שבר בשורש כף היד- שבר בשרש כף יד- רשלנות רפואית?

א 7311/01 אגאבאבא אופיר נ’ שירותי בריאות כללית

25


בתי המשפט
א 007311/01
בית משפט השלום באר שבע


29/08/2006
תאריך:
כב’ השופט אברהם יעקב


אגאבאבא אופיר
בעניין:
התובע



נ ג ד



שירותי בריאות כללית

הנתבעת


פסק דין


העובדות
1. התובע, יליד 1972, נשוי ואב ל-3 ילדים, עסק עד ארועי התביעה כאיש אחזקה של ציוד מכני כבד.

2. ביום 2.9.00 בעת שרכב התובע על סוסו, החליק הסוס במדרון, התובע הופל לקרקע והסוס התגלגל ומחץ את ידו השמאלית של התובע (להלן: "התאונה").

3. התובע פונה לחדר המיון במרכז הרפואי "סורוקה", שם בוצע צילום רנטגן של ידו השמאלית. לאחר מספר שעות שוחרר התובע לביתו בהמלצה לנוגדי כאבים, נאמר לו כי אין בצילום כל ממצא חריג.

4. בשל כאבים עזים בידו השמאלית, חזר התובע לאחר כארבע שעות לחדר המיון במרכז הרפואי "סורוקה", הוא הניח, כי נגרם לו שבר בכף היד וטען זאת בפני הרופא האורטופד.
ואולם, על אף זאת, הרופא האורטופד לא בדק אותו, הוא אף לא עיין פעם נוספת בצילומים, ולא הורה על ביצוע צילומים חדשים.
התובע נשלח שוב לביתו, כשהוא נאנק מכאבים ומבלי שרופאיו איבחנו את השברים בכף ידו. במהלך הימים הבאים המשיך התובע לסבול מכאבים עזים בכף ידו.

5. לאחר כשבוע, ביום 8.9.00, בשל התמשכות הכאבים בכף ידו, חזר התובע פעם נוספת למיון וסיפר לרופאיו, כי ידו מכחילה וכי כאביו קשים מנשוא.
גם בביקור זה לא עיינו הרופאים בצילומיו הראשונים של התובע, ואף לא עשו צילום חוזר. רופאי המיון לא היו מומחים בתחום האורטופדיה, ולמרות זאת הם לא טרחו להתייעץ עם אורטופד מומחה. בשל התרשמותם מכאביו העזים של התובע הם שמו את ידו בסד וייעצו לו להרים את ידו על מנת להקל על כאביו.

ביום 17.9.00 התייצב התובע לביקורת שנקבעה לו במרפאת חוץ אורטופדיה. לראשונה נבדק התובע ע"י אורטופד מומחה ומוסמך אשר היפנה את התובע לצילום. בצילום זיהה המומחה מיד את השבר והיפנה את התובע לאשפוז מידי בבית החולים לשם ניתוח, ולאחר 5 ימים של המתנה נותח התובע.
לאחר הניתוח התובע הוגדר כסובל מהגבלה קשה של התנועות בידו השמאלית.

תמצית טענות הצדדים
6. לטענת התובע, אינו יודע ולא יכול היה לדעת מה היו הסיבות שגרמו והביאו לנזק שנגרם לו, וכי הנזק נגרם ע"י הטיפול והאבחון, ציוד ו/או אביזרים שהיו ברשות ו/או בשליטת הנתבעת, וכי אופיו של הנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת ו/או עובדיה לא נקטו זהירות סבירה.
התובע טוען, כי במקרה דנן חל הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" ועל הנתבעת מוטל נטל הראיה להוכיח שבמקרה דנן לא חלה התרשלות מצידה שתחוב בה.

בנוסף ולחילופין טוען התובע, כי הנתבעת ו/או עובדיה אחראים לנזקיו עקב רשלנותם אשר התבטאה בין היתר במעשים ובמחדלים כדלקמן: הנתבעת ו/או עובדיה לא זיהו בצילום הרנטגן שבוצע במיון את השברים בעצמות ידו והפריקה בעצם כף היד, לא ערכו ברור ראוי וסביר לאור חזרתו תוך שעות ספורות למיון של התובע, כשהוא מתלונן על כאבים עזים בידו, הרופא המתמחה לא התייעץ עם רופאים מומחים בתחום האורטופדיה, לא ערכו צילום רנטגן חדש, לא העריכו מחדש את הצילום שבוצעו והסתפקו בפענוח ראשוני מוטעה על אף שהתובע סבל מכאבים.
הנתבעת עיכבה את ביצוע הניתוח גם לאחר שכבר היתה בידיה האבחנה בעוד ימים ספורים.

הנתבעת הכחישה כל טענותיו של התובע ואף טענה, כי יש לדחות התביעה משום שאינה מראה עילה כלשהי ואינה מצביעה על רשלנות בטיפול הרפואי שניתן ע"י הנתבעת, ולא היה במעשי הנתבעת משום חריגה כלשהי מפרקטיקה סבירה ומקובלת.

טענה עוד הנתבעת, כי אין להטיל אחריות או חבות בנסיבות העניין, שכן הטיפול שניתן לתובע היה טיפול סביר ומקובל, תוך שקילת השיקולים הרפואיים שראויים היו להשקל לאור מצבו, וכי בנסיבות אלה יש לראות התביעה כקנטרנית.

עוד טענה, כי אם יקבע כי יש קשר סיבתי, הרי שמדובר רק בהחמרה קלה של מצב התובע שנוצר בגין הטיפולים שניתנו לתובע, לפני הטיפול אצל הנתבעת, ולאחר מכן, לא ע"י הנתבעת, וכי יש להטיל את האחריות על אותם גורמים מקצועיים שטיפלו בתובע לאחר הטיפול אצל הנתבעת.

לטענת הנתבעת, אם כטענת התובע, לב המחלוקת בתיק היא האבחנה השגויה של שבר ישן במיון, הרי שלא הוכח ע"י התובע, כי היה באבחנה זו משום התרשלות, שכן לא הובאה על ידו ראיה מהו אכן הסטנדרט הרפואי הסביר לענין זיהוי שברים בצילום רנטגן, שעה שביד שבר ישן באותו מקום בו נוצר השבר החדש. כן טוענת, כי אין חולק, כי התובע הופנה בדיוק מסיבה זו למרפאת מומחים אורטופדית וכי זרועו קובעה, כך שלא חלה תזוזה במפרק שנפגע מרגע ההגעה למיון ועד הניתוח.

כן טוענת הנתבעת, כי בנקודה המהותית ביותר של הקשר הסיבתי, שהוא ודאי ענין מובהק של טענה שבמומחיות רפואית מבקש התובע להסתמך על מה שאין בחוות דעתו של פרופ’ אנגל, וכי יש להעדיף לענין זה את האמור בחוות דעתו של ד"ר קרב.

לחילופין, טוענת הנתבעת, כי אף אם יקבע כי קיימת אפשרות שהאיחור בתזמון הניתוח גרם לחלק מן הנזק, הרי שבנסיבות הענין יש להחיל את הלכת פאתח ולקבוע, כי יש לייחס לכל היותר 50% מן הנזק לאיחור בתזמון הניתוח, וכי את הנזק הנותר יש לשייך לשבר עצמו, שכן כאמור לא עלה בידי התובע להוכיח מעבר לשיעור של 51% מה היה קורה לולא האיחור בתזמון הניתוח.

דיון
7. לגבי טענת התובע, כי יש להחיל את הכלל "הדבר מעיד על עצמו" -

סעיף 41 לפקודת הנזיקין קובע: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה".

לגבי התנאי הראשון - לתובע אכן לא היתה ידיעה או יכולת לדעת מה הסיבות לנזק, שהרי היודעים הם, הרופאים ולא הוא, והם שלוחיה של הנתבעת.

באשר לתנאי השני, לנתבעת שליטה מלאה על המכשור "ובחירת הרופאים" בעלי הידע הרפואי המתאים.

באשר לתנאי השלישי, שעניינו עדיפות הסתברותית לקיומה של רשלנות מצד הנתבעת, נראה, כי בנסיבות המקרה דנן הארוע שגרם לנזק מתיישב עם המסקנה שהנתבעת לא נקטה זהירות סבירה יותר מאשר עם המסקנה שהיא נקטה זהירות כזו, וזאת משום,
שהנתבעת חדלה בהתייחסות הראויה למצבו של התובע, בכך שרופאי הנתבעת לא נתנו את תשומת הלב הראויה לתלונותיו ולא ערכו צילום רנטגן נוסף על מנת לאמת או לשלול טענות התובע.

לענין זה ראה את הדברים שנאמרו בע"פ 116/89 אנדל נ’ מדינת ישראל, פ"ד מה (5), 276
"במסגרת חובת האבחון של המחלה, אין רופא יוצא
ידי חובתו רק בכך שהוא מסיק את המסקנה הנכונה
מן העובדות המובאות לפניו. מוטלת עליו גם החובה
לגלות יוזמה ולברר את קיומן או אי קיומן של תופעות
מסוימות. לא אחת, כדי לאבחן כראוי מצבו של חולה,
נדרש הרופא שלא להסתפק במה שרואות עיניו, אלא
מוטלת עליו חובה נוספת לחקור, לברר ולעקוב אחרי
החולה הנזקק לטיפולו ואחר קורותיו על מנת לאמת
או לשלול מימצאים מסוימים, מימצאים שיש בהם
כדי לסייע לאבחון נכון..."

בענייננו, רופא סביר, אשר היה מודע לקיום אפשרות, כי נגרם לתובע שבר, לאור תלונותיו החוזרות ונשנות על כאבים עזים בידו, יכול היה לערוך צילום רנטגן נוסף , על מנת לאבחן אם נגרם לתובע שבר בגין הנפילה נשוא התביעה.
לפיכך, אני קובע כי הנטל בנושא זה עבר לכתפי הנתבעת, ולהלן נבדוק אם הנתבעת הרימה נטל זה.

בחינת עוולת הרשלנות
8. חובת הזהירות המושגית - יחסי רופא-חולה מקימים חובת זהירות כלפי החולה.
בע"א 4025/91 יצחק צבי נ’ ד"ר יעקב קרול, פ"ד נ (3) 784 נקבע:
"...אכן, אם נתמקד ברמת הזהירות הנדרשת
מרופא, החב חובת זהירות (מושגית וקונקרטית)
למטופל, כי אז מה שנדרש ממנו הוא לנקוט אותם
אמצעים שרופא סביר היה נוקט בנסיבות הענין..."

במקרה דנן, הרופאים שטיפלו בתובע היו צריכים לנהוג כפי שרופא סביר היה נוקט,דהיינו - לאחר שהתובע חזר שוב בשל כאבים בידו, היה עליהם לעיין בצילום הקודם, לוודא ולבדוק אם משהו לא בסדר, כן יכלו לערוך צילום רנטגן נוסף על מנת להיות בטוחים שאין המדובר בשבר ואת זאת הם לא עשו.

9. חובת הזהירות הקונקרטית - קיומה של חובה זו יש לבחון עפ"י מבחן הציפיות. על בית המשפט לבחון האם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, ובנסיבות המקרה קיימת חובת זהירות בגין הנזק הספציפי שהתרחש, והאם האדם הסביר יכול היה לצפות התרחשות נזק זה (ראה ע"א 145/80, שלמה ועקנין נ’ המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1), 113).

בנסיבות הענין, לטענת ב"כ התובע, התובע הגיע למיון עם חבלה בידו השמאלית ואשר התרחשה בנסיבות דומות לאלו שעשר שנים קודם לכן הביאו להווצרות שבר. די היה בכך, כדי שהרופאים יתייחסו ברצינות למצבו ויניחו כנקודת מוצא שגם הפעם עלולה היתה ידו להשבר.
הרופאים שטיפלו בתובע זיהו שבר, אך ייחסו זאת לחבלה הקודמת של התובע. הרופאים היו מתמחים והם לא התייעצו עם רופא מומחה.


בענין זה נחקר ד"ר קרב והשיב:
"יש קריטריונים להבחין בין חבלה ישנה לחדשה.
אדם שיש לו את המיומנות יודע לאבחן. אורטופד
מומחה צפוי שידע. מתמחה באמצע ההתמחות צריך
לדעת ולהבחין בין שבר ישן לחדש" (עמ’ 20 ש’ 27-28).

מכאן שגם עפ"י עדות המומחה מטעם הנתבעת ניתן ללמוד, כי היתה התרשלות מצד הרופא שטיפל בתובע, בכך שצריך היה לזהות שבר חדש, ועל מנת להסיר הספק היה עליו לבצע צילום נוסף או להתייעץ עם מומחה אורטופד.

לענין זה יפים הדברים שנאמרו ע"י ד"ר עדי אזר וד"ר נירנברג בספרם "רשלנות רפואית", מהדורה שניה:
"...אין הרופא יוצא ידי חובתו בכך שהוא מקבל את
ההחלטה ההולמת את הממצאים הגלויים בלבד, אלא
מוטלת עליו כאמור החובה לפעול בשקידה ראויה
ובמאמץ סביר כדי שכל הממצאים הדרושים יובאו
לידיעתו, כל החלטה המתבססת על ממצאים
חסרים תהא בהכרח לוקה בחסר אף היא, חובה
זו כוללת אף בחינת המידע הרפואי המעודכן
והתייעצות עם מי שראוי להתייעץ עמו..."

מאחר ואין מחלוקת כי לא נערך לתובע צילום רנטגן נוסף - די בכך כדי להצדיק הקביעה, כי רופאי הנתבעת הפרו חובת הזהירות בכך שנמנעו מביצוע פעולה הכרחית בנסיבות המקרה.

בנוסף, ביום 8.9.00 הגיע התובע שוב למיון בשל כאבים עזים בידו וכן עם נפיחות.
אז נבדק התובע ע"י ד"ר אלקרינאוי, שגם הוא אינו אורטופד מומחה ולא התייעץ עם אורטופד מומחה ואף לא טרח לצלם את היד שוב.

לענין זה העיד ד"ר קרב בחקירתו הנגדית:
"נכון שהיה צריך לצלם אותו בביקור שלו
ביום 8.9.00. אני לא ראיתי צילום מאותו יום.
לא אמרתי דבר על כך בחוות הדעת. אני הייתי
מצלם אותו במועד זה". (עמ’ 21 ש’ 21 - 22).

בשל כל אלה אין אפשרות לקבוע, כי הנתבעת הוכיחה במידת ההוכחה המוטלת עליה, כי הצוות הרפואי נהג ללא התרשלות.

הקשר הסיבתי
10. הקשר הסיבתי נקבע על פי מיון עובדתי ומשפטי, מההיבט העובדתי יש לאתר את מכלול הגורמים "בלעדיהם אין", ומההיבט המשפטי יש למיין מתוכם את אותם הגורמים אשר בעיני המשפט נחשבים בני חבות תוך יישום שיקולי מדיניות משפטית.

התובע טוען, כי בשל האבחנה השגויה לא ניתן הטיפול הנכון שהוא שחזור ניתוחי, מיד, כפי שנדרש, אלא רק לאחר למעלה משבועיים, איחור אשר גרם לנזק שארע.

מנגד טוענת הנתבעת, כי אין מקום לייחס את הגבלות התנועה לאיחור בניתוח, אלא דווקא להופעתה המרשימה של תסמונת ה- RSD שמקורה בשבר עצמו ולא בתזמון הניתוח, וכי אין להסתמך על מה שאין בחוות הדעת מטעם התובע ויש להעדיף את האמור בחוות דעתו של ד"ר קרב.

בתחום הרשלנות הרפואית נקבעת הסיבתיות העובדתית בעזרת חוות דעתם של המומחים, קביעת דבר קיומו של הקשר הסיבתי העובדתי פירושה כי הוכח, שהטיפול שניתן לחולה הוא שגרם לנזק (ראה ע"א 935/95, פלונית ואח’ נ’ קליפורד דניס, פ"ד נב

(4) 736).

במקרה דנן העיד פרופ’ אנגל, כי הטיפול הנכון שיש לעשות הוא שחזור בניתוח, וכי זה לא נעשה באותו מועד משום שהשבר בפריקה לא אובחן (עמ’ 7 ש’ 21-20 לפרוטוקול).
כן העיד המומחה כי:
"...נכותו הסופית היא פועל יוצא
מהעובדה שחל איחור בטיפול בפגיעתו
וסד איננו הטיפול" (עמ’ 8 ש’ 9 - 10).

בהמשך חקירתו הנגדית העיד פרופ’ אנגל כי:
"נגרם נזק עקב האיחור בביצוע הניתוח.
את הניתוח הזה צריך לעשות מוקדם ולא
מאוחר" (עמ’ 8 ש’ 15).

גם ד"ר קרב המומחה מטעם הנתבעת בחקירתו הנגדית העיד כי:
"...הקהילה המקצועית מתייחסת לגרין כקו
מנחה... אין להשאיר פריקה רק בקיבוע אלא
לעשות שחזור בין פתוח או סגור. אין ספק
שכך צריך לפעול" (עמ’ 19ש’ 21-24 לפרוטוקול)

בהמשך העיד, כי הטיפול הנכון במקרה הזה הוא רידוקציה וקיבוע בלי רידוקציה לא מקובל.

ד"ר קרב אף העיד, כי:
"...נכון שאם משחזרים את זה יותר מוקדם
לאירוע זה קל יותר, ככל שזה נמשך זה קשה
יותר לשחזור..." (עמ’ 21 ש’ 26-25 לפרוטוקול).
בנוסף, העיד בהמשך, כי:
"...בסופו של דבר עשו מה שצריך רק מאוחר"
(עמ’ 21 ש’ 28).

מהאמור לעיל עולה, כי מתקיים הקשר הסיבתי העובדתי.

קשר סיבתי משפטי - לאחר קביעת הקשר הסיבתי העובדתי קמה ועומדת השאלה האם קיים קשר סיבתי משפטי, כלומר מידת חבותו של המזיק לנזקי הנפגע.
לשם קביעת קיומו של קשר סיבתי משפטי, קיימים שלושה מבחני משנה חלופיים והם: מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר. בתי המשפט מפעילים את מבחן הצפיות כשמדובר בעוולת רשלנות. כלומר, האם המזיק כאדם סביר, צריך היה לצפות כי התרשלותו תביא לנזקו של הניזוק. מבחן זה יוצר קשר הדוק בין שאלת הקשר הסיבתי המשפטי לבין שאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית, שכן בשתיהן נשאלת שאלה דומה בדבר הצורך הנורמטיבי לצפות.
משקבעתי לעיל, כי היתה התרשלות בשל ביצוע הניתוח באיחור, בכך נוצר הקשר הסיבתי המשפטי.

11. בשולי הדברים אזכיר, כי הרופאים שטיפלו בתובע לא הובאו להעיד והלכה היא, כי צד שיכול להביא ראיה תומכת בגרסתו ולא עשה כן, פועל הדבר לרעתו.

לענין זה ראה בע"א 548/78, נועה שרון ואח’ נ’ יוסף לוי, פ"ד לה (1) 736:
"...כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים

ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא
ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו,
ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא
בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן
להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת
נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים
אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל
שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית
המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות
יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע
מהצגתה".

12. הכלל הרגיל בדיני הנזיקין הוא כי על התובע להוכיח את הקשר הסיבתי בין התנהגותו העוולתית של הנתבע כלפיו והנזק, וזאת לפי מאזן ההסתברות. עמד בנטל - יפוצה על מלוא הנזק; גם אם יוכיח התנהגות עוולתית ונזק ולא עלה בידו להוכיח, לפי מאזן ההסתברות, את הקשר הסיבתי - לא יזכה בשום פיצוי.
עם זאת, בכמה הקשרים שללה הפסיקה בישראל גישה של "הכל או לא כלום" בנזיקין, והעדיפה מתן פיצוי חלקי בדרך הסתברותית או בדרך של אומדנא.
כך בסוגיית אובדן סיכויי החלמה קבע השופט ש. לוין בע"א 231/84 קופת חולים של ההסתדרות נ’ פאתח, פ"ד מב (3) 312 כי:
"לפי עקרונות כלליים של דיני הפיצויים, שומה על
גורם הנזק, המפר או המזיק, ל"אזן" את העוול שנגרם
לנפגע כתוצאה מהבאתו עקב האירוע נשוא התביעה
למצב גרוע מכפי שהיה עומד אלמלא אותו אירוע.
לענין זה אין, לדעתי, הבדל בין מקרה, שבו הסיכוי שאבד
גדול או קטן מ- 50%. הואיל ובשני המקרים לא יזכה
הניזוק בפיצוי אלא בשיעור הסיכוי שהפסיד עקב
הרשלנות".

ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו כטענה חלופית, כי יש להחיל את הלכת פאתח בענייננו, ולקבוע כי יש לכל היותר לייחס 50% מן הנזק לאיחור בתזמון הניתוח ואת הנותר יש לשייך לשבר עצמו.
במקרה דנן, אני סבור, כי קיים קושי מובנה, בקביעת הקשר הסיבתי למלוא היקף הנזק, ועפ"י פסיקת בית המשפט העליון, עולה, כי גם כאן יש לסטות מכללי הקשר הסיבתי, ולהכיר בכך, שההתנהגות העוולתית גרמה לפחות לחלק מהנזק, ועל כן, לחלק את שיעור הפיצוי בין המזיק והניזוק, על דרך האומדנא.
כך שיצא, שהניזוק, על אף שלא הצליח להוכיח קשר סיבתי חד משמעי בין מלוא הנזק להתרשלות המזיק, יזכה לפיצוי חלקי על נזקיו, והמזיק, לא ייאלץ לפצות עבור נזק שלא נגרם עקב רשלנותו.

13. לאחר עיון בכתבי הטענות, בטענות הצדדים, וניתוח עדויות המומחים הרפואיים, שוכנעתי, כי במקרה זה הנתבעת נושאת בנטל של 50% מהנזק שנגרם לתובע אשר משקפים את הערכת הסיכויים לקיומו של הקשר הסיבתי, וזאת בשל העדר היכולת האובייקטיבית להוכיח, עפ"י מבחן ההסתברות את הקשר הסיבתי שבין האיחור לבין הנזק שנגרם.

הנכות הרפואית
14. פרופ’ אנגל, המומחה מטעם התובע העריך נכותו של התובע בשיעור של 30% לפי תקנה 35 (1) ד, בשל הגבלות בטווחי התנועה של שורש כף היד וקשיון של אצבעות 4, 5 בפרקים הבין גליליים.

ד"ר קרב העריך נכותו של התובע בשיעור של 20% לפי ס’ 35 (1) ג וסבר, כי לא נותרה אצל התובע הגבלה משמעותית בשורש כף היד.

בחקירתו הנגדית אישר פרופ’ אנגל, כי הסעיף לפיו הוא קבע את הנכות מאפשר גמישות והנכות יכולה לנוע בין מה שקבע ד"ר קרב לבין קביעתו (עמ’ 10 ש’ 2-1).

צודק ב"כ הנתבעת, כי אין בפני בית משפט נתונים שיש בהם כדי להצביע על עדיפות כלשהי לחוות דעתו של פרופ’ אנגל על פני זו של ד"ר קרב, וכי יש להעמיד נכותו הרפואית של התובע בשיעור 25% נכות.


על כן, הנני מעמיד נכותו הרפואית של התובע בשיעור של 25%.



הנכות התפקודית
15. משמעותה, ההשפעה שיש לנכות הרפואית שנקבעה על יכולתו של הנפגע לתפקד .
הנכות התפקודית נקבעת עפ"י מכלול הנסיבות המיוחדות של הנפגע הספציפי בצירוף מהות הנכות עצמה וחומרתה, לרבות עיסוקו של התובע ומידת השפעת הנכות על יכולתו של התובע להמשיך ולעסוק בעיסוקיו או לעסוק בעיסוק אחר בעתיד.

יש לבדוק האם התובע מסוגל לתפקד בנכותו ומהי מידת התפקוד.
התובע, יליד 1972, עבד עובר לתאונה כמכונאי ציוד מכני כבד.
לטענתו, לא יכול לחזור לעבוד בעבודתו הקודמת, ומאז התאונה עובד בעבודות מזדמנות.
הפגיעה הינה בידו השמאלית שאינה הדומיננטית.

בע"א 646/77 לוי נ’ עמיאל, פ"ד לב (3) 589, 593 שם נקבע:
"הלכה פסוקה היא, שאחוזי הנכות הרפואית
אינם מצביעים בהכרח על אובדן מקביל של
הכושר לבצע עבודה, הכל תלוי בטיב עבודתו
והתעסקותו של המערער ובטיב הפגיעה
בבריאותו, יש שהפגיעה בגופו של הניזוק
אינה חמורה כלל, אך בגללה אין הוא מסוגל
עוד לעסוק במקצועו הקודם ולהיפך, יתכן
שהפגיעה חמורה אך בכל זאת מסוגל הניזוק
להמשיך בעיסוקו ללא הגבלה".

בענייננו, מחד, התובע לא יכול לחזור ולעבוד כמכונאי,כאשר ישנה מגבלה ביד אחת, אף אם אינה ידו הדומיננטית.

מאידך, התובע בחקירתו הנגדית העיד, כי לא תהא לו כל בעיה לעבוד כנהג מונית, נהג הסעות ושליח.

על כן, במכלול הנסיבות נראה לי נכון לקבוע, כי הנכות התפקודית של התובע הינה בשיעור של 25%.
הנזק
16. הפסד שכר עבר -
התובע הציג אישורי מחלה לתקופה של 5 חודשים בהם היה באי כושר מלא, לכן הפיצוי עבור תקופה זו הוא - 5,800 ₪ X 5 חודשי אי כושר = 29,000 ₪.
לאחר מכן ולמשך התקופה עד להגשת הסיכומים -
5,800 ₪ X 25% X 57 חודשים = 82,650 ₪.

הפסד שכר עתיד -
בכל הקשור להפסד שכר בעתיד, נראה לי נכון לפסוק לתובע פיצוי על דרך החישוב האריתמטי על בסיס השתכרותו של התובע כפול הנכות התפקודית שקבעתי וכפול מקדם ההיוון המתאים עד הגיעו של התובע לגיל 67.
התובע יליד 1972, בן 33 כיום, נותרו לו 34 שנים עד הגיעו לגיל 67, מקדם ההיוון הרלוונטי הוא 252.2961, והנכות התפקודית היא 25%.
אשר על כן, הפיצוי המגיע לתובע בגין הפסד שכר לעתיד הינו 5,800 ₪ (שכרו משוערך להיום) כפול מקדם ההיוון המתאים 252.2961 X 25% נכות תפקודית = 91,457.33.


כאב וסבל -
התובע עבר ניתוח, אושפז למשך 32 ימים (בסה"כ), היה באי כושר וקבעתי לעיל, כי נכותו הרפואית הינה 25% בגין התאונה.
בהתחשב באלה, הנני מעמיד את סכום הפיצוי בגין כאב וסבל על סך של 100,000 ₪.

עזרת צד ג’, הוצאות רפואיות ונסיעות -
התובע לא הביא ראיות בנושא ואף לא הובאו להעיד מי שסייעו לו בתקופת התאונה וסמוך לאחריה, על כן איני סבור שיש לפסוק פיצוי עבור ראש נזק זה.

17. מתוך כל האמור לעיל, אחר עיון ושיקול אני מוצא לפסוק לתובע הסכומים הבאים:
כאב וסבל 100,000 ₪
הפסד שכר עבר 111,650 ₪
הפסד שכר עתיד 91,457 ₪
סה"כ - 303,107 ₪

18. ב"כ הנתבעת הגיש חוות דעת אקטוארית בסכום של 551,972 ₪.
לא הוכח כי הנכות הכללית שנקבעה לתובע ע"י המל"ל הינה בשל הפגיעה נשוא תביעה זו, על כן, אני מחליט לקזז מן הפיצוי את הגימלה אותה מקבל התובע בגין התאונה בלבד.
לכן הסכום מתוך תגמולי המל"ל אותו יש לזקוף לחובת התובע ולקזז מן הפיצוי הוא 212,297 ₪.

לאור כל האמור, אני קובע, כי נזקו של התובע עומד על 90,810 ₪.

19. מתוך קביעתי לעיל, כי הנתבעת נושאת בנטל בשיעור של 50% מהנזק הכולל, הנתבעת תשלם לתובע סך של 45,405 ₪.

בנוסף תשלם הנתבעת לתובע סך של 15,000 ₪ כולל מע"מ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל.

20. מזכירות בית המשפט תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום ה’ באלול, תשס"ו (29 באוגוסט 2006) בהעדר הצדדים.
ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

אברהם יעקב, שופט



א 7311/01 אגאבאבא אופיר נ’ שירותי בריאות כללית