רשלנות רפואית – פוליכונדריטיס

רשלנות רפואית – פוליכונדריטיס (POLYCHONDRITIS)

מחלה כרונית אשר מתאפיינת בתהליך דלקתי והרס של סחוסים שונים של בגוף.הסיבות הישירות של פוליכונדריטיס אינם ידועות עד הסוף, אולם המחלה עלול להיווצר כתוצאה מתגובה חיסונית לקויה.תסמיני המחלה כוללים כאב,אודם,ונפיחות של המפרקים.פוליכונדריטיס מתחילה בעיקר בגיל העמידה ולרוב משפיע על הרקמות של האוזן החיצונית,והאף.מעורבות של רקמות כלי הנשימה עלולה להוביל לחסימת כלי הנשימה וכתוצאה מכך לדלקות ריאות.פוליכונדריטיס מערבת גם את האוזן הפנימית ועלולה להוביל לחרשות או עלולה להוביל לדלקות חוזרות של העיניים.לרוב טיפול עם משכחי כאבים שאינם סטרואידים ניתנים במצב של תסמינים קלים עד בינוניים של פוליכונדריטיס, במקרה של חוסר תגובה למשכחי הכאבים שאינם סטרואידים או במצב של תסמינים קשים יעלה הצורך בטיפול בסטרואידים. חשוב לציין שהפגיעה ברקמות הללו היא איננה הופכית.

מקרי רשלנות רפואית-פוליכונדריטיס

מצבים של רשלנות רפואית במקרים של מחלת פוליארטריטיס יכולה להוביל לשורה של סיבוכים שעוללים להוביל להתדרדרות המחלה.סיבוכים של מחלת פוליארטריטיס יכולים להיות ורטיגו,צפצופים אוזניים,צרידות הקול,עיוות צורת המפרקים השונים בגוף, דלקות חוזרות של לחמית העין ושל קשתית העין,התעוורות,לעיתים ובמקרים קשים בעיקר בפיום קנה,דלקות חוזרות של דרכי הנשימה,כשלון נשימתי,וכשלון כליות.התעקבות באבחנות פוליכונדריטיס חוזר הוא שכיח.אולם במקרה של חולה שעקב רשלנות רפואית האבחנה של המחלה הזו לא התגלתה בזמן וכתוצאה מכך גרימה להתדרדרות מצבו של החולה.חשוב להבין שבסופו של דבר רשלנות רפואית במקרה הזה יכולה להוביל גם למוות וזאת על ידי דלקות חוזרות ומשניות לטיפול עם סטרואידים או סיבוכים של מערכת הנשימה או דלקות עיניים חוזרות שלא יזוהו שחלק מן המחלה המערכתית ויטופלו בצורה לקויה.

 

עילות לתביעה ברשלנות רפואית פוליכונדריטיס

חוסר אבחון נכון של המחלה או הדרדרות פריצת המחלה .אבחון שגוי של המחלה.לקיחת אנמנזה חלקית.איחור/עיקוב נתינת טיפול למחלה.נתינת טיפול לא מתאים.ביצוע הפרוצדורות הרפואיות בצורה לא מקצועית.לקוי בתקופת ההשגחה והטיפול.מענה טיפולי לסיבוכי המחלה שאינו מבוצע בזמן,לדוגמת פיום קנה שלא יעשה בזמן.

לשאלות בנושא רשלנות רפואית בנושא פוליכונדריטיס, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה בראש העמוד משמאל.

רשלנות רפואית בניתוח להסרת אבנים בכליות / אבן בכליה

רשלנות רפואית בניתוח להסרת אבנים בכליות

 

אבנים בכליות היא מחלה שאנשים רבים סובלים ממנה, לעיתים ללא ידיעתם. אלה אבנים שנמצאות בדרכי השתן ונוצרות בכליות עקב הצטברות גבישי מלח במערכת השתן. הצטברות כזו עלולה להביא לסתימה של דרכי השתן שתתבטא בכאב ובדם שמופיע בשתן, וכן לזיהום בדרכי השתן ובכליות. אחד הפתרונות לבעיה זו הוא ניתוח לריסוק אבנים בכליות, במסגרתו המנתח מחדיר צינור חלול (בשם נפרוסטומיה) לכליה לשם ריסוק האבנים והוצאת השברים דרך הצינור. החדרת הצינור למקום המדויק נעשית בסיוע עזרים דוגמת שיקוף רנטגן ואולטרסאונד. אחוזי ההצלחה של ניתוח כזה הוא כ-95%.

 

מקרי רשלנות רפואית בניתוח להסרת אבנים בכליות

מקרי רשלנות בתהליך הסרת האבנים יכולים לגרום לנזק בכליה, לזיהום חלל הבטן ואיברים פנימיים נוספים עקב שפיכה של מיץ מרה, לדימום רב וכן ליציאת דם בשתן. הסיכויים למקרי רשלנות עולים כאשר מדובר במנתח שאינו מנוסה. יש להדגיש כי פעולת החדרת נפוסטרום לכליה דורשת מיומנות רבה ועליה להתבצע על ידי אורולוג בכיר בעל נסיון בפעולות אלה. בנוסף, הסיכון עולה אם הניתוח אורך זמן רב מהרגיל.

 

עילות לתביעת רשלנות רפואית בניתוח להסרת אבנים בכליות

  • פציעת איברים פנימיים במהלך הניתוח, דוגמת מעי, כיס מרה, כבד, או שלפוחית השתן.
  • אבחנה שגויה של מצב המטופל, שהביאה לכך שינותח אף שלא היה צורך בכך וניתן היה להסתפק בטיפול שאינו פולשני, דוגמת מתן אנטיביוטיקה או שימוש בגלי הדף לשם ריסוק הכליות.
  • נסיון החדרה של הנפרוסטום דרך הדופן הקדמי של הבטן לשם הגעה לכליה, למרות שהשיטה הזו מסוכנת.
  • צלקות שנוצרות (בעיקר בבטן) עקב הניתוח.
  • אובדן כושר עבודה.

 

פסק דין בנושא רשלנוחת רפואית בניתוח להסרת אבנים בכליות

במהלך ניתוח להוצאת אבנים בכליות מגופה של אישה, בוצעה חדירה בטעות לכיס המרה בעת החדרת נפרוסטמיה, מה שהביא לזיהום חריף בחלל הבטן. האישה נאלצה לעבור ניתוח דחוף שהסתבך והביא לכריתת כיס המרה. היא נותרה נכה בשיעור של 19% נכות לצמיתות. בית המשפט פסק לטובתה פיצויים בגובה של כמליון שקלים.

 

לשאלות בנושא רשלנות רפואית בניתוח להוצאת אבנים בכליות, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה בראש העמוד משמאל

שיתוק מוחין שנגרם עקב רשלנות רפואית

שיתוק מוחין שנגרם עקב רשלנות רפואית

שיתוק מוחין – Cerebral palsy הוא פגם במוח המתפתח, הגורם בדרך כלל להפרעות תפקודיות, כמו שליטה באיברים,חירשות , עיוורון וכיוצא באלה.הפגם במוח יכול להיות בתקופת ההריון או שתקופה שלאחר הלידה, הוא נשאר לצמיתות, לכל החיים, השפעתו נשארת תמיד, אך פגיעתה בתפקוד האדם משתנה עם הזמן.שיתוק מוחין נחשב כדבר נפוץ ושכיח, יש ממנו כמה סוגים אשר כל אחד מהם משפיע בצורה שונה על תפקוד הנולד,בין אם במתח שרירים גבוהה , עיוותי עצמות, בין אם בתנועות בלתי רצוניות של הגוף, ובין אם מתבטאת בחוסר שיווי משקל. הסטטיסטיקות מדברות על כילד לארבעת אלפים ילדם יינזק משיתוק מוחין.

העובדה כי שיתוק מוחין נגרם לפני הלידה או לאחריה, מעיד כי על פניו יש סיכוי נרחב להתקיימות השיתוק מוחין, כאשר יש רופא רשלן, ויכול ששיתוק מוחין שנגרן עקב רשלנות רפואית, מצוי בהתנהגותו של הרופא, אשר לא התנהג לפי כללי הרופא הסביר (בין אם חריגה מכללי חוק זכויות החולה, ובין אם ברשלנות גרידא).

בפסק דין ע”א 7575/01 רן אג’ג’ ו2 אח’ נ’ מרכז רפואי “ברזילי” ואח’, קבע בית המשפט המחוזי כי ישנה אחריות נזיקית בגין רשלנות רפואת למרכז הרפואי, בגין אי ספיקת צוואר הרחם של האם, ומשכך ישנם לילד מאה אחוזי נכות, פסיקת בית המשפט העליון חיזק את טענתם של הרופאים במקרה זה, הם הסבירו ליולדת על הסכנות שטומנת בחובן ללדת במצב כזה של צוואר הרחם, הציעו אלטרנטיבות חלופיות אשר יכלו להיטיב עימה, אך היא סירבה, במקרה זה הרופאים נהגו נכונה, אך באם הרופאים לא היו מציעים אלטרנטיביות חלופיות ליולדת, ולא היו מסבירים על הסיכונים שיש בלידה כזו עם סיכונים בצוואר הרחם, כנראה שהייתה להורים עילת תביעה בגין שיתוק מוחין שנגרם מרשלנות רפואית.

לסיכום ניתן להבין כי שיתוק וחין אולי לעתים הוא גזר דין משמיים, אך יכול שיהא בו מרשלנות רפואית, עלינו להיות ערניים מתמיד כאשר רך נולד מתווסף לעולם.

לשאלות בנושא שיתוק מוחין שנגרם עקב רשלנות רפואית , ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה משמאל

פס"ד רשלנות בלידה- נזקים נוירולוגים וכן מוטוריים

להלן פס”ד חדש בנושא רשלנות בלידה

בית המשפט המחוזי בת”א חייב את בי”ח לניאדו לשלם למעלה משלושה מליון ש”ח לבחורה שסובלת מנזקים מוטוריים וכן נוירולוגים עקב רשלנות בלידה

בית משפט המחוזי תל אביב – יפו בתאריך: 23/02/2011

 

ת”א 1719-06

בפני: 1. כב’ השופט/ת דליה גנות

תובעים: 1. פלונית

– נגד –

נתבעים: 1. בית חולים לניאדו

ב”כ תובעים: 1. עו”ד מ. לוי

ב”כ נתבעים: 1. עו”ד א. אלרום

פסק-דין

1. בפניי כתב תביעה אשר הוגש על ידי פלונית (להלן: “התובעת”) כנגד מרכז רפואי צאנז ע”ש לניאדו, עמותה רשומה 580082014 קריית צאנז (להלן: ” הנתבע” או “בית החולים”).

העובדות הצריכות לעניין

2. התובעת, נולדה בבית החולים ביום 22.8.81. מכתב התביעה עולה, כי אמה של התובעת (להלן: “האם”) התקבלה בצהרי יום ו’ – 21.8.81 לבית החולים, בהיותה בשבוע ה- 35+ להריונה בשל ירידת מי שפיר, ואושפזה במחלקה למעקב. למחרת היום – 22.8.81 – בשעות הבוקר “החלו צירים שהתבטאו בכאבי בטן תחתונה ודימום לדני” (סע’ 7 לכתב התביעה). בשלב מסויים הועברה האם לחדר לידה, שם לדבריה, היא איבדה את הכרתה עקב דימום קשה, לא לפני שהתלוננה על סחרחורת, חולשה, הרגשה רעה ” וכאבים ללא הפוגה בבטן התחתונה לפני ובמהלך הלידה” (שם). מכתב התביעה עולה, כי הצוות הרפואי החל בניטור הדופק העוברי ופעילות הרחם בשעה 11:00. ניטור זה הופסק בשעה 12:13, ובסופו של דבר חולצה התובעת באמצעות שולפן ריק (וואקום) בשעה 13:10.

התובעת נולדה במשקל של 2,500 ק”ג ללא דופק וללא נשימה עם ציון אפגר 0, ובוצעו בה פעולות החייאה מאומצות, אשר למרבה המזל נשאו פרי.

לטענת התובעת, כתוצאה מהלידה הטראומטית היא נותרה “עם נזק מוטורי ונוירולוגי קשה, חלק הגוף הימני של התובעת משותק למחצה, התובעת צולעת בצורה קשה, מתקשה בהליכה, מתקשה לבצע פעולות מוטוריות פשוטות בחיי יום יום” (סע’ 12 לכתב התביעה).

התובעת מסתמכת בתביעתה על חוות דעתו של דר’ ערן אהרן בתחום הגניקולוגיה, הקובע, כי קיים קשר סיבתי בין נכויותיה של התובעת לבין התנהלותו הרשלנית של בית החולים, וכן היא מסתמכת על חוות דעתו של פרופ’ עמוס קורצ’ין, אשר הגיע למסקנה, כי נכותה המשוקללת של התובעת הינה בשיעור של 92%.

נוכח האמור עותרת התובעת לפיצוי בגין הפסדי שכר לעבר ולעתיד; הפסדי שכר לאם התובעת; עזרת בני משפחה וצד ג’ לעבר ולעתיד; הוצאות רפואיות ופרא רפואיות לעבר ולעתיד; הוצאות שיקומיות וסיעודיות לעבר ולעתיד; הוצאות נסיעה לעבר ולעתיד; כאב וסבל; הפסד פנסיה; התאמת דיור; טיפול נפשי; ייעוץ מיני; דמי הבראה ודמי חופשה.

3. הנתבע כופר בטענות המופנות כלפיו ובחבותו לפיצוי התובעת, וכן דוחה את הטענות בדבר התרשלותו ותוצאותיה הנטענות. לדברי הנתבע נובעת נכותה של התובעת “בשל פגמים מולדים ו/או בשל אירועים אחרים אשר אירעו לתובעת לאחר לידתה ובמהלך חייה…” (סע’ 5.1 לכתב ההגנה), ומכל מקום, לגרסתו, לא נפל כל פגם בטיפול באם התובעת מרגע קבלתה בבית החולים ועד לידת התובעת. עוד טוען הנתבע, כי יש לדחות את התובענה מחמת התיישנות ו/או שיהוי.

חוות דעתו של דר’ אהרן ערן

4. דר’ ערן מציג את עצמו בחוות דעתו כ” מומחה ברפואת נשים, מנתח, מיילד ובדיקות אולטרה-סאונד”. מחוות דעתו של דר’ ערן עולה, כי אם התובעת התקבלה לבית החולים בצהרי יום 21.8.81 “עקב ירידת מי שפיר מוקדמת בשבוע ה- 35 להריונה”. דר’ ערן מציין, כי ההריון נשוא התובענה הינו הריונה השלישי (?) של אם התובעת, ובעברה יש לציין שתי לידות והפלה אחת, ובאשר להריון נשוא כתב התביעה – מחוות הדעת עולה, כי אם התובעת סבלה במהלך השליש הראשון והשני להריון מדימומים לדניים לסירוגין.

למחרת קבלתה של אם התובעת לבית החולים, ביום 22.8.81 “החלו צירים שהתבטאו בכאבי בטן תחתונה ודימום לדני”. אם התובעת הועברה לחדר לידה, ולדברי דר’ ערן ” אין רשומה רפואית אשר מתעדת את הבדיקה וממצאיה בקבלתה, ואין רשומה רפואית המתעדת את האירועים במהלך אשפוזה עד להעברתה לחדר לידה”. עוד מציין דר’ ערן, כי “אין רשומה רפואית המתעדת את מהלך הלידה. וכי ישנו בנמצא גליון פרטוגרם” אשר מתעד בדיקה בשעה 11:00 ובשעה 12:00 בלבד, וליד הכותרת ” דפיקות לב העובר” נרשם “שינויים קשים בדופק “, וכן אין תיעוד לגבי מהלך הלידה לאחר השעה 12:00 ועד השעה 13:10 עת חולצה התינוקת באמצעות שולפן ריק. ניטור דופק העובר ופעילות הרחם החל בשעה 11:00 והסתיים בשעה 12:35, כ-35 דקות טרם חילוץ התינוקת בשעה 13:10. אין תיעוד על תלונות היולדת אודות סחרחורת, חולשה, הרגשה רעה וכאבים בלתי נסבלים ללא הפוגות בבטן תחתונה במהלך הלידה. אין עדות ” כי עוד טרם חילוץ העובר מאבדת רחל (אם התובעת – ד.ג.) את הכרתה עקב דימום קשה. הרשומה הרפואית כוללת רשומות שנכתבו בדיעבד וללא ציון שעת כתיבתם…”. דר’ ערן ממשיך ומציין, כי “תחת השעה 13:10 נכתב: “שינויים קשים בדופק, קיבלה פטידין 50 מ”ג, פנרגן 25 מ”ג תוך ורידי. הדופק הגיע ל- 140. ירידה בדופק מתחת ל- 100, חשד להיפרדות שלייה. הוחלט לסיים עם ואקום. נולדה בת באפגר 2-0, אספיקציה קשה, בוצעה אינטובציה, היולדת דיממה. הפרעות בקרישת דם. קיבלה 4 מנות דם, 4 פלזמה, פברינוגן ונוזלים”.

דר’ ערן סקר את מהלכי הצוות הרפואי מאז קבלתה של אם היולדת ללידה ועד הלידה עצמה, והגיע למסקנה, כי הצוות התרשל בהיבטים הבאים: לא בוצעה ליולדת בדיקה קלינית לפני ובמהלך הלידה; לא נערך דיון בהתייחס להתכווצויות הרחמיות התכופות – טטניה, והדימום שהתגבר; אין תיעוד על מידת היפרדות השלייה; עבר זמן ארוך מאוד בין תחילת הדימום ועד לביצוע הלידה, דבר שגרם “לתחלואת התינוקת וסיכן את חיי היולדת”; לא הייתה תגובה הולמת לירידה בדופק העובר ולקצב הלב הסינוסואידלי; לא הייתה התייחסות נאותה לניטור העובר ולא נלקחה בדיקת PH עוברי לשלילת מצוקת העובר; הייתה התעלמות מאבחנה של חשד להיפרדות שלייה; לא נלקחה בדיקת PH בסמוך לאחר הלידה; לא בוצע ניתוח קיסרי דחוף “עת נצפתה עדות למצוקת העובר בניטור שהייתה מלווה עם דימום לדני”, ובמקום לפעול לסיום הלידה במהירות, ניתנו לה פטידין ופנגרן שגרמו לדיכוי נוסף של העובר;

חוות דעתו של פרופ’ עמוס קורצ’ין

5. פרופ’ קורצ’ין – נוירולוג ופרמקולוג בהכשרתו – הגיע למסקנה, כי התובעת סובלת מנזק קשה כתוצאה ישירה מהליך הלידה. “נזק זה נגרם כתוצאה מהפסקה באספקת חמצן למוח, בגלל העדר נשימה ופעולת לב”. פרופ’ קורצ’ין מציין בחוות דעתו, כי “ציון האפגר היה נמוך מאוד, וזאת לאחר נסיונות החייאה ממושכים”. פרופ’ קורצ’ין מסביר בחוות דעתו, כי “המוח הינו האיבר הרגיש ביותר לנזק אנוכסי כזה, והפגיעה במקרה הנוכחי הייתה קשה מאוד”, ולפיכך, מסקנתו הינה, כי הפגיעה הנוירולוגית והשכלית הקשה ממנה סובלת התובעת, הינה תוצאה של הנזק האנוכסי, “מה גם שלא אותרה כל סיבה אפשרית אחרת לנזק המוחי החמור”.

פרופ’ קורצ’ין קבע את נכויותיה של התובעת כדלקמן:

בשל הפיגור השכלי – 50% נכות לפי תקנה ד’ 2 לתקנות המוסד לביטוח לאומי.

בשל השיתוק מימין – 70% נכות לפי תקנה 29(1) א’ III לתקנות המוסד לביטוח לאומי.

בשל התנועות הבלתי רצוניות – 20% – 30% נכות לפי תקנה 29 8 I (דו צדדית).

חוות דעתו של פרופ’ יצחק בליקשטיין

6. פרופ’ בליקשטיין – מומחה ברפואת יילוד וגניקולוגיה הגיש את חוות דעתו לבקשת הנתבע. מחוות דעתו עולה, כי היולדת התקבלה לבית החולים ביום שישי ה- 21.8.81 בשעה 14:00 בשבוע 35 להריון, עקב ירידת מי שפיר. לדבריו “בקבלה נמצאו פרמטרים אמהיים תקינים, והיולדת אושפזה להשגחה. במוניטור היו צירים כל 3-2 דקות, העובר היה במצג ראש ובכניסה לאגן. תרשים המוניטור….. מדגימים צירים סבירים, כל 3 דקות ודופק עוברי תקין לחלוטין”.

מחוות הדעת עולה, כי למחרת היום “התפתחו צירים, ובשעה 11:00 נרשמו רישומים ראשוניים בפרטוגרם… תנאי צואר רחם מעידים על תהליך לידה (4 ס”מ פתיחה) וראש העובר היה בתחנה 1.5. דופק העובר היה 130 לדקה”. פרופ’ בליקשטיין מציין, כי “בהמשך הלידה ירד הדופק העובר ל- 110-100 לדקה, והוחלט על רישום דופק פנימי. היולדת קיבלה שיכוך כאבים על ידי פטידין… בשעה 11:45. הקצב העוברי הבסיסי נשאר תקין (120 לדקה) אך השיניון הבין פעימתי ירד בצורה ניכרת מיד לאחר מתן הפטידין. הלידה התקדמה במהירות, ובשעה 13:00 לערך, בפתיחה של 9 ס”מ הייתה ירידה של הדופק העוברי (‘שינויים קשים בדופק’) והופיע דימום נרתיקי. ירידת הדופק נמשכה כ- 15 דקות לפני הלידה… נעשתה אבחנה של הפרדות שלייה… והוזמן דר’ ז’ שיילד את העובר בשעה 13:10 באמצעות שולפן ריק (ואקום)”.

פרופ’ בליקשטיין מתאר בחוות דעתו, כי התינוקת נולדה במשקל של 2,500 ק”ג “ובמצב תשניקי” ונזקקה לטיפול של רופא יילודים, “אך כבר בהגיעה למחלקת יונקים – נשמה בכוחות עצמה”. פרופ’ בליקשטיין ממשיך וקובע, כי “ההתכווצויות שתוארו במחלקת יילודים היו עקב היפוקלצמיה (ירידה ברמת הסידן) . בתאריך 27.8.81 רשם הרופא “ללא פרקוסים” (צ”ל פרכוסים) ללא אפנאות (הפסקות נשימה) כנרה (צ”ל כנראה) – ולמזלה – הסיבה הייתה היפוקלצמיה!”

פרופ’ בליקשטיין מסביר את החסר הרישומי בכך שהלידה התרחשה ביום שבת בבית החולים המעניק שירותים למגזר החרדי, ומשכך הרישומים הינם רטרואקטיביים ובוצעו בידי “גוי של שבת”, ולכן, לדעתו אין לראות “בלקוניות שברשומה” כל פסול.

פרופ’ בליקשטיין דוחה מכל וכל את מסקנותיו של דר’ ערן בדבר קיומו של קשר סיבתי בין אופן ניהול הלידה לבין נכויותיה של התובעת. פרופ’ בליקשטיין מרמז בחוות דעתו, כי כלל אינו משוכנע שהתובעת נולדה בתשניק, שכן היא חסרה לדבריו את הסימנים האופייניים ביילוד שנולד בתשניק, ומכל מקום, אין לדעתו קשר סיבתי בין נזקה של התובעת לבין התשניק ככל שהיה.

פרופ’ בליקשטיין סבור שהתנהלותו של הצוות הרפואי במקרה הנדון הייתה תקינה, והוא מסביר את “חוסר התייחסותו של הצוות הרפואי ‘לסימנים במוניטור'” בכך ש”הסימנים במוניטור הם תוצאה של נזק שכבר התרחש”, והוא מציע שורה של סיבות אחרות אשר בגינן התרחש לכאורה הנזק. לדבריו, מדובר בתינוקת שנולדה בלידה מוקדמת (שבוע 35 להריון), ומשכך מדובר בלידת פגה אשר יתכן שסבלה מנזקי פגות.

פרופ’ בליקשטיין ממשיך ומסביר, כי התובעת נולדה לאחר ירידת מים מוקדמת”שחלה 24 שעות קודם לכן”, ויתכן שירידת המים המוקדמת נבעה מקיומו של זיהום שגרם לנזק מוחי לתובעת. עוד הוא ממשיך ומפליג בנסיונותיו למצוא סיבות אחרות ונוספות לנזקה של התובעת, והוא אף מציע את האפשרות שנזקה של התובעת נגרם כתוצאה מגורמים גנטיים, וזאת משום שהוריה הם בני דודים, ובפרק הסיכום הוא קובע, כי “בניגוד לקביעה של פרופ’ קורצ’ין שהתובעת סובלת מפיגור שכלי ושיתוק בפלג גוף ימני, הרשימה מעידה שלתובעת יש רק חולשה מימין ואף סיימה בי”ס תיכון. כמקובל, אין בנתונים אלה, בכדי לתמוך בקשר סיבתי בין אירועי הלידה לבין הנזקים הנטענים או הקיימים”, מה עוד ש”קיימים הסברים אחרים לנזקיה הנטענים של התובעת: היא נולדה בלידה מוקדמת כתוצאה מנישואי קרובים ונסיבות הלידה מצביעות על תהליך זיהומי/דלקתי שקדם לירידת המים”.

פרופ’ בליקשטיין לא הקל עם אם התובעת, ואף הגדיל לעשות כאשר קבע, כי”התובעת (הכוונה לאם התובעת – ד.ג.) הפכה להיות מוכרת כ”מתלוננת סדרתית”, וזאת משום שבעבר העזה והגישה תביעה נוספת כנגד בית החולים בשל רשלנות רפואית נוספת שאירעה מיד לאחר הלידה, אשר באה לידי ביטוי בניתוק קטע מהצנתר התת בריחי שהוחדר לה לאחר הלידה נשוא כתב תביעה זה, דבר, שאליבא הצוות הרפואי בבית החולים ואליבא פרופ’ בליקשטיין הופך כאמור את התובעת ל”מתלוננת סדרתית”, כאשר לכאורה המטרה היחידה העומדת בבסיס תביעותיה הינה נסיונה “להתעשר” כתוצאה מהאסונות שניחתו עליה בשל רשלנות הנתבע. לקרוא ולא להאמין!! במאמר מוסגר יצויין, כי אותה תובענה נוספת הסתיימה כפי הנראה בהסדר פשרה בגדרו פוצתה היולדת – אם התובעת. כלומר, אין מדובר בתובענה מופרכת, ובודאי שהגשתה לא הופכת את אם התובעת למתלוננת סדרתית, כפי שהוצגה על ידי הנתבעים.

אומר כבר עתה, כי אני מצרה מאוד על רמיזותיו של פרופ’ בליקשטיין, אשר אינן ראויות ומוטב היה לו להימנע מהן.

חוות דעתו של פרופ’ רפי וייץ ז”ל

8. הנתבע צירף את חוות דעתו של נוירולוג הילדים – פרופ’ רפי וייץ ז”ל – אשר הלך לעולמו לאחר המצאת חוות הדעת ולפני הדיון המשפטי, ומשכך לא נחקר כמובן על חוות דעתו.

אומר מיד, כי פרופ’ וייץ המנוח היה נוירולוג ילדים ידוע ומוערך. חוות דעתו לא הוצאה מהתיק, וכמובן שתשמש את בית המשפט, תוך מתן המשקל הראייתי הראוי לעובדה שפרופ’ וייץ המנוח הלך לעולמו לפני שהספיק להחקר על חוות דעתו.

חוות דעתו של פרו’פ וייץ המנוח הינה מיום 11.4.07, קרי: התובעת הייתה בת 26 שנים במועד בדיקתה על ידי פרופ’ וייץ. מבדיקתו של פרופ’ וייץ עולה, כי התובעת “נמוכת קומה. היקף הראש קטן מאחוזון 2 לגילה, ומתאים להיקף ראש ממוצע של ילדה כבת 8 שנים. התנהגותה מופנמת וחסרת בטחון (אומרת ש”מתביישת”). השליטה (יד, עין) שמאלית. הביצועים איטיים. מתקשה בזכירה חזותית ושמיעתית בהתמצאות מרחבית, בתיאום יד-עין. הקריאה איטית ומשובשת. כותבת בשגיאות כתיב והידע החשבוני דל. עצבי הגולגולת תקינים. מתח השרירים תקין בגפיים העליונות ומוגבר מעט בתחתונות, יותר מימין. ההחזרים הגידיים ערים, יותר מימין. תגובת בבינסקי חיובית דו צדדית. מנח דיסטוני מלווה תנועות עדינות של כף היד הימנית. תנועות היד הימנית מסורבלות. הליכה עם circumduction וגרירה של הרגל הימנית. מבחן רומברג שלילי”. על סמך ממצאי בדיקתו, הגיע פרופ’ וייץ למסקנה, כי “פלונית לוקה בנזק מוחי, שביטוייו הם חולשה בינונית בפלג הגוף הימני ופיגור שכלי גבולי”, והוא מעריך את נכויותיה של התובעת כדלקמן:

– בגין חולשה בינונית בפלג הגוף הימני – 50% נכות לפי סעיף 29(1)(א) II לתקנות המוסד לביטוח לאומי.

– בגין תנועות דיסטוניות קלות בגפה הימנית העליונה – 30% נכות לפי סעיף 29 (8) I לתקנות המוסד לביטוח לאומי.

סך הכל 72% נכות.

פרופ’ וייץ אף הבהיר, כי פרופ’ קורצ’ין העניק נכות על פי תקנה ד'(2) לתקנות המוסד לביטוח לאומי, שבוטלה זה מכבר.

חוות דעתו של דר’ אלי היימן

9. דר’ היימן הינו מומחה לנוירולוגיה ואפילפסיה בילדים, ומסקנתו בחוות דעתו הינה, כי לא הוכח קשר סיבתי בין נכויותיה של התובעת לבין תהליך הלידה.

דר’ היימן מסביר בחוות דעתו, כי “האבחנה של Neonatal hypoxic ischemic cerebral injury צריכה להיעשות רק לאחר הוכחה לקיום פגיעה היפוקסית – איסכמית מקדימה, ומיד לאחר מכן, זיהוי סימנים אופייניים של Early neonatal encephalopathy . במקרה הנדון אין כל עדות קלינית ל- Neonatal hypoxic encephalopathy המשלב בין אירוע של הפסקה חריפה בהפסקת הדם- חמצן למוח היילוד ביחד עם התגובה הקלינית של היילוד לחסר זה. חובה כי שני המרכיבים יהיו קיימים על מנת לקבוע קשר סיבתי בין האירוע המשמעותי לנזק הנוירולוגי”.

דר’ היימן מסביר עוד בחוות דעתו, כי הממצאים הקליניים הנצפים ב- neonatal encephalopathy כוללים: ציוני אפגר נמוכים; קושי בהתחלה או בשימור נשימה אפקטיבית; מצב הכרה ירוד; הפרעה בטונוס שרירים; היעדר החזרי יילוד; פרכוסים המופיעים ב- 48 השעות הראשונות לחיי הילוד.

דר’ היימן סבור, כי למעט ציון האפגר הנמוך, לא נצפו בתובעת הסימנים האמורים עם לידתה או בסמוך לכך, ומשכך, אין כאמור נזק בין נכויותיה לבין תהליך הלידה, ולדעתו, מצבה של התובעת נובע מתסחיף שאירע כתוצאה מהכנסת הקטטר הטבורי ליילודה, דבר שהיה מחוייב המציאות במצבה, ולדבריו, ממצאי בדיקת .T. Cשבוצעה לתובעת מאמתים את מסקנתו, וזאת נוכח “אובדן חומר לבן במח משמאל, דבר המאשר לדעתו, כי התובעת עברה אוטם מוחי כתוצאה מהתסחיף שאירע עקב הכנסת הקטטר הטבורי”.

לסיכום, קובע דר’ היימן, כי “למיטב הבנתי, הנדון, פגית שבוע 36 נולדה בלידה דחופה עקב הפרדות שלייה, עברה החייאה יעילה ומהירה תוך חזרה של צבע ודופק תקין תוך דקות ספורות. ביומיים שלאחר הלידה, בדיקה תקינה, ללא עדות לפגיעה מוחית אופיינית… לו הייתה עוברת תשניק משמעותי, קרי ירידה חדה וממושכת באספקת הדם למוח, כזו שתגרום לפגיעה מוחית בצורה של שיתוק פלג גוף, בדיקתה לא הייתה יכולה להיות תקינה לאחר הלידה, עם שחרורה לביתה, ועד גיל 10 חודשים”.

דר’ היימן מוסיף ומבהיר, כי “הפגיעה הנוירולוגית על רקע תשניק, קיימת מדקה ראשונה ולא חולפת לאחר שעות, מופיעה שוב, וחולפת שוב ומופיעה. ביום השלישי לחיים חל שינוי חריף במצבה, וזאת על רקע קריש דם שניתק מהקטטר, עם הופעה של הפסקות נשימה, פרכוסים מוקדיים, יותר של צד ימין (פגיעה בצד שמאל בדומה לממצא ב- C.T. ) על רקע תסחיף של קריש דם להמיספרה השמאלית. אירוע זה היה בלתי נמנע, והוא הגורם לפגיעה הנוירולוגית של הנדון”.

דר’ היימן אף מתייחס לחוות דעתו של פרופ’ קורצ’ין, וכותב: “פרופ’ קורצ’ין, רופא בעל שיעור קומה, מבכירי הנוירולוגיים למבוגרים בישראל, אינו רופא ילדים, אינו נוירולוג ילדים, ואשר על כן הוא חסר את הכלים להעריך כעד מומחה את התהליכים הפתולוגיים והשפעתם על המוח הוא בשל של היילוד, פג או במועד, ובמיוחד בתנאי קיצון. לאור זאת אני סבור, כי אין לקבל את חוות דעתו כחוות דעת עד מומחה. פרופ’ קורצ’ין מניח הנחות פשטניות, שאינן מבוססות על הפרקטיקה היומיומית ברפואת היילוד-פג, ועל הספרות המקצועית בתחום”.

בסיכום חוות דעתו קובע דר’ היימן, כי לתובעת 65% על פי הפירוט הבא:

50% נכות לפי סעיף 34ה’ לתקנות הביטוח הלאומי.

30% נכות לפי סעיף 29(1)(א) I לתקנות הביטוח הלאומי, ובסך הכל 65% נכות בתחום הנוירולוגי.

דר’ היימן קובע עוד, כי התובעת מסוגלת לקיים “מסגרת חיים עצמאית במסגרת מוגנת המתאימה לבוגרים בעלי תפקוד קוגנטיבי תקין עם מגבלה פיסית קלה. מסגרת זו ממומנת על ידי המדינה ותאפשר לנדון לנהל חיים עצמאיים, חיי חברה, ולעבוד במסגרת מוגנת”.

חובת הזהירות

10. קיומה של חובת זהירות נבחנת באופן פרטני בכל מקרה ומקרה באופן דו-שלבי. ראשית יש לבחון האם קיימת חובת זהירות מושגית, היינו, האם באופן כללי ועקרוני קיימת חובת זהירות בין סוג מסויים של אנשים, אשר הנתבעים משתייכים אליהם, לבין סוג מסויים של אנשים שהתובעים משתייכים אליהם.

המבחן שיש להפעיל הוא מבחן הציפיות של האדם הסביר, ובית המשפט בוחן האם האדם הסביר צופה קיומה של חובת זהירות מושגית בין אותם סוגי אנשים.

בשלב השני נבחנת קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית, היינו – האם הנתבעים הספציפיים חבים חובת זהירות לתובעת הספציפית בשל הנזק הספציפי שהתרחש באופן בו אירע.

(ראה: ע”א 145/80 ועקנין נ’ המועצה המקומית בית שמש ואח’, פ”ד לז (1) 113, 144; ע”א 576/81 בן שמעון נ’ ברדה, פ”ד לח(3)1, 7; ע”א 610/94 בו רב ינדר נ’ כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כפרק בנק צפון-אמריקה, פ”ד נז (4) 289, 309; ע”א 7130/01סולל בונה בנין ותשתית בע”מ נ’ תנעמי, פ”ד נח(1) 1, 17; ע”א 285/86 נגר נ’ וילנסקי, פ”ד מג(3) 284, 292; ע”א 7375/02 בית חולים כרמל חיפה נ’ עדן מלול פ”ד ס(1) 11, 26).

דומני, כי כיום אין עוד צורך להכביר מילים באשר לקיומה של חובת זהירות החלה ביחסים שבין מטפל ומטופל, והמחלוקת האמיתית הינה האם קיימת חובת זהירות קונקרטית, והאם זו הופרה.

כאמור, נבחנת חובת הזהירות באמצעות מבחן הצפיות, כאשר ההתייחסות היא הן לצפיות טכנית והן לצפיות נורמטיבית. דהיינו, השאלה היא האם ניתן היה לצפות את הנזק כעניין טכני- עובדתי, והאם היה צורך לצפות אותו כעניין נורמטיבי (ע”א 915/91 מדינת ישראל נ’ לוי, פ”ד מח (3)45). כאשר מייחסים לרופא או למוסד רפואי רשלנות בטיפול בחולה שנזקק לשירותיהם, תיבחן מידת האשם שתיוחס לרופא על פי אותם שיקולים ומבחנים המנחים את בית המשפט בבואו להעריך את התנהגותם של אנשי מקצוע המיומנים במלאכתם. הצפיות שעל פיה מוכרעת חובת הזהירות, אינה רק צפיות טכנית, אלא גם צפיות מהותית. קרי יש לבחון את הצורך לצפות, ולא רק את היכולת לצפות, כלומר, בית המשפט אינו מסתפק בדיון בשאלה העובדתית מה צפה הרופא הספציפי בפועל במצב נתון, אלא גם מה צריך היה לצפות, ומה יכול היה לצפות נוכח התפתחות הדברים (ע”א 58/82 משה קנטור נ’ דר’ שלום מוסייב, פ”ד לט (3) 253).

בתי המשפט פסקו, כי ההתרשלות מבוססת על עקרון הסבירות ונבחנת לפי האמצעים שיש לנקוט על מנת להבטיח את שלומו של הניזוק, ועל פי האמצעים שרופא סבירהיה נוקט בנסיבות העניין.

יש לבחון האם הרופא סטה מרמת הזהירות הנדרשת מרופא סביר. המבחן הוא אובייקטיבי נורמטיבי. יש לזכור, כי לא בכל מחלה יש אשם. לא כל טעות מהווה רשלנות. יש להיזהר מלקבוע התרשלות במקרה בו נעשתה טעות בשיקול הדעת של הרופא, על-מנת שלא ליצור רפואה הפועלת מתוך צורך להתגונן מפני תביעות. גישה זו אינה חדשה. היא חרשה תלמים בפסיקתם של בתי המשפט בעבר. יש לבחון את ההסתברות שהנזק יתרחש; ההוצאות הנדרשות על מנת למנוע את הנזק;חומרת הנזק; הערך החברתי של ההתנהגות שגרמה לנזק; היכולת למנוע את הנזק וכיו”ב.

כמו כן נפסק לא אחת, כי פעולת רופא לא תחשב כרשלנית, אם התבססה על העדפת תפיסתה של אחת מבין האסכולות הרפואיות המוכרות. רופא שפעולותיו סבירות, ומבוססות על הנורמות המקובלות בעולם הרפואה, אינו יכול לחוב בגין פעולות אלו על יסוד דיני הרשלנות, כך גם כאשר בעניין שבו ההחלטה הרפואית-מקצועית הנדרשת היא החלטה אם לאשר עקרונית טיפול רפואי או שימוש בתרופה מסוימת (ראה ע”א 3139/99 מוקה-פלקוביץ נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ”ד נו (2) 241). הווה אומר, כי על מנת לקבוע אם הייתה הפרה רשלנית של חובת הזהירות הקונקרטית ביחסי הרופא-החולה, יש להבהיר מה היו המדדים המקובלים של חובה זו בעת מתן הטיפול הרפואי.

כך או אחרת, רופא אינו יוצא ידי חובתו בקבלת החלטה ההולמת את הממצאים הגלויים שבפניו, אלא עליו לחקור ולברר גם אחר ממצאים נוספים הנדרשים לצורך קבלת ההחלטה, וכל זאת בשקידה ובמאמץ סביר. לית מאן דפליג, כי קבלת החלטה על סמך נתונים חסרים, שהיה ניתן וצריך היה לקבלם, עלולה להיות החלטה בלתי הולמת המבססת את התרשלותו של הרופא (ראה: ע”א 5586/03 ד”ר פרימונט נ’ פלוני (טרם פורסם, [פורסם בנבו], 29.3.07) להלן: ” ע”א 5586/03″).

חובת הזהירות הקונקרטית, והפרתה

11. על מנת להגיע להחלטה מושכלת בשאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית במקרה הנדון, ובדבר הפרתה, יש לסקור את הפרטים העובדתיים שהוכחו, ולקבוע מה באמת התרחש בבית החולים מעת הגעתה של היולדת לבית החולים, ועד לידת התובעת – כעבור כ- 23 שעות.

בין המומחים מטעם בעלי הדין (דר’ ערן ופרופ’ בליקשטיין) אין מחלוקת בהתייחס למועד הגעתה וסיבת הגעתה של היולדת לבית החולים. כך מציין פרופ’ בליקשטיין – מומחה הנתבעים – כי “היולדת התקבלה ביום שישי 21.8.81 בסמוך לשעה 14:00 (שב’ 35 להריון) עקב ירידת מים משעה 12:00. בקבלה נמצאו פרמטרים אמהיים תקינים, והיולדת אושפזה להשגחה. במוניטור היו צירים כל 3-2 דקות, העובר היה במצג ראש ובכניסה לאגן”.

בחקירתו אישר פרופ’ בליקשטיין, כי היולדת הגיעה במצב “טוב” לבית החולים, ממצאי בדיקתה היו “תקינים”, ולא נמצאו ממצאים קליניים אשר יש בהם כדי להעיד. או לרמוז על קיומו של זיהום או קיומו של דימום (עמ’ 83 שורות 31-26), ו/או כל מצב חולני אחר שחייב התערבות רפואית מיידית, ו/או יילוד דחוף של העובר.

פרופ’ בליקשטיין אישר גם, כי על פי הרישומים לא היו ליולדת מחלות עבר משמעותיות וכי גם במשפחתה אין מחלות (עמ’ 84 שורות 3-1), וכן חזר ואישר, כי לא היה זיהום גלוי או דימום גלוי בעת קבלתה, שאם לא כן “לא היו מחכים 24 שעות” (עמ’ 84 שורה 7).

מהאמור עולה, כי אין מחלוקת לגבי העובדה, שבעת הגעת היולדת לבית החולים ביום שישי – 21.8.81, היא הגיעה עם ירידת מי שפיר שהחלה כשעתיים לפני הגעתה. עוד ניתן לקבוע, כי במועד הגעתה, היה מצבה הרפואי של היולדת תקין, היא לא סבלה מזיהום או מדימום, והיו לה צירים כל 3-2 דקות. כמו כן עולה מהמסמכים, כי העובר היה במצג ראש ובכניסה לאגן, ועל כן, לאחר בדיקתה וניטורה של היולדת, היא הועברה למחלקה לצורך השגחה.

יצויין, כי מחוות דעתו של פרופ’ בליקשטיין, ניתן להבין, שהיולדת הועברה למחלקה לצורך השגחה, וכי במהלך “ההשגחה” נוטרה היולדת לכאורה, שכן הוא רושם במפורש בחוות דעתו, שהיולדת הועברה למחלקה, ואחר כך הוא סוקר בחוות דעתו את ממצאי הניטור הלכאורי שבוצע .(סע’ 3 ה’ לחוות הדעת), אלא, שלא ברור על סמך מה הסיק פרופ’ בליקשטיין “קביעות” אלה, שכן במהלך שמיעת הראיות הוברר שלמרות שהיולדת שהועברה למחלקה “להשגחה”, לא רק שלא נוטרה במהלך שעות “ההשגחה”, אלא שאפילו לא נבדקה בדיקה קלינית במשך כל אותן שעות, ולמעשה לא ראתה רופא בכלל, קרי: איש מהצוות הרפואי לא השגיח עליה במהלך שעות רבות מאד, אותן שעות אשר במהלכן אמורה הייתה להיות בהשגחה, ואף אושפזה לצורך כך. ודוק: מהגליון הסיעודי עולה, כי היולדת ישנה היטב במהלך הלילה, אלא שציון עובדה זו אינו מהווה השגחה, ובודאי שאינו מעיד על השגחה רפואית הכוללת ביצוע בדיקות קליניות, ו/או ניטור תנועות העובר ודופק העובר, וכבר עתה ניתן לקבוע, כי אין מנוס מהמסקנה המצערת, שאיש לא השגיח למעשה על היולדת ולא עקב אחר מצבה הרפואי במשך שעות רבות מאד, למרות, שכאמור, זו הייתה מטרת אישפוזה מלכתחילה.

היולדת נדרשה בחקירתה לעובדות נשוא הגעתה לבית החולים ואישפוזה”להשגחה”, והיא סיפרה, כי הגיעה בצהריי יום 21.8.81 עם ירידת מים, וכי סבלה מ “…. כאבים שנדמה היה שזאת לידה. כאבים חזקים ברחם. לא צירי לידה, וירידת מים מלאה”(עמ’ 43 שורות 16-15). היולדת אישרה בחקירתה, כי בהגיעה לבית החולים נבדקה על ידי דר’ ממט (הנתבע) וחוברה למוניטור (עמ’ 43 שורות 22-17), ואישרה, כי בשלב הגעתה לבית החולים לא סבלה מדימום, אלא “הייתה רק ירידת מים” (עמ’ 43 שורה 24), וכן אישרה, כי”אף אחד לא חשב שזה הריון בסיכון גבוה” (עמ’ 43 שורה 29).

בהמשך הדיון התברר, כי במהלך השליש הראשון והשני להריונה, סבלה היולדת לעיתים מדימומים, עובדה שלא צויינה בגליון קבלתה ללידה. היולדת הסבירה שבעת קבלתה רואיינה על ידי אחות, אשר שאלה אותה, בין היתר, האם ההריון היה תקין, והיולדת השיבה בחיוב. היא נשאלה בחקירתה האם לא סברה שיש לספר לאחות על הדימומים מהם סבלה בשליש הראשון והשני להריונה, והיא הסבירה ש “כל ההריון היה תקין, אחרי בדיקה של רופא והוא אמר שהכל תקין, לא היה שום דבר יוצא דופן. לא ציינתי את הדימומים שהיו לי בתחילת ההריון” (עמ’ 44 שורות 10-7).

הנתבע טוען בסיכומיו, כי הימנעותה של היולדת מלספר לאחות במועד קבלתה לבית החולים, על הדימומים מהם סבלה בשליש הראשון והשני להריונה, מנע מהצוות הרפואי לשקול האם יולדת זו זקוקה למעקב מסויים, או שונה מהמעקב הרגיל המבוצע לכל יולדת במצבה, אלא שאינני רואה את הדברים עין בעין עם הנתבע. יש לזכור, כי היולדת הגיעה לבית החולים עם ירידת מים, וכאבים. היולדת רואיינה על ידי האחיות והיות ולפי מיטב הבנתה היא, לא היה מקום לייחס חשיבות כלשהי לאותם דימומים מהם סבלה בשליש הראשון והשני להריונה, היא אפילו לא חשבה לספר עליהם. יש להניח, כי היולדת הייתה נרגשת, אולי אפילו דאגה, וכי סבלה מכאבים שלא צויינו בגליון קבלתה, ממש כשם שתופעות רבות אחרות לא צויינו, כפי שיפורט בהמשך.

לא זו אף זו, באם קיים מידע ספציפי שיש חשיבות בהבאתו לידיעת הצוות הרפואי, מן הראוי שהאחות המראיינת תציג ליולדת שאלות יזומות, על מנת שמכלול המידע הרלבנטי יעמוד בפני הצוות הרפואי, ואין לצפות שהיולדת עצמה, במצב בו היא נתונה בזמן הראיון, תדע, או תזכור אילו פרטים נכון ורצוי להביא לידיעת הצוות הרפואי. אין זה תפקידה של היולדת, ובודאי שהשכלתן הרפואית של מרבית היולדות אינה מכשירה אותן לדעת איזו אינפורמציה הינה ברת חשיבות ואיזו איננה כזו.

דומני, כי במצב זה אין די בשאלה כללית “האם ההריון היה תקין” וכאמור, חובה על האחות ו/או הרופא המקבלים יולדת ללידה, לשאול שאלות מפורטות ויזומות, כגון: האם סבלת מדימומים במהלך ההריון? וכי ממה נפשך? אם לעובדת קיומם של הדימומים במהלך ההריון יש חשיבות קלינית בעת הגעת היולדת ללידה, יש לברר עובדה זו באופן מפורש, ולא להשאיר ליולדת, במצבה, את הבחירה, באשר לעובדות שעליה לספק לצוות הרפואי מחמת חשיבותן.

כאמור, לאחר בדיקת היולדת בעת הגעתה, היא נשלחה למחלקה “להשגחה”.

ישאל השואל, למה התכוון הצוות הרפואי כאשר החליט להשאיר את היולדת להשגחה? האם לא ברור שהשגחה כוללת בחובה הסתכלות על היולדת והתנהגותה, בדיקתה הקלינית מידי זמן קצוב, חיבורה למוניטור לצורך מעקב אחר נתוני העובר וכו’?

ובכן, מתברר שמושגי בית החולים באשר לאופן ביצוע ההשגחה הינם שונים, ולמצער יש לציין, כי ההשגחה אליבא הנתבע, כללה שליחת היולדת למחלקה, ואספקת מיטה לשכב עליה, הא ותו לא.

מכרטיס היולדת (ת/15) עולה, כי “”המעקב היחיד, שבא לידי ביטוי בכתובים, הינו רישום אחות, המציינת “לילה – עדיין נמצאת בשכיבה, אין שינוי במצבה”. ונשאלת השאלה, הכיצד ידע הצוות הרפואי שאין שינוי במצבה, אם אף אחד לא טרח לבדוק אותה??

דר’ ממט הסביר בחקירתו, כי כאשר יולדת הגיעה לבית החולים במצבה של היולדת נשוא התובענה, נהגו לאשפז אותה להשגחה, ואם ירידת המים ארעה בסמוך למועד הלידה הצפוי, נהגו ליילד אותה (עמ’ 57, שורות 15-11).

היולדת נשוא התובענה הגיעה לבית החולים בשבוע ה- 35 להריונה, בסוף החודש השמיני להריונה, כלומר, לפני מועד הלידה הצפוי, ומשכך, בהתאם לנוהלים, אושפזה להשגחה.

דר’ ממט נשאל בחקירתו, מה כוללת ההשגחה על היולדת במצבה של היולדת הספציפית, ותשובתו הייתה, כי יש לבדוק לה “לחץ דם, דופק, חום וספירת דם פעם ב- 24 שעות ומוניטור אחת למספר שעות (ניטור לב העובר), זה היה פעם או פעמיים ב- 24 שעות, כלומר פעמיים ביום” (עמ’ 57 שורות 23-21). הוא אישר, כי אם היה נותן הוראות מפורטות באשר לאופן ההשגחה על היולדת, כי אז היה בנמצא דף הוראות בחתימתו, וכאשר הופנה לעובדה, כי לא נמצא דף הוראות בחתימתו, השיב “אני לא יודע, צריך לבדוק בתיק הרפואי, כנראה לא נתתי… אני לא מוצא” (עמ’ 58 שורות 5-1).

זה המקום להבהיר הבהר היטב, כי בית החולים שמר את מלוא תיקה הרפואי של היולדת, ולא הועלתה כל טענה בדבר חסר במסמכים, ומשכך, העובדה שלא נמצא דף הוראות של דר’ ממט באשר לאופן ביצוע ההשגחה על היולדת בזמן אשפוזה “להשגחה”מלמדת על כך שלא ניתנו הוראות לבדיקתה במהלך אחר הצהריים שלאחר אשפוזה, ו/או במהלך הלילה ו/או הבוקר שלאחריו, והתנהלות זו הינה בלתי נסבלת ושערורייתית, גם במונחי שנת 1981.

היולדת אישרה בחקירתה, כי במהלך הלילה בו אושפזה “להשגחה” לא נבדקה (עמ’ 44 שורות 14), ולמעשה “נשלחתי למחלקה והלכתי לישון עד הבוקר” (עמ’ 44 שורה 14), וכן אישרה, כי במהלך הלילה לא העירו אותה, והיא אף לא שוחחה עם האחות (שם) והוסיפה “אבל זה לא תחת השגחה של הצוות. הם לא באו לבדוק אותי בלילה, אף אחד לא ניגש אליי לבדוק אותי” (עמ’ 45 שורות 15-14), והיא אישרה, כי “כשהתעוררתי הייתי בסדר” (עמ’ 45 שורה 18).

לדברי היולדת, במהלך ארוחת הבוקר “הרגשתי כאבים עזים בכל איזור הבטן, והרגשתי שאני מדממת, נכנסתי לשירותים לבדוק, ראיתי שאני מדממת, ואז ניגשתי לאחות וביקשתי ממנה שתקרא לרופא, שמישהו יבוא, שיש לי כאבים חזקים בכל הבטן, ואני מדממת. היא אמרה לי תחזרי לחדר, אני אשלח מישהו. וכך עשיתי. ורק בשעה 12:00 בא מישהו” (עמ’ 45 שורות 23-20).

במענה לשאלת בית המשפט הבהירה היולדת, כי “ניגשתי לאחות מיד עם ארוחת הבוקר, ב- 08:30 – 09:00” (עמ’ 45 שורה 26), וכאשר נשאלה האם רק לקראת השעה 12:00 ניגשו אליה, ענתה “כן. לקראת הצהריים. לא זוכרת בדיוק את השעה” (עמ’ 45 שורה 28), והיא אישרה, כי במהלך השעות שחלפו מאז פנייתה לאחות ועד שנבדקה, חלפו שעות (שם). קרי: מדברי היולדת שלא נסתרו, חלפו שעות מאז פנייתה לאחות בתלונה בדבר קיומם של כאבים קשים ודימום. אמנם בהמשך הוכח, כי היולדת נבדקה לבסוף בשעה 11:00 ולא בשעה 12:00 כפי שהעידה, אולם לא התרשמתי, כי היא נקבה בשעה 12:00 מתוך רצון להגזים, אלא פשוט מתוך שכחה, כפי שהודתה בהמשך באומרה שאינה זוכרת את השעה המדוייקת בה נבדקה לבסוף על ידי רופא. קרי: מאז תלונתה הראשונית של היולדת בדבר כאב ודימום חלפו כשעתיים עד שעתיים וחצי עד שמשהו מהצוות הרפואי הואיל לבדוק אותה!!! ופעם נוספת, אין מנוס מהמסקנה המצערת, כי מדובר בהתנהלות בלתי מתקבלת על הדעת, אשר ללא ספק צריכה להיבדק על ידי הגורמים המוסמכים במשרד הבריאות, על מנת לוודא שלא תישנה.

זה המקום לציין, כי הוברר שבעת קבלתה של היולדת לבית החולים, היא נבדקה על ידי דר’ ממט, אשר אישר למעשה בחקירתו, כי לא ביצע בדיקה כלשהי לשלילת אבחנה של תחילת תהליך של הפרדות שלייה, וזאת למרות שהיולדת הגיעה עם ירידת מי שפיר ועם כאבים. לדבריו “היא התקבלה לבדיקה גניקולוגית רגילה של אישה עם ירידת מים” (עמ’ 58 שורות 16-15), ונשאלת השאלה, האם לא היה מקום לשלול גם אפשרות של הפרדות שלייה בשלב זה, והנני בדיעה, כי ללא ספק היה מקום לעשות כן. במה דברים אמורים? דר’ ממט העיד בחקירתו, כי ירידת מים אינה מצביעה בהכרח על הפרדות שלייה, ואישר כי לא היה דימום. לא ברור אלו בדיקות ביצע דר’ ממט לצורך שלילת קיומו של דימום, והלא ייתכן גם דימום שאינו גלוי, ואשר עלול להצביע על תהליך של הפרדות שלייה? ולו חלקי? דר’ ממט, שכבר בשנת 1981 היה גניקולוג מנוסה, לא סבר כלל, כי יש לבדוק אפשרות של הפרדות שלייה, בדיקה אשר לעניות דעתי יש לבצע לכל יולדת המגלה סימני לידה טרם המועד הצפוי ללידה, ויפים לכך דברי בית המשפט בע”א 3264/96, 3709 קופת חולים כללית ואח’ נ’ פלד ואח’, י. פלד ואח’ נ’ קופת חולים כללית ואח’, בהבהירו:

“חובתו של רופא היא לא רק להסתמך על הידע הרפואי הקיים ועל העובדות המתגלות בפניו. כשמתעורר הצורך, עליו לחקור, לדרוש ולברר כדי לגלות את כלל העובדות הרלבנטיות הצריכות לעניין האבחון המתאים ולעיין דרך הטיפול ההולמת….” (פ”ד נב(4) 849, 859).

וכן דברי בית המשפט בע”פ 116/89 אנדל נ’ מדינת ישראל, פ”ד מה(5) 276, 289:

“במסגרת חובת האבחון של המחלה, אין רופא יוצא כדי חובתו רק בכך שהוא מסיק את המסקנה הנכונה מן העובדות המובאות לפניו. מוטלת עליו גם החובה לגלות יוזמה ולברר את העובדות לאמיתן. חלק מכישוריו של רופא סביר הם לדעת לשאול ולחקור ולברר בדבר קיומן או אי קיומן של תופעות מסויימות. לא אחת, כדי לאבחן כראוי את מצבו של חולה, נדרש הרופא שלא להסתפק במה שרואות עיניו, אלא מוטלת עליו חובה נוספת לחקור, לברר ולעקוב אחרי החולה הנזקק לטיפולו ואחר קורותיו, על מנת לאמת או לשלול ממצאים מסויימים, ממצאים שיש בהם כדי לסייע לאבחון נכון… ובמילים אחרות, לא די בהתנהגות של רופא על פי העובדות שלפיו. לעיתים נדרשת ממנו התנהגות אקטיבית, דהיינו לדרוש ולחקור, כדי לקבל את תמונת מצבו של החולה במלואה”.

במקרה אשר בפני הגיעה היולדת עם צירי לידה ועם ירידת מים בסוף החודש השמיני להריונה. עובדות אלו העידו, כי דבר מה אינו תקין. הרופא המטפל יצא מתוך הנחה אחת ויחידה, כי בפניו יולדת העומדת ללדת במועד מוקדם מהצפוי, ולא מצא לנכון לחקור ולדרוש באשר לסיבות האפשריות של תחילת הלידה, לפני המועד הצפוי. אינני יודעת, ואינני יכולה לדעת, האם בצהרי יום 21.8.81, או במהלך הלילה שאחריו, או בבוקרו של יום שבת 22.8.81 ניתן היה לאבחן קיומה של בעיה רפואית שתגרום לדימום בבוקרו של יום 22.8.81, אולם עובדה היא, כי היולדת שהושארה “להשגחה” לא פוקחה בפועל בעת שהותה בבית החולים, לא נבדקה (ראה דברי דר’ ממט, עמ’ 58 שורה 25), וממילא לא ניתן היה לעמוד על מצבה הרפואי בחלוף השעות הרבות מאז שהגיעה לבית החולים ועד הלידה בפועל. מחדל חריף זה נזקף לחובת הנתבע, שכן, יתכן שניתן היה למנוע את האסון שהתרחש לאחר מכן, אילו היה טורח מישהו מהצוות הרפואי לבדוק את היולדת במהלך השעות הרבות שחלפו, וכן לנסות לדרוש ולחקור בסימניה הסובייקטיביים של היולדת, על מנת להגיע למסקנה מושכלת ונכונה באשר לאופן הטיפול הנדרש.

זה המקום להבהיר, כי מהמסמכים הנמצאים בפני עולה, כי היולדת הועברה לחדר לידה בשבת 22.8.81 בשעה 11:00 בבוקר, שכן משעה זו ניתן להיווכח בקיומם של רישומי הפרטוגרם, ומהאמור עולה, וכך הנני קובעת, כי מאז הגעתה של היולדת לבית החולים ביום 21.8.81 בשעה 14:00, ועד למחרת – 22.8.81 – בשעה 11:00 לא נבדקה היולדת על ידי הצוות הרפואי, ולא הייתה כל התייחסות למצבה ו/או היוועצות רפואית באשר לאופן הטיפול בה.

פרופ’ בליקשטיין – מומחה הנתבעים – אישר בהגינותו בחקירתו, כי “יכול להיות”שהיה מחבר את היולדת למוניטור בשבת בבוקר (עמ’ 84 שורה 17). הוא ניסה למתן את תשובתו בציינו כי אינו יודע כמה מוניטורים היו בשנת 1981 בבית החולים לניאדו (שם), אולם אמירה זו מוטב היה לו לא הייתה נאמרת, שכן בית החולים לא טען מעולם שנמנע מביצוע בדיקת מוניטור בערבו של יום שישי, במהלך הלילה, ובבוקרו של יום השבת, מחמת העובדה שלא היו ברשותו מספיק מוניטורים, ואין לי ספק, כי העובדה שהיולדת לא חוברה למוניטור במהלך השעות הרבות שחלפו, אינה נובעת ממחסור במוניטורים. כי אם מאדישות וזלזול בהתייחס למצבה של היולדת, אדישות וזלזול אשר הובילו בסופו של דבר להתרחשות אסון – לידת תינוקת פגועה ונכה.

פרופ’ בליקשטיין נשאל, האם כאשר “היולדת הודיעה על כאבים בבוקר, וסחרחורת ודימום והתכווצויות ברחם, חולשה וכאבים בבטן התחתונה, האם במצב כזה – שהתלוננה על דימום וכו’, יותר מפעם אחת התלוננה, האם במצב כזה היה צריך לחבר אותה למוניטור?” ותשובתו הייתה “אני מניח שכן” (עמ’ 84 שורות 22- 19). עם זאת, סירב פרופ’ בליקשטיין להודות, שמדובר בהתנהלות רשלנית, וניסה להיאחז פעם נוספת בטענה בדבר מחסור לכאורי במוניטורים, טענה שהועלתה כאמור לראשונה על ידי פרופ’ בליקשטיין בחקירתו, נטענה על דרך הסתם, באופן ספקולטיבי, ומן הסתם איננה אמת, שכן כאמור, בית החולים עצמו לא טען, כי נמנע מחיבור היולדת למוניטור בשל מחסור במכשירי מוניטור. בסופו של דבר, במענה לשאלה ישירה של בית המשפט, נאלץ פרופ’ בליקשטיין להודות: “אמרתי, שלדעתי היה צריך לחבר אותה, אמרתי שזה לא תקין” (עמ’ 85 שורה 7).

הנה כי כן, ולסיכום פרק הדיון בהתנהלות הנתבע מאז אשפוז היולדת בצהרי יום 21.8.81 ועד יום 22.8.81 שעה 11:00 הנני קובעת, כי מדובר בהתנהלות רשלנית ביותר ובלתי מתקבלת על הדעת, עובדה אשר אף אושרה למעשה על ידי דר’ ממט בחקירתו, כאשר נאלץ להודות ש “היו צריכים לעשות מוניטור של ערב גם כן… אני חושב שהיו צריכים לבדוק אותה…. האחות הייתה צריכה לקרוא לרופא…” וכאשר נשאל: “האם אשה שמגיעה עם ירידת מים שבוע 35+ ומאושפזת, ולא עשו לה מוניטור ערב, ולמחרת מתלוננת על דימום, ומבקשת שרופא יבדוק אותה, ורופא לא מגיע, האם זו התנהלות תקינה?” ענה דר’ ממט בקיצור נמרץ “לא” (עמ’ 59 שורות 22-5).

כאמור, היולדת התלוננה על כאבים חזקים ודימום שהלך והתגבר, ובאופן תמוה ובלתי מוסבר אין כל רשומה רפואית המתעדת את תלונותיה.

דר’ ממט אישר בחקירתו, כי תלונות היולדת לא נרשמו, ולאחר התחמקות מסויימת, הודה, כי היה צורך לרשום את תלונותיה, וכי העובדה שנמנעו מלעשות זאת איננה תקינה (עמ’ 59 שורות 31-25, עמ’ 60 שורות 7-1).

זה המקום להתייחס לדברי ב”כ הנתבע בסיכומיו, אשר ניסה “להסביר” את ההימנעות מהרישומים ברשומה הרפואית, ו/או ביצוע רישומים בדיעבד (כפי שיתברר בהמשך) בכך שמדובר בבית חולים המשרת את המגזר החרדי, וכי בשבתות נערכים הרישומים על ידי ” גוי של שבת” (וכן עדות פרופ’ בליקשטיין, עמ’ 87 שורות 18-15). עם כל הכבוד, אינני רואה קשר בין עובדה זו לבין החסר הרישומי, ו/או הרישומים שנעשו בדיעבד כפי שיובהר בהמשך, שכן, אין מדובר במצב בו לא נערכו כלל רישומים ביום השבת בשל העובדה שבית החולים משרת בעיקר את המגזר החרדי.

לא ברור לי מקור המידע לפיו הרישומים ברשומות הרפואיות נערכו על ידי “גוי של שבת”, אולם גם אם אכן בוצעו על ידי “גוי של שבת”, מדוע לא תועדו תלונותיה של היולדת על ידי אותו “גוי של שבת” בזמן אמת?? מה עוד שדר’ ממט אישר בחקירתו שדימום לדני המלווה בכאבי בטן חזקים ללא הפוגות וסחרחורות וחולשה הנמשכים כ- 3 שעות, עשויים לרמוז על אפשרות של הפרדות שילה (עמ’ 60 שורות 10-8).

במהלך שמיעת הראיות התברר, כי בשל העובדה שהצוות הרפואי לא טרח לתעד את תלונותיה של היולדת, ונוכח העובדה שחרף תלונותיה – לא נבדקה על ידי רופא במשך שעות, לא הייתה פרושה מלוא האינפורמציה הרפואית הנדרשת בפני דר’ ממט, במועד העברת היולדת לחדר לידה, ביום 22.8.81 בשעה 11:00. דר’ ממט אישר בחקירתו, כי בעת העברת היולדת לחדר לידה, לא ידע כמה זמן נמשך הדימום (עמ’ 60 שורות 14-13), ובהתאם לרשומה ת/23, התגלה קיומו של הדימום רק במהלך הלידה, כאשר לא צויין באיזה שעה גילה דר’ ממט את קיומו של הדימום, שכן כל שנרשם הוא שהדימום נצפה “במהלך הלידה” (עמ’ 60 שורות 17-15).

ניטור היולדת החל בשעה 11:09. דר’ ממט העיד בחקירתו, כי “הניטור בשעה 11:00 היה תקין, כלומר העובר היה במצב טוב… (עמ’ 60 שורות 32-319). ב”כ התובעת הפנה את תשומת ליבו של דר’ ממט לרשומה ת/12, ממנה עולה, כי הניטור לא היה תקין, אולם דר’ ממט הבהיר שיש להתייחס לרשומה הרפואית ת/86 “זה תחילת הניטור… שעה 11:00 והניטור תקין… ואחר כך יש ניטור פנימי” (עמ’ 61 שורות 7-6).

דר’ ממט נשאל מדוע בוצע ניטור פנימי. בתחילה טען, כי נהג לעשות ניטור פנימי”בכל לידה” (עמ’ 61 שורות 15-14) אולם מיד חזר בו והודה, כי הוא אינו מבצע ניטור פנימי בכל לידה (עמ’ 61 שורות 17-16), והוא הסביר, כי במקרה של היולדת הספציפית החל לבצע ניטור פנימי, כי “כאן יש דימום בשעה 11:00” (עמ’ 61 שורות 19). והנה, למרות שמדובר היה ביולדת שהגיעה יום קודם לכן עם ירידת מים, ולמרות קיומו של דימום לפחות משעות הבוקר של יום השבת, לא מצא דר’ ממט לנכון לנסות ולברר את מקור הדימום באמצעות בדיקת אולטרה-סאונד, שכן לטענתו, בשנת 1981 לא היו נוהגים כך.

מרישומי הפרטוגרם עולה, כי בסביבות השעה 11:10 ירד הדופק העוברי מתחת ל- 100, עובדה שאושרה הן על ידי דר’ ממט בחקירתו (עמ’ 62 שורות 10-9) והן על ידי פרופ’ בליקשטיין בחקירתו (עמ’ 85 שורות 11-10), מהרשומה הרפואית ת/24 עולה, כי בתיאור”דפיקות העובר” נרשם בשעה 11:15 “שינויים קשים בדופק”. רישום זה נעשה כנראה על ידי המיילדת, ולדברי דר’ ממט אינו תואם את רישומי הפרטוגרם באותו זמן.

דר’ ממט לא ידע להסביר מדוע רשמה המיילדת בשעה 11:15 “שינויים קשים בדופק”, והעלה סברה שהמיילדת רשמה זאת בעשותה השוואה עם רישום דופק העובר יום קודם לכן, שאז עמד הדופק על 140, לעומת 110 בשעה 11:15 (עמ’ 63 שורות 25-15) ואישר למעשה, שהשינויים בדופק שירד מ- 140 ל- 110 הם קשים, ולדבריו “כן. זה שינוי קשה בדופק” (עמ’ 63 שורה 28), אם כי ניסה לטעון, שיתכן שבאותה שעה רשם המוניטור דופק אימהי ולא דופק עוברי, (שם) טענה אשר אינה ראויה, בלשון המעטה.

מת/24 עולה, כי בשעה 11:15 נרשם, כי הדופק העוברי הינו פתולוגי, ורישום זה הודגש עם שני קווים מתחתיו, ולמרות הנתונים המצטברים שעמדו בפני דר’ ממט, שכללו ירידת מים יום קודם לכן, דימום, תלונות בדבר התכווצויות וסחרחורות ודופק פתולוגי, לא סבר דר’ ממט, כי בשלב זה היה צורך ליילד את העובר, שכן המוניטור הפנימי הצביע על דופק של 140 “והכל תקין. למה אני צריך לנתח אותה בשלב כזה?” (עמ’ 64 שורות 25-23). האמנם “הכל תקין?” וודאי שלא, “הכל” לא היה תקין, ואין לי ספק, כי בשלב זה בשעה 11:15 – היה צריך ליילד את היולדת, דבר, אשר בסבירות גבוהה היה מונע את הנזק שנגרם לעובר כתוצאה מהתמשכות הלידה הטראומטית. דר’ ממט נשאל, האם הוא סבור, שאם היה מיילד את היולדת בשעה 11:15 היה נמנע הנזק לעובר, וזאת נוכח הצטברות הנתונים שהצביעו על לידה פתולוגית, ותשובתו הייתה “לא יודע. לא יודע מה הגורם לנזק. אם הוא תשניק סב-לידתי, התשובה כן. אם הגורם לנזק זה מה שהתרחש במהלך החיים – התשובה היא לא” (עמ’ 64 שורות 29-28). אלא מאי? דר’ ממט “לא בטוח” שהיה תשניק סב לידתי (עמ’ 64 שורה 31), וזאת למרות הרישום בת/22 על פיו נולדה התובעת “באפגר 2-0 באספיקציה קשה”, וכן הרישום בת/25, על פיו “הילדה יצאה באספיקציה לבנה! אפגר 0!!ללא דופק ללא נשימה” (ההדגשות במקור – ד.ג.).

פרופ’ בליקשטיין נשאל בחקירתו, האם אינו סבור, שהייתה חובה לילד את היולדת בשעה 11:15, ולאחר התפתלות מסויימת, ענה “יכול להיות שהייתי מיילד. הצוות שהיה שם לא יילד” (עמ’ 85 שורה 25).

נוכח הנתונים שהוכחו, הנני סבורה, כי המילים “יכול להיות שהייתי מיילד” אינן מדוייקות, וללא ספק נאמור בלשון המעטה. אין לי כל ספק’ שפרופ’ בליקשטיין היה מיילד את היולדת בשעה 11:15, ותשובתו המתחמקת באה כדי לשרת את האינטרסים של שולחיו.

בהמשך, במענה לשאלות בית המשפט אשר התייחס לפרקטיקה שנהגה בשנת 1981 הסביר פרו’פ בליקשטיין, כי בשעה 11:15 “הסימנים הקליניים של היפרדות שלייה לא היו חד משמעיים בנקודה זו” (עמ’ 86 שורה 7), אם כן, הדעת נותנת, שאם מדובר בסימנים להפרדות שלייה שאינם חד משמעיים, אין לוקחים סיכונים מיותרים ומיילדים את היולדת, אולם פרופ’ בליקשטיין הפתיע בתשובתו, באומרו ” זה הנוהל…. כשיש חשד להפרדות שילייה אנחנו לא מיילדים בדחיפות אלא אם כן יש ירידה בדופק” (עמ’ 86 שורה 11), ודוק: בהתאם לנתונים שהוכחו, זה בדיוק מה שקרה, שכן הייתה ירידה בדופק בהשוואה ליום הקודם, והייתה ירידה נוספת בדופק מאז תחילת הניטור בשעה 11:00, ומשכך, בהתאם לדברי פרופ’ בליקשטיין, אין כל ספק שהיה על הצוות הרפואי לסיים את הלידה בניתוח קיסרי, מיד עם אבחון “השינויים הקשים בדופק”, ולכן תמוהה תשובתו של פרופ’ בליקשטיין באומרו”הצוות לא התרשם שהייתה ירידה בדופק” (עמ’ 86 שורה 12), אמירה שאינה עולה בקנה אחד עם הרשומות הרפואיות המתעדות במפורש משעה זו דופק פתולוגי. לא זו אף זו. האם קיומו של דופק פתולוגי הוא עניין להתרשמות?? האם אינו בחזקת עובדה העולה מרישומי הפרטוגרם?? ופעם נוספת, אין מנוס מהמסקנה המצערת, כי הצוות הרפואי הפגין זלזול ואדישות נוכח מצבה של היולדת ומצבו של העובר והתעלם מהנתונים הרפואיים המפורטים ברשומות הרפואיות, ומכל מקום, לא הובא בפני כל הסבר או הצדקה להתעלמות השרירותית ממצבה של היולדת ואי יילודה בשלב זה.

עוד יש לציין, כי בהתאם לרשומה הרפואית, בשלב זה לא נשקלה כלל האפשרות של יילוד היולדת בניתוח קיסרי, והמסקנה המצערת הינה, כי מדובר ברשלנות קשה וחמורה, וסברתו של פרו’פ בליקשטיין בחקירתו החוזרת, על פיה השינויים הקשים בדופק העובר לא החלו בשעה 11:15, כפי שנרשם ברשומה הרפואית “אלא בשלב מאוחר יותר”, הינה סברה בלתי מבוססת, ונועדה לסבר את אוזנו של בית המשפט בנסיון נואש לתמוך בקביעתו בחוות דעתו, על פיה לא התרשל הצוות הרפואי שניהל את לידת התובעת, ולא היא.

מהרשומות הרפואיות עולה, כי בשעה 11:30 הוחדר מוניטור פנימי ו “לפחות ב- 20 דקות ראשונות מראה דופק של 140 לדקה, וזה תקין” (עדות דר’ ממט, עמ’ 66 שורה 5).

דר’ ממט אישר, כי החל משעה 11:50 החל הדופק העוברי לרדת, והגיע ל- 120 בשעה 12:05 או 12:10, או אז קיבלה היולדת תוספת של חמצן וגלוקוז (עמ’ 66 שורות 8-7), אולם”הדופק של העובר ממשיך לרדת” (עמ’ 66 שורה 10).

דר’ ממט נשאל מדוע לא יילדו את התובעת בשעה 12:10-12:00 נוכח ירידת הדופק העוברי ותשובתו הייתה “אין לי תשובה” (עמ’ 66 שורה 15), ובהמשך “אין לי הסבר” (עמ’ 66 שורה 19) ובהגינותו הודה “אין לי הסבר. אני מסכים שבדיעבד היה צריך ליילד” (עמ’ 66 שורה 21), ואף הודה, כי אילו היה מדובר ברעייתו, היה מיילד אותה בשלב זה, לא רק בדיעבד אלא בזמן אמת (עמ’ 66 שורה 25-24).

דר’ ממט אף הסכים בחקירתו, כי אם נזקה של התובעת נובע מתשניק סב-לידתי, כפי שעולה מכל הרשומות הרפואיות, הרי שאם היו מיילדים את היולדת בשעה 12:00, היה קטן הסיכון להתרחשות הנזק, ואולי אף נמנע, וכן הסכים, כי מכל מקום הסיכוי למניעת נזק היה גדול יותר אילו הייתה היולדת יולדת בשעה 12:00 ולא בשעה 13:10, כפי שאירע בפועל (עמ’ 66 שורות 30-26).

מהרשומה הרפואית ת/25 עולה, כי כבר בשעה 11:30 חשד הצוות הרפואי בהפרדות שלייה. דר’ ממט טען בחקירתו, כי אינו יודע מי רשם את האמור, וכי מדובר ברישום שנעשה לאחר הלידה על ידי רופא ילדים. דר’ ממט הבהיר בחקירתו, כי דימום נרתיקי וטטניה (צירים תכופים) “עוזר להבחנה של הפרדות שילייה” (עמ’ 67 שורה 6), אולם טען, כי היולדת לא הייתה במצב של טטניה, אף לא בהתאם לרישום ת/88. תשובה זו תמוהה משהו, שכן דר’ ממט אישר שברישום הפרטוגרם ת/88 “הרישום מראה התכווצות אחת אחרי השניה”(עמ’ 67 שורות 20-19). דר’ ממט טען בחקירתו, כי רישום הפרטוגרם אינו ברור, ולכן אינו יכול לאשר קיומה של טטניה, וכי הרישום הלא ברור לדבריו, אינו תקין ואינו יכול להצביע על קיומה של טטניה.

נסיונותיו של דר’ ממט להמעיט מחומרתם של הסימנים הברורים להפרדות השלייה אינם ראויים, שכן ברור מהרישומים ומהעובדות שהוכחו, כי היולדת סבלה מהפרדות שלייה, וכי זו אובחנה במהלך הלידה בהתאם לרשומה הרפואית ת/23, עובדה, שלה הסכים בסופו של דבר דר’ ממט (עמ’ 68 שורות 32-31), אשר הסכים גם עם הקביעה, כי כבר כשעה וחצי לפני ביצוע הלידה בפועל, ועל פי הממצאים, מדובר היה בלידה בסיכון גבוה (עמ’ 69 שורות 18-16), קרי: גם על פי שיטתו של דר’ ממט, הוגדרה הלידה כלידה בסיכון גבוה, הן לחיי האם והן לחיי העובר, כבר בשעה 11:40 (!!!) למרות זאת, לא נעשה דבר וחצי דבר כדי לסיים את הלידה.

בחקירתו טען פרופ’ בליקשטיין, שהיולדת לא הייתה במצב של טטניה (עמ’ 86 29-28) בהתאם לרשומה הרפואית ת/88 וכן ת/89. הוא הסביר, כי “טטניה של רמה של עליית הטונוס הבסיסי של הרחם…” (עמ’ 86 שורות 32-31) אלא שגם הוא נאלץ להודות, כי בהמשך אכן עלה הטונוס הבסיסי של הרחם (שם), וכי היולדת קיבלה פטידין “על מנת להוריד את הצירים התכופים” (עמ’ 86 שורות 15-14) וכי אף הצוות הרפואי שליווה את היולדת התרשם כי מדובר “בצירים תכופים”.

מהאמור עולה, כי כפי שהתרשם הצוות הרפואי, וכפי שנרשם ברשומות הרפואיות, סבלה היולדת מטטניה ומדימום, והצוות הגיע למסקנה שהיולדת סובלת מהפרדות שלייה כבר בשעה 11:40, ולמרות האבחנה, ולמרות מצבה של היולדת, נמנע מביצוע ניתוח קיסרי לצורך סיום הלידה, וזאת ללא כל הסבר רפואי או אחר, ואין כל ספק, כי הצוות הרפואי נהג ברשלנות בלתי נתפסת.

דר’ ממט אישר בחקירתו, כי נסיונות היילוד החלו כ- 35 דקות בטרם הסתיימה הלידה (עמ’ 69 שורות 20-19). הוא לא ידע לומר האם בתחילה נעשו נסיונות ליילד את היולדת בלידה רגילה (עמ’ 69 שורות 22-21), ואף לא ידע כמה נסיונות בוצעו ליילד את היילוד באמצעות וואקום, שכן הדברים לא נרשמו (עמ’ 69 שורות 24-23).

דר’ ממט אישר בחקירתו, כי בשלב מסויים החליט כנראה לסיים את הלידה בניתוח קיסרי, ואף הזמין מרדים לחדר הלידה (ת/23, וכן עדותו בעמ’ 69 שורה 26) אולם הפתיע בטענה”גם קראתי לרופא ממחלקה פנימית שיעזור לי” (שם). זימונו של פנימאי לחדר הלידה אינו מצויין ברשומות הרפואיות (עמ’ 69 שורות 29-28) ודר’ ממט אף אינו זוכר את שמו. עדות זו תמוהה משהו, שכן אין לה עקבות בתיעוד הרפואי, והיא לא הוזכרה בתצהיר העדות הראשית של דר’ ממט, ובפועל, אין לדעת האם אכן הוזמן ונכח במקום רופא פנימאי. דר’ ממט הסביר, כי נוכח מצבה הקשה של היולדת, ואי קרישת הדם שאובחנה, הוחדר לה קטטר צווארי על ידי רופא פנימאי. עובדת החדרת הקטטר הצווארי מוזכרת כמובן בתיעוד הרפואי, אולם מהתיעוד לא עולה מי הרופא שהחדיר את הקטטר הצווארי.

מעדותה של היולדת עולה, כי היא איבדה את הכרתה אחרי שני נסיונות ליילד את העובר בוואקום (עמ’ 467 שורות 27-26), אולם עובדת איבוד ההכרה ו/או מספר הנסיונות ליילד את העובר באמצעות וואקום אינו מופיע ברשומות הרפואיות, ומשכך לא ניתן לדעת למשל, כמה נסיונות בוצעו ליילד את העובר באמצעות וואקום, עד שהתובעת יולדה לבסוף באמצעות אותו וואקום, ולמעשה אין כל רשומה רפואית המתייחסת למהלך הלידה משעה 12:35 ועד מועד הלידה, בשעה 13:10.

דר’ בליקשטיין קבע בחוות דעתו, כי לא היה פסול בהתנהלות הצוות הרפואי במהלך ניהול הלידה, אולם, כפי שהבהרתי, חזר בו פרופ’ בליקשטיין מקביעות אלו, למרות שעשה כן באי רצון בולט, ולסיכום פרק זה של התנהלות הלידה, הנני קובעת באופן חד משמעי, כי התנהלות הצוות הרפואי כלפי היולדת, החל מקבלתה, דרך אישפוזה, במהלך הלילה, בשעות הבוקר של יום שבת ובמהלך הלידה עצמה, הייתה התנהלות תמוהה, בלתי מוסברת ורשלנית באופן בלתי נסלח. ודוק: מדובר באסון, שלא הייתה כל סיבה רפואית להתרחשותו, למעט התנהלותו הרשלנית והמזלזלת של הצוות הרפואי שטיפל ביולדת, כפי שפורט בפסק דין זה.

הערכת נכותה של התובעת

12. מומחה התובעת – פרופ’ קורצ’ין – העריך את נכותה של התובעת בשיעור של 92%, כאשר לגבי חלק מהנכות הוא עשה שימוש בתקנה שבוטלה ואינה קיימת עוד.

מומחה הנתבע – דר’ וייץ המנוח – העריך את נכותה של התובעת בשיעור של 72%, ואילו דר’ היימן שהגיש את חוות דעתו לאחר מותו של דר’ וייץ, הגיע למסקנה, כי נכותה של התובעת הינה בשיעור של 65%.

בבדיקתו את התובעת מצא פרופ’ קורצ’ין, כי התובעת סובלת “מפיגור שכלי, חולשה וחוסר זריזות בגפיים ימניות, תנועות בלתי רצוניות של ארבע הגפיים עם דיסטוניה של יד ימין ושל שתי כפות הרגליים, יותר מימין, החזרים גידיים ערים מאוד בארבע הגפיים, יותר מימין, תגובות פלנטריות אכסטנסוריות, עמידה יציבה, הליכה בצליעה תוך צירקומבוקציה של רגל ימין. מבחן רומברג שלילי”.

עוד ציין דר’ קורצ’ין, כי התפתחותה של התובעת מאז לידתה הייתה איטית, ו “בשל הקשיים המוטוריים שלה היא משתמשת בעיקר ביד שמאל או מתקשה בפעולות הדורשות שתי ידיים כגון: כפתור, שריכת נעליים וגזיזת ציפורניים. בהליכה צולעת על רגל ימין”, ובחוות דעתו המשלימה הבהיר “כי הפגיעה בגפיים הימניות הינה קשה, והיד היא למעשה בלתי תפקודית”.

דר’ וייץ המנוח תיאר את התובעת כ” לוקה בנזק מוחי שביטויו הם חולשה בינונית בפלג הגוף הימני ופיגור שכלי גבולי”, ואילו דר’ היימן מסכים עם קיומה של פגיעה נוירולוגית, אולם פחותה.

בתצהירה פרטה אם התובעת, כי כבר בקטנותה אובחנה התובעת כמי שאינה מסוגלת להשתלב במסגרות לימודיות רגילות “ונאלצה ללמוד במסגרות מיוחדות” (סע’ 18 לתצהיר), וכן “בשל מצבה הנפשי ….. סובלת פלונית מבטחון עצמי נמוך מאוד. הדימוי שלה בעצמה נמוך מאוד. רוב הזמן היא במצב דכאוני. היא שומעת מוסיקה דכאונית. היא ממעטת לצאת מהבית. היא כמעט ואינה מבלה. אין לה חוג חברים/מכרים. היא איננה מסוגלת ואינה רוצה לנסוע לשום מקום לבד. אפילו באירועים משפחתיים היא מסרבת להשתתף בשל הבושה במצבה. כשהחלה לעבוד היה צריך ללוות אותה תקופה מסויימת עד שקיבלה אומץ לעשות זאת לבדה, אף שמדובר בקו מוניות קבוע שהביא אותה עד למקום העבודה” (סע’ 19 לתצהיר).

אם התובעת נחקרה על תצהירה, ובמהלך חקירתה היה נסיון בלתי הוגן להציגה כמי שאיננה דוברת אמת, זאת באמצעות הצגת שאלות הנוגעות לשעות ולדקות המדוייקות המתייחסות להתרחשות האירועים שאירעו במהלך הלידה. הנני סבורה כי נסיון זה היה מיותר ובלתי ראוי. ויובהר: אף אם בהזדמנויות כאלו ואחרות נקבה אם התובעת בשעות ודקות שאינן זהות למהלך האירועים המתועד (תיעוד חלקי מאד, כפי שהובהר) אין בכך כדי לפגום ביושרה של אם התובעת, אשר ללא ספק עושה כמיטב יכולתה כדי להיזכר באירועים הטראומתיים והקשים שחוותה, ומשכך, שינויים מינוריים בגרסתה המתייחסים לסדר האירועים, ו/או למועדם המדוייק, אין בהם כדי לפגום באמינותה.

זה המקום להבהיר, כי לאחר הלידה הוחדר ליולדת קטטר צווארי, אשר חלק ממנו נשבר ונתקע בגופה של היולדת לאחר הוצאתו, וחלק זה הוצא מאוחר יותר בניתוח שבוצע בבית החולים איכילוב. עוד עולה, כי בעבר הגישה היולדת תביעה כנגד הנתבע בגין האירוע הנדון, והנה, כאשר אושפזה פעם נוספת בבית החולים הנתבע באוגוסט ,1988 מסיבות שונות לחלוטין, “סומנה” על ידי האחיות כמתלוננת סדרתית, כפי שעולה מהרשומה הרפואית מיום 8.8.88, שם נכתב על ידי האחיות:

“האישה הזאת קיבלה בשנת 1981 פיצויים מבית החולים. היא תבעה אותם על הכנסת “הסוב קלוויה”… שנשברה בפנים ונשלחה לבית חולים להמשך טיפול. לכן יש להזהר, כי היא מתחילה שוב להתלונן על כאב פה וכאב שם.” (הדגשה שלי – ד.ג.).

דומה, כי ציטוט זה מדברי האחיות, כפי שהובא בחוות דעתו של פרופ’ בליקשטיין, ממצה יותר מכל את התייחסותו של בית החולים ליולדת, לתובעת ולנזקיהן. מרישום זה עולה, כי היולדת זכתה בתביעתה כנגד בית החולים בגין שבירת הקטטר הצווארי והותרת חלק ממנו בגופה, דבר שהצריך הוצאתו בניתוח, קרי: בית החולים התרשל כלפי היולדת גם בעניין הקטטר הצווארי, ופיצה אותה בגין כך. התרשלות זו אמורה הייתה לרבוץ על מצפונם של מטפליה, אולם באופן מעוות ומוזר, משמשת התרשלות זו של הנתבעים “כהוכחה” לאישיותה המניפולטיבית לכאורה של היולדת!!! יש להצר מאוד על הכפשתה של היולדת, ומן הראוי היה להימנע מכך, במיוחד כאשר מקור צרותיה ואסונה נעוצים ברשלנותו של בית החולים הנתבע.

במהלך חקירתה, התייחסה אם התובעת למגבלותיה של בתה – התובעת. היא אישרה שהתובעת מסוגלת לנסוע באוטובוס למקום עבודתה, ולדאוג לצרכיה במקום עבודתה (עמ’ 50 שורות 31-27) וכן תיארה: “פלונית מסוגלת לאכול, אבל היא לא מסוגלת לקחת צלחת בשתי ידיים, או להכניס למיקרוגל, שזה מצריך פעולה של להחזיק ביד אחת, וביד שניה לעשות פעולה, זה מורכב מידי בשבילה. יש לה תנועות לא רצוניות, היא יכולה להפיל את הצלחת ולשבור אותה, גם כוס קפה היא לא יכולה להרים… כאשר אני יוצאת לעבודה, אחותה נמצאת עם פלונית. פלונית הולכת למסגרת שלה. פלונית עבדה עד לפני מספר חודשים עד שסגרו את המסגרת שלה, היא עבדה במפעל לשוקולד ‘שוקו נוי’ שמעסיק אנשים עם מוגבלויות”. אם התובעת אישרה, כי התובעת מסוגלת לדאוג לצרכים הבסיסיים. “היא הולכת לבד לשירותים. היא יכולה להתקשר בטלפון בעצמה. היא גם מוזגת לעצמה והיא עושה זאת בתוך המגבלה בקושי”.

האם הבהירה, כי ניתן להשאיר את התובעת לבד בביתה לפרקי זמן קצרים, אולם ככלל היא נזקקת לעזרה רבה, עזרה הניתנת לה כיום על ידי בני משפחתה.

עוד הבהירה אם התובעת, כי כאשר טענה בתצהירה שהתובעת זקוקה לפיקוח צמוד, היא התכוונה לסיוע, וכי “בחיי היומיום שלה מאוד קשה לה”. האם סיפרה, כי לאחר פיטוריה של התובעת ממפעל השוקולד, היא נכנסה לדכאון. לאחר מכן “היא עבדה בעדן טבע מרקט למשך שבועיים, ועזבה. היא עזבה בגלל שקשה לה. הייתה בדיכאון כשהייתה בבית. היו לה כאבי גב למרות שעבדה רק שלוש שעות… כן, סידור יוגורטים במקרר לשלוש שעות ביום בלבד” (עמ’ 51). על פי התרשמותי, לא ניסתה אם התובעת להגזים בתיאור מצבה של בתה התובעת. היא סיפרה, כי בעבר היא נהגה לסרק אותה”ועכשיו היא עושה את זה. אני קצת עוזרת לה. היא פיתחה שיטה להסתרק לבד” (עמ’ 52 שורות 18-17), כמו כן הבהירה, כי בניגוד לעבר, התובעת למדה להתרחץ בכוחות עצמה, כשהיא משתמשת ביד שמאל בלבד (עמ’ 52 שורה 20), ולגבי נסיעותיה של התובעת לעבודתה באוטובוס, היא הבהירה, כי “בפעמים הראשונות, לפחות בשבוע הראשון לקחתי אותה, והראיתי לה מאיפה לעלות, ואיזה קו אוטובוס לקחת, ואיפה לרדת… אם אשים אותה באמצע העיר ואומר לה ללכת, לא תדע מה לעשות…” (עמ’ 53).

הנתבע הגיש שני דוחות חקירה. האחד נרשם על ידי רון פוגל, והשני נרשם על ידי קובי מו יוסף.

זה המקום לציין, כי מרבית תיאוריו של החוקר רון פוגל עמדו בקנה אחד עם תיאוריה של האם, ואימתו את רמת תקפודה של התובעת כפי שתוארה על ידי אמה, וממילא לא חידשו דבר בנושא תיפקודה של התובעת.

יצויין, כי החוקר רון פוגל טען בתצהירו, כי התובעת נצפתה כשהיא מפעילה את שתי ידיה, אלא שמתברר שעובדה זו איננה נכונה. החוקר נשאל על האמור בתצהירו, על פיו ראה את התובעת מפעילה את שתי ידיה, והחקירה התנהלה כדלקמן:

“ש. על סמך מה ציינת בסעיף ד’ עמ’ 4, מפעילה את שתי ידיה?

ת. אני מתייחס לעבודה שלה בתוך בית חרושת לשוקולד שבו היא עובדת, לזה התייחסתי כשכתבתי.

ש. אתה מוכן להראות לי בכל פעולות המעקב שביצעת, פעולה אחת שהתובעת ביצעה בשתי ידיה?

ת. פעולות שוטפות. כשאני כותב שהיא מבצעת פעולות תפקודיות שוטפות, כל דבר שאני רואה שהיא עושה עם הידיים. בסרט אין את מה שהיה בתוך מפעל השוקולד, שם אני מתוך התרשמות – אני הייתי בתוך מפעל השוקולד, ראיתי שהיא הפעילה את שתי ידיה.

לשאלות בית המשפט:

ש. למה לא כתבת את זה שראית אותה בתוך מפעל השוקולד, מפעילה את שתי ידיה?

ת. ההתרשמות נובעת מפעולה מסויימת שיכולתי לראות” (עמ’ 75-74).

מיותר לציין, כי אמירה זו על פיה נצפתה התובעת מפעילה את שתי ידיה, הינה אמירה סתמית, בלתי מבוססת וממילא אינה יכולה להיחשב כאמירת אמת. לא צריך”להתרשם” שמאן דהוא מפעיל את שתי ידיו. מדובר בעובדה שניתן לראותה בפועל, ומחקירתו של פוגל עולה בבירור, כי לא ראה במו עיניו את התובעת מפעילה את שתי ידיה, מה עוד שהחוקר הודה שלא ראה את התובעת מסתרקת, מתלבשת, לובשת או פושטת מעיל ושורכת שרוכים (עמ’ 75 שורות 23-22).

החוקר הנוסף – מור יוסף כתב בחקירתו, כי ראה את התובעת מחזיקה בשתי ידיה ילד קטן. אינני יודעת אם אכן ראה החוקר את התובעת אוחזת בידיה ילד קטן, אולם היות ולא נטען, כי התובעת משותקת ואיננה מפעילה כלל את ידיה, אינני מייחסת ערך כלשהו לעדות זאת, מה עוד שלא שוכנעתי שהחוקר ראה את התובעת דווקא, ולא את אחותה.

דר’ היימן בדק את תפקודה של התובעת, עובד לכתיבת חוות דעתו. בחקירתו הודה, כי פרופ’ קורצ’ין ראה ותיעד תופעות שהוא לא ראה. הוא אישר, כי התובעת הולכת בצליעה תוך צירקומדציה של רגל ימין, אולם לא היה בפיו הסבר מניח את הדעת מדוע לא ציין זאת במפורש בחוות דעתו. דר’ היימן נשאל האם הבחין שהתובעת גוררת את רגל ימין תוך כדי הליכתה, והשיב “ייתכן”, והוא הסכים, כי לתובעת דיסטוניה של יד ימין, ופעם נוספת לא היה בפיו הסבר מושכל מדוע נמנע מלציין כל זאת בחוות דעתו ובחר לומר אמירות כלליות וזניחות, אשר אינן מתארות נכונה את תפקודה הלקוי של התובעת. דר’ היימן אישר בחקירתו, כי לתובעת הפרעות בקואורדינציה וכי היא סובלת מתסמונת אקסטרה-פרידיאלית.

דר’ היימן אישר בחקירתו את קביעותיו של פרופ’ קורצ’ין, ובין היתר את העובדה שהתובעת סובלת מהמיפרזיס, שיש לה פרונציה של יד ימין וצניחה של רגל ימין, ותנועות דיסטוניות בעיקר ביד ורגל ימין (עמ’ 103-101). דר’ היימן אישר גם את דברי אם התובעת לפיהם איננה מסוגלת לרכוס חזייה, וכאשר נשאל מדוע ציין בחוות דעתו, כי התובעת מסוגלת להתלבש לבד, ענה “אולי היא לא לובשת חזיה” (??) (עמ’ 106 שורה 3) אולם אישר, כי התובעת אינה מסוגלת לרכוס חזיה בשל נכותה (שם). מחקירתו של דר’ היימן עלה, כי במהלך בדיקתה של התובעת, הוא ביקש ממנה להעתיק מלבן אשר במרכזו קו ו- X, והיא הצליחה להעתיק את הצורה באופן חלקי בלבד (עמ’ 106 שורה 11), כמו כן אישר דר’ היימן, שהתובעת לא הצליחה להשחיל חרוז (עמ’ 106 שורות 17-15), למרות שניסתה לעשות כן דקות ארוכות, ואף גייסה לצורך כך את ידה השמאלית, והוא הודה, כי “היה לה קשה” (עמ’ 106 שורה 20).

דר’ היימן אישר בחקירתו, כי היה מצפה מילד בגיל 5-4 להצליח להעתיק את הצורה אותה התבקשה התובעת להעתיק, וכאשר נשאל מדוע רשם בחוות דעתו “העתקת צורה מורכבת: תקינה” ענה באופן בלתי ראוי, ובניגוד לתשובתו הקודמת “אם אני רשמתי, כנראה שהיא העתיקה בסדר בסופו של דבר” (עמ’ 106 שורה 32) (??).

דר’ היימן אישר שהתובעת לא הצליחה לספור אחורנית מהספרה 10 לספרה 1 ודילגה על מספרים. הוא שלל את טענת ב”כ התובעת, על פיה שוגה התובעת בקריאה, אם כי הסכים ש”הייתה קריאה איטית” (עמ’ 107 שורה 6), ולמרות זאת הסכים עם קביעתו של פרופ’ קורצ’ין, על פיה “כותבת בשגיאות כתיב והידע בחשבון דל”, וכן הסכים, כי הידע של התובעת בכתיבה תואם ידע של ילד בגיל 6-5 (עמ’ 107 שורות 17-16). ודוק: דר’ היימן בדק את התובעת בהיותה בת 28 שנים!

גם פרופ’ קורצ’ין נחקר בבית המשפט, והוא הרשים אותי מאוד. הוא הבהיר, כי הוא עוסק בנוירולוגייה של מבוגרים, אם כי הוא בודק ילדים רבים עם הפרעות שונות, והוא הבהיר כי הוא היועץ המדעי של עמותת טורט, שרוב הסובלים ממנה הם ילדים, וכן הבהיר כי בפרקטיקה הפרטית הוא מטפל בילדים הסובלים מכאבי ראש. בהתייחסו לת/123 מהמרכז להתפתחות הילד במרכז הרפואי “הלל יפה” בחדרה מיום 1.6.89 (בהיותה כבת 8 שנים) הבהיר פרופ’ קורצ’ין, כי בהתאם לכתוב, התבקשה התובעת לאחוז עפרון ולהעתיק צורות. מכאן הוא מסיק שלא ידעה לכתוב במועד זה, שאם לא כן, לא הייתה מתבקשת להעתיק צורות, אלא לכתוב. פרופ’ קורצ’ין הסביר בהגינות ובמקצועיות, כי “לפי המימצאים שמצאתי, כיום הנבדקת עצמאית במרבית תפקודי היומיום, היא מתקשה בפעילויות שונות, למשל דברים שדורשים הפעלה סימולטנית של שתי הידיים, מתקשה בפעולות עדינות, כפתור או שרוכים. זה גם יש אפשרות להתגבר, למשל בגדים בלי כפתורים ונעליים בלי שרוכים, היא יכולה לחיות חיים סבירים” (עמ’ 38 שורות 19-16), אולם “… למרות שיש דברים שהיא מסוגלת לעשות אותם מבחינת תפקודי ADL שהם פשוטים, לא תוכל לחיות באופן עצמאי לחלוטין, לא תוכל להתמודד עם מגבלות של הכנת מאכלים מורכבים, של ניהול חשבונות בבנק, דברים מהסוג הזה, אבל היא יכולה לעבוד…” (עמ’ 39-38).

נוכח כל האמור, הנני בדעה, כי דווקא הערכת הנכות שנעשתה על ידי דר’ וייץ המנוח, היא זו המשקפת נכונה את נכותה של התובעת בהתייחס לחולשת פלג הגוף הימני ובגין התנועות הדיסטוניות ומשכך הנני קובעת, כי נכותה הרפואית של התובעת הינה בשיעור של 72% לפי הפירוט הבא:

50% נכות לפי סע’ 29(1)(א)(II) לתקנות הביטוח הלאומי בשל חולשה בינונית בפלג גוף ימני.

30% נכות לפי סעיף 29(8)(I) לתקנות הביטוח הלאומי, בשל תנועות דיסטוניות קלות בגפה ימנית עליונה.

באשר לפיגור ממנו סובלת התובעת – הנני סבורה, כי חוות הדעת של פרופ’ וייץ המנוח ושל דר’ היימן, אינן עושות צדק עם התובעת. במה דברים אמורים? דר’ היימן לא מצא לנכון להעניק לתובעת נכות עקב הפיגור בו היא לוקה, למרות שהן מחוות דעתו והן מחקירתו עולה במפורש, כי התובעת סובלת מפיגור.

פרופ’ וייץ המנוח קבע, כי התובעת סובלת מפיגור גבולי, והעריך את נכותה בשיעור של 20%.

מקריאת תקנות המוסד לביטוח לאומי עולה, כי רמת הפיגור נקבעת בהתאם לרמת המשכל של הנבדק, אלא מאי? לא ראיתי, כי איש מהמומחים ערך לתובעת מבדקי רמת משכל, ומשכך, לא ברור כיצד הסיקו את נכותה. לעומת זאת, מתיאורי תפקודה הלקוי מאד של התובעת, כפי שעלה מחקירתו של דר’ היימן ומתיאוריה של אם התובעת עולה בבירור, כי אין מדובר בפיגור שכלי גבולי, וכי מדובר לפחות בפיגור קל, אם לא למעלה מכך.

נוכח האמור הנני קובעת, כי נכותה של התובעת בגין הפיגור בו היא לוקה הינה בשיעור של 40% בהתאם לתקנה 91(2) לתקנות הביטוח הלאומי, ומשכך סך כל נכותה הרפואיתהמשוקללת הינה בשיעור של 79%.

נשאלת השאלה, מהי נכותה התפקודית של התובעת. התובעת עצמה לא הגישה תצהיר ואף לא העידה בבית המשפט. עובדה זו תמוהה משהו, שכן מתיאורי המומחים שבדקו אותה עולה, כי היא מסוגלת להעיד ולתאר את מצבה, וזאת חרף הפיגור בו היא לוקה, גם אם יש להניח, כי לא הייתה עושה זאת בצורה המיטבית. הימנעות זו מהעדתה של התובעת פועלת לחובתה, שכן חזקה היא, כי אילו הייתה מעידה, הייתה עדות זו משמשת לחובתה, ויפים לכאן דברי המחבר י. קדמי בספרו ” על הראיות” חלק שלישי, עמ’ 1649:

” יש והדרך שבה מנהל בעל דין את ענינו בבית המשפט הינה בעלת

משמעות ראייתית, כאילו הייתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק

משמעות ראייתית” לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד, לאי הצגת

שאלות לעד או להימנעות מחקירה נגדית של מי שעדותו הוגשה בתעודה

בכתב שהוגשה על ידו. התנהגות כזו, בהיעדר הסבר אמין וסביר,

פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה

שאילו הובאה הראיה או הושמע העד, או הוצגו השאלות או קויימה

החקירה הנגדית-היה בכך כדי לתמוך בגירסת היריב.

הימנעות מהבאת ראיה – במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל –

מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון

ובנסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה

אותה ראיה, הייתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו ניתן למעשה משקל

ראייתי לראיה שלא הובאה”.

רמת תפקודה של התובעת הוערכה על ידי המומחים השונים, ותוארה על ידי אמה. המומחה מטעם הנתבע – דר’ היימן – העריך, כי התובעת מסוגלת לקיים רמת חיים יומיומית עצמאית במסגרת מוגנת. אמנם דר’ היימן יצא מתוך הנחה, כי התובעת נמנית בכלל נפגעים בעלי תפקוד קוגנטיבי תקין עם מגבלה פיזית קלה – אלא שאינני יכולה להסכים להגדרה זו, כפי שביארתי, שכן אין חולק, כי התפקוד הקוגנטיבי של התובעת אינו תקין, ו/או, שבעייתה היחידה היא “מגבלה פיזית קלה”. מהעדויות שהובאו בפני שוכנעתי, כי התובעת סובלת מתפקוד קוגנטיבי לקוי, ומגבלותיה הפיסיות אינן קלות. התובעת איננה מסוגלת לרכוש השכלה ו/או מקצוע, ובפועל איננה עובדת, ולא הצליחה להשתלב במקום עבודה כלשהו, למעט במסגרת של עבודה מוגנת, שאף ממנה פוטרה. התובעת איננה יוצרת קשרים חברתיים, ולמעשה היא סגורה בד’ אמותיה. אינני מתעלמת מהעובדה שהתובעת מסוגלת לדאוג לצרכיה הבסיסיים, דבר התואם את מסוגלותה להתגורר ולחיות במסגרת מוגנת, ומשכך הנני סבורה, כי קיים שוני בין רמת תפקודה היומיומי של התובעת ומסוגלותה לדאוג לצרכיה היומיומיים והבסיסיים, לבין תפקודה כ”עובדת”, ו/או מסוגלותה לעבוד ולהשתכר, שם באה נכותה הפיסית והשכלית והפיגור בו היא לוקה לידי ביטוי ממשי ביותר.

נוכח האמור הנני מעריכה, כי נכותה התפקודית של התובעת במישור חייה היומיומיים ואפשרויותיה לדאוג לצרכיה האישיים הינה בשיעור של 60%.

לעומת זאת, כפי שהבהרתי, אין כל ספק, כי התובעת איננה מסוגלת להשתלב במקום עבודה רגיל – בשל נכותה הפיסית ובשל הפיגור – אלא במקום עבודה מוגן בלבד, המיועד לאנשים בעלי מגבלות דומות, ומשכך הנני מעריכה את נכותה התפקודית במישור חיי העבודה שלה, כנכות בשיעור של 100% בניכוי הכנסתה המוכחת, המשקפת את פוטנציאל ההשתכרות שלה.

הקשר הסיבתי בין רשלנות בית החולים לבין נכותה של התובעת

13. מהרשומה הרפואית ת/22 עולה, כי התובעת נולדה ביום 22.8.81 בשעה 13:10 בלידת ואקום. היא נולדה ” באספיקציה קשה” בציון אפגר 2-0 ובוצעה לה אינטובציה. כפי שצויין, היולדת הגיעה עם ירידת מים ביום 21.8.81, ולמחרת בבוקר החלה לסבול מכאבי בטן עזים ומדימום. למרות האמור, היא הועברה לחדר לידה רק בשעה 11:00 בבוקר ואז גם חוברה למוניטור. מחקירות המומחים עולה, כי כבר בשעה 11:10 נצפו שינויים קשים בדופק העובר, והוא ירד מתחת ל- 100 (עדות פרופ’ בליקשטיין, (עמ’ 85 שורה 10), ופרופ’ בליקשטיין אישר בחקירתו, כי “היום” היה מיילד את היולדת כבר בשעה 11:15, אולם בשנת 1981 “היינו הרבה פחות זריזים בקבלת החלטות לגבי ניתוח קיסרי. היינו הרבה יותר שמרניים…” (עמ’ 85 שורה 31), אלא מאי? מדבריו של פרופ’ בליקשטיין לא עולה, כי ההתייחסות הרפואית בדבר החלטה ליילד בניתוח קיסרי שונתה. ההתייחסות היא אותה התייחסות, וההתוויות הן אותן התוויות, רק שבשנת 1981 היו הרופאים שמרניים יותר וזריזים פחות. אינני מקבלת אמירה זו. נתוניה של היולדת והעובר שבבטנה היו ללא כל ספק אינדיקציה לביצוע ניתוח קיסרי הן בשנת 1981 והן היום, ואין בדברים אלו משום הסבר או הצדקה לאי ביצוע הניתוח הקיסרי בשעה 11:15.

כפי שציינתי, מהתיעוד ומעדויות הרופאים עולה, כי כבר בעת הכנסת היולדת לחדר לידה, היא הייתה במצב בעייתי, שלא לומר – פתולוגי. היא הייתה בירידת מים וסבלה מדימום ומכאבים, ודקות ספורות לאחר שחוברה למוניטור נצפו שינויים ” קשים” בדופק העוברי – שינויים שהצביעו על כך שהעובר במצוקה.

בסופו של דבר נולדה התובעת בלידת ואקום, לאחר מספר נסיונות לא ידוע ליילדה, כשהיא באספיקציה, לבנה, אפגר 0 “ללא דופק וללא נשימה” (ת/25) למעשה ללא רוח חיים.

דר’ ממט – הרופא המיילד – אישר בחקירתו, כי התובעת נולדה ב “דרגה חמורה מאוד של תשניק” (עמ’ 71 שורה 1) וכי בוצעו בה פעולות ההחייאה על ידי רופא ילדים (שם).

דר’ היימן קבע בחוות דעתו כי “בתינוקות שנולדו במועד (כבמקרה דנן) אשר סבלו מפגיעה מספיק משמעותית במהלך הלידה כסיבה לפגיעה הנוירולוגית ארוכות הטוח, ניתן לזהות ללא יוצא מן הכלל ממצאים המבטאים ” early neonatal encephalopathy” , והוא מונה את אותם ממצאים ושולל אותם אחד לאחד, לעניות דעתי בניגוד גמור ומוחלט לתיעוד הרפואי והרשומות הרפואיות שהוצגו.

על פי דר’ היימן, הסימנים הקליניים הנצפים במקרה של תשניק הינם כדלקמן:

ציון אפגר נמוך; קושי בהתחלת או בשימור נשימה אפקטיבית; מצב הכרה ירוד; הפרעה בטונוס השרירים; היעדר החזרי יילוד; פרכוסים ב- 48 השעות הראשונות.

זה מקום להדגיש, כי בהתאם לתיעוד הרפואי שהוגש, נקבע במפורש על ידי הצוות הרפואי, כי התובעת נולדה בתשניק, תיעוד שדר’ היימן מתעלם ממנו משום מה, אולם בכך לא סגי.

אם נבחן את הפרמטרים האמורים המפורטים על ידי דר’ היימן, נמצא – בניגוד למסקנותיו של דר’ היימן – כי כולם התקיימו.

ציון אפגר נמוך- דר’ היימן מסכים, כי פרמטר זה “היה קיים במקרה זה” ודוק: על פי התיעוד הרפואי, נולדה התובעת בציון אפגר 0.

קושי בהתחלה או בשימור נשימה אפקטיבית- מהתיעוד הרפואי עולה, כי התובעת נולדה “ללא דופק וללא נשימה” (ת/25), ומשכך ברור, כי לא “התחילה” בנשימה אפקטיבית. עוד עולה מהתיאוד (ת/25) כי לאחר ” מספק דקות” של פעולות החייאה שכללו סקשן (שאיבת דם של האמא שנשאב על ידי התינוקת), טובוס, עיסוי לב, הזרקת אדרנלין לתוך הלב ומתן תרופות וחמצן ” הדופק היה בסדר גמור, הילדה ורודה, התחילה לנשום לבד בהדרגה. במחלקה היא נשמה לבד”. מהאמור עולה, כי התובעת נולדה למעשה”מתה”, ללא נשימה וללא דופק, ובעקבות פעולות החייאה אגרסיביות השתפר מצבה. מת/25 עולה, כי היא “התחילה לנשום לבד בהדרגה, במחלקה נשמה לבד”, ומרישום זה לא ברור כמה זמן לאחר הלידה החלה התובעת לשמר נשימה אפקטיבית, אולם ברור, כי בפרק זמן מסויים לא נשמה כלל, ואחר כך החלה לנשום בצורה הדרגתית בעצמה. דר’ היימן קבע בחוות דעתו, כי הנשימה העצמונית החלה לאחר מספר שעות, והנני סבורה, כי אינפורמציה זו מקיימת בהחלט את התנאי בדבר “קושי בהתחלת או בשימור נשימה אפקטיבית”. יצויין, כי בהתאם לתיעוד הרפואי, החלה התובעת לנשום בכוחות עצמה כעבור מספר שעות מרגע לידתה, ולא נזקקה עוד להנשמה, ובהתאם לבדיקה שנעשתה למחרת לידתה, ביום 23.8.81 בשעה 10:00, נשימתה הייתה סדירה (ת/91). מהאמור עולה, כי תנאי זה מתקיים.

מצב הכרה ירוד – כפי שציינתי, התובעת נולדה ללא דופק וללא נשימה. דר’ היימן קובע בחוות דעתו, כי פרמטר זה “מהווה את הביטוי החשוב ביותר לפגיעה מוחית. מצב ההכרה במקרה זה היה תקין לחלוטין…” האמנם?? והרי מדובר בילדה שנולדה ללא כל הכרה, ללא דופק, וללא נשימה והוגדרה כ “מתה”. אם כך הכיצד ניתן להתעלם ממצב זה, ולקבוע כי לכאורה מצב ההכרה היה תקין??

הפרעה בטונוס השרירים – דר’ היימן קובע בחוות דעתו כי “במקרה זה טונוס תקין…”, אלא שלא ברור על סמך מה הוא סומך את מסקנתו. אין ספק שבעת לידתה הייתה התובעת מחוסרת דופק ונשימה, וממילא ללא כל טונוס בשריריה. בתיעוד הרפואי שצורף לא מצאתי כל עדות לכך שנעשתה לתובעת בדיקה נוירולוגית עם לידתה או בימים שלאחר מכן. בתיק הרפואי מצויות רשומות רפואיות ת/25 – ת/30 הסוקרות את מצבה של התובעת במחלקה. תיעוד זה מולא כנראה על ידי אחות, ומכל מקום, לא נושא חתימה של רופא.

מרשומה רפואית נוספת (ת/91) עולה, כי למחרת הלידה נעשתה לתובעת “בדיקה רפואית ראשונה”, אולם במהלך עדותו של דר’ היימן הוברר, כי הרופא החתום על הטופס אינו נוירולוג, כי אם רופא ילדים. עוד עולה, כי בעמודת הבדיקה הנוירולוגית נרשם “נורית”, כאשר לא ברור מי היא אותה “נורית”, ובוודאי שאיננה רופא נוירולוג. מהאמור עולה, כי ספק אם בכלל בוצעה לתינוקת בדיקה נוירולוגית, ויתכן שבוצעה בדיקה על ידי אחות בשם נורית, ומכל מקום, אין ללמוד ממסמך זה שהתובעת נבדקה על ידי נוירולוג, וממילא לא ניתן לדעת מה היה טונוס השרירים שלה לאחר ביצוע ההחייאה, ובימים שלאחר לידתה. המסקנה היא, שקביעתו של דר’ היימן בפרמטר זה, אין לה על מה לסמוך.

העדר החזרי יילוד – דר’ היימן קבוע בחוות דעתו, כי החזרי היילוד היו “תקינים”, אולם פעם נוספת, לא ברור על מה נסמך דר’ היימן באומרו כך.

מחד גיסא, ברור, כי בדקות הראשונות ללידתה לא היו לתובעת כל החזרים, שכן הייתה מחוסרת חיים, ומאידך גיסא – לא בוצעה לתינוקת בדיקה נוירולוגית, שיכולה הייתה לאשר או לשלול קיומם של החזרים תקינים, ומשכך אין לדעת האם היו החזרי יילוד תקינים, אם לאו.

פרכוסים- דר’ היימן קובע בחוות דעתו, כי “פרכוסים סביב תשניק לידה מופיעים במרבית המקרים ב- 48 השעות הראשונות” והיות ולדבריו הופיעו הפרכוסים ביממה השלישית, הרי שלא ניתן לקשור את הפרכוסים לתשניק הלידה.

בחקירתו חזר דר’ היימן וטען “זו תינוקת שבגיל מספר שעות, אחרי הלידה – שאני מסכים שהיא לידה בעייתית ולא פשוטה – מתאוששת, הבדיקה שלה תקינה, אין לה פרכוסים, ובגיל 40 ומשהו שעות מופיע פרכוס מוקדי והפסקות נשימה. הפרכוסים פוסקים, וב- 27.8.81 כבר אין פרכוסים…” (עמ’ 97 שורות 31-28), אלא שמהתיעוד עולה, כי דר’ היימן טעה והטעה, שכן מהרשומה הרפואית ת/28 עולה, כי ביום 24.8.81 – קרי:

ביממה השניה לחייה, סבלה התינוקת מאפנאות (הפסקות נשימה) והתכווצויות – פרכוסים. כלומר, הפרכוסים והפסקות הנשימה החלו ביממה השניה לחיי התובעת – עובדה לה נאלץ דר’ היימן להסכים בחקירתו (עמ’ 99 שורות 16-15) ונמשכו עד יום 27.8.81, שאז נרשם בת/29 “ללא פרקוסים!! ללא אפנאות” (כך במקור – ד.ג.).

מהאמור עולה, כי גם תנאי זה מתקיים, והמסקנה – בהתאם לאמור בחוות דעתו של דר’ היימן – היא, כי התובעת סבלה מפגיעה משמעותית במהלך הלידה, ופגיעה זו היא שגרמה לנכותה ולנזקיה הנוירולוגיים, קרי: הוכח קשר סיבתי מובהק בין יילודה הרשלני של התובעת לבין נכותה ונזקיה.

במאמר מוסגר אציין, כי במהלך חקירתו הודה דר’ היימן, כי “יכול להיות שהנזק נגרם במהלך הלידה” אולם הוסיף מיד “אם כי אני באופן אישי לא חושב כך” (עמ’ 100 שורות 16-15).

14. מומחי הנתבע העלו סברות וספקולציות שונות באשר לסיבת היווצרות נזקיה של התובעת, אלא שמדובר כאמור בסברות וספקולציות אשר אינן עולות בקנה אחד עם הרשומות הרפואיות ועם ההגיון הבריא.

דר’ היימן סבור, כי נזקה של התובעת נובע מתסחיף כתוצאה מהחדרת קטטר טבורי שהיה מחוייב המציאות לנוכח מצבה הקשה של התובעת בעת לידתה, והיזקקותה לתרופות.

דר’ היימן הסביר בחוות דעתו, כי “הביטוי הקליני של תסחיף (קריש דם) הניתק מהקטטר הוא הופעה של הפסקות נשימה, פרכוסים על רקע של שבץ ( stroke ) איסכמי במוח, במקרה זה בהמיספרה השמאלית”.

דר’ היימן מזכיר את בדיקת ה- C.T. שבוצעה לתובעת ביום 20.8.81 ואשר הדגימה “אובדן חומר לבן משמאל…”, ומכאן הוא מגיע למסקנה, כי נזקה של התובעת נובע מהתסחיף שניתק מהקטטר. אלא מאי? אין בנמצא רשומה רפואית המעידה על קיומו של תסחיף אשר ניתק מהקטטר, ותיאוריית התסחיף מעולם לא הועלתה על ידי אף אחד מהרופאים הרבים שבדקו את התובעת במהלך השנים. נהפוך הוא, מהתיעוד שהוצג בפני עולה, כי כל הרופאים הינם תמימי דעים בשאלת מקור נזקיה של התובעת, וכולם, מבלי יוצא מן הכלל סברו שנזקיה של התובעת נובעים מאספיקציה קשה במהלך הלידה (עמ’ 98), ונסיונו של דר’ היימן לתלות את קולר האשם באשר למצבה של התובעת בקיומו של תסחיף, הינו בבחינת המצאת סיבה יש מאין, ואין בו כל ממש.

מעבר לצורך אציין, כי גם אם הייתי מגיעה למסקנה, שמקור הנזקים מהם סובלת התובעת הוא מהינתקות תסחיף מהקטטר הטבורי שהוחדר לה, לא ניתן להתעלם מהעובדה, שמצבה הקשה של התובעת בלידתה, מצב אשר הצריך החדרת קטטר טבורי, נובע כל כולו מניהול לידה רשלני, אשר גרם ללידתה של התובעת במצב כה קשה, כפי שתואר ברשומות הרפואיות, ואשר הצריך, בין היתר את החדרת הקטטר הטבורי. קרי: אילולא רשלנותו של הצוות הרפואי, לא הייתה התובעת נפגעת בלידתה, וממילא לא הייתה נזקקת להחדרת הקטטר הטבורי.

גם פרופ’ בליקשטיין הפליג למחוזות רחוקים בנסותו להרחיק את סיבת נזקה של התובעת מהלידה הרשלנית, והעלה לצורך כך מספר סיבות: לידה מוקדמת; לידה לאחר ירידת מים שיצרה זיהום תוך רחמי; תינוקת שנולדה כתוצאה מנישואי קרובים.

לידה מוקדמת – פרו’פ בליקשטיין מסביר בחוות דעתו, כי תינוק שנולד בשבוע ה- 35 להריון מוגדר כפג, ואחד מסיכוני הפגות הינו נזק מוחי. אלא מאי? לא הוברר מדוע סבור פרופ’ בליקשטיין, כי יש להעדיף את מועד הלידה כגורם לנזק הנוירולוגי, על פני הלידה הקשה, הטראומתית והרשלנית, אשר על פי הספרות הרפואית והנסיון הרפואי, הוא הוא הגורם לנזקה של התובעת, ואין ספק שמדובר בספקולציה שאין בה כל ממש.

זיהום – אין חולק שלא אובחן אצל היולדת זיהום לא לפני הלידה ולא לאחריה. פרופ’ בליקשטיין ממשיך ומפליג למחוזות רחוקים בהעלותו את הסברה, שיתכן שהיה “זיהום חבוי” שגרם לנזק המוחי של התובעת, אלא שכאמור מדובר בסברה חסרת כל בסיס עובדתי, ו/או רפואי, בבחינת “המצאת” זיהום יש מאין.

נישואי קרובים- לדברי פרופ’ בליקשטיין, הורי התובעת הם בני דודים, וזהו המקור לפגם המוחי של התובעת. למותר לציין, כי סברה זו עומדת בניגוד לסברתו של המומחה האחר מטעם הנתבע – דר’ היימן – אשר העלה אפשרות של התרחשות אוטם, וזאת על סמך בדיקת C.T. משנת 1981…

לאם התובעת 5 ילדים, כאשר כל אחיה ואחיותיה של התובעת בריאים, ולכן, גם סברה זו הינה בגדר ספקולציה רחוקה וסתמית, ובכלל – ריבוי הסברות שהועלו על ידי מומחי הנתבע, אך מדגישים את אפסותן של אותן סברות, שאינן אלא נסיון כושל לנסות ולהוכיח, כי נזקה של התובעת אינו כתוצאה מרשלנות הנתבע, ולא היא כאמור.

לסיכום פרק זה, הנני קובעת כי נכותה של התובעת הינה תוצאה ישירה של ניהול הלידה הכושל שנעשה על ידי בית החולים הנתבע, קרי: קיים קשר סיבתי חד וברור בין רשלנותו של הנתבע לבין נזקיה ואסונה של התובעת.

הנזק

15. התובעת תובעת פיצוי בגין הפסדי שכר לרבות הפסדי פנסיה; הפסדי שכר לאם התובעת; עזרת בני משפחה וצד ג’ לעבר ולעתיד; הוצאות רפואיות ופרא-רפואיות לעבר ולעתיד; הוצאות שיקומיות וסיעודיות לעבר ולעתיד; הוצאות נסיעות וניידות לעבר ולעתיד; כאב וסבל ואובדן הנאות חיים; התאמת דיור; טיפול נפשי; ייעוץ מיני; דמי הבראה; דמי חופשה; שכ”ט מומחים.

15.1 הפסדי שכר – המומחים אינם חלוקים בדעתם בדבר יכולתה של התובעת

לעבוד ולהשתכר במומה, במסגרת עבודה מוגנת, כפי שעשתה בעבר. התובעת לא הביאה ראיות באשר לגובה ההשתכרות במסגרת מוגנת, ומשכך אחשב את השתכרותה לפי השתכרותה בפועל במועדים בהם עבדה, על פי הראיות שהוצגו.

מהראיות עולה, כי התובעת השתכרה סך של 1,490 ש”ח לחודש, ובשערוך להיום, סך של1868 ש”ח.

משכך, יש לחשב את הפסדי ההשתכרות לעבר ולעתיד כדלקמן:

מגיל 18 ועד גיל 20 – תקופת השירות הצבאי, זכאית התובעת לפיצוי בשיעור של

70% מהשכר הממוצע במשק בסך של 5,838 ש”ח, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה, סך של10,621 ש”ח. (ע”א 357/82 יהודה נעים נ’ משה ברדה, פ”ד לו (3) 762).

מגיל 20 עד גיל 25 – זכאית התובעת לפיצוי בשווי שכר המינימום בסך של 3,850.18 ש”ח, בהפחתת השתכרותה המוכחת בסך של 1868 ש”ח, שכן שנים אלו הן שנים בהן מקובל ללמוד מקצוע, אם במוסד אקדמי , או בכל מוסד אחר, ומשכך הסטודנט חסר ההכשרה אינו פנוי פיסית ואינו מוכשר בשלב זה לעבודה בכלל, ו/או לעבודה בעלת פוטנציאל השתכרות גבוה בפרט.

משכך יחושב ההפסד לתקופה זו כדלקמן: 3,850.18-1868=1,982.18 ש”ח x 60חודשים = 118,930 ש”ח, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה, סך של 172,259 ש”ח.

מגיל 25 ועד גיל 30 – מקובל להתמחות במקצוע הנרכש, והנני מעריכה את הכנסתו של אדם בתקופה זו כעומד על המיצוע שבין שכר מינימום לשכר ממוצע במשק, קרי: 6,095.18 ש”ח, ובהפחתת השתכרותה המוכחת של התובעת בסך של 1,868 ש”ח, יש לחשב את הנזק על פי הפסד חודשי בסך של 4,227.18 ש”ח.

משכך יחושב ההפסד לתקופה זו כדלקמן: 4,227.18 x 60 חודשים = 253,631ש”ח (במעוגל), ובצירוף ריבית מאמצע התקופה, סך של 272,813 ש”ח.

מגיל 30 עד גיל 67 – זכאית התובעת לפיצוי בשווי השכר הממוצע במשק פחות השתכרותה המוכחת, סך של 6472 ש”ח X 269.9566 (מקדם היוון ל- 37.5 שנים) = 1,747,591 ש”ח.

משכך, סך כל הפסדי שכרה של התובעת לעבר ולעתיד הינם בסך של 2,203,284ש”ח.

15.2 הפסדי פנסיה – כיום על פי תיקון חקיקה, זכאי כל עובד לפנסיה, אלא שהתובעת

לא צרפה חוות דעת אקטוארית לצורך חישוב הפנסיה מתום עבודתה ועד תום תוחלת חייה, והחישוב שערכה בסיכומיה הינו חישוב סתמי ובלתי מבוסס.

נוכח האמור, הנני מעריכה את הפסדיה של התובעת בגין הפסד פנסיה על דרך האומדנה, בסך של 60,000 ש”ח לתאריך היום .

15.3 הפסדי שכר לאם התובעת – יובהר, כי אם התובעת אינה בעלת דין בתביעה אשר

בפני, וממילא, אף לו הייתה – תביעתה התיישנה.

15.4 עזרת בני משפחה וצדדי ג’ – ב”כ התובעת טוען בסיכומיו, כי התובעת נזקקה

לעזרת בני משפחתה וצדדי ג’ מאז לידתה, בשל היותה “חסרת ישע” . התובעת לא המציאה קבלות המעידות על קבלת עזרת צד ג’ בשכר, והיא אף לא הוכיחה קבלת עזרת צד ג’ בשכר.

באשר לעזרת בני המשפחה – אין כל ספק שהמשפחה נרתמה לסייע לתובעת וממשיכה בכך עד עצם היום הזה. הדבר עולה מעדותה של אם התובעת אשר תיארה את קשייה היומיומיים של התובעת, והעזרה הרבה הניתנת לה, הן על ידי אמה והן על ידי אחיותיה.

מהתיעוד הרפואי ומעדות אם התובעת עולה, כי תפקודה היומיומי של התובעת היה מאז ומתמיד סביר במגבלות נכויותיה, מן הסתם במידה רבה תודות לטיפול המסור של אמה ואחיותיה, אולם אין להסיק מכך, שהתובעת לא נזקקה לעזרה רבה. נהפוך הוא, דווקא הודות לעזרה הרבה שקיבלה, תפקודה סביר כיום, ואין ספק שיש לפסוק פיצוי בגין עזרה זו.

התובעת לא הביאה עדים להוכחת היקף העזרה שניתנה לה, ומעדות האם עולה, כי כיום זקוקה התובעת בעיקר “לסיוע” (עמ’ 51 שורות 21-20) במטלות היומיומיות. נוכח האמור, ועל דרך האומדנה הנני פוסקת פיצוי בסך של 600,000 ש”ח לעבר ולעתיד בדין ראש נזק זה.

במאמר מוסגר אציין, כי מטבע הדברים, ככל שהתובעת תתבגר ותזדקן, היא תזדקק מן הסתם לעזרה מוגברת עקב מצבה, דבר שנלקח בחשבון במסגרת קביעת הפיצוי בגין עזרת בני משפחה וצדדי ג’ לעבר ולעתיד.

15.5 הוצאות רפואיות ופרא-רפואיות ושיקומיות – התובעת לא צרפה קבלות כלשהן

המעידות על תשלום בעבור הוצאות רפואיות ופרא-רפואיות נדרשות בעבר או בעתיד, מה עוד, שהתובעת זכאית לקבלת הטיפולים מאת קופת החולים שבה היא חברה. התובעת גם לא צרפה חוות דעת רפואית הקובעת צורך בקבלת טיפולים כלשהם בעתיד. אלא מאי? היות וחברי קופת חולים נושאים בתשלומים כהשתתפות עצמית, והיות והתובעת קיבלה טיפולים שונים כפי שניתן ללמוד מהתיעוד הרפואי שצורף, ויתכן שעם התבגרותה והזדקנותה תיזקק לטיפולים נוספים, הנני מעריכה סכום זה בסך של 10,000 ש”ח לתאריך היום.

באשר לסכום הנתבע בגין “הוצאות שיקומיות וסיעודיות לעבר”, מדובר בתביעה שהוגשה על דרך הסתם, ללא מתן הסברים וממילא ללא מסמכים לאימותה, ומשכך היא נדחית.

15.6 הוצאות נסיעה וניידות – מהתיעוד הרפואי עולה, כי בעבר הוסעה התובעת

לבדיקות ולטיפולים, אם כי לא צורפו קבלות, והסכומים הנתבעים הם על דרך ההערכה על פי עדות האם (עמ’ 52). נוכח האמור, ובהתחשב בהיקף הבדיקות והטיפולים, כפי שעולה מהתיעוד הרפואי שצורף, זכאית התובעת לפיצוי בגין נסיעות מוגברות בסך 20,000 ש”ח לתאריך היום.

באשר לעתיד – ב”כ התובע מפנה בסיכומיו לעובדת צליעתה של התובעת ולגרירת רגלה הימנית, דבר שיחייב הוצאות נסיעה מוגברות. אלא מאי? הוכח, כי התובעת מסוגלת לנסוע בתחבורה הציבורית, ומשכך, הנני בספק אם יש מקום לפצותה בגין נסיעות מוגברות כיום בשל נכותה. מאידך גיסא, אין ספק, כי עם התבגרותה והזדקנותה של התובעת היא תיזקק לנסיעות מוגברות בשל מצבה הפיסי ומשכך הנני מוצאת לנכון לפצותה על דרך האומדנה בסך של 50,000 ש”ח לתאריך היום.

15.7 כאב וסבל ואובדן הנאות חיים – אין חולק בדבר קיומו של כאב וסבל קשה

וחמור, שהינו מנת חלקה של התובעת יום יום, רגע רגע. ודוק: התובעת פגועה ומוגבלת באופן פיזי, ולוקה בפיגור קל. פיגור זה אינו מונע מהתובעת להבין את שונותה ואת הפגיעה האיומה באיכות חייה, פגיעה שנגרמה כתוצאה מרשלנותו הקשה של בית החולים הנתבע. אם התובעת תיארה את תפקודה הלקוי של התובעת (עמ’ 52-51) ואת מאמציה של התובעת ללמוד מיומנויות תפקודיות בסיסיות. אין לקפח את התובעת בשל הצלחתם החלקית מאוד של מאמצים אלה. נהפוך הוא יש לזקוף זאת לזכותה, ואין לקפחה. מעדות האם עולה, כי התובעת מודעת כנראה לנכויותיה ולשונותה, דבר המגביר את סבלה וכאביה, פוגע קשות בהנאות חייה וגורם לה לדכאון. האם תיארה בעדותה, כי התובעת מתקשה “להיות לבד” וכי “היא נכנסת מזה לדכאון” (עמ’ 52 שורה 3), ואחרי פיטוריה ממפעל השוקולד “היא נכנסה לדכאון… הייתה בדכאון כשהייתה בבית” (עמ’ 51 שורות 30-28).

נוכח האמור, הנני סבורה, כי התובעת זכאית לפיצוי בסך 1,300,000 ש”ח עקב הכאב והסבל והפגיעה הקשה באיכות חייה וביכולת הנאתה מחייה.

15.8 התאמת דיור – התובעת לא המציאה חוות דעת המפרטת, כי התובעת זקוקה

להתאמת דיור, וממילא לא הוכיחה בראיות, כי היא זקוקה להתאמת דיור. אין ספק, כי התובעת נכה פיסית, אולם נכותה אינה מצריכה סידורים מיוחדים בדירה, ו/או התאמת דיור, ומשכך הנני דוחה את המבוקש במסגרת ראש נזק זה.

15.9 טיפול נפשי לייעוץ מיני – התובעת לא המציאה חוות דעת לפיה היא זקוקה

לטיפול נפשי ו/או ייעוץ מיני, והתביעה בראש נזק זה הינה סתמית ובלתי מבוססת. במאמר מוסגר יוצהר, כי ככל שהתובעת זקוקה לטיפול נפשי ו/או ייעוץ מיני, היא רשאית לקבל זאת מקופת החולים בה היא חברה ומכל מקום, עתירה זו נדחית.

15.10 דמי הבראה ודמי חופשה – התובעת לא המציאה חוות דעת אקטוארית להוכחת

הסכומים הנתבעים, ומשכך אין מנוס מדחיית תביעתה בהתייחס לראשי נזק אלו.

ניכויים

16. התובעת לא הגישה חוות דעת אקטוארית באשר לסכומים שיש לנכותם, ובסיכומיה מנתה סכומים שונים ששולמו במסגרת קצבאות המל”ל, וזאת ללא המצאת אישור המל”ל באשר לתשלומים אלו.

הנתבע הגיש ביום 3.11.09 חוות דעת אקטוארית מטעם שי ספיר, וביום 14.7.10 הגיש בקשה להתיר המצאת “חוות דעת אקטוארית מעודכנת”.

ב”כ התובעת התנגד למבוקש במסגרת תגובתו מיום 29.7.10, אולם משום מה לא ניתנה עד עצם היום הזה החלטה בעניין, והנני מתנצלת בפני הצדדים.

מכל מקום, הבקשה להתיר הגשת חוות דעת מעודכנת הוגשה לאחר תום שמיעת הראיות, ששמיעתן הסתיימה ביום 31.5.10.

אין ספק שיש להתיר הבאת חוות דעת “מעודכנת”, אולם אין להתיר בשום פנים ואופן הוספת הערכות כספיות נוספות, שזכרן לא בא בחוות הדעת המקורית, בבחינת מקצה שיפורים של חוות הדעת המקורית. במה דברים אמורים? חוות דעתו המקורית של שי ספיר עסקה בחישוב קצבת נכות כללית בלבד, והנה, בחוות הדעת שמבוקש להגישה, מתייחס שי ספיר גם לחישוב קיצבת ילד נכה, קיצבת ניידות וקיצבה לשירותים מיוחדים.

העיסוק בקצבאות אלו אינו מהווה כמובן “עדכון” חוות הדעת המקורית, אלא תוספת הכוללת סכומים נוספים שיש לנכותם לכאורה, וזאת, כאמור, מתבקש בית המפשט לעשות לאחר תום שמיעת הראיות, ובלא שתינתן לתובעת אפשרות לחקור את המומחה, ו/או להתייחס לתוספות בחוות דעת מטעמו, ולמעשה מדובר בהרחבת חזית אסורה.

נוכח האמור הנני מתירה הגשת חוות הדעת העדכנית בכל הנוגע לקצבת נכות כללית בלבד, ודוחה את הגשתה בכל הנוגע לקצבאות האחרות שחישובן כלול בה.

לא זו אף זו, חוות הדעת המקורית חישבה את הקצבאות להן זכאית התובעת על סמך הנחה שתוחלת חייה תקוצר עקב נכויותיה. במהלך שמיעת הראיות הוברר, כי אין פגיעה בתוחלת חיי התובעת, ומשכך, העדכון המתייחס לחישוב הקצבאות ללא קיצור בתוחלת חיי התובעת הינו עדכון מתבקש.

בהתאם לחוות דעתו המעודכנת של שי ספיר, שווי גמלת הנכות שקיבלה ואשר עתידה התובעת לקבל עד תום תוחלת חייה הינו בסך של 879,950 ש”ח, נכון ליום 30.6.10, בצירוף פיצויי הלנה וקצבאות ששולמה באיחור, בסך של 4,502 ש”ח ובצירוף ריבית, בסך הכל, סך של 933,819 ש”ח ובשערוך להיום סך של 957,005 ש”ח.

17. נוכח האמור יש להפחית מסך כל הפיצוי בסך של 4,243,284 ש”ח את שווי הניכויים בסך של 957,005 ש”ח, ומשכך ניתן בזאת פסק דין על סך 3,286,279 ש”ח בצירוף מע”מ כחוק, בצירוף שכ”ט עו”ד בשיעור 20% בתוספת מע”מ כחוק, בצירוף שכ”ט מומחים (על פי קבלות) ובצירוף הוצאות אגרה.

ניתן היום, יט אדר א תשע”א, 23 פברואר 2011, בהעדר הצדדים.

אי מסירת מידע רפואי שלם- אי הפניה לייעוץ גנטי.- רשלנות רפואית

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע”א 9936/07

ע”א 10611/07

בפני: כבוד המשנה לנשיאה א’ ריבלין

כבוד השופטת ע’ ארבל

כבוד השופט נ’ הנדל

המערערים בע”א 9936/07

והמשיבים בע”א 10611/07: 1. מאיה בן דוד

2. צביה בן דוד

3. דני בן דוד

נ ג ד

המשיבים בע”א 9936/07 והמערערים בע”א 10611/07: 1. ד”ר אייל ענטבי

2. קופת חולים מאוחדת

ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 15.11.2007 בתיק א 7183/05 [פורסם בנבו] שניתן על ידי כבוד השופטת ג’ כנפי שטייניץ

 

פסק-דין

השופט נ’ הנדל:

1. מונחים בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת”א 7183/05 [פורסם בנבו] (השופטת ג’ כנפי-שטייניץ), אשר חייב את ד”ר ענטבי וקופת חולים מאוחדת – הם המשיבים בע”א 9936/07 (הם המערערים בע”א 10611/07; [פורסם בנבו] להלן ‘המשיבים’) – בפיצוי המערערים בע”א 9936/07 (הם המשיבים בע”א 10611/07; להלן ‘המערערים’) בשיעור 20% מנזקיהם. עסקינן בתביעה שעניינה הולדתה בעוולה של מערערת 1 בע”א 9936/07 (להלן ‘המערערת’), אשר נולדה כשהיא סובלת מתסמונת דאון. מערערים 2 ו-3 הם הוריה של המערערת. המערערים משיגים על גובה הנזק שנקבע וטוענים שיש לקבל באופן מלא את תביעתם בגין רשלנות רפואית. הערעור שכנגד נסב על עצם קביעתה של רשלנות מצד המשיבים ולחילופין נגד שיעור הנזק הגבוה לטעמם שנפסק.

המסכת העובדתית הצריכה לעניין

2. מממצאי בית המשפט המחוזי עולה כי מערערת 2 בע”א 9936/07 (להלן ‘האם’) ילדה את המערערת בהריונה החמישי. בעטיים של קשיי פריון, הושג ההריון – בדומה לקודמיו – באמצעות מיקרומניפולציה מסוג ICSI (הפריה המתבצעת דרך הזרקת זרעון בודד לתוך הביצית). בהריון מושא הערעורים שבפנינו נקלטו אצל האם שלושה עוברים. בשל הסיכונים הכרוכים בהריון מרובה עוברים, לרבות סיכויי הפלה ולידה מוקדמת, הומלץ לבצע דילול עוברים – פעולה אותה סירבה האם לעבור (וראו כרטיס מעקב ההריון מיום 22.3.2004). משכך, הושמה האם במעקב הריון תחת פיקוחו של ד”ר ענטבי (הוא משיב 1 בע”א 9936/07 ומערער 1 בע”א 10611/07). האם הופנתה לבדיקת שקיפות עורפית, אשר תוצאותיה נמצאו תקינות ביחס לשלושת העוברים. מאוחר יותר נשלחה האם לביצוע סקירת מערכות מורחבת לשלילת מומים, שנערכה ביום 10.6.2004. מממצאי הבדיקה עולה כי באשר לעובר שכונה ‘עובר A’ נרשמה בדו”ח הסריקה העל-קולית הערה, לפיה “חדר שמאלי של הלב נקודה היפראקוגנית 1 מ”מ – מופנת לרופא מטפל לשקול יעוץ גנטי ואקו-לב עובר” (ראו מוצג ו’ מטעם המערערים). האם, אשר נתקפה דאגה רבה לנוכח ההערה האמורה, מסרה לד”ר ענטבי את תוצאות הבדיקה ביום 17.6.2004 והלה הרגיעה וביטל את ההערה כ”חסרת חשיבות” (עמוד 2 לפסק הדין). באותו מפגש כתב ד”ר ענטבי בגיליון הרפואי הממוחשב של האם כי היא “מרגישה טוב. תנועות+ על קול תקין. אורך צואר 41 מ”מ” ובמקום המיועד לרישום תוצאות בדיקות העל-קול נרשם – “10.6 אורך צואר 41 מ”מ”. ביום 30.8.2004 ילדה האם את שלושת ילדיה בניתוח קיסרי: בן ובת בריאים והמערערת, שאובחנה כאמור כסובלת מתסמונת דאון.

לבית המשפט המחוזי הוגשה תביעה בגין הולדתה בעוולה של המערערת. לאחר שבחן את חוות דעת המומחים מטעם הצדדים ויתר הראיות שהוגשו, זיהה בית משפט קמא את המערערת כעובר A, אצלו נצפתה כאמור הנקודה ההיפראקוגנית בלב. באשר לתוכן המפגש של האם ובעלה עם ד”ר ענטבי (להלן ‘הרופא המטפל’), נקבע כי לא הוכח שהרופא המטפל הסביר להורים את משמעות הממצא האולטראסוני ואת קיומו של קשר אפשרי בין הממצא האמור לבין סיכון מוגבר לתסמונת דאון. עוד נקבע כי לא הוכח שהרופא המטפל פירט וביאר להורים את אפשרויות הבירור הפתוחות בפניהם ושאף לא מסר להם הפניות לייעוץ גנטי או לבדיקת אקו לב עובר. בכך, על פי הנפסק, התרשל הרופא המטפל באי מסירת מידע רפואי מלא לידי מערערים 2 ו-3. בית המשפט המחוזי הניח כי ככל שהיה ניתן להורים המידע הרפואי המלא, היו הם נכונים לפנות לייעוץ גנטי שאינו פולשני ואין עמו כל חשש לנזק. אומנם, הובהר, לא הייתה קיימת הצדקה רפואית לביצוע דיקור מי שפיר בגין תוצאות הסריקה ויש להניח כי לו היו ההורים פונים לייעוץ גנטי הייתה זו גם המלצתו. ברם, בשל התרשלות המשיבים לא ניתן לשחזר את עמדת המערערים לו היה נמסר להם כל המידע הרלוונטי. משכך “ועל מנת לעשות צדק עם התובעים שמעולם לא ניתנה להם זכות הבחירה האמיתית בשאלה כה קרדינלית לגורלם ולגורל משפחתם” – הוחלט להעניק למערערים פיצוי חלקי על פי מבחן הערכת הסיכויים ועל דרך האומדנא (ראו עמוד 29 לפסק הדין). בפיצוי חלקי זה, הודגש, יש ליתן ביטוי גם לפגיעה בזכויות ההורים לאוטונומיה ולקבלת החלטות עצמאיות ומושכלות ביחס לטיפול במערערת. בית המשפט המחוזי העריך כי הסיכוי שההורים היו בוחרים לבצע דיקור מי שפיר, לו ניתן להם המידע הרפואי המלא, מגיע כדי 20%. בנוסף, נקבע כי לו היה מבוצע הדיקור, הייתה תסמונת הדאון של המערערת מתגלה ואז היו ההורים בוחרים להפיל את העובר הסובל מהתסמונת. בית המשפט המחוזי ראה במשיבה 2, היא קופת חולים מאוחדת, אחראית באחריות שילוחית למעשיו של הרופא המטפל. להשלמת התמונה יצוין כי ניתן היה לבצע הפלה של עובר אחד ספציפי מבין שלושת העוברים שנקלטו ברחמה של האם. בשולי העיסוק בשאלת האחריות, הביע בית משפט קמא דעתו כי תסמונת דאון נכללת בגדר המקרים הקשים המקימים עילת תביעה גם למערערת ולא רק להוריה.

3. לטענת המערערים, שגה בית המשפט המחוזי משקבע פיצויים בסך 20% בלבד מגובה הנזק. לשיטתם, היה עליו לקבל את תביעתם ולפצותם באופן מלא בגין הנזק הואיל ונקבע שהמשיבים הפרו חובתם להפנות את המערערים לייעוץ גנטי וקרדיולוגי וכן שבדיקור מי שפיר הייתה תסמונת הדאון של המערערת מתגלה בוודאות. לפי קו טיעון זה, אין לבחון כלל את השאלה האם הייתה האם מוכנה לבצע דיקור מי שפיר, חרף הסיכונים לעובר ולהריון הגלומים בו. בכל מקרה, לגישתם, לא ניתן להעריך בדיעבד את מחשבותיה של האם בשל רשלנותם של המשיבים, אשר ככאלה מוטל על שכמם נטל ההוכחה גם לעניין הקשר הסיבתי. עוד נטען כי הפרת החובה מצד הרופא המטפל הסבה להם נזק ראייתי מהותי. הודגש בפנינו כי המערערים היו מסיימים את ההריון לאלתר לו היו יודעים שצפוי להיוולד להם ילד הלוקה בתסמונת דאון. לתפישתם, אין עסקינן בתיק המעלה שאלות מתחום ההסכמה מדעת, אלא בתיק נזיקי בו רשלנות הרופא מוצאת ביטויה באי הפנייה לעריכת הבדיקה המתאימה או באי מסירת מידע. משכך, הם סבורים שיש להניח את המערכת העובדתית והמשפטית המקסימאלית לטובתם – דהיינו, שהייעוץ הגנטי היה מפנה לדיקור מי שפיר, תוצאות הבדיקה היו מאתרות את התסמונת וההורים היו מסכימים להביא להפסקת ההריון עם המערערת. הם מצביעים על גורמי סיכון שצריכים היו לאותת לרופא המטפל על הצורך בהפניה לדיקור מי שפיר, בלא כל קשר לייעוץ גנטי או קרדיולוגי. בדיון בפנינו נטען כי בהתחשב בגילה של האם, שיטת ההפריה בה נעשה שימוש, העובדה שעסקינן בהריון מרובה עוברים וכן בהינתן הנקודה ההיפראקוגנית – נדרש ביצועו של דיקור מי שפיר. בנוסף, נטען כי יש להשית פיצויים עונשיים על הרופא המטפל והוצגו השגות שונות על ראשי הנזק שפסק בית המשפט המחוזי.

מהעבר האחר, סבורים המשיבים כי קיימת “בעיית זיהוי”. קרי, עובר A, בו נצפתה הנקודה ההיפראקוגנית, אינו המערערת, הסובלת מתסמונת דאון. זאת, בשל מיקום העוברים ברחם האם במהלך ההריון. קבלת עמדתם זו משמעה התייתרות התביעה בהיעדר כל קשר סיבתי, הואיל והמערערת אינה עובר A, אלא אחת מהעוברים האחרים. לחלופין, אף אם תזוהה המערערת כעובר A, נטען כי חלוף הזמן וצערם של ההורים הובילם לשכוח או להדחיק את שנמסר להם בזמן אמת על ידי הרופא. האם בחרה לשמור על ההריון בכל דרך ולהמעיט בפרוצדורות חודרניות ככל האפשר – ולראיה סירובה לדלל עוברים חרף הסיכונים הכרוכים בהמשך ההריון כפי שהוא. לפי קו טיעון זה, קיבלה האם את עצתו של הרופא המטפל ובחרה שלא לפנות לייעוץ גנטי, “תוך שהיא יודעת אודות המשמעות של הממצא האקוגני שנמצא אצל אחד העוברים ובשים לב להשפעה הנמוכה שיש לממצא זה על הסיכון לתסמונת דאון לאור סיכון הרקע שלה, וזאת כפי שנמסר לה מפיו של פרופ’ ענטבי” (ראו פסקה 41 לסיכומי המשיבים). לגרסת המשיבים, חילופי הדברים במפגש בין הרופא המטפל לבין ההורים אינם בבחינת הנתונים הנדרשים לשקף את מצב המטופל והטיפול בזמן אמת וככאלה אין חובה לתעדם ברישום. המשיבים משיגים על קביעת בית המשפט המחוזי, לפיה התרשל הרופא המטפל בגין אי מסירת מידע רפואי מלא להורים. לגישתם, עומדת קביעה זו בסתירה לשאר הקביעות העובדתיות, לפיהן הממצא האולטרסוני כשלעצמו אינו מחייב בירור נוסף. עוד חולקים המשיבים על ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי, לפיהם לא קיבלה האם לרשותה את הרישום הממוחשב של תוצאות סקירת המערכות בתום הבדיקה, הכוללים גם את ההערה הבאה: “הוסבר לגברת שלצערנו בדיקת על-קול אינה יכולה להחליף את בדיקת מי השפיר” (וראו מסמך 348 ברשומה הרפואית ת/1). הודגש כי עסקינן במשפט מכוון, שנכתב לאחר שהוסברו לאם משמעות הממצאים וכן האפשרות לבצע בדיקת מי שפיר. בכך – גם אם נמסר המידע לאם על ידי גורם שאינו הרופא המטפל – יש לנתק את הקשר הסיבתי. עוד נטען כי לשם דחיית התביעה די בקביעת בית משפט קמא לפיה קיים למעשה סיכוי של 80% שגם לו היה נפרש בפני האם מלוא המידע הדרוש לה לשם קבלת ההחלטה האם לבצע דיקור מי שפיר, הייתה היא מחליטה שלא לבצע את הדיקור. זאת, בשל אי הרמת נטל ההוכחה הנדרש הן בשאלת ההתרשלות והן בשאלת הקשר הסיבתי. רוצה לומר, טעה בית המשפט המחוזי בקבעו את קיומו של סיכוי העומד על 20% שההורים היו בוחרים לבצע את הדיקור, משום שהכלל החל הוא של מאזן הסתברויות – דהיינו, מעל 50%. במסגרת הערעור שכנגד קובלים המשיבים גם על קביעות בשאלת שיעור הפיצויים שנפסק למערערים. בקליפת האגוז, טוענים המשיבים כי לא ניתן לקבל פיצוי מחד גיסא בגין הולדה בעוולה ומאידך גיסא בגין קיצור תוחלת החיים. כן עולות שאלות באשר לזכאותו של אדם המגיש תביעה שעילתה הולדה בעוולה בגין אובדן ההכנסה בשנים האבודות.

דיון

4. הכמיהה לפרי בטן – שורשיה בשחר האנושות. בימות אבותינו שטחו העקרות תחינתן לפריון בפני בשר ודם (וראו תביעת רחל אמנו מיעקב אבינו בבראשית ל’, א’ – “הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי”) ובורא עולם (ראו למשל נדר חנה, אמו של שמואל הנביא, בשמואל א, פרק א’, פסוקים י-י”א: “והיא מרת נפש ותתפלל על ה’ ובכה תבכה. ותדור נדר ותאמר ה’ צבאות אם ראה תראה בעני אמתך וזכרתני ולא תשכח את אמתך ונתתה לאמתך זרע אנשים ונתתיו לה’ כל ימיו חייו..”). כיום, התווספה כתובת חדשה לפניות – הטכנולוגיה, המאפשרת פעולות הפריה מלאכותית חדשניות. כל הריון יקר הוא מבחינה אנושית. יקר הוא להורה ויקר הוא לחברה. במקרנו, מצא מחירו הגבוה של ההריון מושא הערעורים את ביטויו בשני מובנים: האחד הוא אי עריכתן של בדיקות ופרוצדורות העלולות לסכן את שלום העוברים. כך, סירבה האם לביצועה של פעולת “דילול עוברים”. השני הוא שיש לערוך את כל הבדיקות הנדרשות לשם שמירה על בריאות העוברים. במסגרת זו, טענת המערערים היא שלו היו נחשפים באמצעות הרופא למלוא האינפורמציה הדרושה להם לצורך קבלת החלטה מושכלת – היו הם מופנים לייעוץ גנטי, מבצעים בעקבותיו דיקור מי שפיר ומפסיקים את ההריון עם המערערת כתוצאה מאיתור התסמונת. ברקע, ניצבת סוגיה נוספת בעלת קושיות ממעלה ראשונה, הנובעת משקלול הנתון בדבר איכות החיים הצפויה לעובר אם זה ייוולד, עד כדי יצירת תביעה בת פיצוי בגין הולדה בעוולה.

התיק שבפנינו מעלה שתי סוגיות מרכזיות: ראשונה היא סוגיית האחריות, המתפצלת לשתי תתי שאלות – שאלת ההתרשלות ושאלת הקשר הסיבתי. הסוגיה השנייה עניינה גובה הנזק. אדון בסוגיות לפי סדרן.

שאלת ההתרשלות – הפרת חובת הגילוי

5. עוולת הרשלנות מושתתת על שלושה אדנים: קיומה של חובת זהירות של המזיק כלפי הניזוק, הפרתה של החובה ונזק הנוצר כתוצאה מההפרה. די באדן רעוע אחד כדי למוטט את עילת התביעה בגין רשלנות. במסגרת הערעור שכנגד טוענים המשיבים שלא התרשלו בטיפולם באם וכי להורים נמסר במפגש עם הרופא המטפל מלוא המידע הדרוש להם לצורך קבלת ההחלטה אם להמשיך בהריון במתכונתו הנוכחית אם לאו. מנגד, מאמצים המערערים כאמור את קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה “ד”ר ענטבי הפר את החובה למסור לתובעים 2-3 מידע מלא ביחס לממצא האולטראסוני שנתגלה, על רקע נתוני הסיכון של התובעת, וביחס לאפשרויות הפתוחות בפניהם, אף שחלה עליו החובה לעשות כן. בכך התרשל” (ראו עמוד 22 לפסק הדין).

קביעותיו המשפטיות של בית המשפט המחוזי הן נגזרות של קביעותיו העובדתיות. כך, נשענת הקביעה בדבר התרשלותו של הרופא המטפל על ממצאי העובדה והמהימנות ביחס לתוכנו של המפגש בינו לבין הורי המערערת. כידוע, הלכה היא שאין זו דרכה של ערכאת ערעור להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה המבררת אלא במקרים חריגים בלבד. כך, למשל, מקום בו התשתית העובדתית שהונחה בפסק הדין של הערכאה דלמטה מופרכת או בלתי סבירה בעליל או שבולטת בפסק הדין מושא הערעור “טעות משפטית שורשית” (ע”א 6768/01 רגב נ’ מדינת ישראל, פ”ד נ”ט (4) 625, 631). כוחו של הכלל האמור יפה עת עסקינן בתשתית עובדתית המבוססת על חוות דעת מומחים בתחום הרפואה (וראו ע”א 2087/08 מגן נ’ שירותי בריאות כללית [פורסם בנבו] (12.8.10); ע”א 918/08 פולר נ’ בית חולים “העמק” ואח’ [פורסם בנבו] (28.03.10); ע”א 2989/95 קורנץ נ’ מרכז רפואי ספיר – בית החולים “מאיר” פ”ד נא (4) 687, 695). סבורני כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מקיף, מפורט ומנומק. הוא בחן היטב את הראיות העומדות בלב המחלוקת בין הצדדים, לרבות עריכת השוואה בין חוות דעת המומחים השונות והתייחסותן למגוון רחב של מוצגים ומקורות מקצועיים. משכך, לא מצאתי סיבה שבדין המצדיקה את התערבותנו בממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו בידי בית משפט קמא. זוהי גם תשובתי לטענת המשיבים לפיה אין לזהות את עוברA כמערערת. פסק הדין של בית המשפט המחוזי נדרש לסוגיה והתמודד עמה כדבעי על סמך מכלול הראיות שהוגשו בפניו, לרבות נתונים אובייקטיביים בהריון ובלידה. משכך, אין עילה משפטית להתערב בממצא האמור. בהינתן המסד העובדתי, כפי שזה הובנה בידי בית המשפט המחוזי, נפנה אפוא לבחינת שאלת ההתרשלות.

6. חובת התקשורת שבין רופא לבין מטופלו – בכל הקשור למצבו הרפואי של האחרון – שני צדדים לה. מצד אחד, ניצבת זכות המטופל לקבל תמונה מלאה על מצבו הרפואי, לרבות הסיכונים והסיכויים הטמונים בו וכן החלופות הרפואיות העומדות בפניו. זכות זו שזורה אף בזכותו של מטופל לאוטונומיה ולקבלת החלטות עצמאיות ומושכלות באשר לטיפול לו הוא זקוק. מהצד האחר, מוטלת חובת גילוי על הגורם המטפל כלפי מטופלו. עליו לשתף את המטופל ב”כל האינפורמציה שאדם סביר היה נדרש לה כדי לגבש החלטה אם להסכים לטיפול המוצע” (ע”א 434/94 ברמן נ’ מור- המכון למידע רפואי בע”מ, פ”ד נא(4) 205; וראו גם ע”א 6153/97 שטנדל נ’ פרופסור שדה, פ”ד נו(4) 746). אוסיף כי השיח הדינאמי האמור להתנהל בין השניים מסייע לא רק למטופל, להבין את מצבו ולהגיע להחלטות מושכלות, אלא גם למטפל, העשוי להיחשף כך למלוא הנתונים הרלוונטיים (ראו סעיף 18 לחוק זכויות החולה, התשנ”ו- 1996). במסגרת תיק זה, אין צורך לתחום במדויק את גבולות החובה למסור מידע על ידי המטפל למטופל. כפי שעולה, המקרה אינו גבולי. בית המשפט המחוזי קבע כאמור כי התרשלותו של הרופא המטפל מצאה ביטויה בהפרת חובת הגילוי כלפי הורי המערערת – הם מערערים 2 ו-3. קופת חולים מאוחדת חויבה באחריות שילוחית למעשיו של הרופא המטפל. הימנעותו של האחרון ממסירת האינפורמציה הרפואית המלאה הנדרשת לצורך קבלת החלטה מושכלת על ידי הורי המערערת תוארה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי כדלהלן (עמוד 21 לפסק הדין):

“ד”ר ענטבי, בעת קבלת תוצאות סקירתו של ד”ר תדמור, שקלל את נתוניה השונים של התובעת ומצא כי אין בממצאיה כדי להעלות את הסיכון לתסמונת דאון לרמה המחייבת ביצוע דיקור מי שפיר או אפילו הפנייה לייעוץ גנטי. ואולם, הוא לא מצא לשתף את התובעים במאזן השיקולים שערך. הוא לא פירט בפניהם מה משמעותו של הממצא שנצפה בסקירת המערכות, איזה סיכון הוא מעלה, אם בכלל, אלו אפשרויות אבחוניות נוספות עומדות בפניהם, ומה הסיכון הכרוך בכל אחת מהן. תחת לפרט בפניהם את כל הנתונים, בצירוף המלצתו המתבססת על הפרקטיקה הרפואית המקובלת, על מנת שיוכלו לקבל החלטה מושכלת, בחר ד”ר ענטבי להחליט עבורם בשאלה הרת גורל זו מבלי לשאול את פיהם.”

מפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה כי עיקר המחלוקת העובדתית בין הצדדים נסב סביב תוכן המפגש שבין הורי המערערת לבין הרופא המטפל. בית משפט קמא קבע כי לא הוכח שהלה הסביר להורים את פרטי האינפורמציה הבאים: משמעות הממצא האולטראסוני; דבר קיומו של קשר אפשרי בין הממצא האולטראסוני לבין סיכון מוגבר לתסמונת דאון; ואפשרויות הבירור הפתוחות בפניהם. אף לא הוכח כי הרופא המטפל מסר להורי המערערת הפניות לייעוץ גנטי או לבדיקת אקו לב עובר. ואכן, עיון בעדותו של הרופא המטפל מעלה כי במובן מסוים הלה הוסיף לעמוד מאחורי התנהגותו זו גם בפני בית המשפט המחוזי (ראו עמודים 305-306, 314 לפרוטוקול). בעדותו ציין הרופא המטפל כי הורי המערערת נחרתו בזיכרונו (וראו עמוד 359 לפרוטוקול: “הם היו זוג יוצא דופן, כי הם באו לכל הפגישות ביחד”) ושהוא חש כמי שמכירם היטב. היכרות זו היוותה הבסיס להנחותיו בדבר בחירותיהם של הורי המערערת והובילה אותו למסירה החלקית בלבד של האינפורמציה לידיהם. כפי שהעיד: “בני הזוג מאוד לא רצו שום התערבות. כלומר בני הזוג אמרו כמה פעמים יש לנו אמונה, כשהם לא רצו הפחתה בשלב שהיה הנושא של טיפול תרופתי הם לא רצו. כלומר הם לא רצו התערבות שיכולה בעין לסכן את העוברים. כך שזה היה ברור לי שהם לא ירצו דיקור מי שפיר. מה גם שכשהם קיבלו את הטיפול באיקסי הם קיבלו על זה הסבר” (עמודים 361-362 לפרוטוקול). בהמשך, תיאר ד”ר ענטבי כיצד הוא רואה את מהות תפקידו: “כל עבודתי זה לאסוף מידע מהבדיקות שהאישה הולכת, ולעשות את האינטגרציה ולתת לה את המסקנה שלי, ואם אני מרגיש שהיא מודאגת לחינם להרגיע אותה, זאת כל עבודתי, וכשמשהו משמעותי, לתת לו משקל וחשיבות, ולכן נתתי חשיבות לכל נושא השלישייה והלחץ דם, ולכן לא נתתי חשיבות, כי לא היה צריך לנקודה הזאת” (עמוד 369 לפרוטוקול).

אכן, במאזן הכוחות רופא-מטופל נהנה הראשון מיתרון מובהק מכוח היותו הגורם המקצועי. הידע הרפואי מצוי באמתחתו. מומחיותו הרפואית וניסיונו עשויים להקנות לו כלים לקבלת ההחלטה האם לבצע פרוצדורה רפואית או להימנע מביצועה. ברם, הגורם המקצועי מאבד את יתרונו על פני המטופל ברגע בו הועברה ההחלטה לידי האחרון. או אז, המטופל הוא המחליט בשאלת הטיפול הרפואי אותו יקבל. עליו להסכים מדעת ליישומן של החלטות הרפואיות המתקבלות בעניינו – מהטעם הפשוט שמדובר בעניינו. אומנם, ייתכן שאף בשלב זה על הרופא לפעול ולברר האם המטופל מבין את אפשרויות הבחירה המונחות בפניו ולהמשיך לייעץ לו. השיח אינו מצטמצם בנקודת זמן מדויקת שניתן להצביע עליה מראש. אל לרופא ליצור חיץ ולהותיר את החולה “מאחורי הפרגוד” עם מספר פתקי הצבעה, שההכרעה בהם מסורה לידי האחרון. ברם, בה בעת, הרופא אינו מחליט עבור מטופלו ואל לו להחליף את שיקול דעתו, אף אם הוא סבור שהוא מודע למכלול השיקולים הרפואיים והאישיים הרלוונטיים גם יחד. נפקות הדבר לענייננו היא שגם אם גרס הרופא המטפל כי הסיכון העולה מהבדיקה לתסמונת דאון הוא בגדר “רעש רקע” ותו לא, היה עליו להסביר להורי המערערת כיצד הגיע למסקנה זו ולפרוש בפניהם את כל אפשרויות הבדיקה והטיפול הקיימות במצב הנתון. לא ניתן היה להסתפק בהצגת “השורה התחתונה” שלו, בלא כל ביאור ונימוק, כפי שארע: “זה מבחינתי היה רעש רקע, צריך להרגיע אותה, לשמור את ההריון בפוקוס המתאים של מניעת לידה מוקדמת, מניעת סיבוכים אחרים, ולשים את הדבר הזה בפרופורציות המגיעות לו, שהוא לא משמעותי, זה היה המשמעות שלי” (עמוד 343 לפרוטוקול). “פרופורציה” היא מילת המפתח בשיח בין הרופא לבין מטופלו. בהתקיים סיכון המחייב דיווח, כפי שארע כאן, הפרופורציה תבוא על דרך ההסבר ולא על דרך הצגת השורה התחתונה בלבד.

חברי, השופט א’ ריבלין, היטיב לתאר את חובת הגילוי המוטלת על רופא (ע”א 4960/04 ערן סידי נ’ קופת החולים של ההסתדרות הכללית [פורסם בנבו] (19.12.05), פסקה 13):

“אותם שיקולים… במבחן החולה הסביר… יפים גם לגבי גילוי מידע ביחס למגבלות הבדיקה הנעשית והאפשרויות הנוספות הפתוחות בפני החולה. ובאותה מידה, הקביעה לפיה אין חובה לגלות כל מידע, והבדיקה מה צריך היה לגלות מראש אינה נבחנת במבט של “לאחר מעשה” – נכונים גם כאן. ברי כי מבחן החולה הסביר איננו מקים חובה על הרופא להעמיד את המטופל על כל סיכון חבוי בלתי-רלבנטי ועל כל בדיקה נוספת שאין הוא זקוק לה… הבריאות עומדת בראש מעיינם של רוב בני האדם, וברגיל, אל לו לרופא להכמין מידע העשוי – ולוּ בהשקעת ממון רב – ליתן סיכוי עדיף לריפוי. את בחירה עליו להותיר בידי החולה; אל לו לצאת מן ההנחה כי ממילא אין החולה מסוגל להגיע לכלל הכרעה מושכלת. מאידך גיסא, אין כמובן צורך להציף את החולה במידע רב ומורכב, שאיננו רלבנטי למצבו או שאיננו בר-מימוש.”

במקרנו, ברי כי מדובר במידע הרלוונטי למצבה של המערערת ושהינו חב גילוי. באותו עניין נתנה השופטת א’ חיות את דעתה ליחס המיוחד שנדרש בכל הקשור לגילוי מידע רפואי על ידי הגורם המטפל לאישה בהריון:

“כאשר מדובר בבדיקות המבוצעות במהלך ההיריון והמיועדות לאתר מומים בעובר, מותר להניח כי קיימת אצל כל הורה צפייה סבירה לקבל בעניין זה את מלוא האינפורמציה האפשרית מן הרופא, על מנת שיוכל לכלכל את צעדיו ולהחליט אלו בדיקות ברצונו לבצע, בנוסף לבדיקות שמעמידה לרשותו הרפואה הציבורית. זאת תוך שקלול כל הנתונים הרלוונטיים לעניין ובהם: עלויות הבדיקה, הסיכון הכרוך בבדיקה ומידת ההסתברות להימצאות אותו הפגם בעובר הספציפי. בחירה זו נשללה מן המערערים במקרה הנדון, משום שהמשיב 2 לא הביא לידיעתם את האפשרות שהייתה קיימת במועד הרלוונטי לבצע בדיקה מקיפה ומורחבת כזו בשוק הרפואה הפרטי”.

סבורני כי בדין קבע בית המשפט המחוזי שהרופא המטפל התרשל בדמות אי מסירת מידע רפואי מספיק. הסיכון היה ברור וממשי ולא הוצבה כל הגנה ברפואה או במשפט, המצדיקה את אי מסירת החומר. מהחומר עולה כי ההתרשלות בנדון בעלת שני ראשים: האחד, אי מסירת מידע רפואי להורים. השני, אי הפניה לייעוץ גנטי. כמובן, ניתן להציג זאת כמחדל אחד המורכב משני חלקים. ניתן לומר שהחלק השני בדבר אי הפניה לייעוץ גנטי הוא התופס את העין. כפי שבית המשפט המחוזי קבע, אלמלא הפרת החובה למסירת מידע רפואי מלא, היו המערערים פונים לקבלת ייעוץ גנטי שאינו פולשני ואינו מהווה סכנה להריון. כמובן, הרופא המטפל אינו חייב להיות מומחה בכל תחום. לעתים, תפקידו מצטמצם להפניית המטופל לגורם המומחה המתאים, תוך הדגשת חשיבות העניין. עוד צוין בפסק הדין כי בהסתמך על החומר שהוגש – לא הייתה כל הצדקה בנסיבות העניין לאי הפניית ההורים לייעוץ גנטי. המסקנה היא שהמשיבים התרשלו. עם זאת, בדיקת קיומו של קשר סיבתי עודנה נחוצה טרם תוטל חבות בנזיקין על המשיבים.

קשר סיבתי

7. מלאכת ההכרעה בשאלת קיומו של קשר סיבתי בין הפרת חובת הגילוי של רופא לבין נזק בדמות הולדה בעוולה – אינה קלה כלל ועיקר. היא מצריכה מבית המשפט להתחקות אחר נבכי נפשם של ההורים ולקבוע מה הייתה עמדתם בשאלת המשך ההריון לו היו נחשפים למלוא המידע הדרוש להם. המערערים טוענים כי אלמלא הפר הרופא המטפל חובתו והיה פורש בפניהם את הסיכונים הכרוכים בהמשך ההריון עם המערערת – היו בוחרים לעבור דיקור מי שפיר, חרף הסכנות הגלומות בו, ולהפסיק את ההריון עם המערערת. מנגד, מאמצים המשיבים בהקשר זה את קביעותיו של בית המשפט המחוזי בכל הקשור לתוצאות הייעוץ הגנטי, לו אכן היו ההורים מופנים אליו.

באשר לשאלה מה הייתה תוצאתו של הייעוץ הגנטי, אם היו מופנים ההורים אליו, ונפקותו עבור המשך ההריון עם המערערת – עמדתו של בית המשפט המחוזי ברורה (ראו עמוד 27 לפסק הדין):

“תוצאות הייעוץ הגנטי, לו ניתן, לא הוכחו. כאמור, התובעים לא הגישו חוות דעת מומחה בתחום הייעוץ הגנטי אשר יש בה כדי לשקלל את כלל נתוניה של התובעת, כפי שהיו ידועים במועד הרלבנטי, לכלל המלצה כלשהי… … בחקירתו הנגדית הודה, כזכור, פרופ’ דוד [המומחה מטעם המערערים], כי ככל שהתובעת הייתה מופנית לבירור גנטי, לא בהכרח תוצאת הבירור הייתה המלצה על ביצוע דיקור מי שפיר (בע’ 50). פרופ’ שלו [המומחה מטעם המשיבים] העריך מצדו, כי גם לו הייתה התובעת מופנית לייעוץ גנטי, היועץ הגנטי לא היה ממליץ על ביצוע דיקור מי שפיר. משנקבע לעיל כי לא הייתה קיימת הצדקה רפואית לביצוע דיקור מי שפיר, ומשלא הוגשה חוות דעת של מומחה בתחום הייעוץ הגנטי המורה אחרת, יש להניח שזו גם הייתה תוצאת הייעוץ”.

מכאן נפנה בית המשפט המחוזי לבחינת השאלה הבאה: האם לו היה נמסר למערערים מלוא המידע הרפואי לו היו זקוקים – היו הם מבצעים את דיקור מי השפיר, למרות הסיכונים הטמונים בו וחרף היעדר המלצה רפואית לבצעו? על כך השיב בית משפט קמא כי “שקלול הנתונים בענייננו, לרבות טיב בחירותיה של התובעת בעבר, מוביל למסקנה כי אילו הונחה הבחירה לפתח התובעים, מרב הסיכויים שהתובעים היו בוחרים שלא לבצע דיקור מי שפיר” (ראו עמוד 28 לפסק הדין).

על פני הדברים, עמדת בית המשפט המחוזי משכנעת. ודוק, עסקינן בסוגיית הקשר הסיבתי ולא בשאלת ההתרשלות. כאמור לעיל, התרשל הרופא המטפל משנמנע מלפרוש בפני המערערים את מלוא המידע הרפואי הדרוש להם לצורך קבלתה של החלטה מושכלת בשאלה האם להמשיך את ההריון עם המערערת. אף בדין קבע בית המשפט המחוזי שעל הרופא היה להפנות את המערערים לייעוץ גנטי. גם בכך הלה התרשל. סלע המחלוקת בין הצדדים מתמקד בשאלה הבאה: האם הייעוץ הגנטי היה מביא את המערערים לעבור דיקור מי שפיר? שאלה זו מהווה חוליה מהותית בשרשרת הקשר הסיבתי. זאת, שכן לאחריה נקבע כי לו היה מבוצע הדיקור – היו בוחרים המערערים להפסיק את ההריון בכל הנוגע למערערת. כזכור, קיימת אפשרות להפיל עובר ספציפי מבין שלושת העוברים שבהריון מושא הדיון. על כך אין מחלוקת. יריעת המחלוקת תצטמצם, אפוא, לשאלת המעבר מתחנת הייעוץ הגנטי לתחנת דיקור מי השפיר.

8. לשם הכרעה בשאלה זו, מן הראוי יהא להיעזר בדוקטרינת הנזק הראייתי – הפעם בלבוש הקשר הסיבתי. כפי שנקבע, התרשל הרופא המטפל בשניים – אי מסירת מידע רפואי שלם ואי הפניה לייעוץ גנטי. התרשלותו האמורה שללה, הלכה למעשה, מהמערערים את היכולת לקבל החלטה מושכלת בשאלות האם לבצע בדיקות נוספות והאם להמשיך בהריון חרף הסיכונים הכרוכים בו בכל הקשור לעובר A המזוהה כמערערת. היעדר מידע גורר היעדר יכולת להחליט המוביל להיעדר היכולת לדעת כיצד היו מחליטים. בלשון משפטית, נגרם למערערים נזק ראייתי. כאן מתעורר הפן הראייתי של הדוקטרינה. משמע, קיומו של נזק ראייתי אינו מוביל לחיוב הצד שגרם אותו, אלא מעביר את נטל השכנוע לכתפיו, חרף היותו הנתבע – המשיבים דנא (וראו ע”א 5373/02 נבון נ’ קופת חולים כללית, פ”ד נז(5) 35, 45 (2003); ע”א 916/06 כדר נ’ הרישנו [פורסם בנבו] (28.11.2007); ע”א 8126/07 עזבון המנוחה ברוריה צבי נ’ בית החולים ביקור חולים [פורסם בנבו] (3.1.2010)). האומנם הצליחו המשיבים להרים את הנטל?

המשיבים סומכים ידיהם על שני אדנים: האחד, חוות הדעת הרפואיות של המומחים פרופסור דוד ופרופסור שלו, המחזקות את הטיעון כי הייעוץ הגנטי בין כה לא היה מפנה את המערערים לביצוע דיקור מי שפיר. השני, התנהגותם הכללית של המערערים, המקימה לטענתם מעין חזקה כי הללו היו נחושים שלא לסכן את ההריון בכל מחיר ומשכך לא היו בוחרים לבצע דיקור פולשני העלול להציב את שלושת העוברים בסכנה.

באשר לאדן הראשון, אומר כבר עתה כי סבורני שצדק בית המשפט המחוזי בקבעו כי המשיבים הצליחו להוכיח שהייעוץ הגנטי לא היה מפנה לדיקור מי שפיר. עיון בחוות דעת המומחה מטעם המשיבים, פרופסור שלו, בחוות דעתו המשלימה ובעדותו בפני בית המשפט המחוזי מעלה כי הלה העריך שמכון גנטי לא היה ממליץ למערערים על ביצוע דיקור מי שפיר (ראו עמוד 168 לפרוטוקול). זאת, הואיל ו”בפרקטיקה שהייתה קיימת ב-2003 וקיימת עד היום יש אחידות דעים באשר לעובדה שממצא אקוגני בלב כממצא בודד אינו סיבה לדיקור מי השפיר” (וראו גם עמוד 4 לחוות הדעת של פרופסור שלו). בכך, סבורני כי עמדו המשיבים בנטל השכנוע והוכיחו כי גם אלמלא התרשל הרופא המטפל והמערערים היו פונים לייעוץ גנטי, גם אז לא היו מופנים לביצוע דיקור מי שפיר. קביעה זו מתחזקת נוכח העובדה שהמומחה מטעם המערערים, פרופסור דוד, ציין בחקירתו הנגדית כי אינו יכול לדבר בשם שום מכון גנטי ואף הדגיש בחוות דעתו המשלימה: “באף מקום בחוות דעתי לא הבעתי דעה שהרופא המטפל חייב היה להפנות את הגב’ בן דוד לדיקור מי שפיר, אף שאם מסכמים את הנתונים שלה: בת 34.5 בעת שהרתה, הריון ICSI והממצא האקוגני בלב העובר – חובה כזאת מתבקשת מאליה. ואם לא “בחובת הפניה” לדיקור מי שפיר עסקינן – במה כן? בזכותה של הגב’ בן דוד לדעת ובחובתו של הרופא ליידע אותה!” (עמוד 3 לחוות הדעת המשלימה מאת פרופסור דוד; ההדגשות במקור). בצדק הובילו דברים אלה את בית המשפט המחוזי להדגיש כי המערערים לא הגישו חוות דעת מומחה בתחום הייעוץ הגנטי מטעמם, “אשר יש בה כדי לשקלל את כלל נתוניה של התובעת, כפי שהיו ידועים במועד הרלבנטי, לכלל המלצה כלשהי” (עמוד 27 לפסק הדין). המשיבים הרימו, אפוא, את נטל ההוכחה בדבר אי העברת היועץ הגנטי את ההורים מתחנת הייעוץ לתחנת הדיקור. זאת, כתוצאה מחוות הדעת שהוגשה בנדון על ידי המשיבים ומהעבר האחר אי הגשת חוות דעת סותרת בנקודה זו על ידי המומחה מטעם המערערים.

נפנה לאדן השני, שעניינו השאלה לו היה נמסר למערערים המידע המלא – האם היו מחליטים, חרף עמדתו הצפויה של היועץ הגנטי, לבצע בכל זאת דיקור מי שפיר. המשיבים עונים על כך בשלילה ומעגנים זאת בהתנהגותם הכללית של המערערים במהלך ההריון, דאגתם הרבה לשלומו ובאופן ספציפי יותר – סירובה של האם לבצע פעולת דילול עוברים. בית המשפט המחוזי, כאמור, קבע כי “אין חולק כי דיקור מי שפיר כרוך בסיכון מסוים לאובדן העובר וההריון כולו. נטייתם הטבעית של התובעים הייתה לשמור על ההריון מכל משמר, ולפיכך ניתן להניח כי התובעים לא היו פועלים בניגוד להמלצה רפואית התואמת את נטייתם הטבעית שלא לסכן את המשך ההיריון” (ראו עמוד 28 לפסק הדין). ממצא עובדתי זה נשען על ממצא עובדתי נוסף והוא – שלא הוכח כי היועץ הגנטי היה ממליץ לבצע דיקור כאמור. חשוב להדגיש כי אין בכך לבקר בכל נימה או דרך את התנהגות הורי המערערת. ההפך הוא הנכון. מסירותם ודאגתם הרבה נוגעת ללב. יוצא, כי המשיבים התרשלו. הקושי בתביעה מצוי ברובד הקשר הסיבתי ונובע מהידע הרפואי שמטבעו הוא בעל אופי חסר.

קשר סיבתי חלקי?

10. חרף הקושי האמור בסוגיית הקשר הסיבתי, קבע בית המשפט המחוזי:

“בנסיבות אלה, בהן לא ניתן, בשל התרשלות הנתבעים, לשחזר את עמדתם של התובעים לו נמסר להם כל המידע הרלבנטי, ועל מנת לעשות צדק עם התובעים שמעולם לא ניתנה להם זכות הבחירה האמיתית בשאלה כה קרדינלית לגורלם ולגורל משפחתם, הנני סבורה כי יש להעדיף בענייננו מתן פיצוי חלקי בדרך של הערכת שיעור הסיכויים, על פני דחיית התביעה על פי הגישה של עודף הסתברויות… יש לקבוע על פי מבחן הערכת הסיכויים ועל דרך האומדנא כי הסיכוי שהתובעים 2 ו-3 היו בוחרים לבצע דיקור מי שפיר, לו ניתן להם המידע הרפואי המלא, מגיע כדי 20%… הנתבעים חבים אפוא בפיצוי התובעים בשיעור 20% מנזקיהם” (עמודים 29-30 לפסק הדין).

היש לאשר דרך פסיקה זו? לאמור, האומנם ניתן להסתפק בהסתברות העומדת על 20% לצורך הוכחתו של קשר סיבתי? התשובה לשאלה זו כרוכה בדיון מסוים בהלכת ד”נ עדן מלול (דנ”א 4693/05 בי”ח כרמל-חיפה ואח’ נ’ עדן מלול ואח’ [פורסם בנבו] (29.08.2010); להלן “ד”נ עדן מלול”). פסק דין עדן מלול, על שני גלגוליו, דן במקרים בהם ניתן לחרוג מכלל מאזן ההסתברויות לטובת כלל של פיצוי לפי הסתברות ולהטיל, למשל, חבות בשיעור של 20% – כפי שנפסק בערכאה קמא.

יצוין כי בית המשפט המחוזי נתן את פסק דינו בתקופת התפר שבין הלכת עדן מלול בהרכב רגיל (ע”א 7375/02 בית חולים כרמל חיפה נ’ עדן מלול, פ”ד ס(1) 11 (31.3.05)) לבין ההלכה החדשה בדיון הנוסף בהרכב מורחב (ד”נ עדן מלול). אף הדיון בפני בית משפט זה נערך בתקופה זו. בהתאם, ניתנה האפשרות לצדדים להשלים בכתב את טיעוניהם לאחר מתן פסק הדין בדיון הנוסף, אותה בחרו לנצל.

המערערים חזרו על טענתם בדיון בפנינו, לפיה הלכת מלול אינה רלוונטית לעניינם. זאת, משום שלשיטתם “ההכרעה הינה שיש לקבל את מלוא הפיצויים או דחיית התביעה” (פסקה 1 להשלמת הטיעון מטעם המערערים). הודגש כי למערערים הוסב נזק ראייתי הן בעטיו של אי רישום תוכן השיחה בין ההורים לבין הרופא המטפל בשאלת הפסקת ההריון והן בשל הימנעות הרופא המטפל מלהפנותם לביצוע ייעוץ גנטי. משכך, הועבר לגישתם נטל השכנוע לכתפי המשיבים והללו לא הצליחו להרימו. הואיל והלכת מלול לא שינתה את הלכת “הנזק הראייתי המהותי”, הוטעם, הרי שכוחו של טיעון זה עודנו יפה גם כעת. יתרה מכך, גם לפי מאזן ההסתברויות, גורסים המערערים כי היו מבצעים בעקבות הפנייה לייעוץ הגנטי “כל בדיקה לרבות דיקור מי שפיר ומפסיקים את ההריון” (פסקה ג להשלמת הטיעון). בנוסף, נטען על ידי המערערים כי גם לפי מבחן ההטיה המשנית המופיע בהלכת מלול – ואף אם לא תתקבל טענתם כי נטל השכנוע לעניין ההטיה המשנית רובץ לפתח המשיבים – הוכח על ידי המערערים כי בכל מקרה של חשש לתסמונת דאון ומקום בו נמסר חשש זה להורים, מתבצעת הפסקת הריון באישור הועדות להפסקות הריון. זאת, בהתבסס על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ואף עדויותיהם של המומחים מטעם המשיבים. עוד נטען כי ענייננו אינו מקים כל “סיבתיות עמומה” לנזק, הואיל והסיבה לנזק נעוצה באי מסירת מידע רפואי מספק למערערים.

מנגד, סבורים המשיבים בהשלמת הטיעון מטעמם ובתגובה להשלמת הטיעון של המערערים כי הלכת מלול אך מחזקת את ההצדקה לדחיית התביעה כליל. זאת, לאור קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה קיים סיכוי של 80% שגם לו היה בפני המערערים מלוא המידע הדרוש, היו מחליטים הם שלא לבצע דיקור מי שפיר. הלכת מלול השיבה את כלל מאזן ההסתברויות במקרה של סיבתיות עמומה על כנו הן בשאלת ההתרשלות והן בשאלת הקשר הסיבתי. לפי ממצאיו של בית המשפט המחוזי, הסבירות לכך שהמערערים היו בוחרים לבצע דיקור מי שפיר נמוכה מ-51% ועומדת על 20% בלבד. משכך, לא עמדו המערערים בנטל ההוכחה ויש לקבוע כי הקשר הסיבתי בין אי מסירת המידע הרפואי המלא לבין אי ביצוע בדיקת דיקור מי השפיר – ניתק.

מטיעוני הצדדים עולה כי למעשה, מסכימים שניהם שהלכת עדן מלול אינה מתיישבת עם התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי. כמובן, כל צד מושך לכיוון אחר. בעוד המערערים סבורים כי יש לחייב את המשיבים בשיעור פיצוי מלא של 100% ושלא היה מקום להסתפק בפיצוי של 20%, עמדת המשיבים היא שלא הוכח קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק ועל כן דין התביעה להידחות. הבהרתי לעיל מדוע אין לקבל את עמדת המערערים. תחת זאת, יש לקבוע כי מרכיב הקשר הסיבתי לא הוכח כנדרש, הגם שהנטל הועבר לכתפי המשיבים כפועל יוצא מהנזק הראייתי שהסבו למערערים. אולם, לנוכח קביעת בית המשפט המחוזי שיש לפסוק פיצוי בשיעור של 20%, נותרה השאלה להכרעה האם מסקנתו עומדת באמות המידה שהתוותה הפסיקה?

סבורני כי יש להשיב על שאלה זו בשלילה. על פי דעת המיעוט ודעת הרוב בדיון הנוסף בעדן מלול יש לקבוע אחריות הסתברותית רק מקום בו קיימת סיבתיות עמומה – משמע, עמימות מובנית בהוכחת הקשר הסיבתי. נדמה כי כדי שמצב זה יתקיים על פי הפסיקה – נדרש לפחות שבסיומו של בירור יהיו מספר גורמים אפשריים, שהמשותף להם הינו בשניים: א. כל אחד מהם יכול להיות קשור לנזק. ב. לא הוכח מעל ל-50% כי קיים קשר סיבתי ביחס לכל גורם.

בענייננו, אין עסקינן בסיבתיות עמומה. לשם הכרעה בטענה בדבר עמימות סיבתית בתיק זה, די לומר כי שני התנאים האמורים אינם מתקיימים. כפי שהוסבר לעיל, מהחומר עולה כי אף אם ההורים היו מופנים לייעוץ גנטי, קיימת סבירות של למעלה מ-50% – למעשה, 80% לפי פסיקת בית משפט קמא – שהם היו נמנעים מדיקור מי שפיר. בחינת סוגיית הקשר הסיבתי מובילה למסקנה כי השאלה העומדת להכרעה הינה ברורה ונקודתית. לא מדובר בגורמים מתחרים, שיוצרים קושי להשיב על שאלת הסיבתיות. פסיקת בית המשפט המחוזי בתיק זה מתבססת על התרשמותו מחוות דעת מומחים ומעדויות הוריה של המערערת, לפיהן נכון למועד הרלוונטי יועץ גנטי לא היה ממליץ על עריכתו של דיקור מי שפיר ובמצב זה הורי המערערת לא היו מבקשים לבצע פרוצדורה זו. אין כאן עמימות מובנית, אלא סוגיה שניתן להכריע בה על פי הראיות שהוגשו. יוצא, אפוא, כי יש לבחון את הקשר הסיבתי על פי הכלל המסורתי של מאזן הסתברויות. התוצאה היא שלא הוכח קיומו של קשר סיבתי.

אף אין נפקות לכך שההתרשלות של המשיבים גרמה למערערים שלא להיות מיודעים כראוי בדבר האפשרויות העומדות בפניהם. כפי שצוין, בית המשפט המחוזי קבע כי תהליך הגילוי לא היה משפיע על התנהגותם של הורי המערערת – וזאת, בשיעור של 80%. אי לכך, שאלת הקשר הסיבתי וההכרעה בה מאופיינות בקיומם של נתונים המאפשרים תוצאה שאינה משתמעת לשני פנים, הנסבה סביב הנתונים הקונקרטיים של המקרה (וראו פסקה 17 לחוות דעתו של חברי השופט א’ ריבלין, ד”נ עדן מלול).

פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה

11. נותרה עוד סוגיה אחת. כאמור, בית המשפט המחוזי שקלל בסכום הפיצויים גם את הפגיעה באוטונומיה של הורי המערערת ואף בא כוח המשיבים הסכים בדיון בפנינו לדבר קיומו של רכיב נזק זה. ההכרה הפסיקתית בפגיעה באוטונומיה כמקימת עילת תביעה עצמאית ומהווה ראש נזק נפרד – ראשיתה בפסק דינו המכונן של השופט ת’ אור בעניין דעקה (ע”א 2781/93 דעקה נ’ בית החולים “כרמל” חיפה, פ”ד נג(4) 526). האדנים עליהם הושתתה ההלכה בדבר פיצוי נפרד בגין פגיעה באוטונומיה הינם חוקתיים – זכויות היסוד של האדם לכבוד ולחירות. כפי שנימק זאת השופט אור (שם, 581): “אם אנו מקבלים ברצינות כי לחולה זכות לבחור אם יקבל טיפול רפואי ואיזה טיפול יינתן לו, עלינו לקבוע כי יש “מחיר” לעצם הפגיעה בכבודו, אשר מתבטאת בביצוע טיפול רפואי בגופו בלי שניתנה לכך הסכמה מדעת על-ידיו”. חברי השופט א’ ריבלין התייחס בעניין צבי למקרים בהם תחול הלכת דעקה: “אכן, הפגיעה באוטונומיה המקימה עילת תביעה בשל שנתקיימה עוולה חוקתית צריך שתיגע ב”גרעין הקשה” של זכות האדם המקדשת את האוטונומיה” (ע”א 8126/07 צבי נ’ בית החולים ביקור חולים [פורסם בנבו] (3.1.2010)). סבורני כי בגדרו של “גרעין קשה” זה עשויים להימנות גם מקרים בהם הפגיעה באוטונומיה של המטופל הובילה לכך שלא בוצעה בו פרוצדורה מסוימת או אף לכך שלא ניתנה לו האפשרות לבחור אם לבצעה. זכותו של המטופל לבחור אם לקבל טיפול אם לאו. הוא האדון על הטיפול בגופו. אומנם, ייתכן כי מבחינה משפטית עולה שבחירתו במקרה מסוים הייתה שלא לקבל טיפול נוסף. אולם, הפגיעה עודנה קיימת. המטופל הוא אשר אמור להחליט בזמן אמת. זאת, למעט חריגים שאינם רלוונטיים כאן – כגון מטופל שלא ניתן לברר את עמדתו בעטיים של נתון אישי, מצב רפואי או סד זמנים. במובן זה, אין אחריות מוחלטת בראש הנזק של פגיעה באוטונומיה. דרך אחת להציג מצבים שכאלה היא שאין כלל פגיעה באוטונומיה. דרך אחרת היא שקיימת פגיעה באוטונומיה, אך מוענקת לפוגע מעיין “הגנה”. ניתן אף לחשוב על תרחישים בהם עשויות להתעורר שאלות סבוכות בדבר קיומו של קשר סיבתי בין שלילת יכולתו של המטופל לבחור לבין הפגיעה באוטונומיה שלו.

קווים ראשוניים לקביעת שיעור הפיצוי בגין הפגיעה בזכות לאוטונומיה שורטטו בהלכת דעקה על ידי השופט ת’ אור: (שם, 583)

“בהערכת גובה הפיצוי בגין נזק זה, עשויה להיות חשיבות לחומרת ההפרה של החובה לקבל את הסכמתו המודעת של החולה בטרם ביצוע הטיפול בו. הימנעות ממסירת מידע משמעותי כלשהו על הפרוצדורה אותה מבקשים לבצע בחולה חמורה יותר, בדרך כלל, מאי מסירה של חלק מן האינפורמציה המהותית. באופן דומה, ככל שהסיכון אשר לא נמסר לחולה על דבר קיומו הוא חמור יותר מבחינת הפגיעה האפשרית בחולה, וככל שהסתברות התרחשותו גבוהה יותר, הרי שעוצמת הפגיעה באוטונומיה של החולה חמורה יותר. לשון אחר, ככל שחשיבותה של ההחלטה בה מדובר מבחינת החולה גדולה יותר, נישולו ממעורבות אפקטיבית בתהליך קבלת ההחלטה פוגע במידה רבה יותר בזכותו לאוטונומיה. ברור, כי מדובר בהנחיות כלליות בלבד. המדובר בנזק אשר מעצם טיבו קיים בו היבט סובייקטיווי דומיננטי, המעורר קשיים בלתי נמנעים בהערכתו. בסופו של דבר, גובה הפיצוי בכל מקרה, בדומה לפיצוי בגין נזקים לא ממוניים אחרים, נתון לשיקול דעתו של בית המשפט, וייקבע בדרך של אומדנה המבוססת על הערכה של מכלול נסיבות הענין, ועל התרשמותו של בית המשפט. על בית המשפט לנקוט, בהקשר זה, גישה מאוזנת. עליו ליתן את המשקל הראוי לכך שמדובר בפגיעה בזכות יסוד, אשר מחייבת קביעת פיצוי הולם, להבדיל מפיצוי סמלי. לצד זה, בשל הקשיים הטבועים בתהליך הערכת הנזק, על בית המשפט לרסן עצמו, ולא לפסוק פיצויים בשיעורים מופרזים”

ניתוח נוסף של שאלת שיעור הפיצוי בגין הפגיעה בזכות לאוטונומיה מופיע אף בפרשת שטנדל (ע”א 6153/97 יובל שטנדל נ’ פרופסור שדה פ”ד נו(4) 746 (11.6.2002)): “הפיצוי בגין פגיעה בזכות לאוטונומיה בלבד, במקום שלא הוכח קשר סיבתי בין הפרת חובת הגילוי לבין מתן ההסכמה לטיפול הרפואי, הוא נמוך יחסית. שכן, הוא ניתן אך בשל עוגמת-הנפש שנגרמה למטופל, ועל-יסוד אומדנה המתבססת על חומרת הפגיעה באוטונומיה שלו. כך, בע”א דעקה, שבו נמסר לחולה על ניתוח שבכוונת הרופאים לבצע בה רק כאשר הייתה בחדר-הניתוח לצורך ניתוח ברגלה וכשהיא נתונה תחת השפעת תרופות מטשטשות – נפסקו פיצויים בסך 15,000 ש”ח בלבד. מנגד, במקום שמוכח כי המטופל לא היה נותן את הסכמתו לקבלת הטיפול שגרם לו לנזק אילו קיבל את המידע הדרוש, זכאי הוא לפיצוי בגין כל רכיבי הנזק שנגרמו לו כתוצאה מאותו טיפול. ראו ע”א ברמן, שם בע’ 215; ע”א דעקה, שם בע’ 582” (ראו פסק דינה של השופטת ד’ דורנר; שם, 761).

אכן, בעניין דעקה הסתפק בית המשפט בפסיקת פיצוי בסך 15,000 ₪ בלבד בגין פגיעה באוטונומיה. בשנים שחלפו מאז ההכרה בעילת התביעה נפסקו במשורה סכומי כסף נמוכים כפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה של מטופל. דומני כי עתה, משראש הנזק נקלט בשיטתנו והושרש, בשלה העת לפסוק סכום פיצויים שאינו בהכרח “סמלי”. כך דרכו של פיצוי כספי בגין רכיב נזק חדש. תחילה, די בפיצוי סמלי. ברם, בחלוף הזמן – כזכור, ניתן פסק דין דעקה בשנת 1999 בגין מקרה שארע בשנת 1988 – יש ליתן פיצוי הראוי מבחינה נורמטיבית על פי נסיבות המקרה. בתיק זה, אין אנו עוסקים בפגיעה באוטונומיה ברף הגבוה של ביצוע ניתוח במטופל ללא הסכמתו המודעת. ברם, העניין רגיש הוא. לא ניתנה זכות בחירה לאישה בהריון בשאלת ביצועה של פרוצדורה משמעותית. נלקחה ממנה האפשרות לדעת מה הייתה מחליטה באשר לגורלה של המערערת. המשפט בעל כלים להביע עמדה ולקבוע שבמאזן ההסתברויות, היו ההורים מחליטים שלא לבצע כל פרוצדורה נוספת. בה בעת, עוגמת הנפש של המערערים נותרה בעינה.

פגיעה באוטונומיה לחוד ופגיעה פיזית לחוד. מבחינה משפטית לא הוכח, אפוא, שהגילוי היה מונע את הנזק שנגרם למערערת. אכן, קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק נדרש לצורך ההכרעה בשאלת קיומה של רשלנות. לשם כך, על בית המשפט לעשות שימוש מרבי בכלים המשפטיים המסורים לידיו. ובכל זאת, התוצאה המתקבלת הינה בגדר מענה לשאלה “מה אם?”. שאלה זו משמעה גם כי לעולם לא ניתן יהא לדעת מה היה מתרחש בשדה החיים, להבדיל מקביעה באפיק המשפטי. הפער האמור מצדיק אף הוא מתן פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה. דווקא בשל כך, קביעה לפיה יש לדחות את התביעה בעטיו של היעדר קשר סיבתי אינה ניצבת בסתירה לפסיקת פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה.

אין לשכוח כי האוטונומיה של היחיד ניצבת בליבת כבוד האדם. אי מתן למטופל בחירה חופשית של הטיפול בו משול לטשטוש עד כדי מחיקת ההבדל בין הרופא לבין המטופל. השניים הינם גורמים עצמאיים ונפרדים. המטפל הוא בעל הידע והניסיון ואילו המטופל, כמושא הטיפול, הינו בעל הדעה הסופית. טיפול באחרון בלא שמירה על זכויותיו עלול להפוך אותו, שלא במכוון, לחפץ – לאובייקט, במקום סובייקט. כאן, הפגיעה מועצמת בשל נסיבות המקרה – טיב ההחלטה, השלכותיה ונפקותה. זהו פן “הפגיעה באוטונומיה” של הנזק הראייתי. כאמור, נמנעה מההורים האפשרות לדעת כיצד היו נוהגים לו היה נמסר להם מלוא המידע הרלוונטי ובשאלה זו נגזר עליהם להתייסר. מחומר הראיות עולה כי הרופא החליט – במודע – שהוא רשאי להחליט עבור ההורים ביחס לבתם. על רקע כל אלה, הייתי מציע שסכום הפיצוי במקרה זה יעמוד על סך 250,000 ₪.

12. לדעתי, הכרה כנה בעוצמת הנזק שנגרם כתוצאה מהפגיעה באוטונומיה תואמת את המשפט העברי. כפי שצוין לעיל, הפגיעה באוטונומיה מהווה פגיעה בכבוד האדם בשל שלילת או צמצום חופש הבחירה של האדם. “החוט המשולש” – אוטונומיה, כבוד האדם וחופש הבחירה – “לא במהרה ינתק” (קהלת ד, י”ב). בליבת האוטונומיה מצוי הכבוד ובגלעינו של האחרון שוכנת הבחירה. בכתב העת של אוניברסיטת Yale נדונה הזכות לאוטונומיה כזכות מוגנת. צוינו הטענות המתחרות בדבר זכות הבחירה של המטופל מול מקצועיותו של הגורם המטפל. הוצע לבנות מודל חדש לחלוקת סמכות ההכרעה בין הרופא לבין מטופלו. מעניין הוא כי במהלך המאמר שזורים בערבוביה המונחים “Patient Choice” ו-“Patient Autonomy”, ממש כאילו עסקינן במושגים שתוכנם זהה (ראו Marjorie M. Shultz, From Informed Consent to Patient Choice: A New Protected Interest, 95 Yale L.J. 219 (1985)).

המשפט העברי ראה את כוח בחירתו של אדם כערך מרכזי. סיפורו של אדם הוא גם בחירותיו. הסבא מסלובודקה – אשר חי במהלך המאות ה-19 וה-20; מראשי תנועות המוסר, ראש ישיבה בליטא ומקים ישיבת חברון בשנת 1925 – התייחס לפסוק “זה ספר תולדות האדם” (בראשית ה, א): “זה ספר תולדות אדם וגו’ כתב הרמב”ן ז”ל: “ולפי דעתי ירמוז לכל התורה כי כל התורה כולה ספר תולדות אדם, ע”כ אמר בכאן “ספר” ולא אמר ואלה תולדות אדם וכו’. וטעם ויקרא את שמם אדם, מפני ששם “אדם” כלל לכל המין האנושי וכו’ ועליהם הוא אמר זה ספר תולדות אדם”… אנו צריכים לומר שכל העולמות נבראו לבני אדם לא משום שהם בוחרים, כי אם משום שיכולים לבחור, כלומר: מפני כח הבחירה שיש בהם… גדול הוא בזה יותר מן המלאכים”. כך הסביר הרב מסולובודקה מדוע בורא הקב”ה מחדש בכל יום את כל העולם גם עבור הרשע – “ומכיון שיש גם לרשע הכח הזה, נבראו בשבילו עולם ומלואו” (אור הצפון, מאמרי מוסר, חלק ראשון, ירושלים תשי”ט, עמודים י”א –י”ז ופירוש רמב”ן על ספר בראשית ה, א’).

הרב אברהם קוק, שהיה הרב הראשי לפני קום המדינה, הציג את עוצמתו של חופש הבחירה כדלקמן: “הרצון החפשי… הוא התמצית של ההויה, המתגלה בפנימיותה. וזאת היא נשמת אדם הראשון בכל מילואה” (שמונה קבצים, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, תשס”ה, עמוד קז).

הרב סולובייצ’יק – אשר חי בברלין ובארצות הברית והלך לעולמו בעשור האחרון של המאה העשרים – כתב על כבוד האדם כלשונו: “כבוד האדם – עניין שהוא אוניברסאלי, ללא הפלייה בין סוגי בני האדם, מוצאם או מקורם. כבוד האדם הוא דבר שחל על הכול… היהדות מאמינה שהערך האמיתי של האישיות האינדיבידואלית אינו בא לידי ביטוי על ידי איכות הכריזמה של האדם או על ידי יופיו של הסיפור שהוא מספר לזולת, או אפילו על ידי הישגיו, כי אם על ידי עצם העובדה שהוא קיים. “כבוד האדם” נקבע ביהדות לאדם הבודד, המנגן את שירת חייו בבודדותו, בספקותיו ובבטחונו הפנימיים ביותר” (הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ’יק, האדם ועולמו, תשנ”ח עמודים 31-37).

היהדות העלתה על נס את “החוט המשולש” אף בכך שראתה בפגיעה בכוח הבחירה כמקימת עילת תביעה. החידוש בדעקה הוא שניתן לדרוש פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה, גם אם אי מתן זכות הבחירה למטופל לא הסב לו נזק במבחן התוצאה הרפואית. ראייה זו של הדברים מופיעה במשפט העברי אף בתלמוד. כפי שהרמב”ם מסכם את ההלכה: “שור שהיה עומד להריגה מפני שהוא מזיק את הבריות ואילן העומד לקציצה מפני שהוא מזיק את-הרבים, וקדם אחד ושחט שור זה וקצץ אילן זה שלא מדעת הבעלים – חיב לשלם לבעלים כמו שיראו הדיינים, שהרי הפקיען מלעשות מצוה” (משנה תורה, נזיקין, הלכות חובל ומזיק, פרק ז’, הלכה י”ג, תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא דף צא, עמוד ב). בעל השור זכאי לפיצוי, הגם שיכול הנתבע לטעון “השגתי את התוצאה, החיה / העץ אינם מהווים סכנה לציבור עוד”. התשובה לכך היא שאומנם נכון הדבר. ברם, מהתובע נשללה הזכות לפעול כבחירתו ביחס לקניינו.

יושם אל לב, בניגוד למקרים אחרים במשפט העברי, הרמב”ם מציין באופן מפורש כי שיעור הפיצוי נתון לשיקול דעתם של הדיינים. יש בכך לייחד את עילת הפגיעה באוטונומיה ולהבדילה מנזק פיזי שנגרם למשל למטופל ושהרופא אינו חב בו. בהקשר זה, ראוי להזכיר את האמור במאמר מהעת האחרונה, במסגרתו נערכה השוואה בין פסקי דין בישראל, באנגליה ובאוסטרליה באשר לסוגיית הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה. נטען כי הפסיקה הישראלית מתייחסת לפגיעה באוטונומיה כרכיב נזק עצמאי, ואילו הדיון הפסיקתי בשיטות המשפט אחרות נוטה לערב גם את הנזק הפיזי שנגרם. הענקת שיקול דעת לבית המשפט בקביעת שיעור הפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה, תוך הפנמת ייחודה, הינה גישה ראויה ההולמת את הקבוע במשפט העברי (וראוNili Karako-Eyal, Has Non-U.S. Case Law Recognized a Legally Protected Autonomy Right?, 10 Minn. J.L. Sci & Tech. 671 (2009)).

המשפט העברי מעניק, אפוא, את מלוא הכובד והכבוד לשיקולים בדבר חופש הבחירה כבסיס לפגיעה בכבוד האדם והאוטונומיה שלו. פגיעה שכזו אף עשויה, כשלעצמה, להקים עילת תביעה. איתנותה של עילת התביעה עומדת בקו ישיר עם חשיבותם של הערכים בדבר כבוד האדם ובאוטונומיה שלו. בכך יש גם להשליך על שיעור הפיצוי. כאמור לעיל, סבורני כי במקרה בו הפגיעה באוטונומיה קשה היא וברורה – יש מקום להעלות את הרף כמתואר.

13. סוף דבר, הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור של המערערים ולקבל את הערעור שכנגד באופן הבא: תחת פסק דינו של בית המשפט המחוזי, תידחה תביעת המערערים – למעט המרכיב בדבר פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה. לגבי האחרון, על המשיבים לשלם סכום של 250,000 ₪ נכון ליום הגשת התביעה. בנסיבות העניין, לרבות התוצאה אליה הגעתי, הייתי מחייב את המשיבים לשלם למערערים הוצאות משפט בגין שני ההליכים בסך 30,000 ₪.

ש ו פ ט

המשנה לנשיאה א’ ריבלין:

1. מסכים אני לתוצאה שאליה הגיע חברי, השופט נ’ הנדל. כפי שציין חברי, השאלה העיקרית העומדת לפנינו כיום היא האם הייעוץ הגנטי היה מביא את המערערים לעבור דיקור מי שפיר. לעניין זה אני סבור, כדעת חברי השופט הנדל, כי אילו המכון הגנטי היה נמנע מהמלצה על דיקור מי שפיר, בני הזוג היו פועלים על-פי המלצת המכון ונמנעים מעריכת הבדיקה. אולם אילו היה המכון הגנטי ממליץ לבני הזוג לעבור דיקור מי שפיר, ייתכן כי היו שועים להמלצתו ומבצעים את הבדיקה. אמנם הוכח כי בעבר סרבו בני הזוג לעבור בדיקה זו, עקב חששם מפני סיכון ההיריון, אלא שסירובם הקודם ניתן על רקע טיב הסיכון שעמד אז לנגד עיניהם – “הפרעות בפריון בעתיד וככל הנראה ללא ביטוי על ההתפתחות העצבית או השכלית של היילודים” (פסקה 10 לפסק-דינו של בית המשפט המחוזי). באם היו בני הזוג מקבלים המלצה לעבור דיקור מי שפיר על-מנת למנוע סיכון של תסמונת דאון, ייתכן שהחלטתם הייתה שונה. גם בסירובם לעבור הליך של דילול העוברים אין כדי ללמד על ההחלטה שהיו מקבלים לגבי דיקור מי שפיר, שכן הסיכון להיריון בהליך הדילול הוא גדול יותר באופן משמעותי. המסקנה היא אם כן, כי המלצתו של המכון הגנטי – לטובת דיקור מי שפיר או נגדו – היא שאלה מכרעת.

2. ברי כי אלמלא ההתרשלות, היה הרופא המטפל מפנה את בני הזוג לייעוץ גנטי, וסוג ההמלצה שהם היו מקבלים לא היה עוד בגדר נעלם. אלא שבכך אין די כדי לקבוע כי נגרם למערערים נזק ראייתי, שתוצאתו תהיה העברת נטל השכנוע לכתפי המשיבים. לצורך העברת הנטל לפי דוקטרינת הנזק הראייתי, נדרש כי התרשלותו של הנתבע תשלול מן התובע את האפשרות להוכיח אחד או יותר ממרכיבי עילת התביעה. מקום בו חרף התרשלותו של הנתבע, עומדת לתובע האפשרות להוכיח את תביעתו – אין תחולה לדוקטרינת הנזק הראייתי (ראו: ע”א 9328/02 מאיר נ’ לאור, פ”ד נח(5) 54, 64 (2004); ע”א 754/05 לוי נ’ מרכז רפואי שערי צדק, פס’ 9 לפסק-הדין ([פורסם בנבו], 5.6.2007); ע”א 679/08 סנפרוסט בע”מ נ’ מוסכי צמח בע”מ, פס’ 27 לפסק-הדין ([פורסם בנבו], 2.1.2011)). במקרה זה סבור אני כי הייתה למערערים אפשרות להוכיח מהי ההמלצה שהיו מקבלים במכון גנטי – למשל בדרך של עדות מומחה בתחום זה (אף כי הם בחרו שלא לממש את יכולת ההוכחה הזו). לפיכך אין מקום להעביר את נטל השכנוע לעניין זה, ויש לבוחנו מתוך ההנחה שנטל השכנוע מוטל על המערערים (התובעים בהליך המקורי).

3. בבואנו להכריע בשאלה מה היה ממליץ המכון הגנטי, ניתן לנקוט שתי גישות באשר לטיב המידע הדרוש לצורך כך. לפי הגישה האחת, יש להניח כי למומחה בגנטיקה ידע או מיומנות עדיפים על-פני אלה של מומחה רפואי אחר, ואפילו כזה שמומחיותו רלוונטית לשאלה שבפנינו. לפי הגישה האחרת, יש להניח כי המלצתו של המכון הגנטי הייתה ניתנת על-פי מידע ושיקולים שעליהם יכול להעיד גם מומחה רפואי מתחום הגניקולוגיה והמיילדות. המערערים לא הציגו חוות דעת מומחה בתחום הגנטיקה ועל-כן ככל שיש עדיפות לגישה הראשונה, יש לקבוע כי המערערים לא הוכיחו כי במסגרת ייעוץ גנטי היו מקבלים המלצה לעבור דיקור מי שפיר. בהקשר זה ראוי לציין כי המומחים מטעם שני הצדדים העידו בפירוש כי אינם יכולים לומר באופן ברור מהי ההמלצה שמכון גנטי היה נותן לבני הזוג. כך למשל, בתשובה לשאלה אם מכון גנטי היה נמנע מהמלצה על דיקור מי שפיר, עונה פרופ’ דוד (המומחה מטעם המערערים): “ייתכן, אינני יודע” (עמ’ 49 לפרוטוקול הדיונים). גם פרופ’ שלו, המומחה מטעם המשיבים אומר במפורש “אני לא בטוח שאני יכול לענות בשם המכון הגנטי. אני יכול לענות את הדעה שלי לשאלה הספציפית” (עמ’ 167 לפרוטוקול). לאחר פירוט דעתו והנימוקים לה, חוזר פרופ’ שלו ואומר “אני יכול להעריך שמכון גנטי לא היה ממליץ על דיקור, אבל שוב, אני מדבר בשם עצמי” (עמ’ 168 לפרוטוקול). בתשובה לשאלה “מה היו עושים בייעוץ גנטי” עונה פרופ’ שלו “אני לא יכול לתת תשובה בתחום ייעוץ גנטי, אני מעריך שלא היו עושים דיקור” (עמ’ 197 לפרוטוקול). משמע – היה נדרש מומחה מתחום הגנטיקה על-מנת להוכיח מה הייתה המלצתו של מכון גנטי.

4. עם זאת, התוצאה אינה משתנה גם לפי הגישה השנייה. שני הצדדים הציגו חוות דעת של מומחים מתחום הגניקולוגיה והמיילדות. אף ששני המומחים הסתייגו באופן ברור מחיווי דעתם באשר לטיב ההמלצה שמכון גנטי היה נותן, הרי ששניהם הביעו עמדתם באשר לשאלה המהותית, אם הייתה הצדקה רפואית להמליץ על דיקור מי שפיר. לעניין זה העדיף בית המשפט המחוזי את עמדתו של המומחה מטעם המשיבים. המדובר בעניין עובדתי אשר בו ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב על נקל; יתרה מכך, אף לגוף הדברים נראה כי עמדתו של המומחה מטעם המשיבים הייתה חד משמעית, שלא היה מקום להמליץ כך, בעוד שאין זה ברור אם עמדת המומחה מטעם המערערים היא שהיה מקום ליידע את בני הזוג באופן מלא יותר (ולעניין זה עמדתו התקבלה בבית המשפט המחוזי) או שהיה מקום גם להמליץ על עריכת הבדיקה.

5. עמדותיהם של שני המומחים נחלקו גם בשאלה אם יש להתייחס לממצא של נקודה היפראקוגנית בלב כממצא יחיד, אם לאו. נראה כי אין חולק שאם מדובר בממצא יחיד, לא היה מקום להמליץ על דיקור מי שפיר (להבדיל מיידוע בני הזוג לגבי האפשרות לקיימו). בהקשר זה נראה לי כי בצדק העדיף בית המשפט המחוזי את עמדת המומחה מטעם המשיבים. מחוות דעתו, כמו גם מעלון הסברה של בית החולים הדסה שבו בוצע ההפריה מסוג ICSI (המופיע בפסקה 10 לפסק-דינו של בית המשפט המחוזי), עולה כי הפריה כזו אינה מעלה את הסיכון לתסמונת דאון, אלא למום כרומוזומלי אחר. משכך, עמדתו של המומחה מטעם המשיבים הייתה שאין לראות בסוג זה של הפריה גורם סיכון נוסף, שצריך לשקללו ביחד עם הנקודה ההיפראקוגנית. כך גם לגבי גילה של האם, שהיה גבולי, אך לא מעל הרף שבו מומלץ לבצע דיקור מי שפיר. לאור בדיקת השקיפות העורפית התקינה, לא ניתן להניח כי גיל האם היה מוביל להמלצה חיובית לגבי הבדיקה, אפילו בצירוף הנקודה ההיפראקוגנית. גם הנחיות משרד הבריאות לגבי המשמעות שיש לייחס לממצאים אולטרה-סונוגרפיים מורות כי אין תמימות דעים באשר לשאלה אם מוקד אקוגני בלב, כממצא אולטרה-סונוגרפי יחיד, מעלה את הסיכון לבעיות כרומוזומליות. יצוין, כי גם כאשר נמצאים שני ממצאים אולטרה-סונוגרפיים, אין הדבר מוביל להמלצה אוטומטית לעבור דיקור מי שפיר, ונקבע בהנחיות כי הצורך בדיקור ייקבע בכל מקרה לגופו, בין היתר לפי תוצאות ה”תבחין המשולש” (ראו פסקה 19 לפסק-דינו של בית המשפט המחוזי). בענייננו, לא עברו בני הזוג “תבחין משולש” בשל אופיו של ההיריון כהיריון מרובה עוברים, אולם חלף זאת הם עברו בדיקת שקיפות עורפית – וממצאיה היו תקינים. לאור שיקולים אלה, לא ניתן לקבוע כי הוכח שמכון גנטי היה ממליץ לבני הזוג לעבור דיקור מי שפיר. בהיעדר המלצה כזו, יש לקבוע כי בני הזוג לא היו מבצעים את דיקור מי שפיר, כאמור בפסק-דינו של חברי, השופט הנדל.

6. לבסוף, יש לומר כי אין עוד ספק שהיה על הרופא המטפל ליידע את בני הזוג באשר למשמעותה של הנקודה ההיפראקוגנית שנמצאה בלב העובר, ולהציג בפניהם את האפשרות לעבור דיקור מי שפיר, על יתרונותיה וחסרונותיה. עוד ניתן להניח, כי אפילו היה מסתפק הרופא המטפל בהפניית בני הזוג לייעוץ גנטי, מבלי ליידע אותם על משמעות הממצא בעצמו, הם היו מקבלים את המידע האמור במסגרת הייעוץ. המסקנה העולה מכך היא כי התרשלותו של הרופא מנעה מבני הזוג את חופש הבחירה וההחלטה לגבי עניין שהיה בעת הרלוונטית, ומוסיף להיות גם היום, חשוב ביותר לעתידם ולחייהם. רופא אינו רשאי לשקלל עבור המטופל, ללא ידיעתו וללא שיתופו, את התועלות ואת הסיכונים של פרוצדורה רלוונטית, ולהחליט עבור המטופל כי הפרוצדורה אינה כדאית. אמנם, לא ניתן להפריז בחשיבות הידע והניסיון הרפואיים, ואלה באים לידי ביטוי באינספור דרכים במהלך הטיפול, וביניהן גם מתן ייעוץ והדרכה למטופל בדבר דרך הטיפול הרצויה. אלא שהבחירה בדרך הטיפול היא בסופו של דבר החלטתו של המטופל, אשר בריאותו, איכות חייו ולעיתים חייו ממש, הם המונחים על הכף. המקרה שלפנינו חמור אף יותר, שכן בהחלטתו שלא ליידע את בני הזוג על הסיכונים האפשריים שעומדים בפניהם, שקלל הרופא המטפל לא רק נתונים רפואיים אלא גם את דעתו והערכותיו לגבי העדפותיהם האישיות של בני הזוג. חומרת הדבר נעוצה בכך שאף מקום בו נתון לרופא יתרון מובהק על-פני המטופל בשל הידע המקצועי שלו, עליו לנסות להקטין את הפער ככל האפשר על-ידי מתן הסבר שיאפשר למטופל לקבל החלטה מושכלת באשר לדרך הטיפול הרצויה. קל וחומר שאם מעורבים בהחלטה גם שיקולים אישיים, רגשיים וערכיים, אסור לרופא למנוע מן המטופל את אפשרות הבחירה. ראוי לזכור כי הפער ההולך ומצטמצם היום, בכל הנוגע לרמות הידע המקצועי, לרבות הידע הרפואי, שוב אינו מאפשר לרופא לשמור לעצמו את ההתלבטות בקשר לאפשרויות הטיפול ובוודאי לא את הנתונים שעשויים להישקל על-ידי החולה – לעתים במידה רבה של שיקול דעת מושכל. במקרה שלפנינו, טיב הבחירה שהייתה צריכה להגלות לבני הזוג, ושלילתה מבני הזוג גרמו לפגיעה קשה ביותר באוטונומיה שלהם, וניתן להניח כי פגיעה זו מוסיפה על הקושי המשמעותי איתו נאלצים בני הזוג להתמודד ממילא. משכך, שותף אני לעמדתו של חברי השופט הנדל גם באשר לרף הפיצוי המתאים.

המשנה-לנשיאה

השופטת ע’ ארבל:

אני מסכימה לחוות דעתו של השופט נ’ הנדל ומצטרפת להערותיו של חברי השופט א’ ריבלין.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ’ הנדל.

ניתן היום, י”ח באדר ב’ תשע”א (22.2.11).

פגם במחיצה הבין פרוזדורית- חור בלב- רשלנות רפואית?

רשלנות רפואית – פגם במחיצה הבין-פרוזדורית (Atrial Septal Defect)


פגם במחיצה הבין-פרוזדורית,שלעיתים מקבל את השם “חור בלב”, הוא סוג של פגם לבבי מולד. הפגם הלבבי בא לידי ביטוי על ידי פתח המחלק את הקיר בין הפרוזדור השמאלי לפזרוזדור הימיני לשני חלקים.

ברוב המקרים של פגם במחיצה הבין פרוזדורית המצב מטופל בהצלחה ללא סיבוכים מיותרים.פגם יכול להמצא במקומות שונים לאורך המחיצה ויכול להיות מגוון בגדול. התמונה הקלינית תושפע מאוד מנתונים אלו. תסמינים שיכולים להופיע אם זה מיד לאחר הלידה או מספר שבועות לאחר הלידה הם: תאבון ירוד,התפתחות פיזית לקויה,עייפות,קוצר נשימה,דלקות ריאות חוזרות. במקרים שכיחים פחות,פגם במחיצה הבין פרוזדורית יכול להיות כחלק מסנדרום ללבי מולד מורכב יותר.מסיבה שאינה ברורה עד היום, הפגם במחיצה הבין פרוזדורי הוא נפוץ יותר בקרב נשים מאשר בקרב גברים.

 

מקרי רשלנות רפואית – פגם במחיצה הבין פרוזדורית

 

אם לא התגלה פגם או מום מולד בלב שניתן וצריך היה לגלותו בזמן ההריון, ייתכן וקיימת עילה להגשת תביעת רשלנות רפואית

כמו כן, ישנם מספר סוגים של סיבוכים שעלולים להופיע כתוצאה מפגם במחיצה הבין-פרוזדורית ואי זיהוי או טיפול מתאים בזמן הנכון של הפגם. חלקם יופיעו מיד לאחר לידת התינוק וחלקם יתגלו רק לאחר ימים ואף שבועות מתום הלידה. אוושות פתולוגיות אשר לא יעלו חשדאו לפחות יגרמו לרופא המטפל לשלוח את התינוק ואמו למספר בדיקות,למשל אקו-לב,בכדי לברר את מקור האוושה. דוגמה נוספת לרלשנות רפואית בנושא היא חוסר מעקב או אי התייחסות מתאימה ומקצועית ל”אבני דרך” לא תקינים בהתפתחות הילד שעלולים להיות אחד התוצאות הלא טובות של פגם מסוג זה בלב הילד. ניתוח לב וסגירת הפגם בין חדרי ימנע לרוב את התוצאות השליליות הללו. עילות לתביעה רפואית בגין – פגם במחיצה הבין-פרוזדורית הסיבות המובילות לתביעות במקרי רשלנות רפואית פגם במחיצה הבין-פרוזדורית ובעקבות כך לתביעות הן מצבים שבהם שאחד מן התנאים הבאים לקחו בהם חלק: התייחסות לקויה לגורמי הסיכון של הפגם ,חוסר או אי ביצוע בדיקות מתאימות לאחר הלידה,החלטה לא נכונה על חוסר צורך ניתוחי לתיקון הפגם, השהיית פעולות טיפוליות שאיננה מוצדקת ,אנשי צוות רפואיים לא מוסמכים או לא מקצועים אשר לא יודעים לטפל או להעריך כראוי פגם מסוג זה או הפניה לרפואים מומחים לא מתאימים מספיק .

לשאלות בנושא רשלנות רפואית פגם במחיצה הבין-פרוזדורית, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה בראש העמוד משמאל.

פגם במחיצה הבין חדרית- רשלנות רפואית?

רשלנות רפואית פגם במחיצה הבין-חדרית (Ventricular septum defect)


פגם במחיצה הבין-חדרית הוא חלק מקבוצת ליקויים מולדים בלב.בפגם הנ”ל קיים חור בין המחיצה המפרידה בין החדר השמאלי של הלב לחדר הימני. התפתחות המחיצה המפרידה בין חדרי הלב מתפתחת במהלך ההריון וגודלת עד לשעת הלידה.במידה והמחיצה לא מגיעה לגודל הרצוי במהלך הזמן הרצוי,יווצר חור במחיצה שבין החדרים, והתינוק יוולד עם ליקוי הלב המתואר.הפגם במחיצה הבין-חדרית הוא הסוג הכי נפוץ ויכול להמצא בארבע מקומות: בחלק האחורי של המחיצה, החלק הקדמי של המחיצה,החלק העליון והחלק האמצעי של המחציה. התמונה הקלינית הראשונית במקרה של פגם במחיצה הבין-חדרית בלידה היא בדרך כלל שקטה והתסמינים בדרך כלל מופיעים לאחר מספר שבועות מרגע הלידה. תסמינים שעלולים להופיע הם הופעת אוושה פתולוגית,התפתחות פיזית לא תקינה,הזעה מרובה,עלייה בקצב הנשימה .

 

מקרי רשלנות רפואית – פגם במחיצה הבין-חדרית

ישנם מספר סוגים של סיבוכים שעלולים להופיע כתוצאה מפגם במחיצה הבין-חדרית ואי זיהוי או טיפול מתאים בזמן הנכון של הפגם. חלקם יופיעו מיד לאחר לידת התינוק וחלקם יתגלו רק לאחר ימים ואף שבועות מתום הלידה. לא כולם יהוו רשלנות רפואית. אוושות פתולוגיות אשר לא יעלו חשד או לפחות יגרמו לרופא המטפל לשלוח את התינוק ואמו למספר בדיקות,למשל אקו-לב,בכדי לברר את מקור האוושה. דוגמה נוספת לרלשנות רפואית בנושא היא חוסר מעקב או אי התייחסות מתאימה ומקצועית ל”אבני דרך” לא תקינים בהתפתחות הילד שעלולים להיות אחד התוצאות הלא טובות של פגם מסוג זה בלב הילד. ניתוח לב וסגירת הפגם בין חדרי ימנע לרוב את התוצאות השליליות הללו.

 

עילות לתביעה רפואית בגין – פגם במחיצה הבין-חדרית


הסיבות המובילות לתביעות במקרי רשלנות רפואית פגם במחיצה הבין-חדרית ובעקבות כך לתביעות הן מצבים שבהם שאחד מן התנאים הבאים לקחו בהם חלק: התייחסות לקויה לגורמי הסיכון של הפגם ,חוסר או אי ביצוע בדיקות מתאימות לאחר הלידה,החלטה לא נכונה על חוסר צורך ניתוחי לתיקון הפגם, השהיית פעולות טיפוליות שאיננה מוצדקת ,אנשי צוות רפואיים לא מוסמכים או לא מקצועים אשר לא יודעים לטפל או להעריך כראוי פגם מסוג זה או הפניה לרפואים מומחים לא מתאימים מספיק. במקרים כאלו ניתן לשקול הגשת תביעת רשלנות רפואית.

 

לשאלות בנושא רשלנות רפואית בפגם במחיצה הבין-חדרית, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה בראש העמוד משמאל

רשלנות רפואית – פגיעות בפי הטבעת לאחר לידה (Post delivery anorectal problems)

רשלנות רפואית – פגיעות בפי הטבעת לאחר לידה  (Post delivery anorectal problems)


ישנם מספר סיבוכים שעלולים להופיע במהלך לידה רגילה.אחד מהסיבוכים הוא קריעה של הסוגר הרקטלי.כתוצאה מהסיבוך הזה עלולים תסמינים כגון כאבים באזור רקמות אברי המין,לקות בתפקוד המינית,אי שליטה על הצואה עוד.השכיחות של פגיעות מדרגה שלישית או רביעית היא דבר משתנה בדיווחים בארצות שונות. פגיעה בשרירים של רצפת אגן היריכיים,בעיקר הסוגר החיצוני של פי הטבעת תוך כדי לידה וג’ינלית היא סיבוך מוכר לאחר לידה ועלולה להיות כתוצאה מפגיעה בעצבי איברי המין החיצוניים ועצבי עצם העצה. שכיחות פגיעות הסוגרים הרקטליים לאחר לידה ראשונה היא גבוהה יותר מהלידות באות לאחר מכן.

 

מקרי רשלנות רפואית-פגיעות בפי הטבעת לאחר לידה


ישנם שלל סוגים של סיבוכים שעלולים להופיע בפגיעה בפי הטבעת לאחר לידה.חלקם יופיעו מיד לאחר יציאת התינוק וחלק יתגלו רק לאחר ימים ואף שבועות מתום הלידה.קרעים בדפנות הנרתיק וקרעים בדפנות פי הטבעת הן דוגמאות לסיבוכים בזמן לידה או ממש אחרי הלידה ויש להם קשר ישיר בהחלט עם סוג הלידה שנבחר על ידי הצוות הרפואי.

 

עילות לתביעה רפואית בגין -פגיעות בפי הטבעת לאחר לידה


הסיבות המובילות לתביעות במקרי רשלנות רפואית של פגיעה בפי הטבעת לאחר לידה ובעקבות כך לתביעות הן לידות שאחד מן התנאים הבאים לקחו בהם חלק: התיחסות לקויה לגורמי הסיכון בלידה ,חוסר או אי ביצוע בדיקות מתאימות לפני קיום הלידה ובמהלכה,הכנה לא ראויה ולא מקצועית לידה,החלטה על בחירת שיטת לא מתאימה לביצוע הלידה,למשל ביצוע לידה רגילה במקום לידה בניתוח קיסרי. השהיית פעולות חיוניות בזמן לידה מסיבה שאיננה מוצדקת או ללא סיבה,אנשי צוות רפואיים לא מוסמכים או לא מקצוענים שאינם מורשים לבצע לידות.חוסר מקצועיות של הצוות הרפואי עלול להוביל לעיתים גם ללידה ארוכה יותר.

 

לשאלות בנושא רשלנות רפואית בנושא פגיעות בפי הטבעת לאחר לידה, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה בראש העמוד משמאל.

פגיעות עמוד שדרה / פגיעה בעמוד השדרה- רשלנות רפואית

פגיעה בחוט השדרה – רשלנות רפואית (SPINAL CORD INJURY) הוא נושא המאמר שלהלן.

 

קיימות פגיעות בעמוד השדרה מסוגים שונים המסווגות בהתאם לחומרת הפגיעה ולסוג הפגיעה.הפגיעה העצבית יכולה להוביל לאיבוד היכולות המוטוריות,ירידה או איבוד רפלקסים פרימטיביים והופעת רפלקסים פתולוגים וירידה פונקציונלית ביכולת התחושה עד כדי איבוד תחושה. הארגון האמריקאי לפציעות של חוט השדרה חילק את הפציעות על פי התגובות המוטוריות, כוח שריר, תקינות פעולות כיווץ והרפייה של כול שריר ושריר,תגובות למגע,דקירות,ורמת תחושה בכול מקטע עורי בגוף.האפקט של פגיעה בחוט השדרה תלוי בגורמים רבים אולם ניתן לחלקו לפגיעה מלאה ופגיעה חלקית של חוט השדרה.התסמינים בפגיעה המלאה של חוט השדרה יתבטאו באיבוד מלא של התפקוד הנוירולגי מתחת לנקודה בעמוד השדרה מאידך בפגיעה חלקית בעמוד השדרה תיהיה עדות לתחושה ו/או פעולות מוטוריות במקטעים נמוכים יותר מהמקטע בעמוד השדרה שם הוא נפגע.

 

מקרי רשלנות רפואית- פגיעה בעמוד השדרה


ספקטרום התוצאות של פגיעה רשלנית בחוט השידרה הוא רחב ונע החל מירידה קלה בתפקוד מוטורי ותחושתי ועד לשיתוק מלא של אזור בגוף, שפגיעה מהסוג הזה יכולה להוביל לאיבוד יכולת התנועה, איבוד יכולת השליטה על העצמונית על סוגרים,איבוד יכולת הנשימה העצמונית כתוצאה מפגיעת בעצבוב הסרעפת ועוד.

 

עילות לתביעה בגין רשלנות רפואית בעמוד השדרה

 

הסיבות המובילות למקרי רשלנות רפואית לפגיעות בחוט השידרה ובעקבות כך לתביעות הם ניתוחים ופעולות פולשניות אחרות המובילות שלא לצורך לפגיעה בעמוד השדרה. מצבים שונים הכוללים התיחסות לקויה לגורמי הסיכון בניתוח,חוסר או אי ביצוע בדיקות מתאימות לפני קיום הניתוח ובמהלכו, הכנה לא ראויה ולא מקצועית לניתוח,החלטה על בחירת שיטת לניתוח שאיננה מתאימה, אי ביצוע הניתוח בזמן על פי סיבה שאיננה מוצדקת או ללא סיבה,מנתחים לא מוסמכים או לא מקצוענים שאינם מורשים לבצע ניתוחים בחוט השדרה.

 

פסקי דין רשלנות רפואית פגיעות בעמוד השידרה

 

עקב רשלנות רפואית של הנתבע במהלך ניתוח גב שהובילה למחלה קשה של חוט השדרה הצווארי התובע קיבל 400 אלף שקלים עקב גרימת 100% נכות,עקב גרימת כאב וסבל,הצורך בתרופות הרגעה לזמנים קצרים, חוסר אפשרות לכופף את ברך רגלו הימנית,הצורך להתהלך עם מכשיר בנעל ימין,הזדקקות לעזרה לזולת והסיכוי שהוא יגיע לכסא גלגלים.

 

לשאלות בנושא רשלנות רפואית פגיעות עמוד השדרה, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה בראש העמוד משמאל

רשלנות רפואית פאסציוליאסיס

רשלנות רפואית באבחון או בטיפול במחלת פאסציוליאסיס היא נושא מעניין.

 

פאסציוליאסיס היא הינה מחלה הגרמת על ידי תולעים טפיליות. התולעים הללו עושות דרכם אל בני האדם דרך פונדקאי ביניים כגון

שבלולים ואוכלי עשב ביתיים, כמו כן תנאי מזג אוויר שונים והרגלי תזונה שונים אצל האדם עלולים להוביל למחלה. בעלי חיים כמו

כבשים,עזים,ובקר נחשבים למאגרים הבולטים אשר מהם התולעים עוברים לבני האדם.התפתחות הדלקת מתחילה מחדירה של ציסטות

צעירות אשר חודרות לקירות המעיים.לאחר החדירה למעיים,ישנה הגירה לתוך חלל הבטן ולכבד .לעיתים חודרת התולעת גם לריאות,

סרעפת,כליות ואיברים אחרים. התמונה הקלינית בתקופה הזו יכולה לכלול חום גבוה,כאב בטן,בחילות,שלשול,נפיחות של הבטן,אנמיה,

מיימת וצהבת. כמו כן כבד ולבלב מוגדלים סימנים נוסף שיכול להיות נוכחים.תסמינים הקשורים למערכת הנשימה יכולים לבוא בחשבון גם

הם: שיעול שיכול להיות מלווה בדם,וקוצר נשימה.

 

מקרי רשלנות רפואית פאסציוליאסיס

 

הסיבות ל-רשלנות רפואית במקרים של פאציוליאסיס קשורה לשכיחות הנמוכה של המחלה הזו ולמפגש המועט של אנשי הצוות הרפואי

בארץ עם המחלה וכפועל יוצא המחלה הזו,הגורמים שלה,האבחנה ודרכי הטיפול בה נלמדים פחות והרופאים פחות פוגשים בה ופחות

חושבים עליה.כמו כן אין מידע מספיק על הנשאים של הטפילים אשר לא מראים תסמינים קלינים וכך הם בעצם מהווים גורם להדבקה

עבור הסביבה. מקרים של אי טיפול נכון ומתאים או זיהוי בזמן של המחלה עלולה להוביל לסיבוכים של במערכת צינורות המרה וכיס המרה

ובכבד כתוצאה מהצטברות הטפילים באברים הללו ועל ידי כך יצירת ציסטות ואבססים שעלולים בשלב מאוחר יותר גם לחדור לאיברים

סמוכים, להגיע לאיברי מטרה רחוקים יותר על ידי תנועה דרך המערכת הלימפטית ומערכת הדם. הצטברות הטפיל בדם עלולה להוביל

למצב של אלח דם, מצב רפואי חמור שנגרם כתוצאה מתגובה חיסונית להדבקה חמורה.

 

עילות לתביעה ברשלנות רפואית פאסציוליאסיס


–          חוסר אבחון נכון של המחלה.אבחון שגוי של המחלה.לקיחת אנמנזה חלקית.

–          איחור/עיקוב נתינת טיפול למחלה.

–          נתינת טיפול לא מתאים.

–          ביצוע הפרוצדורות הרפואיות בצורה לא מקצועית.

–          מעקב לקוי בתקופת ההשגחה והטיפול.

 

 לשאלות בנושא רשלנות רפואית פאסציוליאסיס, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה בראש העמוד משמאל