רשלנות רפואית- תיעוד רפואי – איסוף מסמכים או תיקים רפואיים

 

חוק זכויות החולה התשנ”ו-1996 קובע בסעיף 17 את חובתו של הרופא לתעד את הנתונים הקשורים לעברו הרפואי של המטופל, תלונותיו של המטופל, האבחנות, וכמובן הוראות הטיפול בו. לתיעוד ישנה משמעות קריטית לקביעת אחריותו של הרופא המטפל לנזקי החולה, אם נגרמו לחולה נזקים בשל רשלנות רפואית בטיפול בו.

התופעה של העדר תיעוד רפואי, או תיעוד רפואי שאינו מדויק, היא תופעה נפוצה משום שחלק מהרופאים עדיין לא מכירים בחשיבות התיעוד הרפואי לטיפול במצבו הרפואי של החולה. המשמעות של העדר או ליקוי בתיעוד הרפואי בתביעת רשלנות רפואית, עלולה להיות קושי ביכולתו של התובע להוכיח את גרסתו בבית המשפט.

עילות לתביעה בשל רשלנות בתיעוד רפואי

  • אי תיעוד של תלונות החולה, האבחנות, והוראות הטיפול בו יכול להוביל לחוסר טיפול, השהייתו או החלטה לגבי ביצוע הליך רפואי בלתי מתאים, שהחמירו את מצבו הרפואי של התובע או הסבו לו נזק גופני. לדוגמא, אי תיעוד עובדת היותו של הפציינט אלרגי ליוד, יכולה לגרום לפציינט לשוק זיהומי חריף במהלך ביצוע צינתור או בדיקת CT ואגב כך לגרום למותו.
  • תיעוד שגוי של תלונות החולה, האבחנות, והוראות הטיפול בו יכול להוביל לחוסר טיפול, השהייתו, או החלטה לגבי ביצוע הליך רפואי בלתי מתאים, שהחמירו את מצבו הרפואי של התובע או הסבו לו נזק רפואי. לדוגמא, תיעוד שגוי לפיו כאבי החזה של הפציינט מופיעים בנשימה עמוקה בשעה שהכאבים לוחצים ומקרינים ליד וללסת יכול להוביל לבירור דלקת של הצדר, ולא לבירור אוטם בשריר הלב.
  • תיעוד בלתי מדויק של תלונות החולה, האבחנות, והוראות הטיפול בו יכול להוביל לחוסר טיפול, השהייתו, או החלטה לגבי ביצוע הליך רפואי בלתי מתאים, שהחמירו את מצבו הרפואי של התובע או הסבו לו נזק רפואי. לדוגמא, תיעוד שגוי של מינון האינסולין שמקבל מטופל סוכרתי יכול להוביל לירידה מסוכנת ברמות הסוכר בדם (היפוגליקמיה) או לעליה מסוכנת ברמות הסוכר בדם (היפרגליקמיה עד כדי חמצת סוכרתית).

פסקי דין רשלנות רפואית תיעוד רפואי:

ע”א 6160/99 דרוקמן נ’ בי”ח לניאדו-  אמם של המערערים נפטרה עקב כישלון בניתוח חירום שנערך בה בבית החולים. התובעים הגישו תלונה למנכ”ל משרד הבריאות, שמינה ועדה לבדיקת האירוע שקבעה שהתנהגות הצוות הרפואי בדנן הייתה סבירה. המסמכים הרפואיים הרלבנטיים לניתוח שעברה והיו מונחים בפניה של הוועדה אבדו במהלך השנים ולא ניתן לאתרם. לאחר קביעת הוועדה שהצוות הרפואי נהג כשורה, החליטו המערערים להגיש תביעה בגין רשלנות רפואית בטיפול שקיבלה אמם. ביהמ”ש העליון ציין שההלכה היא שחובה על הרופאים לדאוג לתיעוד של ממצאים וטיפולים בזמן אמת המתייחסים לטיפול בחולה ולשמירה של תיעוד זה. ביהמ”ש מציין שיש צורך בתיעוד לא רק בשביל קיום מעקב שוטף, ראוי ואחראי אחר התפתחות הדברים לשם קבלת ההחלטות המתאימות, אלא גם על מנת שיהווה ראיה לאירועים ולהתפתחויות שהתרחשו בעבר.

להיעדר התיעוד הרפואי יכולות שתהיינה שתי השלכות: האחת, הקמת עילת תביעה עצמאית בשל הנזק הראייתי שנגרם לתובע עקב אובדן המסמכים או אי התיעוד, כאשר היא כשלעצמה מקנה לתובע זכות לפיצויים, והשנייה היא העברת נטל השכנוע. משמעותו של העברת נטל השכנוע הוא שעל הנתבעים להוכיח שלא הייתה רשלנות בטיפול הרפואי. ביהמ”ש העליון מורה במקרה זה להחזיר את התביעה לביהמ”ש המחוזי על מנת שיקבע מהו גובה הנזק הקשור סיבתית לרשלנות הנתבעים.

רשלנות רפואית בביצוע אינטובציה

מהי אינטובציה

אינטובציה, או בשמה העברי, צינרור קנה, היא פעולה  פולשנית המבוצעת על ידי רופא או פראמדיק במטרה להבטיח מעבר אוויר חופשי לריאות, ומהריאות החוצה. הפעולה מורכבת מהחדרת צינור פלסטיק (הידוע בשם טובוס) דרך האף או הפה של החולה, אל קני הנשימה, בין מיתרי הקול וכך להבטיח את מעבר האוויר.

מקרי רשלנות רפואית בביצוע אינטובציה

האינטובציה היא פעולה נפוצה אך איננה פשוטה כלל וכלל והיא דורשת דיוק וניסיון. הפוטנציאל לגרום לנזקים לחולה הוא גדול, ועל הרופא או הפראמדיק המבצעים את הפעולה לנקוט בזהירות רבה, אחרת ניתן לפגוע בקנה הנשימה של החולה, מיתרי הקול, האף, ועוד. האינטובציה מבוצעת פעמים רבות בנפגעי טראומה גופנית, בחדרי ניתוח ובחולים בהרדמה. האינטובציה מבוצעת גם במצבי חירום הקשורים לתפקוד הלב, הריאה, או איבוד הכרה פתאומי. חשוב לציין כי האינטובציה מבוצעת בחולה מחוסר הכרה, מורדם, או מטושטש, משום שמנגנוני ההגנה של הגוף מונעים את כניסתו של הצינור לעומקו של הקנה.

עילות לתביעה בגין רשלנות רפואית בביצוע אינטובציה

  • ביצוע אינטובציה במצב שאיננה הכרחית- ביצוע האינטובציה כרוך בסיכונים, וביצועה במצב שהחולה איננו זקוק לה חושף אותו לסיכונים מיותרים.
  • אי ביצוע אינטובציה היכן שהיא הכרחית- המשמעות של אי ביצועה של אינטובציה הכרחית, משמעותה עלולה להיות נזק בלתי הפיך עד כדי מוות.
  • איחור בביצוע האינטובציה – איחור בביצוע האינטובציה במועד, משמעתו עלולה להיות נזק בלתי הפיך לחולה, ואף כמובן מוות, זאת משום שהאינטובציה מטרתה כמובן להבטיח מעבר תקין מהריאות ואליהן.
  • ביצוע הליך האינטובציה על ידי גורם שאינו מוסמך.
  • ביצוע האינטובציה בחוסר מיומנות ומקצועיות ותוך סטייה מהנורמות הנדרשות מרופא סביר.
  • סיבוכים רפואיים בהרדמה.
  • החדרת הטובוס תוך פגיעה בקנה הנשימה או מיתרי הקול של החולה.
  • רשלנות במתן התרופות שיש לתת דרך הטובוס- תרופות שאינן מתאימות, מבחינת סוג ומינון, ומבלי לבדוק את רגישות המטופל לתכשיר.
  • אי קשירת ידיו של החולה המונשם דרך טובוס- יש לקשור את החולה המונשם, משום שישנו הסיכון, שאם יתעורר עם הטובוס בקנה הנשימה, ינסה באינסטינקט לשלוף אותו מהקנה, והתוצאה תהא הרת אסון.

פסקי דין רשלנות בביצוע אינטובציה

תא (חי’) 1233/05 עזבון המנוחה בכור בת אינה ז”ל נ’ המרכז הרפואי העמק- התובעים הם העזבון והוריה של המנוחה שנולדה ונפטרה חמש שעות לאחר לידתה.

התביעה הוגשה נגד בית החולים ונגד קופת חולים כללית שהיא בעליו של בית החולים. התינוקת נולדה כאשר חבל הצוואר כרוך על צווארה פעם אחת, ובשל המצוקה שבה הייתה שרויה הונשמה באמצעות אמבו עם חמצן 100%, ומאוחר יותר באמצעות טובוס. התינוקת הועברה לפגייה כשהיא מונשמת, שם עברה מספר החייאות, אך נפטרה בהיותה בת 5 שעות בלבד. ביהמ”ש למד מהעדויות שלפניו כי הצוות הרפואי כשל בזיהוי מצוקתה הנשימתית של המנוחה בזמן, וכך גם בביצוע פעולות ההנשמה. ביהמ”ש פסק לטובת התובעים סך של 878,061 ₪.

רשלנות רפואית במרשם גלולות למניעת הריון

 

המצאתן של הגלולות למניעת הריון הייתה לסמל המאבק לשחרור האישה. יחד עם זאת, עם השנים הסתבר שבצד היתרונות לשימוש בגלולה יש גם סכנות. התרחבות השימוש באמצעי מניעה זה, הרחיבה יחד איתה גם את האפשרויות הפוטנציאליות להתקיימותה של רשלנות רפואית בנושא זה.

מקרים אפשריים של רשלנות רפואית במתן מרשם לגלולות למניעת הריון

קיימים שני סוגים עיקריים של גלולות למניעת הריון, הגלולות המשולבות, שהן הגלולות הסטנדרטיות, המכילות שני הורמונים (אסטרוגן ופרוגסטרון) וגלולות המכילות פרוגרסטרון בלבד.  נטילת הגלולות חושפת את הצעירות הנוטלות אותן לתופעות לוואי רבות, ובין השאר לעלייה אפשרית בלחץ הדם, ולסיכונים מהותיים אחרים לחייהן. אחד הסיכונים המהותיים כתוצאה מנטילת גלולות למניעת הריון הוא עלייה בקרישיות הדם, וכתוצאה מכך הגברת הסיכון למצבים מסכני חיים כגון תסחיף ריאתי (PE) ושבץ מוחי.

עילות לתביעת רופא במקרה של רשלנות רפואית במרשם גלולות למניעת הריון

  • אי ביצועה של בדיקה רפואית גניקולוגית בטרם מתן המרשם לגלולות, על מנת לשלול אפשרות שהמטופלת בהריון, או שקיימת בעיה גופנית אחרת, שבגינה אין לרשום למטופלת את הגלולות הנ”ל.
  • ביצוע הבדיקה הרפואית בחוסר מיומנות ובחוסר מקצועיות תוך סטייה מאמות המידה הנדרשות מרופא סביר
  • אי לקיחת אנמנזה מפורטת המטופלת. אנמנזה מפורטת במטופלת המעוניינת במרשם לגלולות למניעת הריון תכלול את הפרטים הבאים, גיל (כל הגלולות אסורות לשימוש מעל גיל 35 עקב עלייה בסיכון בתחלואת לב בקבוצת גיל זו), היסטוריה משפחתית של קרישיות יתר, עישון (עקב הגברת הסיכון ליצירתם של תסחיף ריאתי או אוטם בשריר הלב ), יתר לחץ דם (תיתכן עליה בלחצי הדם אצל נשים הנוטלות גלולות למניעת הריון), רמת שומנים בדם / השמנת יתר/כולסטרול/ סוכרת (קיים קשר בין נטילת הגלולות לבין הנטיה לפתח אוטם בשריר הלב). כמו כן, התעלמות מתרופות נוספות בהן משתמשת המטופלת שיכולות להתנגד או לשבש את פעילות הגלולות, או להחמיר את תופעות הלוואי שלהן. (לדוגמא אנטיביוטיקות מקבוצות מסוימות יכולות להחליש את פעולת הגלולה וכך להגדיל את הסיכוי לאפשרות לכניסה להריון).
  • התעלמות מביצוע בדיקות גופניות, אי הפניה לביצוע בדיקות דם (לדוגמא בדיקות לקרישיות יתר היכן שיש חשד) .
  • רשלנות בפיענוח תוצאות בדיקות דם וקבלת החלטה על טיפול שגוי עקב כך.
  • אי קיום מעקב אחר מצבה הרפואי של המטופלת.
  • רשלנות במרשם הגלולות- מתן גלולות שאינן מתאימות למטופלת (לדוגמא, מתן גלולות משולבות למטופלת עם היסטוריה של בעיות בכלי דם או פקקת ורידים, או למטופלת מניקה שעה שמתן האסטרוגן מפחית את כמות ייצור החלב), ואי בדיקה של רגישות המטופלת לתכשירי התרופה.
  • סיבוכים רפואיים כתוצאה מנטילת הגלולות- עליה בלחץ הדם, יצירת קרישי דם, הגדלת הסיכון למחלות מרה,סרטן השד, והריון חוץ רחמי.

פסיקה

תא (חי’) 14578/00 עזבון המנוחה להב רחל ז”ל נ’ ד”ר דיוקמן רוני-  המנוחה נפטרה ביה”ח כרמל מתסחיף ריאתי מסיבי. הנתבע הוא רופא נשים במקצועו שעקב אחר המנוחה מבחינה גניקולוגית, ורשם לה גלולות למניעת היריון. הנתבעת השניה (קופ”ח כללית) היא הבעלים והמחזיקה בביה”ח כרמל שלחדר המיון שלו הגיעה המנוחה פעמיים: בפעם הראשונה הגיעה המנוחה בלילה לחדר המיון ושוחררה למחרת לביתה ללא אבחנה. בפעם השניה הגיעה המנוחה בשעות הבוקר, ובמהלך שהותה במיון חלה הדרדרות במצבה שפורשה כתסחיף ריאתי.

המנוחה נותחה בביה”ח באופן דחוף, וקרישים רבים הוצאו מעורק הריאה הראשי. המנוחה לא התאוששה מהניתוח ולא היה ניתן לייצב את מצבה ההמודינאמי, ועקב קריסת מערכות כללית נותרה המנוחה מחוסרת הכרה עד שנפטרה יום אחרי הניתוח.  הרופאים בחדר המיון סטו מסטנדרט ההתנהגות של רופא סביר שעה שלא תיעדו את תלונותיה של המנוחה, התעלמו מתלונות המנוחה על קשיי נשימה, ונתנו פרשנות שגויה לפיה מדובר בכאב גרמי מבלי שביררו עם המנוחה לגבי קיומם של גורמי סיכון לתסחיף ריאתי (השמנת יתר ונטילת גלולות). ביהמ”ש פסק לטובת התובעים סך של 1,192,695 ₪.

המצאתן של הגלולות למניעת הריון הייתה לסמל המאבק לשחרור האישה. יחד עם זאת, עם השנים הסתבר שבצד היתרונות לשימוש בגלולה יש גם סכנות. התרחבות השימוש באמצעי מניעה זה, הרחיבה יחד איתה גם את האפשרויות הפוטנציאליות להתקיימותה של רשלנות רפואית בנושא זה.

מקרים אפשריים של רשלנות רפואית במתן מרשם לגלולות למניעת הריון

קיימים שני סוגים עיקריים של גלולות למניעת הריון, הגלולות המשולבות, שהן הגלולות הסטנדרטיות, המכילות שני הורמונים (אסטרוגן ופרוגסטרון) וגלולות המכילות פרוגרסטרון בלבד.  נטילת הגלולות חושפת את הצעירות הנוטלות אותן לתופעות לוואי רבות, ובין השאר לעלייה אפשרית בלחץ הדם, ולסיכונים מהותיים אחרים לחייהן. אחד הסיכונים המהותיים כתוצאה מנטילת גלולות למניעת הריון הוא עלייה בקרישיות הדם, וכתוצאה מכך הגברת הסיכון למצבים מסכני חיים כגון תסחיף ריאתי (PE) ושבץ מוחי.

עילות לתביעת רופא במקרה של רשלנות רפואית במרשם גלולות למניעת הריון

  • אי ביצועה של בדיקה רפואית גניקולוגית בטרם מתן המרשם לגלולות, על מנת לשלול אפשרות שהמטופלת בהריון, או שקיימת בעיה גופנית אחרת, שבגינה אין לרשום למטופלת את הגלולות הנ”ל.
  • ביצוע הבדיקה הרפואית בחוסר מיומנות ובחוסר מקצועיות תוך סטייה מאמות המידה הנדרשות מרופא סביר
  • אי לקיחת אנמנזה מפורטת המטופלת. אנמנזה מפורטת במטופלת המעוניינת במרשם לגלולות למניעת הריון תכלול את הפרטים הבאים, גיל (כל הגלולות אסורות לשימוש מעל גיל 35 עקב עלייה בסיכון בתחלואת לב בקבוצת גיל זו), היסטוריה משפחתית של קרישיות יתר, עישון (עקב הגברת הסיכון ליצירתם של תסחיף ריאתי או אוטם בשריר הלב ), יתר לחץ דם (תיתכן עליה בלחצי הדם אצל נשים הנוטלות גלולות למניעת הריון), רמת שומנים בדם / השמנת יתר/כולסטרול/ סוכרת (קיים קשר בין נטילת הגלולות לבין הנטיה לפתח אוטם בשריר הלב). כמו כן, התעלמות מתרופות נוספות בהן משתמשת המטופלת שיכולות להתנגד או לשבש את פעילות הגלולות, או להחמיר את תופעות הלוואי שלהן. (לדוגמא אנטיביוטיקות מקבוצות מסוימות יכולות להחליש את פעולת הגלולה וכך להגדיל את הסיכוי לאפשרות לכניסה להריון).
  • התעלמות מביצוע בדיקות גופניות, אי הפניה לביצוע בדיקות דם (לדוגמא בדיקות לקרישיות יתר היכן שיש חשד) .
  • רשלנות בפיענוח תוצאות בדיקות דם וקבלת החלטה על טיפול שגוי עקב כך.
  • אי קיום מעקב אחר מצבה הרפואי של המטופלת.
  • רשלנות במרשם הגלולות- מתן גלולות שאינן מתאימות למטופלת (לדוגמא, מתן גלולות משולבות למטופלת עם היסטוריה של בעיות בכלי דם או פקקת ורידים, או למטופלת מניקה שעה שמתן האסטרוגן מפחית את כמות ייצור החלב), ואי בדיקה של רגישות המטופלת לתכשירי התרופה.
  • סיבוכים רפואיים כתוצאה מנטילת הגלולות- עליה בלחץ הדם, יצירת קרישי דם, הגדלת הסיכון למחלות מרה,סרטן השד, והריון חוץ רחמי.

פסקי דין רשלנות רפואית מרשם גלולות:

תא (חי’) 14578/00 עזבון המנוחה להב רחל ז”ל נ’ ד”ר דיוקמן רוני-  המנוחה נפטרה ביה”ח כרמל מתסחיף ריאתי מסיבי. הנתבע הוא רופא נשים במקצועו שעקב אחר המנוחה מבחינה גניקולוגית, ורשם לה גלולות למניעת היריון. הנתבעת השניה (קופ”ח כללית) היא הבעלים והמחזיקה בביה”ח כרמל שלחדר המיון שלו הגיעה המנוחה פעמיים: בפעם הראשונה הגיעה המנוחה בלילה לחדר המיון ושוחררה למחרת לביתה ללא אבחנה. בפעם השניה הגיעה המנוחה בשעות הבוקר, ובמהלך שהותה במיון חלה הדרדרות במצבה שפורשה כתסחיף ריאתי.

המנוחה נותחה בביה”ח באופן דחוף, וקרישים רבים הוצאו מעורק הריאה הראשי. המנוחה לא התאוששה מהניתוח ולא היה ניתן לייצב את מצבה ההמודינאמי, ועקב קריסת מערכות כללית נותרה המנוחה מחוסרת הכרה עד שנפטרה יום אחרי הניתוח.  הרופאים בחדר המיון סטו מסטנדרט ההתנהגות של רופא סביר שעה שלא תיעדו את תלונותיה של המנוחה, התעלמו מתלונות המנוחה על קשיי נשימה, ונתנו פרשנות שגויה לפיה מדובר בכאב גרמי מבלי שביררו עם המנוחה לגבי קיומם של גורמי סיכון לתסחיף ריאתי (השמנת יתר ונטילת גלולות). ביהמ”ש פסק לטובת התובעים סך של 1,192,695 ₪.

תביעת רשלנות רפואית של קרדיולוג- תביעות נגד קרדיולוגים/ קרדיולוגיה

רשלנות רפואית של רופא קרדיולוג

התערבות קרדיולוגית פולשנית עלולה להוביל לפגיעה במערכות הפנימיות של הגוף ולסכנת חיים של ממש למטופל. הקרדיולוגיה, כהתמחות משנית ברפואה הפנימית, הכוללת פרוצדורות פולשניות שונות , היא כר פורה להיווצרותן של עילות תביעה בגין רשלנות רפואית.

מקרי רשלנות רפואית בתחום הקרדיולוגיה

קיימות מספר פרוצדורות קרדיולוגיות פולשניות. אלו כוללות לדוגמא: החדרת צנתר לכלי דם עורקי או ורידי, הכנסת תומכן לעורק, צריבת נתיב הולכה במערכת החשמלית של הלב, או השתלת קוצב לב.

לדוגמא: צינתור לב הוא הליך פולשני לאבחון וטיפול בבעיות כלי דם לבביים. השתלת קוצב לעומת זאת, היא פרוצדורה פולשנית לטיפול בבעיות במערכת ההולכה הלבבית.

הסיבוכים יכולים להתרחש בשלבים שונים של הבדיקות והטיפולים האמורים החל משלב ההכנה לבדיקה ועד שחרור המטופל לביתו. לדוגמא, בשלב ההכנה לצינתור, זיהום כתוצאה מהכנסת הצנתר , או אלרגיה לחומר הניגוד שיכולה לגרום לשוק זיהומי, עד כדי סכנת חיים ממשית למטופל.

עילות לתביעת רופא קרדיולוג בגין רשלנות רפואית

• אבחון שגוי, מאוחר, או חוסר אבחון של מחלות או הפרעות מסכנות חיים הקשורות במערכת הלב, כדוגמת איסכמיה או אוטם שריר הלב (התקף לב), מומים במבנה הלב ( מחלה היפרטרופית של שריר הלב), והפרעות איטיות או מהירות בקצב הלב (חסמי הולכה, מקטע QT ארוך, טכיקרדיה חדרית, או פרפור חדרים).

• אי לקיחת אנמנזה מפורטת מהחולה המפרטת את התסמינים הגופניים של המטופל (כאבים בחזה המקרינים ליד שמאל או הלסת במקרה של אוטם, או סחרחורת, דפיקות לב, ותחושת התעלפות במקרה של הפרעות קצב), התעלמות מקיומם של תסמינים, ( כיוון שפעמים רבות הסימנים להתקף חרדה דומים לאלו של התקף לב) או העדר התייחסות לרקע התורשתי והבריאותי של המטופל כדוגמת, מוות פתאומי במשפחה בגיל צעיר, סוכרת, או עישון, המציבים אותו בקבוצת סיכון.

• אי הפנייה לביצוע בדיקות דם, בדיקות הדמיה (צילום חזה או CT חזה) והבדיקות הייחודיות לתחום (אק”ג, בדיקת מאמץ, הולטר לב, מיפוי לב, אקו לב, ועוד).

• רשלנות בפיענוח בדיקות אק”ג, בדיקת מאמץ, הולטר לב, או אקו לב, וקבלת החלטה על טיפול רפואי שגוי בשל כך.

• אי עמידה בדרישת ההסכמה מדעת

• ביצוע הפרוצדורה הפולשנית בחוסר מיומנות וחוסר מקצועיות תוך הפרה של חובות הזהירות הנדרשות מרופא סביר.

• אי קיום מעקב אחר רפואי אחר מצבו של המטופל לאחר ביצוע הפרוצדורה.

• רשלנות במתן תרופות, מתן תרופות שאינן מתאימות, במינון שאינו נכון, ומבלי שנבדקת רגישותו של המטופל לתרופה.

• סיבוכים רפואיים במתן האנטיביוטיקה בטרם הפרוצדורות, ובהליך ההרדמה.

 

פסיקה

תא (ת”א) 2071/01 עזבון עו”ד רונת דוד ז”ל נ’ שירותי בריאות כללית- התובע הגיע לביה”ח בילינסון לאחר שסבל מלחצים בחזה ולחץ דם גבוה; בבדיקות שנערכו בחדר המיון התגלתה תעוקה בלתי יציבה ולכן הוחלט לאשפזו. למחרת ערך אחד הנתבעים שהיה מומחה ברפואה פנימית, ביקור במחלקה במהלכו החליט לשחרר את המנוח מבית החולים. בהמשך לקה המנוח באוטם חריף בשריר הלב ובמהלך השנים הדרדר מצבו הבריאותי עד שנפטר שנתיים לאחר מכן. בית המשפט קבע שלכל רופא קיימת חובת זהירות כלפי מי שמטופל על ידו. בדנן, הנתבעים היו צריכים לצפות כי שחרור המנוח לביתו לאחר שאובחנה תעוקה בלתי יציבה, טומן בתוכו סיכון להתפתחות אוטם בשריר הלב.

תא (י-ם) 6478/04 פלוני נ’ מרכז רפואי רבין- ביהמ”ש קבע שהרופא התרשל מפני שלא הזהיר את התובע מפני סכנות העישון, חרף החשד למחלת כלי דם. אילו הייתה ניתנת האזהרה, שהרופא אף התרשל בחובתו לתעדה, היה התובע מפסיק לעשן.

 

טרשת נפוצה- בלוטות לימפה

מחקר אקראי כפול-סמיות בוצע במטרה לבחון את השפעתו של טיפול בפינגולימוד (Fingolimod) פומי על תוצאים שונים של טרשת נפוצה עם התלקחויות חוזרות. המשתתפים במחקר הוקצו אקראית לטיפול בפינגולימוד במינון של 0.5 או 1.25 מ”ג, או לטיפול באינבו. טיפול בפינגולימוד בשני המינונים הביא לשיפור של שיעור ההתלקחויות, הסיכון להתפתחות מוגבלות, ותוצאי ה-MRI בקבוצת חולים זו.

 

רקע:

פינגולימוד פומי הינו מודולטור של רצפטורי ספינגוזין-1-פוספט המונע יציאה של לימפוציטים מבלוטות הלימפה. במחקרים בשלב 2 ו-3 נמצא כי פינגולימוד משפר משמעותית את שיעורי ההתלקחויות ואת תוצאי ה-MRI בטרשת נפוצה, בהשוואה לאינבו או אינטרפרון בטא-1a בהזרקה לשריר.

 

שיטות:

מחקר זה הינו מחקר אקראי כפול-סמיות שנמשך 24 חודשים וכלל חולי טרשת נפוצה עם התלקחויות חוזרות בגילאי 18-55, שהייתה להם התלקחות אחת לפחות בשנה האחרונה או שתי התלקחויות לפחות בשנתיים האחרונות. ניקוד החולים ב-Expanded Disability Status Scale היה 0-5.5. החולים קיבלו טיפול בפינגולימוד פומי במינון של 0.5 מ”ג או 1.25 מ”ג, או טיפול באינבו. נקודת הסיום העיקרית של המחקר הייתה שיעור ההתלקחויות השנתי. נקודת הסיום המשנית הייתה משך הזמן עד להתפתחות של מוגבלות.

 

ממצאים:

1033 חולים השלימו את המחקר. שיעור ההתלקחויות השנתי היה 0.18 עבור טיפול ב-0.5 מ”ג פינגולימוד, 0.16 עבור טיפול ב-1.25 מ”ג פינגולימוד, ו-0.4 עבור טיפול באינבו. פינגולימוד הפחית את הסיכון להתפתחות של מוגבלות במשך שנה בצורה משמעותית בשני המינונים. ההסתברות הכוללת להתפתחות מוגבלות הייתה 17.7% עבור טיפול ב-0.5 מ”ג פינגולימוד, 16.6% עבור טיפול ב-1.25 מ”ג פינגולימוד, ו-24.1% עבור טיפול באינבו. שני המינונים של פינגולימוד נמצאו יעילים יותר מאינבו בהתייחס למדדים ב-MRI (מספר הנגעים החדשים או המוגדלים בהדמיית T2, מספר הנגעים העוברים האדרה בנוכחות גודוליניום, ואבדן של נפח מוחי). הגורמים להפסקת המחקר ותופעות הלוואי שנמצאו קשורות לפינגולימוד כללו ברדיקרדיה וחסימת הולכה בין העליות לחדרים בזמן התחלת הטיפול, בצקת מקולרית, עלייה ברמות אנזימי כבד ויתר לחץ דם קל.

 

מסקנות:

בהשוואה לאינבו, טיפול בפינגולימוד בשני המינונים הביא לשיפור של שיעור ההתלקחויות, הסיכון להתפתחות מוגבלות, והתוצאים ב-MRI בחולי טרשת נפוצה עם התלקחויות חוזרות. יש לשקול את התועלת לעומת הסיכונים האפשריים לטווח ארוך של טיפול זה.

כריתה של השופכן- קרצינומה

ממחקר רטרוספקטיבי אשר כלל 2,044 חולים הסובלים מקרצינומה של תאי מעבר של השופכן עולה כי כריתה חלקית של השופכן (Segmental Ureterectomy) אינה מורידה את סיכויי ההישרדות הספציפיים לסרטן ל-5 שנים בהשוואה לכריתה של הכליה והשופכן עם או ללא הסרה של פיית שלפוחית השתן. לפיכך, ניתן להציע כריתה חלקית של השופכן לכל החולים עם קרצינומה של תאי מעבר של השופכן כאשר הדבר מתאפשר מבחינה טכנית.

 

מטרה:

עד כה אף מאמר לא השווה את תוצאות השליטה בסרטן לאחר כריתה חלקית של השופכן (Segmental Ureterectomy) בהשוואה לכריתה של הכליה והשופכן (nephroureterectomy), שהיא הטיפול המקובל במקרים של קרצינומה של תאי מעבר של השופכן. החוקרים השוו את שיעור ההישרדות הספציפיים לסרטן לפי סוג הניתוח (כריתה חלקית של השופכן לעומת כריתה של הכליה והשופכן) במחקר עקבה גדול ומבוסס אוכלוסיה אשר כלל חולים עם קרצינומה של תאי מעבר של השופכן.

 

שיטות:

ניתוח התוצאות כלל 2,044 חולים עם קרצינומה של תאי מעבר של השופכן בשלבים T1-T4 N0M0, בהתבסס על מאגר הנתונים בנושא מעקב, אפידמיולוגיה ותוצאות סופיות. נעשה שימוש בעקומות הישרדות ומודלים לרגרסיה של Cox בכדי להשוות את ההישרדות הספציפית לסרטן לאחר כריתה חלקית של השופכן או כריתה של הכליה והשופכן עם וללא הסרה של פיית שלפוחית השתן (bladder cuff). משתנים נוספים כללו דירוג פתולוגי, גיל, גזע, מגדר ושנת הניתוח.

 

נתונים:

חציון משך המעקב אחר החולים היה 30 חודשים. בסך הכל 569 (27.8%) חולים עברו כריתה חלקית של השופכן לעומת 1,222 (59.8%) אשר עברו כריתה של הכליה, השופכן ופיית שלפוחית השתן ו-253 (12.4%) שעברו כריתה של הכליה והשופכן ללא הסרה של פיית השלפוחית. שיעורי ההישרדות הספציפיים לסרטן ל-5 שנים לאחר כריתה חלקית של השופכן לעומת כריתה של הכליה, השופכן ופיית שלפוחית השתן לעומת כריתת הכליה והשופכן ללא הסרה של פיית השלפוחית היו 86.6% לעומת 82.2% לעומת 80.5%, בהתאמה (p≥0.05). בניתוח של משתנה בודד ובניתוח מרובה משתנים של כלל אוכלוסיית המחקר, כמו גם לאחר ריבוד לפי שלבים pT1-2 לעומת pT3-4, סוג הניתוח לא השפיע על שיעורי ההישרדות הספציפיים לסרטן (p≥0.2).

 

מסקנות:

בחולים עם קרצינומה של תאי המעבר של השופכן, כריתה חלקית של השופכן אינה מחלישה את תוצאות השליטה בסרטן בהשוואה לכריתה של הכליה והשופכן (עם או ללא הסרה של פיית שלפוחית השתן). לפיכך, ניתן להציע כריתה חלקית של השופכן לכל החולים עם קרצינומה של תאי מעבר של השופכן כאשר הדבר אפשרי מבחינה טכנית, באופן הכולל גם חולים שנבחרו בקפדנות וסובלים מנגעים בשלב T3 ואף T4.

ספונדילוארתריטיס – קשחת מפרקית של גיל הנעורים , רשלנות רפואית?

באם איחרו לאבחן או טיפלו באופן שגוי במחלת דלקת פרקים או שקחת או מחלה ראומטולוגית אחרת, ניתן לשקול הגשת תביעת רשלנות רפואית.

אלה הן קבוצת מחלות דלקתיות כרוניות הפוגעות במפרקים (ארתריטיס) ובחיבורי גידים לעצמות מסוימות (אנטזיטיס). המחלה פוגעת בעיקר בגפיים התחתונות, ובמקרים מסוימים באגן ובמפרקי עמוד השדרה (סאקרו-אילאיטיס וספונדיליטיס).

במקרים מסוימים הופעת התסמינים קשורה לזיהום חיידקי במערכת העיכול או השתן. המחלות הללו שכיחות יותר באופן מובהק באנשים בעלי HLA-B27. זהו סמן גנטי שקיומו מהווה גורם סיכון למחלה (עדיין לא ברור באיזה מנגנון). שכיחות מספר מאפיינים קליניים המופיעים בתחילת המחלה וחומרתם יכולה להיות שונה בילדים לעומת מבוגרים. למרות זאת יתכן דמיון במספר מאפיינים.

המחלות הנכללות כאן הן אותן מחלות הנכללות בספונדילוארטרופתיות של המבוגר: אנקילוזיס ספונדיליטיס, דלקת מפרקים תגובתית, דלקת מפרקים פסוריאטית ודלקת מפרקים הקשורה למחלות מעי דלקתיות. ישנם ילדים שלא עונים להגדרות של ארבע המחלות הללו ולכן נכנסים להגדרה של ספונדילוארטרופתיה ללא סיווג(Undifferentiatied spondyloarthropathy) .

מצבים אחרים, בעיקר אנטזיטיס ודלקת מפרקים (SEA) מיוחסים לקשחת מפרקית של גיל הנעורים.

מחלות ספונדילוארטרופטיות הן צורה שכיחה של מחלות מפרקים כרוניות בילדות. הן הגורם ל- 30% ממקרי דלקות המפרקים הכרוניות בילדים. מחלות אלה שכיחות יותר בבנים וגיל תחילת המחלה נע לרוב בין 10-15 שנים.

מכיוון שרבים מהחולים נושאים את הסמן הגנטי HLA-B27 הגורם לרגישות יתר למחלות אלה, שכיחות המחלות הספונדילוארתרופטיות בילדים ובמבוגרים באוכלוסיה הכללית תלויה בשכיחות הסמן הגנטי באוכלוסיה.

הסיבה והמנגנון הגורמים למחלות אלה אינם ידועים. כמו בסוגים אחרים של דלקות מפרקים כרוניות בילדות, המנגנון האחראי למחלה עלול לכלול מספר מרכיבים של המערכת החיסונית. המחלות הללו קשורות לסוגים שונים של דלקות כרוניות כגון דלקת במעי, במערכת המין והשתן ובעור. יתכן וזיהום הנגרם ע”י מיקרואורגניזמים שונים (חיידקי סלמונלה, שיגלה, ירסיניה, קמפילובקטר וכלמידיה) משחק תפקיד בהתפרצות המחלה בילדים מסוימים (לדוגמא- דלקת מפרקים תגובתית).

מספר רב של ילדים החולים במחלות הספונדילוארתרופטיות נושאים את הסמן הגנטי HLA B27. אין הכוונה בכך שכל אדם הנושא סמן גנטי זה ילקה בהכרח במחלות אלה. לדוגמא: אם שכיחות הנשאות של הסמן באוכלוסיה הכללית היא 10%, רק 1% מאותה האוכלוסיה ילקה במחלה. כאשר אדם במשפחה מסוימת לוקה במחלה, נוכחות הסמן בקרב בן משפחה אחר תגביר את הסיכוי של בן המשפחה ללקות במחלה ל- 25%.

למעשה, במשפחות בהן יש ילד אחד החולה במחלות אלה, ישנה שכיחות גבוהה יותר של הופעת המחלות מאשר במשפחות בהן אין ילד חולה.

אם כן גורמים גנטיים, בעיקר נוכחות הסמן, אינם מספיקים בכדי לגרום למחלה אך מהווים גורמי סיכון. בקהילה המדעית מניחים שהמחלה רב סיבתית (מולטיפקטוריאלית). כלומר, היא מתהווה כתוצאה מעירוב גורמים שונים; גנטיים וסביבתיים (ככה”נ זיהומים) אשר זהותם עדיין לא ידועה.

דלקת מפרקים:

1. התסמינים השכיחים ביותר כוללים כאבים במפרקים, נפיחות והגבלה בתנועה.

2. ילדים רבים סובלים מאוליגוארטריטיס (דלקת המערבת ארבעה מפרקים או פחות) בגפיים התחתונות. אלה שמפתחים מחלה כרונית עלולים לסבול מפוליארתריטיס (דלקת המערבת יותר מחמישה מפרקים).

3. דלקת המפרקים פוגעת לרוב במפרקים בגפיים התחתונות: ברכיים, קרסוליים, כפות רגליים, מפרקי הירך, והאגן. בשכיחות נמוכה יותר פוגעת הדלקת במפרקים הקטנים של כפות הרגליים.

4. ישנם ילדים הסובלים מדלקת מפרקים באזור הגפיים העליונות, בעיקר בחגורת הכתפיים.

 

אנטזיטיס:

זוהי דלקת באזור שבו גיד או רצועה מתחברים לעצם. דלקת באזור זה שכיחה מאד בילדים החולים בספונדילוארתרופטיות. לרוב, האזורים שנפגעים הם העקב, מרכז כף הרגל וסביב הברך, והם עלולים להיות נפוחים וכואבים. דלקת כרונית באזורים אלה עלולה לגרום לגדילת זיזי העצם. דבר זה מתרחש בעיקר בעקב, וגורם לכאב באזור.

דלקת מפרק הכסל – סאקרואילאיטיס:

זוהי דלקת באזור מפרק הכסל (המפרק האיליו-סאקרלי) הממוקם בחלק האחורי של האגן. דלקת באזור זה נדירה בתחילת המחלה, לרוב היא מתרחשת 5-10 שנים לאחר תחילתה. הסימן השכיח ביותר הוא כאב חוזר באזור הישבן.

כאבי גב, ספונדיליטיס:

מעורבות עמוד השדרה נדירה בתחילת המחלה, ועלולה להתרחש מאוחר יותר בחלק מהילדים החולים. התסמינים השכיחים הם כאבי גב תחתון, נוקשות בוקר והגבלה בתנועה. הכאב בגב מלווה פעמים רבות בכאבים בצוואר ובחזה.

מחלה מתמשכת עלולה לגרום ליצירת “גשרים” בין עצמות עמוד השדרה, הגוררת אובדן גמישות בחוליות הגב- הווצרות קשחת. פגיעה זו מתרחשת רק בחולים מעטים הסובלים ממחלה ארוכת טווח. לכן כמעט ולא רואים פגיעה כזו בילדים.

דלקת ענבייה (אובאיטיס) קדמית חריפה היא מחלה דלקתית של הקשתית בעין. הדלקת גורמת לעין להאדים ולכאוב, ומצריכה טיפול מיידי של רופא עיניים. פגיעה זו אינה שכיחה.

במספר מצומצם של ילדים הסובלים מספונדילוארתרופתיות תתגלה ספחת (פסוריאזיס). זוהי מחלה עור כרונית, שבה נוצרים אזורים של עור שהתקלף מעל המרפקים והברכיים. מחלת העור עלולה להקדים את המחלה המפרקית בשנים. בחולים אחרים דלקת המפרקים מקדימה את הופעת המחלה העורית במספר שנים.

חלק מהילדים הסובלים ממחלות מעי דלקתיות יפתחו ספונדילוארתרופטיות. מחלות מעי דלקתיות הן מחלות כרוניות שהגורם להן אינו ידוע. קיימות שתי מחלות כאלה: מחלת “קרוהן ו”אולצרטיב קוליטיס”.

 

לשאלות בנושא רשלנות רפואית באבחון או בטפול במחלות, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה בראש העמוד משמאל

לשון הרע – רשלנות רפואית

 

תא (ת”א) 27954-05‏ ‏ ד”ר שמואל קמפלר נ’ ד”ר גרסיאלה כרמון

 

 

 

 

בית משפט השלום בתל־אביב-יפו

 

ת”א 27954-05 קמפלר נ’ כרמון ואח’

 

 

 

 

8 באפריל 2010

 

כ”ד בניסן תש”ע

 

 

 

לפני כבוד השופטת שושנה אלמגור, סגניתֿֿנשיא

 

 

 

התובע

 

 

ד”ר שמואל קמפלר

 

נ ג ד

 

הנתבעות

 

 

1. ד”ר גרסיאלה כרמון

 

2. שולמית קוָרטלר

 

 

 

* התובע שימש כמנהל מרפאת בריאות הנפש בהרצלייה. הפרסומים מייחסים לו שלל התנהגויות שאינן ראויות כלל, ולאדם בתפקידו בפרט. יש לקבוע כי מי שפרסם אותם, פרסם לשון הרע על התובע. אולם, התובע לא הוכיח כי דווקא הנתבעות היו המקור לדברים שפורסמו בסופו של דבר בכתבות. עלֿ כן, יש לדחות התביעה מבלי להיזקק לדיון בשאלת ההגנות.

 

 

התובע הוא רופא מומחה בפסיכיאטריה אשר שימש כמנהל המרפאה הקהילתית לבריאות הנפש בהרצלייה. נתבעת 1 היא רופאה מומחית בפסיכיאטרית ילדים ונוער אשר עבדה במרפאה. נתבעת 2 הייתה מזכירת המרפאה במשך שנים רבות. תביעה זו, בעילה של הפרת חוק איסור לשון הרע, עניינה בשתי כתבות המייחסות לתובע התנהלות רשלנית, מקצועיות לקויה ויחסי עבודה לא תקינים, הכוללים הטרדה מינית. הנתבע רואה בנתבעות את המקור לתוכן הפרסומים, על רקע היחסים העכורים ששררו בין הצדדים. הנתבעות מצדן משיבות כי לאף אחת מהן אין יד או רגל בפרסום הכתבות, וכל שעשו היה להלין לפני הגורמים המוסמכים על התנהגו התובע. לפיכך הן מבקשות לקבוע כי בעילה שבשלה הוגשה התביעה נגדן לא התקיים יסוד פרסום לשון הרע. לחלופין הן טוענות כי עומדות להן הגנת “אמת דיברתי”.

°

 

.

°

 

בימ”ש השלום דחה את התביעה בקובעו:

°

 

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר לשון הרע מהי. יש להטעים כי די בכך שיש בכוח הפרסום לגרום לאיזו מהתוצאות המנויות בסעיף זה, ואין נפקא מִנה אם אמנם נגרמו הלכה למעשה, כדי שיראו במפרסם הדברים אחראי להוצאת דיבת הנפגע רעה. כמו כן, בבואו להכריע אם בלשון הרע עסקינן, יקרא ביהמ”ש את הפרסום דרך עיני האדם הסביר, ולא יעניק משקל למשמעות שייחס לדברים המפרסם או הנפגע.

°

 

הפרסומים מייחסים לתובע שלל התנהגויות שאינן ראויות כלל, ולאדם בתפקידו בפרט. הוא מתואר בהם כרופא שמקצועיותו לקויה, שחלק ממעשיו מתקרבים לגבול העבֵרה הפלילית וחלקם חוצים אותו ממש. אין צורך להכביר מילים על המידה שבה עלולות טענות על טיפול רשלני במטופלים, שיכול שהוביל

°

 

— סוף עמוד 1 —

°

 

למותם של חלקם; על יחסי עבודה לא תקינים, הכוללים התנכלות לעמיתות לעבודה והטרדתן המינית; על רישום נוכחות כוזב ועל גריסת מסמכים כדי להעלים ראיות בטרם בדיקה – לבזות את מי שנטענו כלפיו, להשפילו ולפגוע במקצועו ובמשרתו. ברי מעל לכל ספק כי פוטנציאל כזה גלום בדברים שנכתבו, ועלֿ כן יש לקבוע כי מי שפרסם אותם, פרסם לשון הרע על התובע.

°

 

התובע ביכר שלא להגיש תביעה נגד מי שפרסם את הכתבות. ע”פ סעיף 11(א) לחוק, אם פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, ישאו באחריות בשל לשון הרע האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית ישא גם האחראי לאמצעי התקשורת. הנתבעות סבורות כי במקרה דנא, זהות האדם אשר הביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם לפרסומו, לא הוכחה. ואכן, הטענות שהועלו נגד התובע במסגרת הכתבות הן טענות שנשמעו ושהועלו על הכתב במסגרות שונות, וגורמים רבים היו מודעים לחשדות ולקורות הליכי הביקורת. התובע לא השכיל להוכיח כי דווקא הנתבעות היו המקור לדברים שפורסמו בסופו של דבר בכתבות. אשרֿ עלֿ כן, יש לדחות את התביעה מבלי להיזקק לדיון בשאלת ההגנות.

°

 

 

 

פ ס ק ֿ ד י ן

 

 

 

לפניי תביעה בעילה של הפרת חוק איסור לשון הרע, התשכ”הֿֿ1965 (להלן: ,,החוק”).

 

 

 

ת מ צ י ת ה ע ו ב ד ו ת ו ה מ ח ל ו ק ת

 

 

 

התובע הוא רופא מומחה בפסיכיאטריה אשר שימש בזמנים הנוגעים לתביעה מנהל המרפאה הקהילתית לבריאות הנפש בעיר הרצליה (להלן: ,,המרפאה”). נתבעת 1 היא רופאה מומחית בפסיכיאטריית ילדים ונוער אשר בשנת 1995 החלה לעבוד במרפאה. נתבעת 2 הייתה מזכירת המרפאה במשך שנים רבות.

 

 

 

ביום 04.03.04 פורסמה במקומון ,צומת השרון’ כתבה על הקורות במרפאה (נספח יד לתצהיר התובע) שכותרתה:

 

 

 

,,נחקר חשד שטיפול רשלני בתחנה לבריאות הנפש בהרצליה גרם להתאבדויות מטופלים”

 

 

 

בכותרת המשנה הופיע המשפט:

 

 

 

,,עובדים במרפאה התלוננו על תפקודו של המנהל ד”ר שמואל קמפלר, על הטרדות מיניות, רשלנות רפואית והתחמקויות מהעבודה. […]”

 

 

 

(סעיף 96 לכתב התביעה)

 

 

 

ובגוף הכתבה נכתב, בין היתר, כהאי לישנא:

 

 

 

,,מבקר משרד הבריאות, אריה פז, החל השבוע בבדיקת חשדות לטיפול רשלני במספר מקרים מרפאה לבריאות הנפש בהרצליה, שהביאה בין היתר להתאבדותם של שני תושבי הרצליה. […]”

 

 

 

 

 

— סוף עמוד 2 —

 

,,[…] נגד ד”ר קמפלר הועלו על ידי עובדים במרפאה תלונות על הטרדות מיניות, על טיפול רשלני במטופלים, על יחסי עבודה לא תקינים והיעדרויות תכופות מהמרפאה ללא הודעות מוקדמות.”

 

 

 

,,[…] בביקור שערך המבקר אריה פז במרפאה, נבדק חשד לטיפול רשלני וכן טענה כאילו גרס ד”ר קמפלר מסמכים כדי להעלימם לפני הבדיקה. בתחילת השבוע התקשר אחד מעובדי המקום למשטרה והעלה חשדות כי ד”ר קמפלר גורס במשרדו מסמכים חסויים. למקום הוזעק שוטר אך לא מצא דבר. […]”

 

 

 

,,לנציבות שירות המדינה הוגשו תלונות כנגד ד”ר קמפלר בגין חשד להטרדה מינית של שלוש מהעובדות הכפופות לו ובגין התנכלות לשתיים מעובדות המשרד.”

 

 

 

(סעיף 97 לכתב התביעה)

 

 

 

,,עובדת […] המשמשת רופאה במרפאה טענה, כי לאחר שקבלה על חוסר מקצועיותו של קמפלר שלח לה קמפלר מכתב בו הוא דורש ממנה לדווח לו על כל יציאה שלה מהמרפאה, דבר שלא נעשה לפני כן. […]”

 

 

 

(סעיף 98 לכתב התביעה)

 

 

 

למחרת התפרסמה במוסף ,7 ימים’ של העיתון ,ידיעות אחרונות’ כתבה (נספח יב לתצהיר התובע) אשר נשאה את הכותרת:

 

 

 

,,הפסיכיאטר עסוק

 

תקפצו מחר”

 

 

 

בכותרת המשנה נכתב:

 

 

 

,,הפסיכיאטר ד”ר שמואל קמפלר, מנהל המרפאה לבריאות הנפש בהרצליה, עסוק מכדי לקבל חולים, גם מטופלים המאיימים להתאבד. חלקם מימשו את איומם. […]”

 

 

 

(סעיף 99 לכתב התביעה)

 

 

 

הכתבה פתחה במילים:

 

 

 

,,[…] השנה התאבד עודד […]. עודד בן הֿֿ26 שם קץ לחייו חודשים ספורים בלבד אחרי שאחיו הצעיר נהרג בפיגוע. ימים ספורים לפני ההתאבדות הוא פנה למזכירת התחנה לבריאות הנפש בהרצליה וביקש להיפגש דחוף עם רופא. ד”ר שמואל קמפלר, מנהל התחנה ובאותה שעה הרופא היחיד בה, היה בישיבה. המזכירה ביקשה להזעיק אותו, אבל קמפלר הורה לה לקבוע עם החולה תור ליום המחרת. עודד יצא מהמרפאה ולא חזר אליה יותר. המקרה של עודד (שם בדוי[…]) אינו מקרה בודד. […]”

 

 

 

— סוף עמוד 3 —

 

 

 

(סעיף 100 לכתב התביעה)

 

 

 

ובהמשך הופיעו המשפטים הבאים:

 

 

 

,,יום אחד, בזמן שש’, אחת העובדות, חיפשה תיק בתיקייה, קמפלר נצמד אליה מאחור, שם את הידיים שלו בתוך הידיים שלה, והוציא איתה יחד את התיק. ש’ סיפרה לחברותיה שהיא זזה הצידה, ניסתה להתחמק, אבל הוא המשיך. […]

 

 

 

במקרים אחרים, מספרים במרפאה, היה ד”ר קמפלר מניח את רגלו האחת על כיסא, וכך, בעמדת פישוק, היה מכניס את ידו למכנסיו. עובדות אחדות תיארו כיצד הצמיד את גופו אליהן ליד מכונת הצילום בשעה שצילמו מסמכים. […]”

 

 

 

,,[…] ד”ר שמואל קמפלר ממלא לכאורה דוחות נוכחות כוזבים, נושא נוסף שנחקר כיום בנציבות שירות המדינה. […]”

 

 

 

(סעיף 101 לכתב התביעה)

 

 

 

,,[…] ,בצורה הזו’, אומרים אנשי הצוות, ,עם כל ההיעדרויות ואווירת ה,חפיף’, מתפקדת המרפאה בפועל רק בכ-30 אחוז מתפוקתה האמיתית. לצערנו, שוררת כאן אווירה של הפקרות, של הכל מותר, ואת המחיר הכבד לפעמים משלמים המטופלים, שלא מקבלים את המגיע להם על פי חוק’.”

 

 

 

(סעיף 102 לכתב התביעה)

 

 

 

עלֿֿפי סעיף 105 לכתב התביעה, פורסמה גם תגובה אנונימית לכתבה:

 

 

 

,,צמרמורת אחזה בי […] נזכרתי ביחס המתנער והאדיש לפונים שנזקקו לעזרה, ביחס הבוטה והמשפיל לאלו שהצליחו להיכנס לחדרו, ברמת המוסר הנמוכה של חלק מהעובדים בתחנה […]”

 

 

 

יוער כי כתב התביעה כולל גם התייחסות לפרסומים נוספים, אך במהלך ניהול ההליך הוסכם כי הפרסומים שיידונו הם אלו שהופיעו בשתי הכתבות, כמצוטט לעיל.

 

 

 

התובע טוען כי מה שנכתב על אודותיו בשתי הכתבות, אשר ראו אור באותו סוף-שבוע, הוא בבחינת לשון הרע, כהגדרת המונח בסעיף 1 לחוק. הוא רואה בנתבעות את המקור לתוכן הפרסומים, על רקע היחסים העכורים ששררו בין הצדדים באותה תקופה. הנתבעות מצדן משיבות כי לאף אחת מהן אין יד או רגל בפרסום הכתבות, וכל שעשו היה להלין לפני הגורמים המוסמכים על התנהגותו של התובע. לפיכך הן מבקשות לקבוע כי בעילה שבשלה הוגשה התביעה נגדן לא התקיים יסוד פרסום לשון הרע המוגדר בסעיף 2 לחוק. לחלופין הן טוענות כי עומדות להן הגנת ,,אמת דיברתי” (סעיף 14 לחוק).

 

 

 

 

 

— סוף עמוד 4 —

 

ד י ו ן ו ה כ ר ע ה

 

 

 

לשון הרע

 

 

 

סעיף 1 לחוק מגדיר לשון הרע מהי:

 

 

 

,,לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

 

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

 

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

 

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

 

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו.

 

[…]”

 

 

 

יש להטעים כי דַי בכך שיש בכוחו של הפרסום לגרום לאיזו מן התוצאות המנויות בסעיף זה – ואין נפקא מִנה אם אמנם נגרמו הלכה למעשה – כדי שיראו במפרסם הדברים אחראי להוצאת דיבת הנפגע רעה. כמו-כן, בבואו להכריע אם בלשון הרע עסקינן, יקרא בית המשפט את הפרסום דרך עיניו של האדם הסביר, ולא יעניק משקל למשמעות שייחס לדברים המפרסם או הנפגע (ע”א 723/74 הוצאת עתון ,,הארץ” בע”מ נ’ חברת החשמל לישראל בע”מ, פ”ד לא(2) 281, 293, 300–301 [1977]; ע”א 1104/00 אפל נ’ חסון, פ”ד נו(2) 607, 617 [2002]).

 

 

 

הפרסומים מייחסים לתובע שלל התנהגויות שאינן ראויות בכלל, ולאדם בתפקידו בפרט. הוא מתואר בהם כרופא שמקצועיותו לקויה, שחלק ממעשיו מתקרבים לגבול העבֵרה הפלילית וחלקם חוצים אותו ממש. אין צורך להכביר מילים על המידה שבה עלולות טענות על טיפול רשלני במטופלים, שיכול שהוביל למותם של חלקם; על יחסי עבודה לא-תקינים, הכוללים התנכלות לעמיתות לעבודה והטרדתן המינית; על רישום נוכחות כוזב ועל גריסת מסמכים כדי להעלים ראיות בטרם בדיקה – לבזות את מי שנטענו כלפיו, להשפילו ולפגוע במקצועו ובמשרתו. ברי מעל לכל ספק כי פוטנציאל כזה גלום בדברים שנכתבו, ועלֿֿכן יש לקבוע כי מי שפרסם אותם פרסם לשון הרע על התובע.

 

 

 

יסוד הפרסום

 

 

 

התביעה דנן הוגשה נגד הנתבעות, בטענה שהשתיים הדליפו את הפרטים שהופיעו בכתבות לאמצעי התקשורת ובכך גרמו לפרסומם. הנתבעות, כאמור, דוחות בשתי ידיים את האחריות למסירת המידע שהתובע תולה בהן, באשר לדידן, תפקידן התמצה בהגשת תלונה לרשויות המוסמכות. כאן המקום לציין כי התובע ביכר שלא להגיש תביעה נגד מי שפרסם את הכתבות, וכי הכתבים שכתבו אותן או נציגים אחרים של מערכות העיתונים לא זומנו למסור עדותם במסגרת הליך זה. עלֿֿפי סעיף 11(א) לחוק –

 

 

 

,,פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, ישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע, האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית ישא גם האחראי לאמצעי התקשורת.”

 

 

 

— סוף עמוד 5 —

 

 

 

(בעניין זה ראו ר”ע 657/85 רונן נ’ מדינת ישראל, פ”ד לט(4) 499, 500 [1985])

 

 

 

הנתבעות סבורות כי במקרה דנא, זהותו של האדם אשר הביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם לפרסומו – לא הוכחה. שתיהן הצהירו:

 

 

 

,,במהלך חודש מרס 2004, פורסמו שתי כתבות אודות התובע, האחת במקומון ,צומת השרון’, והשניה במוסף יום שישי של עיתון ,ידיעות אחרונות’. יובהר, כי אין לי ולא היה לי כל קשר לפרסום הכתבות, כמו גם לפרסום התגובה האנונימית שפורסמה בעקבות הכתבות הנ”ל.”

 

 

 

(סעיף 44 לתצהיר נתבעת 1; סעיף 51 לתצהיר נתבעת 2; ההדגשה שלי;ראוגםעדות

 

נתבעת 1 בעמ’ 30 לפרוטוקול, שורות 15–16;עדות נתבעת 2 בעמ’ 48, שורה 11)

 

 

 

נתבעת 1 (סעיפים 8–10 לתצהירה) העידה שהתלוננה על התובע לפני עורכתֿֿהדין דנה סבוראי, ראש מִנהל נשים בעיריית הרצליה (להלן: ,,עוה”ד סבוראי”). כמו-כן הצהירה כי נפגשה עם ראש העירייה ושוחחה עמה על הנעשה במרפאה וכי האחרונה גם יזמה פנייה אליה בעניין מטופל מסוים (סעיפים 28–29, 31). ועוד סיפרה:

 

 

 

,,במהלך ביקורי בבניין העירייה, במסגרת השתתפותי בוועדות שונות של העירייה באופן שוטף ושגרתי, פגשתי את ד”ר מיכל רותם, ראש אגף חינוך ורווחה בעיריית הרצליה […], וסיפרתי לה על פנייתה של ראש העיר. ד”ר רותם אמרה לי, כי נודע לה על מספר מקרים של חולים שקבלו טיפול לקוי במרפאה. אישרתי בפני ד”ר רותם את אשר ידעה ממילא.”

 

 

 

(סעיף 32)

 

 

 

בחקירתה הנגדית הכחישה כי העבירה לעיתון אינפורמציה על התאבדות המטופל הנזכר בכתבה שפורסמה ב,7 ימים’ (עמ’ 27, שורות 15–18). גם נתבעת 2 סיפרה כי לא העבירה מידע כזה לאיש (עמ’ 41, שורות 5–10). לטענת נתבעת 1, היא גם לא העבירה מידע על מטופלים שאיבדו עצמם לדעת לד”ר רותם, שפנתה לתובע בעניין, ואין לה מושג מי העבירוֹ (עמ’ 28). כדבריה:

 

 

 

,,[…] אני לא העברתי לד”ר רֹתם דברים שהיא לא שאלה אותי ושהיא כבר ידעה. העניין הזה, של ההתאבדות של הבחור, כל העיר ידעה על זה וכל המרפאה ידעה. זה הופיע בעיתון.”

 

 

 

(עמ’ 27, שורות 28–30)

 

 

 

כמו-כן ציינה כי הלינה על התובע לפני נציבות שירות המדינה (עמ’ 29 לפרוטוקול). בחקירתה הנגדית (שם) אישרה נתבעת 1 שפנתה למשטרה והעלתה חשדות כי גרס מסמכים רפואיים מתוך תיקיהם של מטופלים (ראו סעיף 41 לתצהירה), אך הוסיפה כי איננה יודעת כיצד הגיעו הפרטים אל העיתון. נתבעת 2 העידה כי מסרה את המידע בדבר דיווחי השעות הכוזבים של התובע רק בנציבות (עמ’ 49 לפרוטוקול, שורה 10).

 

 

 

 

 

— סוף עמוד 6 —

 

אציין כבר עתה כי לא הוצגה לי כל עדות ישירה על כי הנתבעות או מי מהן מסרו כל מידע שהוא לעיתונאים שפרסמו את הכתבות. אמנם בדיון קדםֿֿמשפט בתיק זה שנערך ביום 14.11.05 לפני כבוד השופטת דליה מארקֿֿהורנצ’יק טענה באתֿֿכוחן של הנתבעות דאז על מרשותיה:

 

 

 

,,[…] מדובר בכתבה בעיתון שלא הן יזמו את פרסומה ולא היה להן כל קשר. הן אמנם אמרו שתי מילים בכתבה אך לא בהרחבה. הן לא הזמינו את העיתונאי לכתוב את הכתבה המדוברת. כל מה שהן עשו זה לפנות לגורם המוסמך בעיריה שהיא עו”ד דנה סבוראי, שהיא הפנתה אותן הלאה כמו לנציבות שירות המדינה וגורמים מוסמכים אחרים.”

 

 

 

(עמ’ 2 לפרוטוקול, שורה 23–עמ’ 3, שורה 2)

 

 

 

אך כאשר עומתה נתבעת 1 עם הדברים בחקירתה לפניי, היא לא חזרה בה מגרסתה שלפיה לא מסרה מידע כלשהו לתקשורת. היא השיבה שלא היה לה שום קשר לכתבה ושאינה אחראית למה שפרקליטתה אומרת בשמה (עמ’ 30, שורות 17–28), והעידה כלה ונחרצה:

 

 

 

,,[…] לא דיברתי עם אף עיתונאי. לא פניתי לשום גוף פרט למשרד הבריאות ולנציבות. וכשנשאלתי מד”ר רֹתם בעיריית הרצלִיה, שהם, דרך אגב, ידעו את כל הסיפור.”

 

 

 

(שם, שורות 28–30; ההדגשה שלי)

 

 

 

לתובע הוצע בחקירתו הנגדית שהפרסום בעיתון נבע ממקורות אחרים, ותשובותיו לא הצליחו לסתור אפשרות כזאת:

 

 

 

,,ש: בכתבה לא רק ציטטו מסמכים והתייחסו. התראיינו מטופלים ובניֿֿמשפחות שלהם. אתן דוגמאות: בכתבה תוארה בחורה בשם דנה (שם בדוי), בתו של דוד שאיים לשים קץ לחייו; זיווה; טרי, דני ועוד. כלומר, הכתבים גם נפגשו עם אנשים.

 

ת: מי אמר?

 

ש: אז הכתבים שיקרו? מה אתה מסיק?

 

ת: אני לא מסיק שום דבר.

 

ש: יש כתבה בעיתון ,ידיעות אחרונות’, שאם אני היום הולך למאגריֿֿמידע ומחפש אני בצורה הכי פשוטה מקבל אותה. ראיינו שם מטופלים שלך.

 

ת: אני לא יודע על מה אתה מדבר. כתבה באינטרנט?

 

ש: כתבה בעיתון.

 

ת: המטופלים הגיעו אל הנתבעות. אני לא בטוח שהם הגיעו אל העיתון.

 

ש: אתה לא תבעת את המרואיינים האלה.

 

ת: הפברוק לא של הכתבה. הפברוק של הנתבעות.”

 

 

 

(עמ’ 12 לפרוטוקול, שורות 16–28; ההדגשה שלי)

 

 

 

 

 

— סוף עמוד 7 —

 

מנגד, כאשר נשאלה נתבעת 1 מדוע לא הכחישה שהיא המקור לכתבה כאשר זו פורסמה, היא השיבה:

 

 

 

,,אני רוצה להסביר לך. זה היה פשוט מאוד גיהינום. מה שעשו לי בעקבות הכתבה, שאני לא הייתי אחראית עליה, שבהרבה מאוד מקומות ידעו מה שקורה במרפאה: בעיריית הרצלִיה, בנציבות המדינה, במשרד הבריאות. כלֿֿכך הרבה אנשים ידעו מה שקורה. […]”

 

 

 

(עמ’ 34, שורות 3–5)

 

 

 

התובע אישר כי לא פנה לנציבות שירות המדינה כדי לבדוק שמא הגיע המידע מהם, וכאשר נשאל אם הוא או באי-כוחו פנו לעירייה בכתב כדי לבדוק אם נלקחו משם מסמכים הקשורים אליו השיב: ,,אולי באיֿֿכוחי כן. אני לא זוכר” (עמ’ 12, שורה 29–עמ’ 13, שורה 5).

 

 

 

עיקר הכתבה שפרסם ,צומת השרון’ נגע לחקירות שהתנהלו במרפאה, והמקורות שהוזכרו בה היו מטופלים וגורמים בעיריית הרצליה ובמשרד הבריאות. בשתי הכתבות נשוא התביעה מובאות תגובות של דובר משרד הבריאות, שלפיהן משרדו עורך בדיקת תפקוד של הנהלת המרפאה ונציבות שירות המדינה עודה חוקרת את העניין. בדֿֿבבד, לדבריו, החליט משרד הבריאות למנות ועדה לבדיקת איכות הטיפול הרפואי במקום בעקבות התלונות שהתקבלו. הנתבעות זימנו לעדות את המבקר הפנימי של משרד הבריאות, מר אריה פז (להלן: ,,מר פז”). הלה אישר כי שלושת הנושאים העיקריים שנבדקו היו איכות הטיפול הרפואי שנתן התובע למטופלים, החשש להטרדה מינית ובעיות בתחום המשמעת (עמ’ 59 לפרוטוקול, שורה 25–עמ’ 60, שורה 2; כן ראו עדותו בעמ’ 64). לפי תגובתו של דובר משרד הבריאות בכתבה שנתפרסמה ב,צומת השרון’, משרדו החליט לערוך בדיקה פנימית של תפקוד המרפאה לאחר שנתקבלה תלונה מאגף הרווחה בעיריית הרצליה וגם מינה ועדה לבחינת איכות הטיפול בה. מר פז השיב לשאלות בית המשפט כי מערכות העיתונים פנו אל הדובר לפני הפרסום וזה פנה אליו (עמ’ 62, שורה 29–עמ’ 63, שורה 1).

 

 

 

בכתב התביעה (סעיפים 95–97) נכתב כי הפרסומים כללו פרטים שהודלפו מתוך החקירה שקיימה נציבות שירות המדינה במרפאה (ראו גם סעיף 106 לתצהירו). הנתבעות נחקרו בידי חוקר לפי חוק שירות המדינה (משמעת), התשכ”ג-1963, ומסרו הודעות ביום 09.10.02 (נתבעת 2 – גם ביום 12.01.03) (נספחים ב–ב1 לתצהיר התובע). בהודעותיהן הלינו על התנהגות התובע, ובין היתר ייחסו לו הטרדה מינית, ניהול לא-תקין של המרפאה, היעדרויות רבות ממנה ללא מינוי ממלא-מקום, צעקות על חולים ודיווח כוזב על שעות עבודתו.

 

 

 

במכתב מיום 26.05.03 (נספח ג לתצהיר התובע) – כעשרה חודשים לפני פרסום הכתבות – אל הסמנכ”ל הבכיר למִנהל ולמשאבי אנוש במשרד הבריאות, מר דב פסט, פירט עוה”ד יורם צלקובניק, סגן נציב שירות המדינה (משמעת) (להלן: ,,עוה”ד צלקובניק”), את פרטי החקירה המשמעתית בחשד להטרדה מינית, להתנכלות לעובדים ולסדרי עבודה לקויים – ובכלל זה דיווחים כוזבים. גם טענתה של נתבעת 1 כי לאחר שהתלוננה על חוסר מקצועיות מצדו, שלח לה התובע מכתב שבו דרש ממנה, באופן חסר תקדים, לדווח לו על כל יציאה שלה מהמרפאה – מופיעה באותו מכתב (סעיף 7; כן ראו מכתבה לנציבות שירות המדינה מיום 16.01.03 – נספח ג4 לתצהיר התובע). העתקים ממכתבו של עוה”ד צלקובניק נשלחו לשלושה נמענים נוספים בנציבות שירות המדינה וכן לעוה”ד סבוראי. יש לציין כי אין מחלוקת אמִתית על כך שחקירה זו נפתחה בעקבות תלונותיהן של הנתבעות (כך עולה גם מסעיף 2 לאותו מכתב). למעשה, התלונה הגיעה לנציבות מעוה”ד סבוראי, שהפנתה אותה לשם לאחר שהנתבעות פנו אליה, בהיותה הממונה בעירייה על אכיפת חוק למניעת הטרדה מינית,

 

— סוף עמוד 8 —

 

התשנ”חֿֿ1998, כדי להתלונן בנושא זה עוד בקיץ 2002. יוער גם כי תיאור מעשי ההטרדה המינית של עובדות במרפאה שפורסם בכתבות דומה לזה שמסרה נתבעת 2 בהודעתה בנציבות שירות המדינה (נספחים ב, ג2 לתצהיר התובע) ולדברים שכתב עוה”ד צלקובניק בהחלטתו מיום 26.05.03 (נספח ג). לכן אין להסיק שמקרי ההטרדה המתוארים בכתבות היו ידועים לנתבעת 2 בלבד.

 

 

 

לא זו אף זו: כעולה מהתרשומת שסומנה ,נ/7′, בישיבת צוות המרפאה שנערכה ביום 23.06.03 נדונו טענותיה של נתבעת 1 על תפקוד המרפאה בכלל ועל זה של התובע בפרט. גם במכתב מיום 18.06.03 (נספח ג1 לתצהיר התובע), פנו עובדים במרפאה ,,לכל מאן דבעי” במחאה על התלונות שהוגשו נגד התובע ,,על הטרדה מינית והתעללות בעובדים”. העתקים מוענו לראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות ולראש עיריית הרצליה. אם כך, למותר לציין כי חלק נכבד מסגל עובדי המרפאה ידע כבר אז כי נגד התובע נשמעו טענות ואף הוגשו תלונות.

 

 

 

נתבעת 1 הודתה כי היא הייתה זו שהתלוננה לפני מבקר משרד הבריאות על הוראתו של התובע לגרוס מסמכים, ולאחר מכן עשתה זאת במשטרה. כאמור, היא לא ידעה איך הגיע המידע לעיתון (עדותה בעמ’ 29 לפרוטוקול וסעיף 41 לתצהירה). בכתבה שבמקומון נכתב על מר פז כי ערך בירור של הטענה. בחקירתו סיפר (עמ’ 66–67) כי אחד העובדים טלפן אליו והודיע שהתובע גורס (או מתכוון לגרוס) מסמכים. הוא ביקש מהתובע לשמור את המסמכים והפנה את הטיפול בעניין למשטרה, ואפילו הוזעק שוטר למרפאה. התובע נחקר בנציבות שירות המדינה ביום 30.03.03. מהודעתו שם (נספח ג2 לתצהירו) עולה כי כבר אז נשאל בנושא. הוא הסביר כי הורה לגרוס את כל מסמכי המרפאה שאינם קשורים בתיקי חולים (עמ’ 4 לחקירתו שם, שורות 18–19). בדיקתו של המבקר נערכה לפני פרסום הכתבות (סעיפים 95–98 לתצהיר התובע), וסביר שעובדים נוספים במרפאה ידעו על ההוראה שנתן התובע, כך שגם לטענה זו לא הייתה מודעת נתבעת 1 בלבד.

 

 

 

בכתבה שפורסמה ב,ידיעות אחרונות’ (עמ’ 36) תואר כיצד באחת ההזדמנויות נתן התובע, כביכול, למטופלת שביקשה להיפגש עמו מחוץ למשרדו לחכות שעה ארוכה, ובסופו של דבר סילק אותה משם בכוח הזרוע. לפי הכתוב, המטופלת הגישה תלונה במשטרה. התובע, שבפיו גרסה אחרת לאירוע, טען כי נתבעת 2 הייתה העדה היחידה לו (סעיף 117 לתצהירו; עמ’ 9 לפרוטוקול, שורות 18–19). נתבעת 2 העידה בבית המשפט כי אנשים נוספים היו עדים להתרחשות (עמ’ 39–40). המקרה, שקרה בשנת 1990, תואר במכתב מאת מחבר עלוםֿֿשם שלפי הכתוב בו, שלח אותו אז לשר הבריאות, לנציב תלונות הציבור וכן ל,ידיעות אחרונות’ (נספח יט לתצהיר התובע). בכתבה, שבה סופר כי ,,האירוע נחקק היטב בזיכרונם של אנשי התחנה” (עמ’ 36, עמודה שלישית), תיארו אותו המטופלת עצמה וכן ,,עדי ראייה למקרה”, ועדותה של נתבעת 2 מקובלת עליי. סביר שגם עובדים אחרים שנמצאו אותה עת במרפאה שמעו את המתרחש לכל הפחות. בכתבה סופר:

 

 

 

,,,כשחזר מעדותו במשטרה’, מספרים עובדי המרפאה, ניגש ד”ר קמפלר לש’ והודיע לה שקראו לו לחקירה ושהאישה פתחה נגדו תיק במשטרה. ,קרוב לוודאי שהם יגיעו גם אלייך וישאלו אותך מה קרה’, הוא אמר לה, ,יבקשו שתעידי. מה את תגידי?’ ש’ ענתה לו בלי להתבלבל: ,את האמת!’ מאותו הרגע, לטענת עובדים במרפאה, התחיל ד”ר קמפלר להתנכל לה. כשחשד מאוחר יותר שהתלוננה נגדו בנציבות שירות המדינה, נישל אותה מתפקידיה הקודמים, ייבש אותה, הפריד אותה מהמזכירה השנייה שעבדה איתה והפך אותה בעצם לטלפנית. היא רק עונה לטלפונים. מדובר באישה מרשימה,

 

— סוף עמוד 9 —

 

שעובדת כבר מעל 30 שנה במרפאה, שהשקיעה את נשמתה במקום וקיבלה שבחים רבים על עבודתה, כולל מד”ר קמפלר עצמו’.”

 

 

 

(עמ’ 38, למעלה)

 

 

 

בחקירתה אישרה נתבעת 2 כי היא העובדת הנזכרת בקטע דלעיל, כי הדו-שיח המתואר בו צוטט נכונה וכי פנתה לעוה”ד סבוראי (עמ’ 37 לפרוטוקול) – אך אין להסיק מכך שדווקא היא הייתה המקור לדברים. התובע מבקש ללמוד זאת גם מהעובדה שהעובדים המצוטטים בכתבה מתארים את ש’ כעמיתה שזכתה לתשבחות על עבודתה, בין היתר ממנו. בעיניו, חזקה עליה שמכתבי המלצה שקיבלה אינם מצויים ברשות איש מלבדה, ומכאן שאם נזכרו בכתבה הייתה זו היא שסיפרה עליהם לעיתונאיות. אלא שהמכתבים לא נועדו לעיניה של נתבעת 2 בלבד, והם מוענו לנמענים שונים. בחקירתו בנציבות (עמ’ 5 להודעה) אישר התובע ששיגר מכתבי הערכה עליה לבקשתה (נספח ג3 לתצהירו), ומחומר הראיות עולה כי גם מטופלים ואנשי צוות נוספים כתבו עליה טובות. משכך, אין לומר שהיא היחידה שהכירה את המכתבים: גורמים בעירייה היו מודעים לתוכנם, ואין להוציא מכלל אפשרות שגם עמיתים לעבודה במרפאה.

 

 

 

עובדים נוספים במרפאה נחקרו בנציבות. עדת התביעה רות שריאל, עובדת סוציאלית שנזכרה גם כן בכתבה, פנתה לראש-עיריית הרצליה וביקשה להיפגש עמה במכתב מיום 30.06.03 (המוצג ,נ/10′). בחקירתה לפניי לא שללה שיזמה את הפנייה בעקבות מכתבו של עוה”ד צלקובניק שנשלח כחודש קודם לכן (עמ’ 25 לפרוטוקול, שורות 15–18), ומכאן שידעה עליו. הגב’ שריאל גם אישרה כי שוחחה עם עיתונאית לקראת פרסום אחת הכתבות (עמ’ 18 לפרוטוקול, שורות 27–30; עמ’ 19, שורות 17–18; עמ’ 21, שורות 26–27). ד”ר מרק רויטמן, פסיכיאטר נוסף, טען במכתב שנכתב כחצי שנה לפני מועד הפרסום (נספח א לתצהיר נתבעת 1) כי מטופלים זוכים ליחס מזלזל מצד התובע, אשר נותן תרופות בלי בדיקה ומתעסק בענייניו הפרטיים על חשבון עבודתו במרפאה. העתק נשלח למר פז.

 

 

 

מכתב שצירף התובע לראיותיו (המוצג ,ת/5′) נשלח אליו מאת ד”ר רותם. המכתב נשלח כחודש וחצי לפני שראו הכתבות אור, ביום 25.01.04. ד”ר רותם גוללה בו טענות קשות על טיפול לקוי במטופלי המרפאה – לרבות זה שנזכר בתחילת הכתבה שפורסמה במוסף ,7 ימים’ – ושלחה העתקים לחמישה נמענים נוספים, ובהם ראש העירייה. התובע התייחס למכתב בתצהירו, וטען כי הדרך הנכונה לבירור התלונות הייתה לפנות אליו באופן אישי, אך תחת זאת ,,טרחה” ד”ר רותם ,,להפיץ את מכתבה בתפוצה רחבה ביותר לגורמים בעירייה ובמשרד הבריאות”, ובתגובה הבהיר לה ש,,[…] עולה ממכתבה כי כוונתה אינה לסייע ולקדם את ענייני המרפאה אלא לפגוע בי אישית” (סעיפים 62–63 לתצהירו). פרקליטיו שיגרו לד”ר רותם ולשבעה נוספים מכתב תשובה נושא התאריך 03.02.04 (נספח ו לתצהירו), שחלק ממנו צוטט גם בכתבה שפורסמה ב,ידיעות אחרונות’. במסגרתו ייחסו לגורמים שונים בעירייה (שלא פורטו) גישה עוינת כלפי התובע וכתבו כי נדמה שכל מעייניהם של אלו נתונים להכשלתו בתפקידו (סעיף 7). במכתב מיום המחרת השיב לד”ר רותם גם ד”ר אלכסנדר גרינשפון, ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות, וכתב לה כי הוא פועל למינוי ועדת בדיקה לאירועים שפירטה במכתבה (נספח ז לתצהיר התובע). בתשובה מיום 08.02.04 למכתבו של ד”ר גרינשפון (נספח ח לתצהיר התובע) טענו באי-כוח התובע כי ממכתבה של ד”ר רותם עלה ,,[…] ריח של רדיפה והתנכלות למרשנו, ולא של חיפוש תשובות ענייניות” (סעיף 3).

 

 

 

עינינו הרואות אפוא כי גורמים זולת הנתבעות ידעו על הטענות נגד התובע בכל הנוגע לטיפול בפונים למרפאה.

 

 

 

 

 

— סוף עמוד 10 —

 

לכתבה שפורסמה ב,ידיעות אחרונות’ התראיין גם עד ההגנה יהושע גורא, סגן ראש עיריית הרצליה בשנים 1992–1998. בסופה (עמ’ 100) הוא מצוטט כאומר שעשר שנים לפני פרסום הדברים הגיעו תלונות חמורות על התובע, וכן:

 

 

 

,,[…] לשמחתי התלונות האלה נחקרות היום בנציבות שירות המדינה, וגם אני הוזמנתי לשם לספר את הידוע לי.”

 

 

 

בחקירתו הנגדית (עמ’ 54–55 לפרוטוקול) ציין כי בתוקף תפקידו קיבל תלונות ממטופלים ומבני משפחותיהם על התובע, שמספרן נאמד בעשרות (ראו גם סעיפים 5–6 לתצהירו).

 

 

 

מכל האמור לעיל עולה כי הטענות שהועלו נגד התובע במסגרת הכתבות נשוא התביעה הן טענות שנשמעו ושהועלו על הכתב בחקירת הנתבעות בנציבות שירות המדינה, במכתביה של עוה”ד סבוראי, במכתבה של ד”ר רותם מיום 25.01.04 שהוביל להקמת ועדת הבדיקה בראשות ד”ר חגי חרמש (כתב המינוי מיום 29.02.04, שאליו צורפה התלונה ששיגרה ד”ר רותם – כאמור, עוד בטרם פורסמו הכתבות – נספח י לתצהיר התובע) ובתלונה שהופנתה למר פז. בעניין התנהלה חקירה, ושוב, גורמים רבים – לרבות עובדים במרפאה זולת הנתבעות – היו מודעים לחשדות ולקורות הליכי הביקורת. התובע לא השכיל להוכיח במידת ההוכחה הדרושה כי דווקא הנתבעות היו המקור לדברים שפורסמו בסופו של דבר בכתבות (וראו, למשל, נספח ג1 לתצהירו) או לתגובה האנונימית לכתבה שנדפסה ב,ידיעות אחרונות’.

 

 

 

אשרֿֿעלֿֿכן יש לדחות התביעה מבלי להיזקק לדיון בשאלת ההגנות.

 

 

 

ס ו ף ֿ ד ב ר

 

 

 

התביעה נדחית.

 

 

 

התובע ישלם לנתבעות, יחד ולחוד, הוצאות משפט וכן שכרֿֿטרחת עורךֿֿדין בסך 7,000 ₪, בתוספת מסֿֿערךֿֿמוסף, ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

 

 

צלקת / צלקות- רשלנות רפואית בניתוח קוסמטי

בית משפט השלום בנתניה

 

בפני כב’ השופטת ד”ר איריס רבינוביץ-ברון

 

 

18 אפריל 2010

 

ת”א 8751-03 שמש נ’ מדיקל אסתטיק בע”מ-המרכז לכירורגיה ואח’

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שמש שרה

 

 

 

 

 

 

 

ע”י ב”כ

 

 

עו”ד שוחט

 

 

תובעת

 

 

 

 

נ ג ד

 

 

 

 

 

 

 

1 . מדיקל אסתטיק – המרכז לכירורגיה פלסטית

 

2 . עפרה עמירי

 

ע”י ב”כ עו”ד הדר דן

 

3. ד”ר חדד זילבר

 

ע”י ב”כ עוה”ד הגר קליין

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נתבעים

 

 

 

 

נ ג ד

 

 

 

 

 

 

 

1. ד”ר אשכנזי חיים

 

ע”י ב”כ עוה”ד דגן

 

2. ד”ר חדד זילבר

 

ע”י ב”כ עוה”ד הגר קליין

 

 

 

 

 

 

 

 

צד ג’

 

 

 

 

נגד

 

 

 

 

 

 

 

ד”ר חיים אשכנזי

 

ע”י ב”כ עו”ד שמואל אהרונסון

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

צד ד’

 

 

 

 

פסק דין

 

 

 

 

 

מבוא

 

1. התובעת, הגב’ שרה שמש, הגישה תביעה בגין נזק גוף שלטענתה נגרם לה כתוצאה מניתוח

°

 

פלסטי שעברה. התביעה הוגשה כנגד מדיקל אסתטיק המרכז לכירורגיה פלסטית (להלן: מדיקל אסתטיק) וכנגד הגב’ עפרה עמירי (להלן: הגב’ עמירי) המנהלת והבעלים של מדיקל אסתטיק וכנגד ד”ר חדד ז’ילבר שביצע את הניתוח.

°

 

מדיקל אסתטיק וגב’ עמירי שלחו הודעה לצד ג’ כנגד ד”ר חדד וכנגד ד”ר אשכנזי, שביצע ניתוח מתקן בתובעת לאחר הניתוח שבוצע על ידי ד”ר חדד. ד”ר חדד שלח הודעה לצד ד’ כנגד ד”ר אשכנזי.

 

באשר להודעה לצד ג’ של מדיקל אסתטיק ועמירי כנגד ד”ר אשכנזי הצדדים הגיעו להסכמה ערב דיון ההוכחות כי התובענה כנגדו תדחה ללא צו להוצאות (עמ’ 29 לפרוט’ הדיון).

 

2. מטעם התובעת הוגשו תצהירה וכן תצהיר של גיסה מר פיני אפללו שנוכח במקום בזמן פגישתה עם עמירי. כן הוגשה חוות דעת של מומחה רפואי פרופ’ שפיר. מטעם מדיקל אסתטיק ועמירי הוגש תצהירה של גב’ עמירי וכן חוות דעת של מומחה רפואי פרופ’ מלר.

 

— סוף עמוד 1 —

 

הוגשו אף חוות דעת משלימות ע”י פרופ’ שפיר ופרופ’ מלר לגבי שאלת האפשרות לבצע כיום ניתוח מתקן לתובעת. במהלך דיוני ההוכחות הודיעו כי אין בכוונתם לזמן את פרופ’ מלר לעדות וניתנה רשות לד”ר חדד לזמנו לעדות, לבקשת באת כוחו. ד”ר חדד הגיש את תצהירו וכן חוו”ד של ד”ר וינברגר. מטעם ד”ר אשכנזי הוגש תצהירו והוגשה חוות דעת של מומחה רפואי ד”ר גולן.

 

בדיוני ההוכחות נחקרו המצהירים ונותני חוות הדעת.

 

הצדדים הגישו סיכומים בכתב.

 

דיון והכרעה

 

3. אין מחלוקת כי התובעת פנתה למדיקל אסתטיק לצורך ביצוע ניתוח פלסטי, נפגשה עם גב’ עמירי והחליטה על ביצוע ניתוח פלסטי בצוואר ובבטן. הניתוח בוצע ביום 17.7.00 אצל מדיקל אסתטיק ע”י ד”ר חדד. במהלך הניתוח שבוצע בהרדמה מלאה נותחה בצוואר וכן בבטן. התובעת לא היתה שבעת רצון מהתוצאות. גב’ עמירי איפשרה לתובעת לעבור ניתוח מתקן ללא תשלום שבוצע ע”י ד”ר אשכנזי במהלכו נותחה בצואר ובבטן. הניתוח נערך ב- 24.1.02 בהרדמה מקומית (להלן: הניתוח השני).

 

4. אביא בפתח הדברים בקצרה את טיעוני הצדדים שיפורטו בהמשך.

 

לטענת התובעת, הגב’ עמירי נתנה לה יעוץ רפואי לגבי סוג הניתוח המתאים לה ושיכנעה אותה כי ד”ר חדד יבצע את הניתוח. לטענתה, פגשה את ד”ר חדד לראשונה ביום הניתוח זמן קצר לפני הניתוח ורק אז הוחתמה על טופס הסכמה. לטענתה, הניתוח בוצע באופן רשלני. התובעת פנתה לניתוח כדי לשפר את מראה הצוואר שבו היו גבשושיות מניתוח קודם שעברה בבלוטת התריס. לטענתה, לאחר הניתוח המראה לא שופר אלא הורע ונוספה לה קישורית בצד ימין של הניתוח. לגבי הבטן, לטענתה לאחר הניתוח נוצרה לה בליטה מכערת מעל הטבור וכן נוצרו קפלי עור באזור הבטן. כן טענה לאובדן תחושה באזור הפנים והצוואר.

 

לטענת הנתבעים, התובעת פגשה את ד”ר חדד עוד לפני מועד הניתוח (לא צוין תאריך) וקיבלה ממנו הסברים לגבי הניתוח. במועד זה אף נשלחה על ידו לבדיקות לפני הניתוח.

 

הנתבעים טוענים כי המראה של התובעת שופר בעקבות הניתוח.

 

לטענת ד”ר חדד, לאחר שבוצע ניתוח נוסף ע”י ד”ר אשכנזי אין ליחס לו את האחריות לטענות התובעת, ככל שיתקבלו.

 

לטענת ד”ר אשכנזי, ביצע ניתוח מינימלי בהרדמה מקומית. הסביר את הדברים לתובעת בפירוט לפני הניתוח. שיפר את מצבה ככל שניתן היה בניתוח מסוג זה.

 

 

 

— סוף עמוד 2 —

 

מהלך האירועים עובר לניתוח שבוצע על ידי ד”ר חדד

 

5. לדברי התובעת, כמפורט בתצהירה, פנתה למדיקל אסתטיק בעקבות המלצה של חברה שעברה במקום ניתוח ע”י ד”ר מוסקונה והיתה מרוצה מהתוצאות. לדבריה, ביקשה לעבור ניתוח פלסטי שכן הפריעו לה גבשושיות שבלטו בצווארה בעקבות ניתוח שעברה בבלוטת התריס מספר שנים קודם לכן. לדברי התובעת, גב’ עמירי בדקה אותה בפגישתן הראשונה כאילו היתה סמכות רפואית, בדקה את הצוואר והבטן והרימה בידיה את עור הצוואר משני הצדדים באופן שהעור נמתח והגבשושיות לא נראו ואמרה לה שניתוח המתיחה יביא לתוצאה כזו. כן סוכם על ביצוע ניתוח שאיבה בבטן באותו מועד. לדבריה, לא נאמר לה דבר לגבי הסיכונים שבניתוח ולא ניתנו לה כל דפי הסבר. באותה פגישה גבתה ממנה גב’ עמירי את מלוא התשלום בגין שני הניתוחים בסך 28,500 ₪.

 

לדבריה ביקשה התובעת להיות מנותחת על ידי ד”ר מוסקונה אך גב’ עמירי אמרה לה שיש לה רופא טוב עבורה שיגיע מצרפת וכי תנותח על ידו.

 

גיסה של התובעת, מר אפללו, שהסיע אותה למרפאה הצהיר כי זכור לו שגב’ עמירי הציגה להם קטלוג תמונות של “לפני ” ו”אחרי” וכן הסבירה לתובעת לגבי תוצאות של ניתוחים לפי הקטלוג. עוד הצהיר כי הוא זוכר שגב’ עמירי נגעה בצוואה של התובעת מתחה אותו בשתי ידיה ואמרה לה כי באופן זה ניתן יהיה למתוח את העור בצוואר.

 

לדברי התובעת ביום הניתוח, ב- 17.7.00, מספר דקות לפני הניתוח, כאשר כבר היתה לבושה בחלוק רפואי פגשה לראשונה את המנתח ד”ר חדד, ששמו נודע לה רק בדיעבד. אז הוחתמה על טופס הסכמה להרדמה. ד”ר חדד סימן על גופה את מקומות הניתוח בחדר ההמתנה והלך. לאחר מכן עברה את הניתוח.

 

6. גב’ עמירי הצהירה כי היתה המנהלת של מדיקל אסתטיק. כי מדיקל אסתטיק הינו תאגיד אדמיניסטרטיבי המשכיר חדרי ניתוח לביצוע ניתוחים קוסמטיים ומתווך בין לקוחות המבקשים לעבור ניתוחים קוסמטיים או פלסטיים לבין מנתחים פלסטיים. עוד הצהירה כי מדיקל אסתטיק אינו מבצע ניתוחים פלסטיים בעצמו או באמצעות שכיריו ואינו נותן כל טיפול או ייעוץ רפואי.

 

עוד הצהירה כי היא הינה קוסמטיקאית רפואית, כי איננה רופאה ומעולם לא הציגה עצמה כבעלת סמכות רפואית ולא בדקה את התובעת בדיקה רפואית.

 

לדברי התובעת הסבירה לה כי היא מעונינת בניתוח מסוג מתיחת עור פנים ושאיבת שומן בבטן. לדבריה התובעת אכן אמרה כי הגבשושיות בצוואר מפריעות לה והוסבר לה על ידי רופא שהמתיחה לא תיתן פתרון לגבשושיות בצוואר.

 

 

 

— סוף עמוד 3 —

 

לדברי הגב’ עמירי, במצגת שערכה לתובעת התרשמה מהעבודות של ד”ר חדד וביקשה התובעת שהוא זה שינתח אותה.

 

עוד הצהירה כי ככל שהתובעת היתה מבקשת היתה יכולה לאחר אותה פגישה לבטל את הניתוחים וכספה היה מוחזר לה.

 

כן הצהירה כי ד”ר חדד הינו רופא מנתח בעל רשיון משרד הבריאות לבצע ניתוחים בישראל.

 

עוד הצהירה כי התקיימה פגישה בין התובעת וד”ר חדד במהלכה הסביר ד”ר חדד לתובעת כי אין אפשרות לסלק את הגבשושית וכי היא לא תוסר.

 

לדבריה התובעת לא היתה מעונינת בסימנים על הבטן ממתיחת העור ולכן החליטה יחד עם הרופא לבצע שאיבה בלבד.

 

התובעת חתמה על טופס הסכמה לניתוח לאחר שהוסברו לה על ידי הרופא כל המשמעויות של הניתוח.

 

התובעת היתה מודעת לזהות המנתח מאחר ונפגשה איתו לפני הניתוח.

 

7. ד”ר חדד הצהיר כי משנת 1990 ביצע אלפי ניתוחים בתחום הכירורגיה הפלסטית והאסתטית בצרפת וישראל וכי בשנת 1995 פנתה אליו גב’ עמירי והוא החל לבצע ניתוחים במרכז המנוהל על ידה.

 

לדבריו פעל לפי הנהלים ונתן את מלוא ההסברים. כמו כן, הסביר לתובעת לפני הניתוח כי לא ניתן יהיה להסיר את הגבשושיות שנותרו לה מניתוח בלוטת התריס שעברה. הפגישה עם התובעת התקיימה זמן מה לפני הניתוח ובמהלכה בדק את התובעת והסביר לה את תוכן טופס ההסכמה לניתוח. לדבריו לפני הניתוח פגש את התובעת לבדיקה חוזרת.

 

8. התובעת נשאלה בחקירתה הנגדית האם נפגשה עם ד”ר חדד לפני יום הניתוח שללה זאת מכל וכל (ר’ עמ’ 37 לפרוט’ הדיון מיום 10.2.08):

 

“ש: אם אני אומר לך שלפני יום הניתוח נפגשת עם ד”ר חדד והוא העביר לך את הבדיקות והסביר לך את כל התהליך וכל מה שביקשת וכו’?

 

ת: שיבוא ויעיד כאן שהוא פגש אותי. חד וחלק לא. אני ראיתי אותו שתי דקות לפני הניתוח.

 

ש: האם הוא הבטיח שיוכל להסיר את הגבשושיות?

 

ת: הוא לא דיבר איתי על זה.”

 

 

 

— סוף עמוד 4 —

 

בחקירתו הנגדית של ד”ר חדד העיד כי הפרוצדורה היתה כי הפגישה הראשונית היתה נערכת עם הגב’ עמירי ולאחר מכן היה פוגש את הלקוחה ומפנה אותה לבדיקות בקופת חולים. לדבריו, הוא אינו זוכר את התאריך שפגש את התובעת לפני הניתוח.

 

ד”ר חדד העיד כי אינו זוכר את עניינה של התובעת אלא על סמך המסמכים הרפואיים. עוד העיד כי כל החומר הרפואי נמצא במרפאה וכי ניתן לבדוק בקופת חולים את התאריך שרשום על מסמך ההפניה ולפי זאת לדעת מתי נפגש עם התובעת (עמ’ 44 לפרוט’ הדיון).

 

בהמשך העיד ד”ר חדד כך (ר’ עמ’ 45 לפרוט’ הדיון):

 

“ש. אתה בטח עושה תרשומת אחרי בדיקה ראשונה, אתה יכול להמציא לי את התרשומת?

 

ת: זה נמצא בצרפת ואפשר לפקסס את זה מחר.

 

ש: אבל אמרת שאין לך מסמכים.

 

ת: מסמכים של המכון זה של המכון. מסמכים רפואיים זה אצלי.”

 

גב’ עמירי העידה בחקירתה הנגדית כי כל המסמכים שהיו מצויים במרכז צורפו על ידה לתצהירה.

 

גב’ עמירי העידה לגבי הפגישה הראשונה (ר’ עמ’ 82 לפרוט’ הדיון):

 

“…אמרה שהגבשושיות מפריעות לה ואמרתי שאני לא מאמינה שניתן לטפל בזה. הפריע לה הצואר הנפול והגבשושיות. החברה שלה עברה מתיחת צוואר ופנים. היא הגיעה בגלל שהפריע לה צניחה של העור. פעם ראשונה ראיתי את הגבשושיות במקרה שלה. לכן היה צריך שרופא יראה אותה. התפקיד שלי הוא להראות תוצאות. אם הדבר מתאים לה והיא רצינית היא פוגשת רופא ופציינטיות שעברו את התהליך הזה.”

 

לגבי הסיכום הכספי העידה גב’ עמירי כך (ר’ עמ’ 84 לפרוט’ הדיון):

 

“הענין הכספי נגמר אחרי שהרופא אומר כן אני יכול לבצע או אולי לא.”

 

בהמשך העידה כי יכול להיות שהתובעת שילמה לה בפגישה הראשונה (עמ’ 85 לפרוט’ הדיון).

 

 

 

— סוף עמוד 5 —

 

לגבי בדיקות סטנדרטיות כמו בדיקות דם או א.ק.ג. גם העידה גב’ עמירי כי המזכירה במכון יכולה להוציא הפניה לקופת חולים. לגבי אולטרא סאונד לבטן זו בדיקה שהתבקשה על ידי ד”ר חדד.

 

9. לאחר ששמעתי את הצדדים, אני מקבלת את גירסתה של התובעת לפיה סוג הניתוח שיבוצע סוכם בינה לבין עמירי בפגישה שנערכה ביניהן וכי שילמה לעמירי כבר באותה פגישה. לא הוצג כל תיעוד רפואי בדבר קיומה של פגישה של ד”ר חדד עם התובעת. ד”ר חדד העיד כי יוכל לפקסס את הרישום הרפואי שנמצא בידיו בצרפת למחרת הדיון, אך לא הוגשה כל בקשה להגשת חומר נוסף בענין זה. עמירי לא הציגה כל תיעוד של פגישה כזו למרות שלטעתנה הפגישה התקיימה והיא אף נוכחה בה.

 

אין מחלוקת כי התובעת הגיעה למכון כאשר בקשתה להיות מנותחת על ידי ד”ר מוסקונה.

 

אמינה עלי עדותה של התובעת לגבי אופן התנהלות הפגישה עם עמירי, המצגים שעמירי יצרה כלפיה וכי עמירי היא זו ששיכנעה אותה כי תנותח על ידי ד”ר חדד.

 

כמו כן, אין מחלוקת כי ד”ר חדד לא היה בעל רשיון של רופא מומחה בישראל בשנת 2000, במועד שבו בוצע הניתוח (ר’ לענין זה גם תעודת עובד ציבור בתיק המוצגים של התובעת). ד”ר חדד העיד בנושא זה כך (ר’ עמ’ 42 לפרוט’ הדיון שורות 21 עד עמ’ 43 שורה 5):

 

“ש: ואם אתה לא מומחה בפלסטיקה מותר לך לנתח?

 

ת: בצרפת מותר לך אם אתה יודע מה אתה עושה ויש לך ביטוח. לא כל אחד עשה את התהליכים שאני עשיתי.

 

ש: כלומר גם בצרפת וגם בישראל עשית ניתוחים פלסטיים בגלל שעברת הכשרות שהיתה לדעתך מספקת לעשות את הניתוחים?

 

ת: כן.

 

ש: וכל הטופסולוגיה כן עשית התמחות לא עשית לא מעניין?

 

ת: לא מעניין.

 

ש: זאת כנראה הסיבה שגם לא אמרת לפציינטים שאין לך תעודת מומחה בישראל?

 

ת: מה זה היה משנה?

 

ש: כל ההתחשבנות הכספית היה מתבצעת בין הפציינט לבין המכון ואתה היית מקבל את כספך מהמכון.

 

ת: נכון

 

 

 

— סוף עמוד 6 —

 

ש: אתה יכול לומר לי כמה קיבלת עבור הניתוח

 

ת: לא זוכר. עברו 8 שנים. לעופרה (הגב’ עמרי – הערה שלי א.ר.ב.) יש את המסמכים והיא יכולה להגיד לך”.

 

אף גב’ עמירי העידה כי הדבר היה ידוע לה. מן הראוי היה כי גב’ עמירי תיידע את התובעת בענין על מנת שתקבל החלטה מושכלת לגבי זהות המנתח.

 

ההסכמה לניתוח

 

10. ד”ר חדד הצהיר כי הסביר לתובעת במהלך הפגישה שהתקיימה לפני יום הניתוח כי אין אפשרות להסיר את הגבשושיות. ד”ר חדד העיד, כאמור, כי אינו זוכר את המקרה אלא מעיד לפי התיעוד הרפואי שראה בעקבות התובענה.

 

פרופ’ שפיר העיד בחוות דעתו כי המהלך התקין הינו כי בטרם מבוצע ניתוח קוסמטי על המנתח להיפגש עם המנותח, לבדוק אותו ולהסביר לו מה ניתן ומה לא ניתן להשיג בניתוח וכן מה הסיכונים והסיכויים. עוד בטרם מועד עריכת הניתוח על ידי ד”ר חדד הוציאה ההסתדרות הרפואית הנחיות מפורשות ודפי הסבר לכל ניתוח קוסמטי. נותנים אותם למנותח לקרוא בביתו ולהחזיר חתום. במקרה זה, טופס ההסכמה עליו חתמה התובעת מדבר על “מיני מתיחת פנים” כלל לא מאוזכר בו הצוואר. לא מצוין שאיבת שומן מאיזה חלק בגוף. אין איזכור של הסיכונים ואין חתימה של המנתח. על מנתח לתכנן מבעוד מועד את המהלך הנכון של הניתוח.

 

פרופ’ מלר העיד כי לגבי מה שיעשה בניתוח, קובע מה שמסוכם בין המנתח לפצינט ואם הפרוצדורה היתה כפי שהתובעת טוענת – זה לא מקובל עליו (עמ’ 95 לפרוט’ הדיון).

 

11. בכל הנוגע לחתימה על טופס ההסכמה לניתוח, כפי שעולה מהטופס, החתימה נעשתה ביום הניתוח ומעדותה של התובעת, שלא נסתרה, עולה כי הוחתמה על הטופס בעודה בחדר ההמתנה בסמוך לפני הניתוח.

 

ד”ר חדד הצהיר כי הסביר לתובעת לגבי הניתוחים הסיכונים הכרוכים בהם, התוצאות הצפויות ורמת הציפיות וכי חזר ופגש אותה לפני הניתוח והסביר לה את תוכן הטופס והקפיד שתבין את המשמעות עם מתן ההסכמה והחתים אותה על הטופס.

 

בעדותו, ציין ד”ר חדד כי אינו זוכר דבר בקשר למקרה של התובעת אלא מה שעולה מהמסמכים הרפואיים שהובאו בפניו. אין כל תיעוד של פגישה כזו. כאמור, לא שוכנעתי כי פגישה זו אכן התקיימה ומן הסתם אין כל תיעוד של הסברים שניתנו לתובעת לגבי התוצאות האפשריות של הניתוח, אפשרויות אחרות שעמדו בפניה וסיכויי ההצלחה של הניתוח.

 

 

 

— סוף עמוד 7 —

 

לגבי בחירת סוג הניתוח, פרופ’ שפיר חיווה דעתו כי לנוכח גילה של התובעת (בעמ’ 2 לחוות דעתו):

 

 

 

“…ואכן כאשר בוחנים את תמונות פני התובעת מטרם הניתוח יש בהחלט התוויה לביצוע מתיחת פנים שלימה ואין לצפות להצלחה של מתיחת צוואר בלבד.”

 

 

 

בכל הנוגע לשאיבת השומן בבטן חיווה דעתו בהמשך הדברים כך:

 

 

 

“קשה לקבוע בבירור האם ניתן היה להסתפק בשאיבה בלבד לו היתה מתבצעת בשיטת שאיבה נכונה או שצריך היה להסביר למועמדת לניתוח כי היא עשויה להזקק למתיחה באם השאיבה לא תספיק.”

 

 

 

פרופ’ מלר ציין בסעיף 3 לחוות דעתו כי: “קיימות שיטות וגישות שונות למתיחת עור הפנים והצוואר ובחירת השיטה בכל מקרה חייבת לקחת בחשבון את המצב האינדיבידואלי הקיים, ואת סיכויי השיפור בניתוח הספציפי.” פרופ’ מלר לא התיחס בחוות דעתו לשאלה של הבחירה לבצע ניתוח מתיחת צוואר בלבד בניתוח הראשון.

 

 

 

12. בהתאם לפסיקה, קיימת חובה להעמיד את המטופל על הסיכונים הכרוכים בטיפול הרפואי ולקבל את הסכמתו לכך. בפרט, כאשר מדובר בניתוח אלקטיבי, ניתוח פלסטי שאינו דחוף. על הרופא מוטלת החובה להסביר למטופל אף מהן האלטרנטיבות הטיפוליות ומהם הסיכונים והסיבוכים הכרוכים בכל אחד מסוגי הטיפול (ר’ למשל ע”א 560/84 נחמן נ’ קופת חולים, פ”ד מ (2) 384; ע”א 434/94 פלונית נ’ מור בע”מ, פ”ד נא (4) 205 (1997)).

 

 

 

מהעדויות של כל המומחים שהעידו בפני עולה החשיבות של מתן ההסברים, תיאום ציפיות והעמדת התובעת על מה ניתן להשיג ומה לא ניתן להשיג בניתוח, אופציות אחרות והאפשרות שתזקק לניתוחים מתקנים או נוספים לצורך השגת התוצאה הרצויה לה.

 

 

 

כפי שפורט לעיל, שוכנעתי כי ד”ר חדד לא נתן לתובעת הסברים כנדרש.

 

הניתוח שבוצע על ידי ד”ר חדד

 

 

 

13. ד”ר חדד העיד לגבי מהלך הניתוח שבוצע על ידו. ר’ עמ’ 47 שורה 23 עד עמ’ 48 שורה 10:

 

 

 

“ש: מה כן עשית?

 

ת: ביצעתי שאיבת שומן בצוואר ובסנטר, בבטן במותניים ובגב עם כמות של 1.200 ליטר בכל המקומות. זה כמות מאוד

 

— סוף עמוד 8 —

 

קטנה. לצערי הרב הבעיות שנותרו היום נותרו אחרי הניתוח של אשכנזי. לא יודע מה עמיתי היקר עשה והייתי שמח אם היה מדווח לי מה עשה לפני ואחרי. באופן הגיוני כשאנו מבצעים שאיבת שומן זה נעשה בשכיבה ואיך מודדים את העור ושומר (כך במקור – א.ר.ב) שנשאר? עם שני אצבעות. כשאתה בודק אישה בעמידה אתה צריך לקחת בחשבון שתוכן הבטן והרחם למטה מבליט את כל השומן. עדיף לא ללכת עד הסוף בשאיבת שומן ולהשאיר רצועה קטנה שאפשר לתקן אותה במקומי. אני לא יודע מה היה יכול להיות שזה מה שקרה. לגבי הצוואר, התובעת מתלוננת על חוסר תחושה, לצערי הרב שני דברים, אחד – זה תופעת לוואי הכי נפוצה שיש אחרי ניתוח פנים כי מתחת לתנוך יש עצב קטן שנותן את כל התחושה בצוואר, אני עושה קילוף קטן מתחת לתנוך ואם העצב נמצא במקום הנכון אין סיבה שאני אגע בו. היא מדברת על חוסר תחושה בלחיים ומבחינה אנטומית זה בלתי אפשרי. למה ? התחושה בתנוך ובלחיים זה לא אותו עצב. מה שנותר הרגשה של העצב נמצא בתוך הפה. זה לא אותו עצב. פשוט מאוד. מה שביצעתי זה שאיבת שומן מתחת לסנטר, פתחתי מאחורי האוזן כי הבנתי שמה שמפריע לה זה הצוואר, ניתקתי את העור, משכתי את השריר ותפרתי את הפתח אחורה. לגבי הבטן, עשיתי אך ורק שאיבת שומן, אפילו משתכוננים (כך במקור – א.ר.ב.) לבצע מתיחת בטן מתחילים תמיד עם שאיבת שומן ונותנים לעור להתכווץ, למה עד היום אף אחד לא פנה אלי? אין לי תשובה. עבדתי באופן קבוע במכון ולא פנו אלי”.

 

 

 

14. לגבי השאלה האם נפל פגם באופן ביצוע הניתוח, פרופ’ שפיר שהגיש חוות דעת מטעם התובעת חיווה דעתו כי אין רישום של מהלך הניתוח בדו”ח הניתוח ולכן דן בהתבסס על פי הצלקות שנותרו מהחתכים שנעשו ועל פי התוצאות. כך בעמ’ 2 לחוות דעתו:

 

“לגבי הפנים נעשתה מתיחת צוואר בלבד, כאמור במקום מתיחה כוללת של החצי התחתון לפחות של הפנים. זו אחת הסיבות לכשלון הניתוח”.

 

פרופ’ שפיר אף חיווה דעתו כי נחתך וריד הצואר בצד אחד. אין לכך תיעוד ופרופ’ שפיר נסמך לענין זה על דברים שהתובעת מסרה לו כי נאמר לה ועל הגוש שממששים בצוואר (ר’ עמ’ 4 לחוות דעתו).

 

 

 

— סוף עמוד 9 —

 

לגבי ניתוח השאיבה בבטן מחווה פרופ’ שפיר את דעתו כי על פי התוצאה כנראה שלא הצליח. לדבריו (ר’ עמ’ 4 לחוות דעתו):

 

“כאן לא נמתח העור כלל כתוצאה מהשאיבה ונותרו שקעים ובליטות ניכרים המורים על שאיבה לא אחידה של דופן הבטן, אגדירה כשאיבה מרושלת וללא נסיון לקבל שאיבה אחידה לכל רוחב ואורך הבטן שהיתה קודם לכן חלקה בפני שטחה. עקב אלו נזקקת עתה למתיחת בטן בניתוח, אם ברצונה לתקן העיוותים.”

 

בחקירתו הנגדית, העיד פרופ’ שפיר כי ניתן לכרות או להעלים גבשושיות בצוואר, אך לא בניתוח שנעשה דרך חתכים באזניים (ר’ עמ’ 64 לפרוט’ הדיון).לגבי הניתוח השני, ציין כי בחתך טי אפשר להסיר את הגבשושיות אך אם הניתוח נעשה בהרדמה מקומית הדבר אינו מומלץ.

 

לגבי בלוטות הרוק, ציין כי הסרתן הינה ענין מסובך .

 

לגבי פגיעה בתחושה, הסביר שהדבר נובע מפגיעה בעצב. אם הפגיעה נובעת ממתיחה הדבר עובר כעבור כחצי שנה. אם הדבר נובע מכך שהעצב נחתך, הפגיעה לא עוברת (עמ’ 71 לפרוט’ הדיון).

 

15. פרופ’ מלר שהגיש חוות דעת מטעם מדיקל אסטתיק וגב’ עמירי חיווה דעתו כי השוואת מצב הפנים והצוואר של התובעת במועד בדיקתה על ידו, כשלש שנים וחצי לאחר הניתוחים עם התמונות מלפני הניתוח הראשון מראה מצב דומה וכדבריו בעמ’ 1 לחוות דעתו:

 

“אינני מוצא בסיס לטענה שמצב פניה של גב’ שמש כיום הוא גרוע או מכוער בגין הניתוחים שבוצעו למעט קשרית בולטת בצוואר מימין, אליה אתייחס בהמשך”.

 

פרופ’ מלר יוצא מנקודת הנחה שבוצע ע”י ד”ר חדד ניתוח בפנים ובצוואר.

 

לגבי הטענה לשיתוק תחושתי, מציין פרופ’ מלר כי התובעת לא ציינה זאת בפניו כאשר ביקש ממנה לשטוח את טענותיה. כן ציין כי פרופ’ שפיר לא ציין כל ממצא של בדיקה שיאשש טענה זו.

 

לגבי החתכים מתחת לאזניים, אין המדובר בפגם או כשל שכן הדבר נדרש לצורך ביצוע הניתוח.

 

לגבי הניתוח לשאיבת שומן ציין כי מדובר בניתוח שאינו פשוט ואינו מבטיח תוצאה ברורה וחד משמעית.

 

 

 

— סוף עמוד 10 —

 

לענין הקישורית הציע להסיר אותה בניתוח פשוט.

 

לענין הבטן פרופ’ מלר חיווה דעתו כי ניתן לשפר את הופעת הבטן בניתוח (מתיחה + שאיבה חוזרת).

 

בתוספת שנערכה על ידו התייחס לאמור בחוות הדעת המשלימה של פרופ שפיר לענין אפשרות התיקון כיום באמצעות ניתוח נוסף.

 

פרופ’ מלר ציין כי לא ניתן לדעת מה ד”ר חדד עשה בתוך הצואר במהלך הניתוח. כל שניתן לדעת מהחתכים זה את האופן שבו נכנס לצוואר (עמ’ 91 לפרוט’ הדיון).

 

פרופ’ מלר העיד כי דרך חתך טי בצוואר באורך של 3 או 4 ס”מ ניתן לראות אם יש רקמות צוואר דבוקות. הדבקויות קשות ניתן לראות בניתוח חוזר. (עמ’ 91-92 לפרוט’ הדיון).

 

לענין טענה של שיתוק תחושתי העיד פרופ מלר כי מדובר בענין סובייקטיבי (ר’ עמ’ 92 לפרוט’ הדיון):

 

“אם אני נוגע במקום שהפציינט אומר שהוא לא חש והוא כן חש אין לי אפשרות לדעת אם הוא אומר אמת. יש דרכים לעקוף את ההתערבות ההכרתית שלו בשאלות ספציפיות.”

 

פרופ’ מלר ציין בחקירתו כי נפלה טעות בסעיף 4 לחוות דעתו. לדבריו התובעת כן אמרה לו שהיא סובלת מחוסר תחושה בכל הצוואר הקדמי. לדבריו, חוות דעתו נערכה לאור חוות הדעת של המומחה מטעם התובעת פרופ’ שפיר ומאחר ופרופ’ שפיר לא התיחס לנושא חוסר התחושה הוא לא בדק את הנושא. (כך בעמ’ 92 לפרוט’ הדיון).

 

לענין הבליטות הנוקשות כאשר נשאל אם היה מסיר אותן, העיד פרופ’ מלר כי לא היה מתקרב כלל לאזור הזה. כך גם העיד כי לא היה מסיר את בלוטות הרוק וכי אסור להסיר אותן (עמ’ 92 לפרוט הדיון) הוא אישר כי בלוטת הרוק הבולטת היתה קיימת אצל התובעת עוד קודם לניתוח של ד”ר חדד.

 

לגבי הקישורית פרופ’ מלר העיד כי מדובר בדבר שלא היה קיים לפני הניתוח להבדיל מהגושים שהיו לה בקדמת הצוואר כתוצאה מהניתוח בבלוטת התריס (עמ’ 94 לפרוט’ הדיון).

 

לגבי ניתוח להסרת גבשושיות בצוואר – לדבריו לא היה מתקרב לאזור והיה מחתים את המנותחת שיתכן וזה יראה יותר בולט אחרי הניתוח (ר’ עמ’ 96 לפרוט’ הדיון).

 

פרופ’ מלר העיד שלא הצליח להבין מדו”ח הניתוח של ד”ר חדד מה נעשה על ידו (עמ’ 96-97 לפרוט’ הדיון).

 

 

 

— סוף עמוד 11 —

 

לענין הבטן – העיד פרופ’ מלר כי אין המדובר במצב של עודף שאיבה כי עדיין יש עודפים (ר’ עמ’ 97 לפרוט’ הדיון).

 

פרופ’ מלר העיד כי לא מצא כל בעיה בניתוח שבוצע ע”י ד”ר אשכנזי וכי התיחס למסמכים המפורטים של ד”ר אשכנזי. תמונות לא היו בפניו.

 

ד”ר וינברגר צילם את התובעת לאחר שני הניתוחים והתמונות שצולמו על ידו הוגשו באמצעותו.

 

16. הוגשה חוות דעת של ד”ר וינברגר מטעם ד”ר חדד. ד”ר וינברגר בדק את התובעת 7 שנים לאחר הניתוחים. חיווה דעתו כי (בעמ’ 1 לחוות הדעת):

 

 

 

“בהשוואה של הצילומים בין לפני ואחרי הניתוחים היא נראית ללא ספק יותר טוב באופן משמעותי לאחר הניתוח: קו הלסת שלה חטוב יחסית דלדול העור בצוואר שהוא מעיקרי הניתוח – ששופר ללא היכר.”

 

 

 

גם לגבי הבטן לא מצא ד”ר וינברגר כי נפל כל פגם בניתוח.

 

 

 

בחקירתו הנגדית אישר כי התובעת הגיעה אליו להתיעצות לאחר הניתוח השני אך לא ציין זאת בחוות דעתו כי לא זכר את הדבר.

 

 

 

כן ציין ד”ר וינברגר בחקירתו כי לדעתו הדבר היחיד שלא נעשה כאן כשורה זה תיאום ציפיות עם הפציינטית. כך בעמ’ 102 לפרוט’ הדיון:

 

 

 

“ש. להבנתך, אין שום צורך לתקן את ניתוח הבטן שבוצע לגב’ והכל בסדר גמור?

 

ת: אם אני לא טועה, כתבתי שלגבי שאיבת שומן בבטן ניתן לבצע מתיחת עור כצעד משלים לגבי הנושא של הבטן. יש לי הרבה נסיון ואני חושב שהדבר היחידי שלא בוצע פה זה תיאום ציפיות עם הגב’…”

 

 

 

17. ד”ר גולן, אשר חוות דעתו הוגשה מטעם ד”ר אשכנזי, התיחס בחוות דעתו בעיקר לניתוח השני שבוצע על ידי ד”ר אשכנזי, כפי שאף אישור בעדותו (ר’ עמ’ 105 לפרוט’ הדיון). ד”ר גולן בדק את התובעת כארבע שנים לאחר הניתוח. ציין כי בזמן הבדיקה התלוננה בפניו על כך שהקישוריות בצוואר התחתון לא סולקו, על תחושה מופחתת באזור הצוואר על נוקשות

 

— סוף עמוד 12 —

 

בצוואר ועל בליטה של הבלוטות התת לסתיות. לגבי הבטן התלוננה על כך שלאחר השאיבה הופיעו קפלי עור בבטן שהוטבו לאחר הניתוח המתקן באופן חלקי.

 

ד”ר גולן מצא כי המראה של התובעת הוא סביר בהחלט.

 

לגבי בלוטות הרוק התת לסטיות, הן אינן קשורות לניתוח הצוואר והן תופעה נפוצה אצל נשים בגילה.

 

הקישורית התת עורית בצוואר הימני ניתנת לסילוק על ידי ניתוח פשוט יחסית כמוצע על ידי פרופ’ מלר בחוות דעתו. קישורית זו נבעה מהניתוח הראשון שבוצע ע”י ד”ר חדד ולא קשורה לד”ר אשכנזי. קישוריות כאלו נפוצות למדי לאחר ניתוח למתיחת הצוואר ויכולות להגרם ע”י הצטלקות של הריקמה, בלוטת לימפה פיברוטית ועוד.

 

ד”ר גולן לא מצא כל הגבלה בתנועת הצוואר. תלונות על הפרעה בתנועת הצוואר ועל הפרעות תחושה בצוואר מתאימות ומקובלות בתקופה המיידית שלאחר ניתוח אך אינן יכולות להתקיים שנים לאחר הניתוח.

 

הניתוח השני שבוצע ע”י ד”ר אשכנזי

 

18. בכל הנוגע לניתוח שבוצע ע”י ד”ר אשכנזי, כפי שעולה מעדותה של התובעת ועדותו של ד”ר אשכנזי וכן מהמסמך שצורף לתצהירו של ד”ר אשכנזי, ד”ר אשכנזי הסביר לתובעת את המגבלות של הניתוח המתקן שיבוצע על ידו. כן הסביר לה כי ניתן באותו שלב לבצע ניתוח חלקי בלבד שכן הרקמות טרם החלימו מהניתוח הראשון.

 

כמו כן, התובעת עמדה על כך שהניתוח יבוצע בהרדמה מקומית על מנת לראות מי מנתח אותה.

 

ד”ר גולן פירט בחוות דעתו מדוע אין ליחס רשלנות לניתוח שבוצע ע”י ד”ר אשכנזי.

 

פרופ’ מלר, שחוות דעתו הוגשה על ידי הנתבעים 1-2 אך הם בחרו שלא לזמנו להעיד, זומן לעדות ע”י ד”ר חדד. פרופ’ מלר קבע כי לא ניתן ליחס אחריות לד”ר אשכנזי וזאת לאחר שעיין במסמכים שנערכו על ידו.

 

ד”ר וינברג, שחוות דעתו הוגשה ע”י ד”ר חדד, אינה מיחסת רשלנות למי מהרופאים ולא ניתן לבסס עליה טענה כי המראה של התובעת הורע כתוצאה מהניתוח של ד”ר חדד.

 

 

 

אין בפני תמונות שצולמו בין שני הניתוחים, וחבל שכך. יחד עם זאת, התובעת פנתה לגב’ עמירי בחוסר שביעות רצון לגבי התוצאה בצואר ובבטן לאחר הניתוח שביצע ד”ר חדד. הנכונות של גב’ עמירי לאפשר לתובעת לעבור ניתוח מתקן על ידי רופא אחר, ללא תשלום, יש בה כדי ללמד גם כן לגבי מצבה של התובעת לאחר הניתוח שבוצע על ידי ד”ר חדד.

 

— סוף עמוד 13 —

 

התובעת עצמה העידה כי אין לה תלונות לגבי הניתוח שבוצע על ידי ד”ר אשכנזי (ר’ עמ’ 41 לפרוט’ הדיון). בגליון קבלת החולה מיום 24.1.02 שנחתם על ידי ד”ר אשכנזי, מציין את תלונותיה לגבי הצוואר והבליטה מעל הטבור בבטן.

 

 

 

לנוכח כל האמור, אני מוצאת כי הוכח שהקישורית נוצרה במהלך הניתוח הראשון שבוצע ע”י ד”ר חדד. לפיכך, ד”ר אשכנזי אינו אחראי לכך. גם אם לא חל שיפור של ממש במראה הצוואר של התובעת לא חלה החמרה.

 

לגבי הבטן, התלונה של התובעת לגבי הקפלים שנוצרו והעיוות מעל הטבור הועלו על ידה והיו הסיבה לכך שנערך ניתוח מתקן על ידי ד”ר אשכנזי. גם במקרה זה, לא שוכנעתי כי המצב הוחמר בניתוח שבוצע ע”י ד”ר אשכנזי.

 

ממילא, כפי שמצוין בסיכומים מטעם ד”ר אשכנזי, לא הובאה כל חוות דעת רפואית המיחסת מי מהתופעות עליהן מתלוננת התובעת לניתוח שבוצע על ידו.

 

מסקנות לענין האחריות

 

 

 

19. לאחר ששמעתי את העדים והמומחים הגעתי למסקנות הבאות.

 

כאמור, שוכנעתי שלא התקיימה פגישה בין ד”ר חדד לתובעת לפני יום הניתוח.

 

הההסברים שניתנו לתובעת לפני הניתוח שבוצע ע”י ד”ר חדד לא היו מספקים.

 

אין מחלוקת כי התובעת לא הוחתמה על טפסי הסכמה ייעודיים לניתוחים שעברה שבהם קיים פירוט מלא של הסיכונים הכרוכים בפרוצדורות הרפואיות.

 

פרוצדורה לפיה ההסברים ניתנים על ידי מנהלת המרפאה שכלל איננה רופאה אינה פרוצדורה תקינה. מהלך כזה איננו תואם את דרישות החוק והפרקטיקה הנוהגת.

 

אין המדובר בניתוח חירום אלא בניתוח פלסטי וכפי שפורט לעיל, חלק מהתפקיד של הרופא המנתח הינו להפגש עם המטופל בטרם עריכת ניתוח, לברר את הציפיות ולהסביר למנותח מה ניתן להשיג בניתוח ומה הפרוצדורה הרפואית המומלצת, אם בכלל. במסגרת זאת יש להסביר את הסיכויים והסיכונים שבניתוח ואת האפשרויות האחרות.

 

באופן ספציפי בעניינה של התובעת, היה צריך להסביר לה מה ניתן להשיג בענין הגבשושיות בצוואר שבגינן פנתה לצורך ביצוע הניתוח מלכתחילה. היה צריך להסביר לה כי יתכן ולא יהיה שיפור מאחר והן לא יוסרו וכי יתכן ואף יבלטו יותר לאחר הניתוח.

 

 

 

— סוף עמוד 14 —

 

בכל הנוגע לבטן, היה צריך להסביר לתובעת כי יתכן ותדרש לעבור גם ניתוח של מתיחה שכן עלולים להיווצר קפלים לאחר השאיבה. כמו כן היה צריך להסביר לה כי יתכן ותזקק לשאיבה חוזרת.

 

כאמור, שוכנעתי כי לא ניתנו לתובעת הסברים מספקים.

 

20. באשר לשאלה האם הביצוע של הניתוח על ידי ד”ר חדד היה רשלני, הגעתי לכלל מסקנה כי התוצאות לא היו משביעות רצון. יחד עם זאת, התוצאה אינה מעידה בהכרח כי הביצוע היה רשלני. הרופאים ציינו כי קיים קושי לחוות דעתם האם הביצוע היה רשלני וזאת גם מאחר והתיעוד הרפואי היה דל ובפרט דו”ח הניתוח של ד”ר חדד לא היה מפורט דיו. גם מי מהרופאים שציין כי יודע צרפתית ציין כי מדובר בדו”ח חלקי.

 

בהתאם להלכה, ישנה חובה לקיים תיעוד רפואי מלא. במקום בו התיעוד הינו חסר, המשמעות היא שיש להסיק מכך מסקנה לטובת המטופל. קיימת פסיקה ענפה בסוגית חובתם של רופאים לדאוג לתיעוד של ממצאים וטיפולים רפואיים מזמן אמת המתייחסים לטיפול בחולים (ר’ למשל ע”א 6160/99 דרוקמן נ’ לניאדו, פ”ד נה (3) 117; ע”א 6643/95 כהן נ’ קופת חולים של ההסתדרות (פורסם במאגרים); ע”א 58/82 קנטור נ’ מוסייב ואח’, פ”ד ל”ט (3) 253 (1985). בפסיקה זו נקבע כי יש במקרים מסוימים באי קיומו של רישום נאות כדי להעביר את נטל הוכחה. אף נקבע כי מחדלי רישום, כשלעצמם, מגבשים רשלנות רפואית (ר לענין זה ע”א 8151/98 שטרנברג נ’ צדיק, פ”ד נו (1) 539 (2001) וכן ע”א 2939/92 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ’ רחמן ואח’ פ”ד מט (2) 369 (1995)).

 

מקרה זה מדגים את הדברים שכן מספר לא מבוטל של מומחים העידו כי אינם יכולים לדעת מה נעשה “בתוך הצוואר” מאחר וד”ר חדד לא פירט בדו”ח הניתוח לגבי אופן ומהלך הביצוע.

 

בכל הנוגע לצוואר, בעקבות הניתוח הופיעה קישורית בולטת בצד ימין שלא היתה קיימת לפני הניתוח. פרופ’ מלר אישר בחקירתו כי הקישורית לא היתה בתמונות שלפני הניתוח של ד”ר חדד. מאחר ולא ניתן ללמוד בדבר האופן בו נגרמה הקישורית בשל הנוסח החסר של דו”ח הניתוח, במקרה זה הנטל מוטל על ד”ר חדד להוכיח העדרה של רשלנות מצדו. ד”ר חדד לא עמד בנטל זה והמסקנה היא שיש לקבוע כי ד”ר חדד אחראי לכך שהקישורית הופיעה.

 

בכל הנוגע לאי העלמת הגבשושיות שנותרו מהניתוח בבלוטת התריס, לא שוכנעתי כי ניתן היה להעלימן בניתוח שבוצע. רוב המומחים העידו כי לא היו מנסים להסירן ויש קושי בהעלמתן. הגבשושויות נראו עוד לפני הניתוח. יחד עם זאת, לא ניתנו לתובעת הסברים מספקים לפני הניתוח לגבי מה יוכל הניתוח להשיג בענין זה, ובכך נפגעו זכויותיה.

 

 

 

— סוף עמוד 15 —

 

בכל הנוגע לבטן, ברוב חוות הדעת של הרופאים קיימת הסכמה כי נוצר עיוות. העיוות מתבטא בכך שנוצרו קפלים כתוצאה משאיבת השומן וכן הופיעה בליטה מעל הטבור.

 

באשר לניתוח שאיבת שומן מהבטן העידו הרופאים כי ניתוח שאיבה אינו ניתוח פשוט בשל הקושי לדעת בזמן אמת האם כמות שנשאבה הינה נכונה. התוצאה מבחינה אסתטית במקרה זה איננה טובה והאחריות מקורה בראש ובראשונה באי מתן הסברים מספיקים לגבי הסיכונים הכרוכים בניתוח והאפשרות שידרש ניתוח של מתיחה ושל שאיבה נוספת ולפיכך התובעת זכאית לפיצוי. כמו כן, גם בהקשר לבטן דו”ח הניתוח היה חסר ולא מפורט כנדרש.

 

21. התובעת פנתה למדיקל אסתטיק לצורך ביצוע ניתוח. גב’ עמירי, המנהלת והבעלים של מדיקל אסתטיק, טיפלה בתובעת משעה שפנתה למיון. מוטלת על מדיקל אסתטיק ועל הגב’ עמירי חובת זהירות כלפי התובעת. עולה מן האמור כי הגב’ עמירי באופן אישי, במסגרת תפקידה אצל מדיקל אסתטיק, נתנה יעוץ רפואי לתובעת, יעוץ שהיה עליה לדאוג שינתן לה על ידי רופא. כמו כן, מדיקל אסתטיק וגב’ עמירי לא דאגו לקיומו של תיעוד רפואי מספק. טופס ההסכמה בו נעשה שימוש, שהינו טופס של מדיקל אסתטיק, לא היה מפורט די הצורך. אין באפשרותם של הנתבעים להציג ביטוח שנערך ע”י ד”ר חדד, הגם שגב’ עמירי העידה כי דבר זה נדרש על ידם. זאת, בפרט כאשר גב’ עמירי היא זו שהפנתה את התובעת להיות מנותחת על ידי ד”ר חדד.

 

כתוצאה מאופן ההתנהלות של הגב’ עמירי, מדיקל אסתטיק וד”ר חדד הגיעה התובעת לניתוח מבלי שידועים לה הסיכונים ומבלי שעברה הליך ממצה לבירור הניתוחים הנדרשים על ידה, האפשרויות שציפיותיה יתגשמו בלי שהעמידו אותה על האפשרות שתזקק לניתוחים מתקנים בהמשך.

 

לנוכח האמור, אני מוצאת כי מדיקל אסתטיק וגב’ עמירי הפרו את חובת הזהירות שהיתה מוטלת עליהם כלפי התובעת.

 

כמו כן, אני מוצאת כי קיים קשר סיבתי בין הפרת החובה על ידם לבין הנזקים שנגרמו לתובעת.

 

בכל הנוגע לד”ר חדד אני מוצאת כי ד”ר חדד אחראי לכך שלא ניתנו על ידו הסברים מספקים לתובעת כפי שפורט בהרחבה לעיל.

 

בנוסף, ד”ר חדד אף לא ערך את דו”ח הניתוח באופן מפורט שיאפשר ללמוד ממנו כנדרש לעניין מהלך הניתוח. תוצאות הניתוח הן בצוואר והן בבטן לא היו משביעות רצון, כמפורט לעיל. בהעדר אפשרות בשל העדר תיעוד רפואי מספק להבין האם בוצעו באופן רשלני אם לאו, הנטל להוכיח העדר רשלנות מוטל לפתחוץ אני מוצאת כי הנטל לא הורם על ידו ולפיכך יש לראותו כאחראי לנזקים שנגרמו.

 

 

 

— סוף עמוד 16 —

 

כאמור, לא שוכנעתי כי הניתוח השני שנעשה ע”י ד”ר אשכנזי גרם למי מהנזקים אצל התובעת. לפיכך, אף אין לקבל את הטענה של ד”ר חדד כי הניתוח השני ניתק את הקשר הסיבתי בין הניתוח שבוצע על ידו לבין הנזק.

 

22. באשר להודעה לצד שלישי של מדיקל אסתטיק וגב’ עמירי כנגד ד”ר חדד מצאתי כי הן שולחי ההודעה והן ד”ר חדד תרמו לנזקים שנגרמו לתובעת. יחד עם זאת, מבחינת חלוקת האחריות שבין הצדדים האחריות העיקרית למתן הסברים נאותים לתובעת והאחריות לאופן ביצוע הניתוח מוטלות על ד”ר חדד. בשים לב לכך, שאף ההתנהלות של מדיקל אסתטיק וגב’ עמירי גרמו ותרמו לתוצאה אני מוצאת כי יש לקבל את ההודעה לצד שלישי באופן חלקי ולחייב את ד”ר חדד כלפי שולחות ההודעה בשיעור של 70% מסכום פסק הדין.

 

גובה הנזק

 

 

 

הנזק הלא ממוני

 

23. התובעת טוענת לנזק לא ממוני הבא לידי ביטוי בנכות שנגרמה לה כתוצאה מהניתוח וכן בכך שעברה שני ניתוחים מבלי שחל שיפור במצבה וכן על אי הנוחות הכרוכה בניתוחים ובתקופת ההחלמה מהם. בנוסף, התובעת טוענת לפגיעה במראה ובבטחון העצמי שלה בהופעתה.

 

 

 

הנכות שנגרמה לתובעת

 

24. פרופ’ שפיר כתב בחוות דעתו כי הוא מעריך את הנכות שנגרמה לתובעת בצוואר בשיעור של 20% ואת הנכות בבטן בשיעור של 20% לפי סעיף של צלקות מכערות. בחקירתו הנגדית השיב לשאלת בית המשפט כי בכל הנוגע לצוואר הנכות הינה בעיקרה בגין הפגמים הקודמים שהיו ולא תוקנו בניתוחים ואילו בגין פגם שנגרם בניתוח, הקישורית, יש ליחס 5%. כך בעמ’ 76 לפרוט’ הדיון שורה 19 -28:

 

 

 

“לשאלת בית המשפט – לגבי המלצה על 20% נכות, אני אומר ש- 20% לבטן ו- 20% לצוואר שזה בסך הכל צריך לשקלל וזה יוצא 36% מכוון שהנכות היא מותאמת, אני ממליץ על נכות לפי סעיפי הצלקות כי זה מה שיש לנו, אין לנו סעיפים אחרים לענין כיעור.

 

העיוות בבטן הוא עיוות חמור שלא מאפשר לחשוף את הבטן וללכת עם בגד ים כי רואים דרך הבגד ים וחשבתי לנכון לקבוע נכות גבוה.

 

לגבי הפנים/ הצוואר, הנכות כוללת את השאריות של שאריות מבלוטות מהגן, על מה שלא הצליחו לעשות בניתוח הזה והיו אמורים לעשות זה, על נזק בהצטלקות. אם הייתי צריך להתייחס לעיוותים שהתייחסתי אליהם

 

— סוף עמוד 17 —

 

והם תוצאה של הניתוחים הפלסטיים, הרי שהקשורית בצוואר בערך 5% והשאר הוא על מה שנותר ממה שלא תוקן והיה אמור לתקן או להסביר לה מה אפשר ומה אי אפשר”.

 

 

 

לגבי הנכות, העיד פרופ’ מלר בעמ’ 93 כי מדובר בנכות אסתטית קלה בלבד בצוואר ובבטן.

 

פרופ’ מלר חיווה דעתו כי לענין הצוואר בשל הקישורית שנוצרה יש להעניק 5% נכות אסתטית.

 

 

 

ד”ר’ גולן חיווה דעתו שלגבי העיוות בצורה הבטן יש להעניק 5% נכות. הוא הוסיף כי סעיף הנכות שלפיו קבע פרופ’ שפיר 20% בגין הבטן עניינו צלקות בחלקי גוף שונים ואינו מתאים למקרה זה.

 

 

 

בכל הנוגע לאובדן התחושה, פרופ’ שפיר התיחס לכך במסגרת הנכות שיוחסה על ידו לצוואר. כפי שפורט לעיל, פרופ’ מלר ציין כי מדובר בתלונה סוביקטיבית וכי פרופ’ שפיר לא ציין אלו בדיקות ערך כדי לאשש את הטענה. התובעת אכן העלתה תלונה זו בפני המומחים שבדקו אותה. יחד עם זאת, יש להביא בחשבון כי לא הובאה בפני חוות דעת נוירולוגית לענין זה.

 

 

 

25. הנתבעים טוענים כי ניתן באמצעות ניתוח מתקן נוסף להעלים את הקישורית מהצוואר וכן לשפר את מראה הבטן באמצעות מתיחה ושאיבה חוזרת. פרופ’ מלר פירט בחוות דעתו לגבי האפשרות להסיר את הקישורית בניתוח מתקן פשוט.

 

 

 

פרופ’ שפיר התיחס בחוות דעתו המשלימה מיום 20.1.05 להצעה של פרופ’ מלר וחיווה דעתו כי לצורך התיקון יש צורך בניתוח מתיחה חוזר הכולל את הפנים והצוואר כולו. פרופ’ מלר בחוות דעתו המשלימה חלק על גישתו של פרופ’ שפיר.

 

 

 

בחקירתו הנגדית של פרופ’ מלר העיד לגבי הקישורית שנותרה והאפשרות להסירה כך (ר’ עמ’ 93 לפרוט’ הדיון):

 

 

 

“ש: מכיון שהתיחסת בענין הקשרית בחוות הדעת יהיה אפשר לבטל את הנכות ככל שמתיחס לצוואר מכיוון שאמרת שאפשר להסיר בקלות את הקשרית בניתוח שלישי?

 

ת: אני אומר כך וגם חושב כך היום. בוודאי לנסות, אני הרי לא יודע מה זה הקשרית, אין לי מושג, אפשר לעשות חתך קטן

 

— סוף עמוד 18 —

 

בכפל ולא ישאר סימן כך שאם ניתן להסיר, ניתן להסיר את זה יתכן שלא ניתן יהיה להסיר.”

 

כלומר – אין וודאות שניתן יהיה להסיר את הקישורית.

 

התובעת הצהירה (בסעיף 30 לתצהירה) כי אינה מעונינת בניתוח מתקן כמוצע בחוות דעתו של פרופ’ מלר וזאת לדבריה לאחר שהתיעצה בענין עם פרופ’ שפיר כמפורט בתצהיר.

 

 

 

ככלל, אינני סבורה כי יש לגרוע מהפיצוי המגיע לתובעת בשל העדר רצונה לעבור ניתוח נוסף לאחר שני הניתוחים שעברה. בכל הנוגע לקישורית, אין וודאות שאכן ניתן יהיה להסירה. יחד עם זאת, לגבי הבטן, הנתבעים טענו כי התביעה הוגשה לאחר שהתובעת פנתה לגב’ עמירי על מנת לבצע ניתוח מתיחה ללא חיוב וגב’ עמירי סירבה.

 

בכל מקרה, העלות של ניתוחים אלו אינה מבוטלת וככל שמפחיתים את הפיצוי בגין אחוזי נכות יש להוסיף פיצוי בגין עלות הניתוחים המתקנים.

 

 

 

לפיכך, לשם השלמת התמונה אציין כי בחוות דעת משלימה של פרופ’ שפיר מיום 16.1.05 העריך את העלות של ניתוח מתיחת בטן בתוספת שאיבת בטן חלקית שכר מנתח סביר כ- 5,000 דולר ועלות אשפוז ליומיים וחדר ניתוח כ -12,000 ₪. עלות מתיחת פנים-צוואר חוזרת כ- 8,000 דולר ואשפוז ודמי שימוש בחדר ניתוח כ- 15,000 ₪. פרופ’ שפיר לא מציע לבצע את שתי הפעולות בשני ניתוחים שכן מדובר בשני ניתוחים חוזרים אשר יהיו מסובכים יותר מניתוחים בריקמה בתולית ויהיו טראומטיים כל אחד כשלעצמו.

 

ד”ר גולן פירט בחוות דעתו מיום 10.5.06 כי עלות ניתוח למתיחת בטן כ- 18,000 ₪ ועלות ניתוח למתיחת פנים וצוואר כ- 30,000 ₪.

 

 

 

26. סיכומו של דבר, אני מוצאת כי כתוצאה מהניתוח שבוצע ע”י ד”ר חדד נגרמה לתובעת נכות אסתטית בשיעור של 5% בצוואר שכן אין להתיחס לגבשושיות שקדמו לניתוח כחלק מהנכות שנגרמה במהלכו. באשר לבטן, בשים לב למראה של הבטן ולאחר ששקלתי את האמור בחוות הדעת שקבעו נכות בשיעור שנע בין 5% ל20% כפי שפורט ואת חוות הדעת שלא קבעו נכות לענין הבטן, אני מוצאת כי נגרמה לתובעת נכות אסתטית בשיעור של 10% בבטן.

 

 

 

יודגש, כי המדובר בנכות אסתטית, ולא תפקודית.

 

 

 

27. התובעת עותרת לפיצוי בסך 250,000 ₪ בראש נזק של פיצוי בגין נזק לא ממוני.

 

 

 

מבחינת הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני, מעבר לפגיעה במראה המתבטאת בנכות האסתטית כמפורט לעיל, בצוואר ובבטן, יש להביא בחשבון את הכאב וסבל הכרוכים בניתוח הבלתי

 

— סוף עמוד 19 —

 

מוצלח שעברה, את הצורך לעבור ניתוח מתקן את העובדה שמטרות הניתוח ובכללן העלמת הגבשושיות להן ציפתה התובעת לא הושגו ואת תקופות ההחלמה.

 

אני קובעת את הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני בסך כולל של 150,000 ₪.

 

 

 

החזר עלות הניתוח והוצאות אחרות

 

28. התובעת עותרת להחזר עלות הניתוח שעמדה על סך 28,500 ₪ ועומדת נכון להיום על סך של 47,216 ₪. אני מוצאת כי התובעת זכאית להחזר התשלום בגין הניתוח שכשל.

 

 

 

התובעת עותרת לפיצוי בגין עלות חוות הדעת של פרופ’ שפיר. עלות זו נכללת בהוצאות המשפט וההתיחסות אליה תובא שם.

 

 

 

התובעת עותרת לפיצוי בסך 5,000 ₪ בגין הוצאות נסיעה. לא הובאו כל קבלות ולא שוכנעתי כי נגרמו הוצאות נסיעה מיוחדות.

 

 

 

התובעת עותרת לפיצוי בגין הוצאות רפואיות. לא צורפו כל קבלות או אסמכתאות לענין הוצאות אלו ולפיכך לא מצאתי לפסוק פיצוי בגינם.

 

 

 

הפסדי השתכרות לעבר

 

29. מדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה. לא הובאו כל ראיות לענין הפסד הכנסות מה גם שמדובר בתובעת שלא עבדה בצורה סדירה.

 

 

 

עזרת צד שלישי

 

30. התובעת טוענת כי נאלצה להעסיק עוזרת בשכר חודשי של 2,000 ₪ וביקשה פיצוי בסך 10,000 ₪. מדובר בתקופת התאוששות קצרה לאחר כל אחד מהניתוחים ולא צורפו כל קבלות. אני פוסקת סך גלובלי של 1,000 ₪ בגין עזרה צד ג’ לאחר הניתוחים.

 

 

 

31. סיכומו של דבר, אני מחייבת את הנתבעים 1-3, יחד ולחוד, לשלם לתובעת תוך 30 יום את הסך של 198,216 ₪ וכן שכ”ט עו”ד בשיעור של 20% מסכום הפיצוי בצירוף מע”מ וכן הוצאות משפט שהוצאו על ידה (אגרת משפט, עלות חוות דעת מומחה ושכר בטלה לעדים).

 

 

 

 

 

 

 

ההודעה לצד ג’

 

32. אני מחייבת את ד”ר חדד לשלם למדיקל אסתטיק וגב’ עפרה עמירי, יחד ולחוד, את הסך של 138,751 ש”ח וכן 70% מהוצאות המשפט ושכ”ט עו”ד שנפסקו לתובעת תוך 30 יום.

 

אין צו להוצאות בקשר להודעה לצד ג’.

 

 

 

 

 

— סוף עמוד 20 —

 

33. ההודעה לצד ג’ ששלחו מדיקל אסתטיק וגב’ עמירי כנגד ד”ר אשכנזי נדחית ללא צו להוצאות בהתאם להסכמת הצדדים כמפורט במבוא.

 

 

 

הודעה לצד ד’

 

34. לנוכח האמור לעיל ההודעה שנשלחה על ידי ד”ר חדד כנגד ד”ר אשכנזי נדחית. ד”ר חדד ישלם לד”ר אשכנזי הוצאות משפט וכן שכ”ט עו”ד בסך 10,000 ₪ בצירוף מע”מ כדין.

 

 

המזכירות תמציא פסק הדין לב”כ הצדדים בדחיפות

דחיית מועד דיון- רשלנות רפואית

בית משפט השלום קריית גת

 

 

 

 

 

ת”א 1488-07

 

 

 

22 אפריל 2010

 

בפני: כב’ השופט איל באומגרט

 

 

 

בעניין:

 

 

1. עזבון המנוח יוסף אלקיים (מלקיים) ז”ל

 

2. ליאור אלישע אלקיים (מלקיים)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

התובעים

 

 

 

 

נ ג ד

 

 

 

 

 

 

 

שירותי בריאות כללית

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הנתבעת

 

 

 

 

 

 

<“2”>

 

נוכחים:

 

ב”כ התובעים עוה”ד שירלי לידאי

 

ב”כ הנתבעת עוה”ד כרמי

 

 

 

 

 

החלטה

 

הצדדים עשו דין לעצמם, בימ”ש מורה על הפסקה.

 

<“4”>

 

 

 

ניתנה והודעה היום ח’ אייר תש”ע, 22/04/2010 במעמד הנוכחים.

 

 

 

 

 

איל באומגרט, שופט

 

 

 

החלטה

 

 

 

זו תובענה כספית שהוגשה על ידי עזבון המנוח אלקיים בגין טענות של רשלנות רפואית המיוחסות לנתבעת.

°

 

 

°

 

כתב התביעה הוגש ב- 10.12.07 בצירוף חוו”ד רפואית כמצוות מתקין התקנות.

 

 

 

כתב ההגנה הוגש ביום 1.4.08 (כך ממש!).

 

 

 

— סוף עמוד 1 —

 

 

 

הודעה על הגשת חוות דעת מטעם הנתבעות בצירוף חוות הדעת מטעם הנתבעות, הוגשה ביום 21.1.09 (שוב כך ממש!).

 

 

 

בימ”ש הורה בהחלטה מיום 22.4.08 לצדדים להגיש תחשיבי נזק, כאשר על הנתבעת להגיש תחשיבי נזק 7 ימים עובר למועד ישיבת קדם המשפט.

 

 

 

ישיבת קדם המשפט נקבעה ליום 14.6.09 כאשר כבר בפרוטוקול הדיון מביע בימ”ש תרעומת ומחאה כלפי בא כוח הנתבעת על הגשת תחשיב הנזק במועד כה סמוך לישיבת קדם המשפט, דהיינו ביום חמישי כאשר ישיבת קדם המשפט היתה קבועה ליום ראשון, באופן שלא התאפשר לבימ”ש להערך לדיון. באותה ישיבה שאל את בא כוח הנתבעת מדוע לא תוטלנה הוצאות לטובת אוצר המדינה.

 

 

 

בעקבות דברים אלה ביקש עו”ד אלטמן, בשם הנתבעת, הפסקה על מנת לברר את מקור התקלה. לאחר ההפסקה, הודיע עו”ד אלטמן, כי הגורם לעיכוב הוא עומס עבודה במשרד בא כוח הנתבעת.

 

 

 

נוכח התקלה שאירעה בפעם הראשונה והתנצלות עו”ד אלטמן, לא חויבה הנתבעת בהוצאות.

 

 

 

באותה ישיבה, הורה בימ”ש, נוכח הפערים בחוות דעת המומחים מטעם הצדדים, על מינוי מומחה רפואי מטעמו. לאחר שהוחלפו מספר מומחים מונתה ביום 28.10.09 ד”ר פורטר ליתן חוו”ד מטעם בימ”ש.

 

 

 

דא עקא, לישיבת קדם המשפט הנוכחית, לא הוגשה חוות דעת כאמור, ובפתח הדיון מסרה באת כוח הנתבעת כי פנתה למומחית בימ”ש, על דעת עצמה, מבלי לקבל את היתר בימ”ש בבקשה כי זו תשהה את הגשת חוות הדעת.

 

 

 

לטענת בא כוח הנתבעת, הצדדים היו מצויים בעיצומו של משא ומתן והם סברו כי ניתן יהיה לסיים את התיק בדרך של הסדר פשרה. אולם, לא לידי פשרה הגיעו הצדדים, אלא שכעת מוסרת באת כוח הנתבעת, כי לשיטתה אם קיים אשם כלשהו, הרי שהוא רובץ לפתחו של צד ג’ ועתה בדעתה, לאחר חלוף כמעט שלוש שנים מיום הגשת התביעה, להגיש בקשה להארכת מועד להגשת הודעה לצד שלישי.

 

 

 

— סוף עמוד 2 —

 

 

 

כב’ השופט זפט קבע בבשא 1822/07 (מחוזי ת”א) פרוק נגד מוחמד כי: “הזמנה למשפט אינה הזמנה למסיבה”.

 

 

 

עוד ראו את החלטת כב’ המשנה לנשיא השופט (בדימוס) לוין ברע”א 31360/00 סלמאן נגד שוקר כי אינטרס הציבור מחייב שמשפטים יתקיימו במהירות ובמועד הקבוע, וכי בדחיית דיונים יש לשבש את המהלך התקין של עבודת המשפט.

 

 

 

לא זו אף זו, ברע”א 5281/06 צ’מפיון נגד עוז קבע כב’ השופט רובינשטיין כי: “אחד הגורמים המרכזיים להימשכות הליכים בבתי משפט הוא דחיית מועד דיון”.

 

 

 

עוד קבע כב’ השופט רובינשטיין בע”א 9598/07 עמר – פלצר נ’ סמואל רוזנבאום (פורסם בנבו) כי: “ברי כי החלטות בימ”ש אינן תוכנית כבקשתך ואינה המלצה. הם עומדות לקיום”.

 

 

 

הנה כי כן, פעלה הנתבעת על דעת עצמה יותר מפעם אחת ועשתה את החלטות בימ”ש להמלצות בבחינת תרצה תקיים בבחינת לא תרצה לא תקיים.

 

 

 

גם באי כוח התובעים ידם אינה נקיה. הם מבקשים לכאורה לקדם את עניינה של התובענה. אם הוגשה הודעה כאמור למומחית בימ”ש, הרי שהיה על משרד בא כוח התובעת להאיר את עיניו של בימ”ש על עשיית המעשה החד צדדי של הנתבעת ולעתור להחלטת בימ”ש הולמת.

 

 

 

נראה כי אף לתובעים לא אצה הדרך וקידום התובענה אינו בראש מעייניהם.

 

 

 

לאחר שהנתבעת כבר הוזהרה בדבר קיום החלטות בימ”ש ועדין עשתה דין לעצמה ולא רק זאת שיבשה כליל את יומנו של בימ”ש, ראוי לחייבה בהוצאות הולמות לטובת אוצר המדינה.

 

 

 

בימ”ש מבקש להוסיף ולהדגיש כי יומנו עמוס לעייפה, צדדים עותרים חדשות לבקרים להקדמת מועדי הדיון ובגין התנהגותה של הנתבעת הושחתו לריק שני מועדים יקרי ערך של בימ”ש.

 

 

 

 

 

— סוף עמוד 3 —

 

לא אעשה צו להוצאות נגד התובעים, אולם הם מוזהרים כי עליהם לפעול במשנה מרץ שאם לא כן, בפעם הבאה לא יהיה מנוס אלא גם לשקול חיוב בהוצאות גם כן נגדם.

 

 

 

התוצאה היא, כי הנתבעת תשלם לטובת אוצר המדינה הוצאות בסך 7,500 ₪ וזאת בתוך 30 יום מהיום.

 

 

 

באת כוח הנתבעת תגיש זו הפעם הודעה לבימ”ש על ביצוע החלטת בימ”ש.

 

 

 

המזכירות תביא התיק לפני לתזכורת פנימית ביום 22.5.10.

 

 

 

המומחית תגיש את חוו”ד תוך 30 יום מהיום.

 

 

 

קובע התיק להוכחות שכן הליכי קדם המשפט הסתיימו, ואין לפני בימ”ש בקשות ליום 15.4.2012 בין השעות 12.00 – 15.00

 

 

 

וכן המשך הוכחות ביום 19.4.12 בין השעות 9.00 – 14.30.

 

 

 

וכן המשך הוכחות ביום 21.5.2012 בין השעות 9.00 – 14.30.

 

 

 

תצהירי עדות ראשית מטעם התובע יוגשו עד ליום 1.8.2011.

 

 

 

תצהירי עדות ראשית מטעם הנתבעת יוגשו עד ליום 1.2.2012.

 

 

 

למועד ההוכחות הראשון יוזמנו כל עדי התביעה.

 

 

 

למועד ההוכחות השני, יוזמנו כל עדי ההגנה והצדדים יהיו ערוכים לסיכומים בע”פ בלוויית אסמכתאות למועד השני.

 

 

 

כל צד יסכם במשך 45 דקות.

 

 

 

— סוף עמוד 4 —

 

 

 

המועד השלישי מיועד לצורכי המערכת, והצדדים אמורים להיערך לשני המועדים הראשונים.