוותרו קביעות בית המשפט קמא בעינן, יש לחשב את הפסד ההשתכרות כהפרש בין השכר שישולם לה בשוק מוגן לבין השכר הממוצע במשק. בית המשפט פסק למשיבה פיצויים בגובה מחצית השכר הממוצע במשק ובכך הניח כי היא עשויה להרוויח את היתרה – סך של 4,500 ש”ח נוספים – בעצמה; המשיבה טוענת כי הנחה זו אינה מתיישבת עם הקביעה כי היא מסוגלת לעבוד רק בשוק מוגן, שבו השכר בוודאי לא יגיע לסכום זה, העולה על שכר המינימום. לטענתה, שכרה בשוק המוגן לא יעלה על השכר הקבוע בתקנות שכר מינימום (שכר מותאם לעובד עם מגבלות בעל יכולת עבודה מופחתת), התשס”ב-2002 לעובדים בעלי כושר השתכרות כשלה. שכר זה עומד לגישת המשיבה על סכום של 2,887.63 ש”ח. טענה נוספת בפיה כי היה על בית המשפט להעמיד את בסיס השכר על כפל השכר הממוצע במשק, בשל נתוניה האישיים.

בנוסף טוענת המשיבה כי היה על בית המשפט להעמיד את הפסדי הפנסיה שלה על 70% משכרה הפוטנציאלי, כפי שנהוג לטענתה במקרים של קטינים שאיבדו את כושר השתכרותם לחלוטין. פלונית טוענת עוד כי שיעור הפיצוי שנפסק לה עבור עזרת הזולת בעבר – 250,000 ש”ח לתקופה של 11 שנים – והפיצוי שנפסק עבור עזרת הזולת בעתיד – 3,000 ש”ח לחודש, מתוך הנחה שהיא זקוקה לשלוש שעות עזרה ביום בלבד – הם נמוכים מדי. בקביעת שיעורים אלה לא התחשב לדעתה בית המשפט בעובדה כי היא זקוקה לטיפול יום-יומי מתמיד. לבסוף, המשיבה טוענת כי הפיצוי שנפסק לה בגין הנזק הלא ממוני הוא נמוך מדי.

34. ככלל, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בהיעדר טעם מספיק בממצאיה ובפרטי חישוביה של הערכאה המבררת, מקום בו סכום הפיצוי שנפסק הוא סביר בכללותו (ראו למשל ע”א 6720/99 פרפרה נ’ גולדו [פורסם בנבו] תק-על 2005(3) 2525, בפס’ 9 (2005)); ע”א 615/89 מרדכי נ’ עיריית גבעתיים [פורסם בנבו] תק-על 95(2) 1105 (1995)). כך גם במקרה שלפנינו. אין מקום לשנות מהכרעת בית המשפט קמא בעניין הפיצויים בגין עזרת הזולת ובגין הנזק הלא ממוני, שנאמצו בהתבסס על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא ועל ניסיונו השיפוטי. אין מקום להתערבותנו גם בקביעת שיעור הגריעה מהשתכרותה של פלונית. אמנם הנחת המוצא היא כי נכותו התפקודית של הניזוק היא פועל יוצא של הנכות הרפואית, ולשיעור הנכות הרפואית יש משקל רב בקביעת שיעור הפגיעה בכושר השתכרותו, אך בית המשפט רשאי לסטות מכללים אלה מקום בו נחה דעתו כי שיעור הנכות התפקודית או שיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של הניזוק שונה משיעור הנכות הרפואית שלו (ראו למשל ע”א 5148/05 קוגלמס נ’ לוי [פורסם בנבו] תק-על 2008(1) 2799, בפס’ 7 (2008); ע”א 3049/93 גירוגיסיאן נ’ רמזי, פ”ד נב(3) 792 (1995)). בהיעדר טעם מבורר לכך, ערכאת הערעור תמעט להתערב בקביעות מסוג זה, וגם בענייננו לא מצאתי עילה להתערבות. באשר לטענותיה של פלונית לגבי הגריעה מכושר ההשתכרות – בית המשפט אמנם לא פסק מהו שיעור הפגיעה שגרמה הנכות הפלסטית ליכולת ההשתכרות של פלונית (וזאת מאחר שלא הוצגו בפניו נתונים לעניין זה), אולם הוא ציין כי התחשב בשיעור זה והפחית מעט משיעור הפסד השכר. הפער שאפשר כי נוצר בין השכר הממוצע במשק לבין השיעור אותו מסוגלת המשיבה להרוויח, בתוספת הפסדי השכר שנפסקו לה, הוא השיעור אותו ניתן לשייך, כך נראה, לנכות הפלסטית.

35. כמו כן, לא הוכחה בענייננו עילה לסטות מההנחה לפיה חישוב ההשתכרות ייעשה על בסיס השכר הממוצע במשק. קביעת פוטנציאל השתכרותו של קטין נתונה בחוסר ודאות ובעמימות מעצם טבעה והנחת העבודה בנוגע לחישוב אבדן ההשתכרות של קטין היא כי אלמלא הפגיעה הוא היה משתכר כשיעור השכר הממוצע במשק. אין בנתונים שהוצגו בפני בית המשפט, לפיהם פלונית הייתה תלמידה טובה שזכתה להערכות חמות ממוריה, כדי לפזר את הערפל השורר סביב קביעת כושר ההשתכרות שהיה לה קודם שנפגעה, וכדי להצדיק סטייה מהנחת מוצא זו. כפי שציינתי במקום אחר:

ראיות ואינדיקציות באשר לנפגע הקטין יאפשרו לסתור את החזקה בדבר השכר הממוצע במשק – לכאן או לכאן – רק במקום שבו יש להן משקל רב והן מלמדות בהסתברות גבוהה כי הקטין אמנם היה משתלב בעתיד במקצוע מסוים (או לחלופין, כי היה מתקשה למצוא לו מקום בעבודה מכניסה). אכן, בנטיות, בכישורים ובשאיפות בעלמא לא בהכרח סגי (ע”א 10064/02 “מגדל” חברה לביטוח בע”מ נ’ אבו-חנא, פ”ד ס(3) 13, 63 (2005)).

גם בנוגע לערך הכספי של התנאים הסוציאליים שלהם זכאית פלונית אין כל עילה להתערב בפסיקת בית המשפט קמא. כפי שנפסק בעבר, זכאי הניזוק שכושר השתכרותו נפגע לפיצוי גם עבור ערך התנאים הסוציאליים בהם נשא מעבידו בהפרשותיו לקרן פנסיה אלמלא הפגיעה. סכומים אלה מתווספים לפיצוי בגין הפסד השתכרות. במקרה שבו אין נתונים מדויקים על שיעורם (או אף אם הניזוק לא תבע אותם במפורש), ובפרט כאשר הניזוק הוא קטין ולא ניתן להעריך באופן מדויק את גובה ההפסדים – עשוי בית המשפט להעריך את גובה התשלומים בדרך של אמדן או בסכום גלובאלי (ע”א 9079/04 אלון נ’ לאופר [פורסם בנבו] תק-על 2007(2) 282 (2007); קציר פיצויים בשל נזק גוף כרך א 455 (מהדורה חמישית, 2003)).

בסופו של דבר, גובה הפיצוי בכללותו הוא סביר, ונקבע בהתבסס על העקרונות הקבועים בפסיקה. אשר-על-כן גובה הפיצוי אינו מצריך את התערבותנו.

ניכוי קצבאות המוסד לביטוח לאומי

36. לטענת המערערת, היה על בית המשפט לנכות מסכום הפיצויים את מלוא הגמלאות שמקבלת פלונית מהמוסד לביטוח לאומי – הן את הגמלאות המשולמות לה עבור נכותה הניורולוגית והנפשית, הן את הגמלאות המשולמות לה בגין נכותה הפלסטית. המערערת טוענת כי הנכויות כולן מקורן באותה עילה, ולכן לשיטתה לא ניתן לנכות רק את הגמלאות הקשורות לרשלנות הרפואית אלא יש לנכות את כל הקצבאות מתוך סכום הפיצויים. פרשנות זו אין לה על מה שתתסמוך. על-מנת שתנוכה מסכום הפיצויים, גמלה המשולמת על-ידי הביטוח הלאומי, על הגמלה להיות קשורה לפגיעה המשמשת בסיס לפיצויים (קציר, כרך ב, בעמ’ 1509-1508). גם כאשר זכאי הנפגע לקצבת נכות כללית, ינוכה מהפיצויים רק החלק מן הקצבה אשר מבטא את הנכות הקשורה לפעולותיו של המזיק, ושנגרמה כתוצאה ממעשה העוולה (רע”א 3953/01 עמר נ’ אליהו חברה לביטוח בע”מ, פ”ד נז(4) 350 (2003); ע”א 3097/02 מלמד נ’ קומת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא”י, פ”ד נח(5) 511, 518-517 (2004); ע”א 2135/06 בולוטין נ’ הדר חברה לביטוח בע”מ, [פורסם בנבו] תק-על 2008(2) 5089 (2008)). במקביל לכך שהגמלאות בגין הנכות הפלסטית לא ינוכו מהפיצויים שמשלמת המערערת – המוסד לביטוח לאומי אינו יכול לדרוש מן המערערת השבה של גמלאות אלה (קציר, כרך ב, בעמ’ 1491-1492, 1504-1503). פרשנות המערערת הייתה מותירה את פלונית ללא פיצוי על נזקיה שנבעו מהפיגוע עצמו, וזאת אין לקבל.

37. כשלעצמי, נראה לי כי יש מקום להעלות ספקות דווקא לגבי החלטת בית המשפט קמא לנכות מהניכוי את ההפרש שבין הקצבה שיכולה פלונית לקבל בגין הנכות הפלסטית לפי חוק נפגעי פעולות איבה לבין החלק בקצבת הנכות הכללית המשויך לנכות הפלסטית. אמנם, מהסכום המנוכה מהפיצויים שמשלם המזיק יש לנכות את הגמלאות אותן הפסיד הניזוק בעקבות ההכרח לבחור בין שתי קצבאות שונות. אולם ניכוי זה נעשה כאשר מדובר בשתי קצבאות המשולמות בגין נזקים שונים – אחד נגרם במנותק מהמעשה המזיק והשני נגרם בגינו. למשל, כאשר הפסיד הניזוק את קצבת השאירים לה היה זכאי אלמלא התאונה, מאחר שנגרם לו נזק המזכה אותו בגמלת נכות, שאיננה כוללת רכיב של קצבת שאירים. ה”ניכוי מהניכוי” מבטא למעשה את הרציונל לפיו אין לנכות מן הפיצוי הטבות שאין בינן לבין התאונה קשר סיבתי (ע”א 9209/03 עיזבון ניסן נ’ הכשרת היישוב חברה לביטוח בע”מ ([פורסם בנבו], 16.11.2008). בענייננו, לא תידרש פלונית לבחור בין שתי קצבאות שונות אלא בין שתי דרכים שונות לקבלת קצבה בגין אותן נכויות. הבחירה בקצבת הנכות הכללית פוגעת – אולי – בגובה הגמלה בגין נכות אחת, אך ככל הנראה הגמלה בגין הנכות האחרת גבוהה יותר, שאחרת אין סיבה לבחור בדרך זו. בכך שונה מצב זה מן המצב שנידון בפסיקה עליה התבסס בית המשפט קמא, ושאלת החלת הלכת הניכוי מהניכוי במקרה זה אינה מובנת מאליה. אלא שהמערערת לא העלתה טענות לעניין זה ולא שמענו את עמדות הצדדים לגביו – ומשכך, אין מקום לשנות מהכרעת בית המשפט קמא.

38. אשר על כן, הערעורים נדחים, מן הנימוקים שפורטו לעיל. כל צד יישא בהוצאותיו.

המשנה-לנשיאה

השופטת ע’ ארבל:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט י’ עמית:

אני מסכים.

1. פלונית אושפזה ביום 4.9.97 ובאותו יום החלה לקבל טיפול באנטיביוטיקה, טיפול שנפסק ביום 12.9.97 כאשר ברשומה הרפואית נכתב על ידי ד”ר מרגוליס “…לפי סיכום עם כירורגים אתמול הופסקה אנטיביוטיקה….”. ברגיל, ייתכן כי די ברישום מעין זה כדי להעיד כי התקיימה התייעצות רוטינית בסיומה התקבלה החלטה להפסיק את מתן האנטיביוטיקה. איני משוכנע כי במהלך העבודה השוטפת בבית חולים, כאשר בכל מחלקה מתקבלות עשרות החלטות ביום, לרבות לגבי שינוי במינון תרופה זו או אחרת או הפסקת מתן התרופה, ניתן לפרט את תוכן השיקולים שהביאו לאותה החלטה. ברם, במקרה דנן, אין לומר כי ההפסקה במתן האנטיביוטיקה הייתה בגדר החלטה רוטינית, באשר רק יום אחד לפני הפסקת הטיפול טרחו הכירורגים להתייעץ עם זיהומולוג בכיר כפרופ’ מעיין, ככל הנראה נוכח הפציעה המורכבת של פלונית. בנסיבות מיוחדות אלה, וכפי שנקבע בפסק דינו של בית משפט קמא, הגליון הרפואי מציג “חור שחור” בשאלה עם מי נעשתה ההתייעצות ומה היה תוכן ההתייעצות שהביאה להפסקת הטיפול האנטיביוטי.

2. בכל מקרה, די היה בהתרשלות באי אבחון הזיהום בשלב מוקדם יותר, כדי להטיל אחריות על המערערת, וגם מטעם זה דין הערעור להידחות.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה-לנשיאה א’ ריבלין.

ניתן היום, ט”ו באדר ב התשע”א (21.3.2011).

5129371

ע’ ארבל 54678313-8799/08

54678313

המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט

אנמיה- רשלנות רפואית

רשלנות רפואית אנמיה (Anemia)


אנמיה היא מצב בו יש ירידה במספר כדורי דם האדומות או כמות נמוכה מן הרמה התקינה של הומוגלובין בדם. אנמיה היא ההפרעה הדמית השכיחה ביותר. ישנם סוגים שונים של אנמיה אשר נגרמים על ידי סיבות שונות. האנמיה יכולה להיות מסווגת על ידי הצורה המורפולוגית של כדוריות הדם האדומות , על ידי הגורמים המכניים שהובילו לאנמיה, על ידי התסמינים הקליניים. באופן כללי קיימות שלוש סיבות להיווצרות אנמיה: איבוד דם מוגבר ( במצבים של שטפי דם מוגברים למשל ), הריסה מוגברת של כדוריות הדם ( המוליזה) או מחסור ביצור כדוריות הדם האדומות. אדם עם אנמיה יכול להציג את התמונה הקלינית הבאה: חולשה או עייפות, קוצר בחילה. במקרים חמורים של אנמיה, החולים יכולים לדווח על פעימות לב מוגברות, כאב חזה, ותסמינים של כשלון לב. האבחנה של אנמיה נעשת על ידי ההיסטוריה הרפואית, הבדיקה הגופנית והממצאים בבדיקת הדמית.

רשלנות רפואית – אנמיה

אנמיה היא מצב שיכול לנוע בין מצב שאיננו מזיק או מפריע כלל לבין מצב מסובך יותר שעלול להשפיע על מהלך החיים של המטופל. בחלק הארי מן המקרים ניתן לטפל באנמיה ולשפר את המצב התסמינים ולכן כול נושא האבחנה והטיפול הוא חשוב מאוד ורשלנות רפואית בנקודות הללו עלול להוביל להתדרדרות לא מחייבת במצבו הרפואי של החולה. עייפות קיצונית, אשר עלולה להוביל לקושי בפעולות היומיומיות כמו הליכה לעבודה או ביצוע פעילות ספורטיבית. אנמיה יכולה להוביל גם לבעיות לבביות שונות.

 

עילות לתביעת רשלנות רפואית אנמיה

– אבחון שגוי של ראשונית מדומה ואבחון בשלב מאוחר מדי.

 

– פעולות ומחדלים רשלניים שתוצאתם תוביל להפסקת הטיפול,עיכוב הטיפול,ביצוע פעולה רפואית לקויה או לא

 

מתאימה שגרמה להחמרת המצב הרפואי של המטופל וגרימה לנזק גופני נוסף.

 

– אנמזנה שנלקחה בצורה חלקית או לא מקצועית לגבי פעולות כירורגיות רלוונטיות בעבר או מחלות רלוונטיות באזור

 

המעיים, וכול מיני גורמי סיכון רלוונטיות כולל מחלות לב ומחלות גנטיות משפחתיות.

 

– אי הפניה לבדיקות מתאימות ובזמן המתאים לדוגמת בדיקות הדמיה(רנטגן או CT ).

 

לשאלות בנושא רשלנות רפואית אנמיה ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה בראש העמוד משמאל

רשלנות רפואית – טכיקרדיה

רשלנות רפואית – טכיקרדיה (Tachycardia)


מהי טכיקרדיה, לשון המילה טכיקרדיה, הוא מיוונית: tachys- מואץ, kardia- של הלב. ובלשון פשוטה טכיקרדיה זה מצב שקצב הלב של אדם רגיל עולה הקצב הנורמטיבי של בני אדם אחרים במצב מנוחה.

במצב רגיל הדופק של אדם עומד על 100 פעימות בדקה אצל אדם בוגר, ו150 אצל ילד.

הטכיקרדיה גורמת ללב להאיץ במצבים מסוימיםעל ידי רפרוף פרודורים או חדרים ,ויכולה להביא את האדם למצב פעימות לב של עד 600 פעימות לדקה, מה שעלול לגרום לאיבוד הכרה ואף מוות.

 

מה גורם ל-טכיקרדיה להופיע?

הסיבות להיווצרות הטכיקרדיה אשר נוצרת הם מהתפרצות מוקדים אוטומטים או קיום מסלולי הולכה שגורמים לדופק מואץ, הטכקרדיה היא מולדת או נרכשת. הטכיקרדיה היא יכולה להיווצר מתגובה המודינמית-כלומר במצבים של זיהומים חריפים, אשר בעבקותם נגרמת דרישה בפעולת חילוף החומרים של גוף האדם. במצבי לחץ ש ל אדם, סמים ממריצים, וקוקאין.

ניתן לטיפל בטכיקרדיה בעזרת טיפול תרופתי, או מתק שוק חשמלי בכדי לייצב את קצב הלב.

 

עילות לתביעת רשלנות רפואית טכיקרדיה

  • טיפול על ידי מי שאינו מוסמך לטפל במחלת הטכיקרדיה.
  • מכשור לא נכון בטיפול אצל החולה.
  • אבחון מאוחר של מחלת טכיקרדיה.
  • גרימת התפרצות המחלה בשל לחץ שהופעל על חולה.
  • אבחון לא נכון של סוג הטכיקרדיה יש סוגים שונים של המחלה וטיפול שונה עלול להיות מסוכן.
  • אי לקיחת פרטים מדויקים על האדם בכדי לטפל בו- למשל אדם המשתמש בסמים.
  • ביצוע הטיפול הרפואי תוך חריגה מהתנהגות רופא סבירה.
  • אי הסברת האלטרנטיבות הטיפוליות המחלה- תרופות או שוק חשמלי.

 

פסקי דין- פסק דין – רשלנות רפואית טכיקרדיה

בפסק דין תא (ק”ג) 1776/06 נ.ש. (קטינה) נ’ ליטבין ילנה שירותי בריאות כללית מחוז דרום- במקרה זה דובר על אמא שקנתה תרופה בשל שיעול שהיה לבתה, את המרשם קיבלה מד”ר צרנובילסקי, בבבית המרקחת הבת החלה להקיא , חום גופה עלה והחלה לרעוד, מבדיקה שערך הפרמדיק התברר כי הילדה קילה תרופה לא נכונה מהרוקח. כתוצאה מנתינת התרופה הלא נכונה מהרוקח הילדה לקתה בטכיקרדיה.

הפיצויים שקיבלה הילדה היו בגין כאב וסבל, פגיעה באוטונומיה של הקטינה- לפי סעיפים 13 ו14 לחוק זכויות החולה שמדברים על הסכמה מדעת של אדם לקבלת טיפול רפואי, והפסד השתכרות של האמא בשל העובדה שהייתה צריכה לטפל בבתה. והוצאות תרפות. שכל אלה הסתכמו לסך של 27,700 שקלים חדשים.

 

לשאלות בנושא רשלנות רפואית וטכיקרדיה, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה בראש העמוד משמאל

רשלנות רפואית אוטם ריאתי

רשלנות רפואית אוטם ריאתי (pulmonary infarct)
 

אוטם ריאתי הוא חסימה של אחד מהעורקים הנצאים בריאות. אוטם ראיתי הוא שכיח כאשר כאשר יש האטה במחזור הדם וכתוצאה מכך עלייה בלחץ הדם במחזור הדם בריאות,למשל גודש ריאתי כרוני בורידים.

תחת התנאים הללו,כאשר ענף אחד מעורקי הריאה נחסם,ישנו אזור בריאות שלא מקבל מספיק דם או לא מקבל דם בכלל.ישנם מספר סיבות עיקריות אשר דרך זרם הדם לריאות וחוסם את עורק הריאות.תסחיף ריאתי בדרך כלל יכול להגיע מהורידים העמוקים של הרגליים,לרוב במצבים פוסט-ניתוחים.

האבחנה של האוטם הריאתי מתבססת על ממצאים קליניים עם שילוב של ממצאי מעבדה והממצאי הדמייה,לרוב עם CT pulmionary angiography. טיפול נעשה לרוב עם נוגדי קרישה,כולל היפרין וקומדין.לפעמים ובמצבים קשים יותר תתדרש פעולה ניתוחית כזאת או אחרת.התמונה הקלינית המקרה של אוטם ריאתי כוללת קוצר נשימה ,עלייה בקצב הלב, כאב חזה, שיעול שלעיתים יכול להופיע עם דם.במקרים חמורים יותר יכול להופיע גם כיחלון.

 

רשלנות רפואית- אוטם ריאתי

אבחנת אוטם ריאתי היא לעיתים לא פשוטה.האוטם הריאתי לפעמים יכול הופיע עם תמונה קלינית לא ברורה וללא עדויות קלינית רבות או בכלל בבדיקות המעבדה או ההדמייה ,ולכן ישנה חשיבות גבוהה למקצועיות ,לאבחנה,ולטיפול של אוטם ריאתי.במקרים של רשלנות רפואית במקרה של אוטם רפואי וחוסר יכולת לזהות את האוטם או לחילופין אבחון ממחלה אחרת וטיפול לא מתאים עלולים להוליך לשורה של סיבוכים החל מכשלון לב,לחץ דם ריאתי,כשלון ריאות, ולעיתים גם למוות פתאומי.

 

פסק דין רשלנות רפואית-אוטם ריאתי

בת”א 4563/03 דן בית המשפט בנזק שנגרם עקב תסחיף ריאתי.אדם שעבר ניתוח שיגרתי ברגליו.בסיום הניתוח הוא להחל להרגיש כאבים מלווים בנפילות בכפות רגליו.אורטופד שראה אותו התריע על אפשרות שמדובר בקריש דם מסוכן.לאחר ביצוע בדיקת רופא,קבע הרופא כי אין מדובר בקריש דם. כעבור מספר שעות,אושפז התובע בשנית כאשר הוא מאובחן כסובל מתסחיף ריאתי.

עילות לתביעה בגין רשלנות רפואית אוטם ריאתי:
 

– אבחון שגוי של ראשונית מדומה ואבחון בשלב מאוחר מדי.

 

– פעולות ומחדלים רשלניים שתוצאתם תוביל להפסקת הטיפול,עיכוב הטיפול,ביצוע פעולה רפואית לקויה או לא

 

מתאימה שגרמה להחמרת המצב הרפואי של המטופל וגרימה לנזק גופני נוסף.

 

– אנמזנה שנלקחה בצורה חלקית או לא מקצועית לגבי פעולות כירורגיות רלוונטיות בעבר או מחלות רלוונטיות באזור

 

המעיים,וכול מיני גורמי סיכון רלוונטיות כולל מחלות לב ומחלות גנטיות משפחתיות.

 

– אי הפניה לבדיקות מתאימות ובזמן המתאים לדוגמת בדיקות הדמיה(רנטגן או CT ).

 

לשאלות בנושא רשלנות רפואית בנושא אוטם ריאתי, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה בראש העמוד משמאל.

ביופסיה- רשלנות רפואית בביופסיה

 

רשלנות רפואית- ביופסיה באמצעות מערכת ניווט (סטריאוטקטית)

 

ככלל, משמעותה של ביופסיה רגילה הינה לקיחת דגימה מן רקמה באזור מבוקש. המטרה היא אבחונית ליצירת דיאגנוזה מדויקת ככל האפשר למטפל לבחינת דרכי פעולה. המוח הינו האיבר החשוב והעדין ביותר בגוף, וגישה אליו במקרה של פגיעות ומחלות נעשית בזהירות ניתוחית רבה. על כן, בניתוח זה הביופסיה משמשת לפעולות נוספות. עקב המיקום הרגיש מאוד באזור עומק המוח הביופסיה נעשית באמצעות מערכת ניווט. כלומר מערכת סטריאו טקטית- המשלבת מערכת ניווט ממחשבות ודימות. עם אמצעי זה ניתן לכוון כלים זעירים לביצוע פעולות עדינות עם צינור או מחטים למשל, ניקוזם של מצבורים נוזליים עקב גידול או מוגלה בעומק המוח, או לרוב, למטרה אבחונית- לקיחת דגימה מן רקמת הגידול שנשלחת לניתוח פתולוגי במעבדה לבחינה מדוקדקת. עם קבלת הדיאגנוזה-הגורם המטפל יוכל לקבל החלטה שקולה בהמשך דרך הפעולה לטיפול בחולה.

 

ניתוח ביופסיה משמש בעיקר לאבחון:

 

  1. קיומן של תהליכים או גידולים באזור עומק המוח.
  2. חולים שמצבם לא מאפשר ניתוח גדול להוצאת הגידול או התהליך.
  3. קיומם של מורסות במוח.

הליך ביופסיה:

 

יש להבחין בין ביופסיה עם מסגרת סטריאוטקטית שמחוברת לגולגולת (Frame-based versus frameless stereotactic biopsy) לבין ביופסיה בלעדיה.לאחר קביעת המנתח באם יש צורך בהרדמה מקומית או כללית, נבחנת האפשרות למיקום קדיחת החור בגולגולת. אל החור יוחדרו המכשירים דרכם תבוצע הליך הביופסיה עצמו ותישאב דגימת הרקמה.

 

רשלנות רפואית ביופסיה:

למרות הסיכונים הכרוכים בניתוח ביופסיה זה, הינם נמוכים מאוד, ואחוזי ההצלחה הינם גבוהים יחסית, קיימות עדיין מס’ סיבוכים אפשריים היכולים להיגרם עקב הניתוח. במידה והגורם המטפל ביצע את הניתוח באופן רשלני, עלול המחדל לגורר סיבוכים כדוגמת:

  1. דימום מתמשך במקום נטילת הדגימה.
  2. החמרה בסימנים הנוירולוגים באזור המוח.
  3. התקפים אפילפטים, בצקת במוח
  4. במקרים נדירים-פגיעה בתפקוד מנטלי של המטופל.

 

ביצוע רשלני של הליך ההרדמה יכול לגרור תופעות כדוגמת חנק כתוצאה מחסימת נתיב האוויר,נזק לשיניים או למיתרי הקול כתוצאה מהחדרת צינורות לקנה הנשימה. במידה ונגרם נזקים/סיבוכים ניתן לבחון קיומה של רשלנות רפואית.

על הגורם המטפל לחשוף בפני המטופל את מכלול הסיכונים וההשלכות האפשריות היכולות לנבוע כתוצאה מן ביצוע ההליך. כשלון שגרר נזקים למטופל, ולא הייתה קיימת הסכמה מלאה ושלמה של המטופל כדי “הסכמה מדעת” תעלה כדי עילת רשלנות רפואית ותוכל לזכות את הנפגע מפיצויים מהגורם האחראי.

 

לשאלות בנושא רשלנות רפואית בביופסיה באמצעות מערכת ניווט ניתן לפנות לעו”ד ענת מולסון שפרטיה בראש העמוד משמאל

גרידה- רשלנות רפואית בגרידה

ניתוח גרידה לשם הפסקת הריון- רשלנות רפואית בניתוח גרידה

 

ניתוח גרידה הינו הליך מלאכותי המתבצע לשם הפסקת הריון יזומה . הניתוח מיועד כיום לנשים רבות אשר נגרם להריונם התפתחות לא תקינה אשר מחייבת את הפסקת ההיריון כגון: התפתחות לא תקינה של העובר . בנוסף ההליך חל גם על נשים הרוצות מכוח בחירה להפסיק תהליך הריון בלתי רצוי.

תהליך הפסקת הריון באופן מלאכותי כולל מס’ דרכי פעולה ותלוי בעיקר בזמן שלב ביצוע הפסקת ההיריון: בשלבים הראשוניים של ההיריון (עד שבוע 7 לערך)- ההליך יבוצע ע”י נטילת גלולות להפסקת ההיריון. בשלבים הסופיים של ההיריון (משבוע 24 לערך) יש צורך כבר בניתוח קיסרי להפסקת הריון מאוחרת. ניתוח הגרידה נועד להפסקת ההיריון בזמן הביניים של ההיריון.

הליך ניתוח גרידה:

לאחר הרדמה כללית, וביצוע חיטוי לאזור הכניסה לנרתיק, מוחדר מכשיר ארוף המרחיב את פתח צוואר הרחם, הרחבה זו נועדה לחיבור צינור שיוכל לשאוב את תוכן ההיריון מן חלל הרחם. תהליך השאיבה תלוי בנסיבות ההריון ולעיתים ניתן להסתפק בשאיבת ואקום בלבד.

רשלנות רפואית

ניתוח גרידה הינו ניתוח פולשני וישנם מס’ סיכונים העלולים להתרחש כתוצאה מן הניתוח: החל מזיהומים באזור הניתוח, היווצרות צלקת ברקמת הרחם אשר יכולה להביא לבעיות פריון עתידיות, אי ספיקת צוואר הרחם ועד פגיעות ממשיות בדופן הרחם או ברחם עצמו.

ביצוע לקוי של הגורם המטפל בניתוח גרידה יכול להוות רשלנות רפואית במידה ונגרמו סיבוכים או נזקים עקב הליך הניתוח הלקוי:

דוגמאות של רשלנות רפואית בניתוח גרידה:

א.      הופעת סיבוכים שונים עקב הניתוח באזור הרחם מנזקים קלים ועד פגיעה בלתי הפיכה ברחם המטופל עקב רשלנות רפואית של הגורם המטפל

ב.       דיאגנוזה שגויה של הגורם המטפל שהביאה לקבלת החלטות פעולה לקויות למטופל הספציפי אשר גררה נזקים או סיבוכים למטופל יכולות להוות נזק רשלני והמטופל יוכל לדרוש פיצויים מן הגורם המטפל.

ג.        השארה רשלנית של שיירי ההיריון כמו השלייה באזור הרחם יכול להביא לנזקים ולבעיות פריון עתידיות.

ד.       אי עמידה בדרישת “הסכמה מדעת” ראויה של המטופל למכלול הניתוח וסיכוניו שהיה על הגורם המטפל להסביר כשורה.

 

פסק דין רשלנות רפואית בניתוח גרידה

התובעת טענה לרשלנות רפואית בגין נזקים שנגרמו לה עקב ביצוע מס’ טיפולי גרידה ברחם. לאחר הניתוחים חלו לתובעת בעיות בתחום הפוריות עקב הניתוחים.לתובעת נפסקו פיצויים מבית המשפט בסך 320,000 ₪.ש”ח.

 

לשאלות בנושא רשלנות רפואית בגרידה ניתן לפנות לעו”ד ענת מולסון שפרטיה בראש העמוד משמאל

רשלנות רפואית- איידס

 

רשלנות רפואית והדבקות באיידס או סיכוי להדבקות באיידס הם נושא המאמר הבא.

 

איידס HIV היא מחלה שגולתה בשנות ה-70, הייתה ידועה לרוב בקהילה ההומוסקסואלית, ולאחר מכן התפשטה לכלל האוכלוסייה, מחלת האיידס גורמת לכשל המערכת החיסונית של האדם, ובך חושפת אותו והפכת אות פגיע, המחלה מונת מהגוף מלהתנגד לוירוסים , וחיידקים שונים אשר עלולים לגרום למחלות.

לאיידס אין כל סימנים על הדבקות במחלה, במקרים מסוימים מאוד אולי תסמינים כמו של שפעת- חום, כאבי ראש וכיוצא באלה.

הבעיה העיקרית הנובעת מאיידס היא האפשרויות הרבות להדבקות המחלה.בין אם במגע מיני ,או במגע של דם של אדם בריא, עם דם של אדם חולה, ועוד דרכים נוספות אשר יכולות להוות עילות לתביעת בגין רשלנות, לרבות רשלנות רפואית.

 

עילות לתביעת בגין רשלנות רפואית והדבקות באיידס או סיכוי להדבקות באיידס:

  • טיפול עם מחטים.
  • טיפול רפואי אשר כלל תרומת דם אשר הייתה נגועה במחלה.
  • אי טיפול מונע במקרה שהאם חולת איידס( כיום ישנו טיפול רפואי אשר מונע את העברת המחלה לרך הנולד).
  • טיפול רפואי אשר לא בוצע כראוי, בין אם מחמת כלים לא נקיים כראוי, השתלת רקמות או איברים נגועים.
  • אבחון שגוי של אדם אשר היה נגוע באיידס והתברר כלא נגוע באיידס.
  • אבחון שגוי של אדם אשר לא היה נגוע באיידס והתברר כנגוע.
  • גם כאשר המטפל יכול להדבק וסבל כאב וסבל נפשי ופיזי יש לו עילת תביעת רשלנות רפואית.

פסקי דין- פסק דין – רשלנות רפואית והדבקות במחלת איידס או סיכוי להדבקות באיידס


בפסק דין ע”א (חי’) 3314/06 ליליה גורוכובסקי נ’ ד”ר צבי שקולניק , בעת ניתוח המערערת נדקרה ממחט שהיה בידי הרופא בעת ניתוח ברית מילה בבית החולים אלישע, נתעורר חשש כי המערערת נדבקה בנגיף האיידס, ומשכך קיבלה טיפול רפואי מונע במשך כחצי שנה, לאחר מכן התברר שהיא לא חלתה באיידס, וכי החשש והטיפול המונע היה לשווא, המערערת תבעה את בית החולים, הרופא , חברת הביטוח ומשרד הדתות(בגין העובדה שדובר ברית מילה), וקיבלה כמאה אלף ₪, בגין הסבל שעברה.

כיום המודעות למחלה גבוהה וידועה בקרב הרופאים מה שמעלה את רמת חובת הזהירות אשר עליהם לנקוט.

 

לשאלות בנושא רשלנות רפואית והדבקות באיידס או סיכוי להדבקות באיידס ניתן לפנות לעו”ד ענת מולסון שפרטיה משמאל