נפגעת עקב רשלנות רפואית?

תשלום על בסיס הצלחה בלבד

עו"ד ענת מולסון מייצגת מאות נפגעי רשלנות במקרים של נזק קשה ביותר
מדוע נפגעי רשלנות קשה בוחרים בענת:
  • מעל 17 שנות ניסיון בתיקי רשלנות רפואית
  • מעל 96% הצלחה. תשלום באחוזים מהזכייה
  • מעל 1 מיליון ש"ח פיצוי ממוצע ללקוח ב2013
  • מעל 2,840 מקרים בהם טיפלה, של רשלנות בהריון, בלידה, בניתוחים, באבחון סרטן ועוד
ANAT-BOLOTIN
לחישוב מיידי של גובה הפיצוי שמגיע לך, או ליעוץ אישי מעו"ד ענת מולסון:
tel small 1-800-200-807
pel small 052-4787850

או שנחזור אליך טלפונית בשעות הקרובות:

גידול בעמוד השדרה- סרטן עמוד השידרה

בית המשפט המחוזי בירושלים
פס"ד- פיצוי של כארבעה מיליון ש"ח בגין איחור באבחון גידול בעמוד השדרה /סרטן עמוד השידרה
פסק דין
1.       האם הנתבעים אחראיים לנכותו הנוירולוגית של התובע וכיצד יש לחלק בין הצדדים את האחריות? אלו הן השאלות העיקריות הצריכות הכרעה בתביעה שלפני.
רקע עובדתי ודיוני
2.       התובע הוא יליד 1969. עובר לאירועים נושא תביעה זו עבד כנהג, והיה חבר בקופת חולים מאוחדת (הנתבעת 1; להלן: קופת החולים).
3.       נתבע 2 הוא רופא משפחה בקופת החולים (להלן: ד"ר חדד). נתבע 3 הוא רופא אורטופד בקופת החולים (להלן: ד"ר דנציגר). נתבעת 4 היא בית חולים ציבורי בירושלים (להלן: הדסה).
4.       במהלך חודש אוקטובר 98‘ החל התובע לחוש ברדימות ובנימול בגפיו התחתונות. התובע פנה אל ד"ר חדד ונבדק על ידו. ד"ר חדד הפנה אותו לצילום עמוד שדרה ולבדיקה אצל אורתופד. התובע נבדק על-ידי האורתופד ד"ר דנציגר, והלה הפנה אותו לבדיקת מיפוי עצמות ולטיפול פיזיותרפי והמליץ על טיפול תרופתי.
5.       ביני לביני החמיר מצבו של התובע: הוא החל להתהלך באמצעות מקל הליכה, סבל מרדימות ומירידה בתחושה בגפיים התחתונות, ואף מהפרעות בשליטה על הסוגרים. ביום 11/2/99 נבדק התובע על-ידי פרופ‘ ויינברג, אורתופד של קופת החולים, והופנה לחדר מיון. ביום 12/2/99 הגיע התובע לחדר המיון בהדסה ובהמשך התברר, כי הוא סובל מגידול מסוג Cavetnous Hemangioma בגב האמצעי, בעמוד השדרה הטורקלי, בגובה חוליות D4-D5.
6.       כעולה מחוות הדעת שהוגשו בתיק ומהעדויות שנשמעו, המנגיומות של עמוד השדרה הן תהליכים שפיריים, אשר אינם גורמים בדרך כלל לסימפטומים כלשהם ומאובחנים באופן אקראי בלבד. במקרים נדירים תהליכים אלו יכולים לגרום ללחץ על חוט השדרה בדרכים שונות: ראשית, באופן ישיר בשל התפשטות הגידול אל תוך תעלת חוט השדרה; שנית, הגידולים יכולים לדמם, והדימום הוא שיוצר את הלחץ על חוט
— סוף עמוד  2 —
השדרה; ושלישית, כלי הדם בגידול אינם תקינים ויכולים לגרום ללחץ על חוט השדרה או לגרום ל"סחיבה" של דם מחוט השדרה ולפגוע בו. הלחץ על חוט השדרה מביא למגוון סימפטומים הכוללים כאבי גב, חסר נוירולוגי שורשי, נזק לחוט השדרה עצמו ואובדן שליטה על הסוגרים. על פי הספרות, הסימפטומים מופיעים בהדרגה וכאחד-עשר חודשים בממוצע חולפים החל מתחילת הופעתם ועד לאבחון הגידול (חוות הדעת של פרופ‘ רם; חוות הדעת המשלימה של פרופ‘ גרושקביץ; עמ‘ 156 לחקירתו של פרופ‘ רם). עם זאת הסימפטומים יכולים להופיע גם באופן מיידי (עמ‘ 173 לחקירתו של פרופ‘ רם).
7.       ביום 22/2/99 עבר התובע ניתוח בהדסה להוצאת הגידול. התובע המשיך להיות במעקב של רופאי הדסה. בשנים 2002 ו- 2004 ביצע בדיקות MRI שהעידו על הישנות הגידול. התובע בחר שלא להמשיך לקבל את הטיפול בהדסה אלא לקבלו באופן פרטי. ביום 29/12/05 וביום 12/2/07 עבר התובע שני ניתוחים נוספים בעמוד השדרה בשל הישנות הגידול. התובע סובל כיום, בין היתר, מקושי בהליכה, מחולשה ומספסטיות בגפיים התחתונות, מחוסר תחושה מגובה D4 לתחושה שטחית, משיתוק בכפות הרגליים, מכאבי גב ומהפרעות בתפקוד המיני (סעיף 27 לתצהיר התובע, עמ‘ 4 לחוות דעתו של פרופ‘ גרושקביץ, עמ‘ 2 לחוות דעתו המשלימה של פרופ‘ גרושקביץ, עמ‘ 2 לחוות דעתו של פרופ‘ רם, עמ‘ 2 לחוות דעתו של ד"ר קנולר). כל המומחים העמידו את נכותו של התובע כיום, לאחר ביצוע שני הניתוחים הנוספים, על 80%.
טענות הצדדים
8.       התובע טוען כי עקב התרשלותם של נתבעים 1-3 (להלן: "הנתבעים") לא נמנעו נזקי הגידול, וכי לו היה הגידול מאובחן במהלך חודש נובמבר 1998 כאשר סבל אך מהפרעות בתחושה, או לכל המאוחר לפני שהופיע גירעון נוירולוגי קשה, ניתן היה לנתחו בהצלחה ולמנוע את השיתוק בגפיו ואת נכותו. לטענת התובע, ד"ר חדד התרשל בכך שהפנה אותו לבדיקה אורתופדית שעה שהיה צריך להפנותו לבדיקה נוירולוגית דחופה. ד"ר דנציגר התרשל בכך שלא איבחן את התמונה הקלינית של התובע שהעידה על לחץ על חוט השדרה, אשר הלכה והחמירה מבדיקה לבדיקה, ובכך שהפנה אותו לטיפולים פיזיותראפיים חלף הפניה לצילומי הדמיה. עוד טען התובע לחסרים ברשומות הרפואיות אצל ד"ר חדד ואצל ד"ר דנציגר. מכאן עתירתו של התובע לחייב
— סוף עמוד  3 —
את הנתבעים בפיצויים על נזקיו. בתמיכה לטענותיו בעניין החבות, הקשר הסיבתי והנזק צירף התובע חוות דעת וחוות דעת משלימה של הנוירו-כירורג פרופ‘ גרושקביץ.
9.       הנתבעים טוענים להתיישנות התביעה. לעצם העניין טוענים הנתבעים, כי הפנייתו של התובע על ידי ד"ר חדד לבדיקה אצל אורתופד הייתה הולמת וסבירה. המלצותיו של ד"ר דנציגר בדבר מיפוי עצמות, פיזיותרפיה וטיפול תרופתי הלמה את תוצאתו התקינה של צילום עמוד השדרה ואת תלונות התובע, ולא היה מקום להפנות את התובע לבדיקת הדמיה או לבדיקה נוירולוגית. טענות התובע אינן אלא חכמה שלאחר מעשה. התובע נבדק אצל כל אחד מהרופאים: ד"ר חדד וד"ר דנציגר פעם אחת בלבד, כך שאין לקבל את הטענה, שלפיה אלו התעלמו ממצבו ההולך והמחמיר. מתחילת תלונותיו של התובע ועד לאבחון הגידול חלפו כחודשיים וחצי בלבד, פרק זמן קצר ביותר לאבחון גידולים נדירים מסוג זה, מה עוד שחלקו הארי של האיחור הנטען נגרם בשל אשמו התורם של התובע, אשר ביצע את צילומי עמוד השדרה והגיע לבדיקה אצל ד"ר דנציגר בשיהוי ניכר. עוד נטען כי ממילא לאיחור הנטען אין נפקות, שהרי גם בהדסה נדחה הניתוח בעשרה ימים.
אשר לקשר הסיבתי שבין פעולותיהם של הנתבעים לבין מצבו של התובע, טוענים הנתבעים כי לא ניתן לייחס לנתבעים את כל נזקיו של התובע כיום אלא, אם בכלל, רק את החלק הקשור לאיחור הנטען בגילוי הגידול, בכפוף לאשם התורם שיש לייחס לתובע. יתר נזקיו של התובע נובעים מהלחץ שיצר הגידול ומהניתוח עצמו, שאין לצדם אחריות, ומהעיכוב בטיפול בהישנות הגידול שגרם ללחץ חוזר על עמוד השדרה, שאת האחריות לו יש להטיל על הדסה או על התובע. בהקשר זה הגישו הנתבעים הודעת צד שלישי כלפי הדסה, שבה טענו כי פעולותיה של הדסה ניתקו את הקשר הסיבתי שבין נזקי התובע לבין מעשיהם של הנתבעים. לטענת הנתבעים, הדסה התרשלה בכך שביצעה את הניתוח באיחור של 10 ימים ממועד אבחון הגידול. נוסף על כך, לאחר הניתוח עקבה הדסה אחר התובע באופן רשלני, אשר הביא לכך שהתובע יבצע את הניתוח השני באיחור רב. כמו כן טענו הנתבעים כי הדסה גרמה להם נזק ראייתי, שכן כיום לא ניתן לדעת מהו נזקו של התובע אך בשל האיחור באבחון, ועל כן יש להטיל על הדסה את מלוא האחריות לנזק. לסיום, הכחישו הנתבעים את נזקיו הנטענים של התובע. את טענותיהם שברפואה אוששו הנתבעים באמצעות חוות דעת של המומחית לרפואת משפחה פרופ‘ טבנקין, ובאמצעות חוות דעת וחוות דעת משלימה של הנוירו-כירורג פרופ‘ רם.
— סוף עמוד  4 —
10.     תחילה תבע התובע את הנתבעים בלבד. ביום 15/2/07 הגיש התובע כתב תביעה מתוקן, שבו הוספה הדסה כנתבעת נוספת. בכל הקשור לרשלנותה של הדסה מאמץ התובע את טענותיהם של הנתבעים בהודעתם לצד שלישי, ואת חוות דעתו של המומחה מטעמם פרופ‘ רם.
11.     הדסה טענה להתיישנות התביעה נגדה, שכן כתב התביעה המתוקן הוגש ביום 15/2/07 בעוד שהניתוח בוצע ביום 22/2/99. לגופן של התביעה ושל ההודעה לצד ג‘ כלפיה טענה הדסה כי מצבו של התובע לא חייב ניתוח מיידי, ועל כן אין התרשלות בביצוע הניתוח כעבור 10 ימים. דחיית הניתוח נבעה מהצורך לבצע בדיקות והכנות לקראת הניתוח ומבקשתו של התובע להמתין עד להגיעו של הרופא המנתח ארצה. מכל מקום דחייה זו לא גרמה לנזק כלשהו שכן במהלך אותו זמן לא חל כל שינוי במצבו של התובע. גם במהלך ביקורי המעקב של התובע בהדסה לאחר הניתוח לא חל שינוי מהותי במצבו של התובע. התובע ביצע אומנם בדיקת MRI בשנת 2002 אולם לא דאג למסור להדסה את תוצאותיה. רק ביום 16/10/04, לאחר שהתובע הגיע להדסה עם תוצאות בדיקת MRI שביצע עוד בחודש אפריל 04‘, נצפתה לראשונה החמרה ואובחן גידול נוסף, ועל כן הומלץ על ביצוע ניתוח, אולם התובע לא שב לטיפול בהדסה. לטענת הדסה, יש לייחס לתובע אשם תורם על שנמנע להגיע למרפאה לאחר הבדיקה שביצע בשנת 2002, על שנמנע להגיע למרפאה מיד לאחר ביצוע הבדיקה באפריל 2004, ועל שהחליט לדחות את המשך המעקב וההפניה לביצוע ניתוח נוסף לאחר הביקור באוקטובר 2004. אשר לחלוקת האחריות בין הצדדים, טוענת הדסה כי עיקר נזקו של התובע נגרם עובר לאשפוזו בהדסה, וכי לתובע לא הייתה כל החמרה נוירולוגית במהלך האשפוז בהדסה, או במהלך המעקב לאחר הניתוח. הדסה הכחישה אף היא את נזקיו הנטענים של התובע. את טענותיה שברפואה תמכה בחוות דעת של הנוירו-כירורג ד"ר קנולר.
השאלות הצריכות הכרעה ומהלך הדיון
12.     בחלקו הראשון של פסק הדין אבחן את אחריותם של הנתבעים, לאמור: ד"ר חדד, ד"ר דנציגר ומעסיקתם קופת חולים. לאחר מכן יבחנו אחריותה של הדסה ואשמו התורם של התובע. על יסוד הממצאים שיקבעו אוסיף ואבחן כיצד יש לחלק בין הצדדים את האחריות לנזקי התובע. בחלקו האחרון של פסק הדין אעסוק בגובה הנזק.
— סוף עמוד  5 —
אחריותו של ד"ר חדד
הרשומה הרפואית
13.     התובע ביקר אצל ד"ר חדד ביום 22/11/98. ברשומה הרפואית (נספח א‘ לתצהיר התובע, בעמוד הראשון) נרשם כדלקמן:
תלונות: מתלונן על רגליים נרדמות, עם זרמים בכפות הרגליים.
יש כאבי גב תחתון.
כאבים בבית החזה מאחורה.
בדיקה גופנית: חוסר תחושה בגפיים התחתונות.
הרגליים חמות, דפקים נמושו.
אבחנה:
LOW BACK PAIN
CHEST PAIN UNS
הפניה:
צלום עמוד שדרה חלק אחד (צואר/גב/מתן)
יעוץ רפואי
צלום חזה LAT&AP (ראות)
במכתב ההפניה לייעוץ רפואי אצל רופא אורטופד (נספח ב‘ לתצהיר התובע) נרשמו שוב תלונות התובע:
מתלונן על רגליים נרדמות, עם זרמים בכפות הרגליים.
יש כאבי גב תחתון.
ותחת הכותרת "אבחנה משוערת" נרשם:
PARESTHSIA
LOW BACK PAINS
יושם לב, כי על פי מכתב ההפניה, אין התייחסות ל"כאבים בבית החזה מאחורה" תחת תלונות המטופל, ואף אין אבחנה של "CHEST PAIN", כפי שנרשם
— סוף עמוד  6 —
ברשומה הרפואית. כמו כן, לא מצוין הממצא שצוין קודם לכן תחת בדיקתו הגופנית של התובע בדבר "העדר תחושה בגפיים תחתונות".
אין מחלוקת כי התובע לא שב לבקר אצל ד"ר חדד עד לאחר ביצוע הניתוח להסרת הגידול.
עדותו של התובע
14.     התובע הצהיר כי התחיל לסבול מעקצוצים ברגליים ומתחושת נימול ברגליים עוד בחודש אוקטובר 1998. כאשר ראה שתופעות אלו אינן חולפות, פנה ביום 22/11/98 אל ד"ר חדד, והתלונן על תחושה "מוזרה" בגב ועל נימול של הרגליים עם זרמים בכפות הרגליים. התובע הבהיר כי בעת ביקורו אצל ד"ר חדד הוא לא סבל מחולשה בגפיים התחתונות. עוד טען התובע כי חרף הרשום ברשומה הרפואית, הוא לא התלונן לפני ד"ר חדד על כאבים בגב התחתון או על כאבים בבית החזה מאחור, אלא על "תחושה מוזרה" בגב התחתון. לטענת התובע, ד"ר חדד לא הדגיש לפניו את הדחיפות בבדיקה אצל המומחה בתחום האורטופדי או בביצוע צילום הרנטגן.
עדותו של ד"ר חדד
15.     ד"ר חדד ציין בתצהירו כי רשם את תלונות התובע כהווייתן, וכי רישום התלונות והאבחנה ברשומה הרפואית תואם לחלוטין לרישומים במכתב ההפניה, אם כי באותה נשימה אישר כי במכתב ההפניה לא נרשם שהתובע מתלונן אף על כאב באזור החזה. כאשר נשאל על כך בעדותו, לא ידע להסביר את פשר הפער ברישום (עמ‘ 232).
ד"ר חדד הסביר שכאשר כתב ברשומה: "כאבים בבית החזה מאחורה", הוא התכוון לכאבים בגב העליון. לדבריו, "בית החזה" נקרא בלועזית "טורקס", ומונח זה מתייחס הן לחזית בית החזה והן לאחורי בית החזה, היינו לגב, וכך גם כל אורטופד היה מבין את הרישום (עמ‘ 231, ש‘ 20-21; 238-239).
בעדותו הסביר ד"ר חדד כי לא תיעד כמה זמן לפני הביקור אצלו החל כל סימפטום וסימפטום אצל התובע, משום שהעדיף שלא להשקיע את הזמן בכתיבה אלא
— סוף עמוד  7 —
בהתייחסות למטופל. כיום הוא זוכר שהתובע סיפר לו שהוא סובל מזה מספר שבועות מתחושת הירדמות ברגליים ומזרמים ברגליים. הוא אינו זוכר מתי החל התובע לסבול מכאבים בגב התחתון ומכאבים בבית החזה מאחור. עוד זכר כי התובע סיפר לו שסימפטומים אלו מופיעים לסירוגין.
ד"ר חדד טען, כי הוא הפנה את התובע "באופן מיידי" לביצוע צילום של עמוד השדרה ולייעוץ אורטופדי, והדגיש בפניו כי עליו לעשות זאת בהקדם, כלומר, תוך יומיים-שלושה. בעדותו הוסיף כי אף ביקש מהתובע לחזור אליו עם הצילום (עמ‘ 229). לדבריו, הוא סבר שמדובר בפריצת דיסק המשפיעה על עצבי הרגליים, ועל כן ביקש לאבחן את הבעיה ולטפל בהקדם כדי למנוע נזק בלתי הפיך (עמ‘ 235-236).
טענות הצדדים
16.     התובע טוען, בהסתמך על חוות הדעת של פרופ‘ גרושקביץ, כי ד"ר חדד התרשל הן בכך שהפנה אותו לאורטופד, הן בכך שלא הדגיש לפניו את דחיפות הבדיקה, והן בכך שביצע את הבדיקה בכללותה באופן שטחי וחלקי.
17.     בחוות דעתו הראשונה הדגיש פרופ‘ גרושקביץ, כי חוסר תחושה בגפיים התחתונות, כפי שנמצא בבדיקת התובע, הוא סימן נוירולוגי המעיד על קיום לחץ על רקמה עצבית בעמוד השדרה. לחץ מתמשך עלול לגרום לנזק נוירולוגי בלתי הפיך ולשיתוקים. לפיכך, היה על ד"ר חדד להפנות את התובע לבדיקה נוירולוגית דחופה חלף בדיקת אורטופד.
בחוות דעתו המשלימה הוסיף פרופ‘ גרושקביץ, כי ד"ר חדד לא הסיק מממצאי הבדיקה את המסקנות הנכונות, ולכן גם לא יידע את התובע בדבר חומרת מצבו ולא הבהיר לו את מידת הדחיפות בביצוע המשך הבירור. עוד טען פרופ‘ גרושקביץ כי ד"ר חדד התרשל גם בביצוע הבדיקה, משום שלא בדק מאיזה גובה מתחיל העדר התחושה, לא בדק טונוס של שרירים, לא בדק כוח גס בגפיים, לא בדק שינוי בהחזרים ולא בדק פלס תחושתי. פרופ‘ גרושקביץ משוכנע שלו היו מבוצעות בדיקות אלו, אזי היו נמצאים סימנים נוירולוגיים נוספים.
— סוף עמוד  8 —
18.     נתבעים 1-3 טענו, בהסתמך על חוות הדעת של פרופ‘ טבנקין, כי ד"ר חדד נהג באופן סביר ומקצועי. פרופ‘ טבנקין ציינה כי הפרקטיקה הנהוגה והמקובלת במקרה של כאבי גב – אף אם מלווים הם בנימול וירידה בתחושה – היא הפניה לאורטופד. לטענת פרופ‘ טבנקין, סימנים כמו כאבי גב וחזה, נימול ברגליים וירידה בתחושה, הם סימנים שכיחים וידועים של לחץ או של פריצת דיסק, ולעומת זאת גידול מסוג זה שהיה לתובע הוא נדיר ביותר. על כן גם לפי הגישה של "מה ששכיח שכיח ומה שנדיר נדיר", פעל ד"ר חדד באופן סביר כאשר הפנה את התובע לאורטופד.
19.     בחוות דעתו המשלימה השיב פרופ‘ גרושקביץ לטענותיה של פרופ‘ טבנקין בציינו, כי "חוסר תחושה בגפיים התחתונות מעיד על לחץ מעל איזור מותני, ופריצת דיסק בגובה זה הנה נדירה ביותר". לפיכך, כלל לא היה בסיס לחשד כי מדובר בפריצת דיסק ולהפניה לאורטופד, אלא צריך היה להפנות את התובע לבדיקה נוירולוגית דחופה.
דיון והכרעה בטענות כלפי ד"ר חדד
20.     אין לייחס לד"ר חדד התרשלות בשל הפנייתו של התובע לבדיקת אורטופד, להבדיל מנוירולוג: פרופ‘ גרושקביץ הסביר בעדותו, כי מרופא משפחה כד"ר חדד לא מצופה לאבחן את הגידול אצל התובע, אלא חובתו מסתכמת בהפניית התובע לרופא מומחה לצורך המשך בירור, אשר במוקדו בדיקת MRI (עמ‘ 27, ש‘ 2-6; עמ‘ 28, ש‘ 19-21). והנה בחקירתו הנגדית למעשה אישר פרופ‘ גרושקביץ, כי אין כל נפקא מינה אם התובע היה מופנה לנוירולוג או לאורטופד, משום ששני המומחים כאחד אמורים היו להפנות את התובע לבדיקת MRI (עמ‘ 47-48). פרופ‘ גרושקביץ אמנם טען בחצי פה כי נוירולוג היה מצליח לקבוע תור קרוב יותר לבדיקת MRI, אך לא רק שמדובר בעניין שבעובדה שלא הובאו ראיות של ממש לביסוסו, אלא שבסופו של דבר אישר פרופ‘ גרושקביץ שגם כאשר אורטופד מפנה לבדיקה ניתנת עדיפות בקביעת התורים (עמ‘ 49, ש‘ 11-14). על רקע דברים אלו אישר ב"כ התובע בסיכומיו, כי הוא אינו עומד עוד על טענתו הנדונה (עמ‘ 391). בהפנייתו של התובע לאורטופד לא נפל, אפוא, פגם כלשהו.
21.     לאור המסקנה כי ד"ר חדד פעל כשורה בהפנותו את התובע לאורטופד, אין צורך להעמיק חקר בטענות שלפיהן לא נטל אנמנזה מדויקת מהתובע, או שלא ביצע
— סוף עמוד  9 —
בדיקה מקיפה די הצורך, שהרי לשיטתו של פרופ‘ גרושקביץ, די היה באנמנזה החלקית שנעשתה ובסימן הנוירולוגי הבודד שנמצא על מנת להפנות את התובע לרופא מומחה, כפי שאכן נעשה בפועל. לכך יש להוסיף כי האורטופד שאליו הופנה התובע, ד"ר דנציגר, לא טרח ממילא לעיין במכתב ההפניה שערך ד"ר חדד (ראו להלן). עולה מכאן, שאף אם היה ד"ר חדד נוטל אנמנזה מלאה, מבצע בדיקות מקיפות ומעלה את הדברים על הכתב במכתב הפנייה ערוך כהלכתו, עדיין לא היה בכך כדי להעלות או להוריד כהוא זה.
22.     פני הדברים שונים באשר לטענה, כי ד"ר חדד לא הבהיר לתובע את מידת דחיפותה של הפנייה לאורטופד. כאמור, פרופ‘ גרושקביץ הדגיש כי מצבו של התובע בעת בדיקתו על-ידי ד"ר חדד חייב בדיקת מומחה דחופה, משום שלחץ מתמשך על עמוד השדרה עלול לגרום לנזק נוירולוגי בלתי הפיך שיתבטא בשיתוקים. דברים דומים ציין בעדותו פרופ‘ רם (עמ‘ 2 לחוות הדעת המשלימה של פרופ‘ רם; עמ‘ 180 לפרו‘). יוטעם כי למרות שד"ר חדד סבר בעת שבדק את התובע כי מדובר בפריצת דיסק ולא בגידול, גם הוא אישר שהיה צורך בבדיקה דחופה, שכן פריצת דיסק עלולה לגרום אף היא לנזק בלתי הפיך(עמ‘ 234-235). המסקנה היא, שהתובע חייב היה לפנות בדחיפות לבדיקת האורטופד, לשיטתו של ד"ר חדד, תוך "יומיים-שלושה" (עמ‘ 235). אין מחלוקת כי התובע נבדק על-ידי אורטופד, הלא הוא ד"ר דנציגר, רק זמן רב לאחר מכן (לטענת התובע, רק לאחר למעלה מחודש, ולטענת הנתבעים, אף למעלה מחודשיים). אין גם מחלוקת כי התובע ביצע את צילום הרנטגן רק ביום 24/1/99, כלומר כמעט חודשיים לאחר ביקורו אצל ד"ר חדד.
23.     האם דחיפות הפניה לאורטופד הובהרה לתובע? בעניין זה חלוקות גרסותיהם של ד"ר חדד ושל התובע. לטענת ד"ר חדד, הוא אמר לתובע, בעל פה, שעליו לבצע מייד את הבדיקות (סעיף 6 לתצהירו של ד"ר חדד; עמ‘ 234-235). הנתבעים מבקשים למצוא תימוכין לכך שהדברים אכן נאמרו לתובע בכך שאשת התובע הזמינה תור לד"ר דנציגר כבר למחרת היום, בכך שהיא והתובע אישרו כי היו מודאגים ממצבו של התובע (עמ‘ 107, עמ‘ 108), וכן בכך שהתובע מטופל עד היום אצל ד"ר חדד, דבר המלמד שהוא סומך על שיקול דעתו. כמו כן הפנו הנתבעים לעדותה של פרופ‘ טבנקין, שלפיה לא נהוג לתעד הנחיות כאלו ברשומה הרפואית (עמ‘ 205). התובע טען מנגד, כי ד"ר חדד לא הדגיש בפניו את הדחיפות שבבדיקה אצל האורטופד או בביצוע הצילומים (סעיף 7 לתצהיר התובע). אשר להמשך הקשר עם ד"ר חדד הסביר, כי העדיף להמשיך
— סוף עמוד  10 —
להיות מטופל אצל ד"ר חדד חרף מה שארע רק מטעמים של נוחות, וכי טיפולו של ד"ר חדד מתמצה במתן מרשמים קבועים ותו-לא (עמ‘ 101, ש‘ 8-22).
24.     במחלוקת זו מעדיף אני את גרסתו של התובע מהנימוקים הבאים: ראשית, סעיף 17(א) לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 מחייב לתעד, בין היתר, "הוראות טיפול". מאחר שעיתוי הפנייה לבירור חיצוני על פי המלצת הרופא המטפל יכול להיות, פשוטו כמשמעו, עניין של חיים ומוות, אין סיבה לפטור את הרופא המטפל מתיעודה של ההוראה. והנה, ברשומה הרפואית אין כל אזכור לכך שמדובר בבדיקה דחופה. גם במכתב ההפניה לאורטופד לא צוין כי הבדיקה דחופה. בנסיבות אלו אין סיבה שלא לקבל את גרסתו של התובע בנקודה זו ולהניח את ההנחה הנוחה יותר מבחינתו. שנית, ההשערה כי התובע סובל מפריצת דיסק הועלתה לראשונה בחקירתו הנגדית של ד"ר חדד. השערה זו לא נרשמה בפרק האבחנות שברשומה הרפואית, וגם בשל כך קיים ספק האם בזמן אמת סבר ד"ר חדד כי מדובר בפריצת דיסק וכי יש ליידע את התובע שעליו לבצע בדיקה דחופה. שלישית, הזמנת התור למחרת היום נעשתה, מן הסתם, לאור רצונם של התובע ואשתו להוריד את הנושא מעל סדר יומם תוך שריון מועד לבדיקה. מנגד לכך קשה להלום כי לו ידעו שמדובר בבדיקה בהולה, היו בוחרים להמתין כחודש ימים עד לשובו של ד"ר דנציגר לעבודה במקום להזמין תור אצל אורטופד אחר. על רקע מכלול הנתונים, בעובדה שהתובע ממשיך לבקר אצל ד"ר חדד אין כדי להפוך את הקערה על פיה, מה עוד שהיחסים בין רופא משפחה למטופליו הם מורכבים ולא תמיד קל לנתקם.
25.     סיכומם של דברים הוא, כי ד"ר חדד חייב היה להבהיר לתובע שעליו לפנות לאורטופד בלא דיחוי, וזאת לא נעשה. בכך הפר ד"ר חדד כלפי התובע חובת זהירות.
26.     לאחר שדבר דחיפותה של הפניה לאורטופד לא הובהר לתובע על ידי ד"ר חדד, אין לבוא עם התובע חשבון על שביקר אצל ד"ר דנציגר באיחור. זאת ועוד: איני רואה סיבה שלא להניח, כי לו ידע התובע שמדובר בבדיקה דחופה, היה פונה לאורטופד בהקדם, עוד בסוף חודש נובמבר או לכל המאוחר בתחילת חודש דצמבר. לנפקות ממצא זה אחזור בהמשך.
— סוף עמוד  11 —
אחריותו של ד"ר דנציגר
הרשומה הרפואית
27.     ברשומה הרפואית של ד"ר דנציגר מיום 2/2/99 (נספח ג‘ לתצהיר התובע) נרשם:
תלונות: כאבי גב.
בדיקה גופנית: רגישות מותנית
הגבלת תנועה
אבחנה:
BACKACHE
acute
הפניה:
פיזיותרפיה
מיפוי עצמות
בהמשך הרשומה יש הוריה לנטילת תרופות.
תיאור התלונות והאבחנה דלעיל מופיע גם בטופס ההפניה לטיפולי פיזיותרפיה, אשר אינו נושא תאריך (נספח ו‘ לתצהיר התובע). טופס ההפניה למיפוי העצמות לא הוגש לבית המשפט, ולטענת נתבעים 1-3, הוא לא אותר בתיק הרפואי של התובע.
עדותו של התובע
28.     התובע העיד כי הוא ביקר אצל ד"ר דנציגר לפחות 3 פעמים: הביקור הראשון היה בתחילת חודש ינואר. לטענת התובע, ביקור זה התעכב משום שד"ר דנציגר היה במילואים או בחופשה בחו"ל למשך כשלושה שבועות, ולאחר מכן עבר שבוע נוסף עד למועד הבדיקה. ביקור זה התקיים עוד בטרם ביצע התובע את צילום הרנטגן, וד"ר דנציגר הורה לו לבצע את הצילום, ולחזור אליו.
— סוף עמוד  12 —
הביקור השני היה ביום 2/2/99, לאחר שהתובע ביצע את צילום הרנטגן ביום 24/1/99 (נספח ד‘ לתצהיר התובע). לטענת התובע, בעת זו הוא סבל מנימולים ומהירדמות מוגברת ברגליים, אך לא התלונן על כאבי גב. ד"ר דנציגר אמר לו שהצילום תקין, הפנה אותו למיפוי עצמות, ורשם לו כדורים נגד כאבי גב.
ביקורו השלישי של התובע אצל ד"ר דנציגר היה לאחר ביצוע מיפוי העצמות ביום 7/2/99 (נספח ה‘ לתצהיר התובע). לטענת התובע, בעת זו הוא סבל מחולשה ברגליים ומהפרעות הליכה משמעותיות והגיע לבדיקה כשהוא נעזר במקל הליכה. התובע התלונן לפני ד"ר דנציגר על ההחמרה במצבו: על כך שרגליו כבדות, שהליכתו פתוחה יותר, שרגליו זרוקות, ושיש לו תכיפות במתן שתן. ד"ר דנציגר אמר לו שמיפוי העצמות תקין, שאל אותו האם הוא לחוץ או עצבני, והפנה אותו לטיפולי פיזיותרפיה בגלים קצרים.
עדותה של אשת התובע
29.     גם גב‘ אלוף העידה שהתובע ביקר אצל ד"ר דנציגר 3 פעמים: הביקור הראשון התקיים עובר לביצוע צילום הרנטגן; הביקור השני התקיים ביום 2/2/99 לאחר ביצוע צילום הרנטגן, ואז הפנה ד"ר דנציגר את התובע למיפוי עצמות. גב‘ אלוף קבעה את התור למיפוי עצמות בדחיפות לאחר שהבחינה כי מצבו הגופני של התובע מחמיר; הביקור השלישי התקיים כמה ימים לאחר ביצוע מיפוי העצמות.
עדותו של ד"ר דנציגר
30.     ד"ר דנציגר חזר בתצהירו על האמור ברשומה הרפואית והדגיש, כי אין בידיו רישומים נוספים הנוגעים לטיפול בתובע. בעדותו הבהיר כי לאחר שבקופת החולים עברו לשימוש במחשב, בוטל הרישום בכרטסת הידנית (עמ‘ 252).
טענות הצדדים
31.     התובע טוען, בהסתמך על חוות הדעת של פרופ‘ גרושקביץ, כי ד"ר דנציגר התרשל בכך שהתעלם מהתמונה הנוירולוגית המתפתחת והמחמירה שלו, אשר העידה על לחץ בעמוד השדרה, ובכך שלא הפנה אותו לבדיקת הדמיה או לבדיקה נוירולוגית
— סוף עמוד  13 —
על מנת לאתר את הגורם למצבו. בחוות דעתו המשלימה הפנה פרופ‘ גרושקביץ לכך שממצא נוירולוגי בדבר חוסר תחושה בגפיים התחתונות נזכר עוד במכתב ההפניה של ד"ר חדד, אולם ד"ר דנציגר התעלם מכך. עוד נטען כי ד"ר דנציגר לא ערך לתובע בדיקה מדויקת ומקיפה.
32.     הנתבעים טוענים, בהסתמך על חוות הדעת של פרופ‘ רם, כי בבדיקתו של התובע על-ידי ד"ר דנציגר לא נמצאו ממצאים המעידים על נזק נוירולוגי כלשהו, ועל כן ההפניה לבדיקת מיפוי עצמות הייתה סבירה, ולא הייתה הצדקה לבצע בדיקת MRI דחופה. סימני החסר הנוירולוגי הופיעו רק בשלב מאוחר יותר, בעת שהתובע נבדק על-ידי פרופ‘ ויינברג ולאחר מכן בעת בדיקתו בהדסה.
דיון והכרעה בטענות כלפי ד"ר דנציגר
33.     בפתח הדברים ראוי להכריע במחלוקת העובדתית באשר למספר הביקורים של התובע אצל ד"ר דנציגר.
לאחר שבחנתי את העדויות הגעתי למסקנה, כי לא ניתן לקבל את גרסת התובע בעניין זה ויש, אפוא, לקבוע, כי התובע ביקר אצל ד"ר דנציגר פעם אחת בלבד, ביום 2/2/99, כפי שעולה מהרשומה הרפואית. שני נימוקים חברו והביאוני למסקנתי זו:
ראשית, עדותו של התובע בסוגיה זו הייתה מבולבלת ובלתי עקיבה. בעוד שבסעיף 10(1) לתצהירו טען, כי ביקר לראשונה אצל ד"ר דנציגר בתחילת חודש ינואר, עוד לפני שביצע את צילום הרנטגן שאליו הופנה על-ידי ד"ר חדד, הרי בעדותו בבית המשפט סיפר כי הגיע לד"ר דנציגר רק לאחר שביצע את צילום הרנטגן (עמ‘ 108). זאת ועוד: בהמשך דבריו, כאשר תיאר את ביקורו הראשון אצל ד"ר דנציגר, סיפר התובע כי בביקור זה ניתן לו מרשם לכדורים (עמ‘ 109). דא עקא, על פי תצהירו הביקור שבו ניתן לו מרשם הוא הביקור מיום 2/2/99. עוד יש להוסיף כי טענת התובע, שלפיה ביקר אצל ד"ר דנציגר בטרם ביצע את צילום הרנטגן, אף אינה נראית הגיונית, שהרי הדעת נותנת שהתובע ידע שהצילום נועד לשמש את ד"ר דנציגר.
שנית, בתמיכה לטענתם כי ביקורו של התובע מיום 2/2/99 אצל ד"ר דנציגר היה ביקורו היחיד, ועל מנת לסתור את טענת התובע כי "ד"ר דנציגר או הקופה פשוט
— סוף עמוד  14 —
דחסו את כל הביקורים – לפחות שלושה – בביקור אחד" (סעיף 10 לתצהיר התובע), זימנו נתבעים 1 – 3 לעדות את ד"ר שרירא, שהוא מנהל הסיכונים בקופת-חולים מאוחדת. ד"ר שרירא בדק את הרשומות הממוחשבות ואת התיקים הידניים ולא מצא כל תיעוד לגבי ביקור התובע אצל ד"ר דנציגר, זולת הביקור מיום 2/2/99. ד"ר שרירא הבהיר בתצהירו כי הגישה לתיקים הרפואיים אפשרית לרופאים בלבד, וכי לאחר השעה 24:00 ביום הביקור לא ניתן לערוך כל שינוי ברשומה הממוחשבת. עדות זו לא נסתרה. לפיכך, טענת התובע, שהביקור השלישי נרשם ביחד עם הביקור השני, אינה יכולה לעמוד.
המסקנה היא, אפוא, כי התובע ביקר אצל ד"ר דנציגר פעם אחת בלבד, ביום 2/2/99.
34.     בטענותיו של ב"כ התובע בדבר העדרו של תאריך מטופס ההפניה לפיזיותרפיה, שעליו חתם ד"ר דנציגר, אין כדי לגרוע ממסקנתי לעיל, שהרי לאחר שהתחוור מעדות ד"ר שרירא שלא ניתן לערוך שינויים ברשומה הרפואית לאחר יום 2/2/99, ומשדבר הנפקתה של ההפניה לטיפולי פיזיותרפיה נזכר ברשומה מיום 2/2/99, ניתן לקבוע פוזיטיבית כי ההפניה הונפקה בביקור מיום 2/2/99. אף אין חולק על כך שבביקור זה ניתנה לתובע הפניה למיפוי עצמות, כך שחסרונה של הפניה אחרונה זו אינו מעלה או מוריד.
35.     לאור האמור לעיל יש לדחות את טענתו של התובע שלפיה התעלם ד"ר דנציגר ממצבו ההולך והמחמיר של התובע, שהרי ד"ר דנציגר לא היה עד לתהליך שעבר התובע אלא ראה אותו פעם אחת בלבד. זאת ועוד, משקבענו כי התובע לא ביקר פעם נוספת אצל ד"ר דנציגר לאחר הביקור מיום 2/2/99, ומאחר שלגרסתו של התובע, ההחמרה במצבו חלה רק לאחר ביקור זה (ראו סעיף 10(3) לתצהיר התובע, עמ‘ 110 לחקירתו של התובע, סעיף 3(3) לתצהירה של גב‘ אלוף, עמ‘ 95 לחקירתה של גב‘ אלוף), המסקנה היא כי כלל לא הייתה החמרה שד"ר דנציגר היה יכול להיות ער לה, וממילא שאין לייחס לו רשלנות בהקשר זה.
36.     באה העת לבחון האם ד"ר דנציגר התרשל בעת שבדק את התובע. השאלה העיקרית הצריכה הכרעה בהקשר זה היא, האם התעלם מקיומם של סימנים נוירולוגיים אצל התובע. אקדים ואומר, כי על שאלה זו יש להשיב בחיוב.
— סוף עמוד  15 —
37.     כזכור, ברשומה הרפואית מיום 2/2/99 מצוין, כי התובע התלונן לפני ד"ר דנציגר על כאבי גב בלבד, וכי בבדיקתו נמצאה רגישות מותנית והגבלת תנועה. אבחנתו של ד"ר דנציגר הייתה שמדובר בכאבי גב חריפים. לטענת ד"ר דנציגר, התובע התלונן רק על כאבי גב תחתון, ולכן הוא התרשם שמדובר בעומס על השרירים בעמוד השדרה המותני התחתון, והתרכז אך בבדיקת הגב התחתון (ראו: עמ‘ 243, ש‘ 6-7, עמ‘ 263). התובע טען מנגד, כי בביקור מיום 2/2/99 הוא התלונן על נימולים ועל הירדמות מוגברת ברגליים, ולא על כאבי גב.
38.     חיזוק של ממש לגרסתו של התובע, שלפיה התלונן לפני ד"ר דנציגר על תחושת נימול ועל הירדמות, נמצא במסמכים הרפואיים מהדסה מיום 12/2/99. ניסיון החיים והשכל הישר מלמדים, שכאשר פנה התובע לבית החולים בתאריך זה עקב מצבו הקשה מסר לרופאיו את העובדות כהוויתן. מכאן קבילות דבריו לרופאיו המטפלים כראיה עצמאית לאמיתות תכנם (ראו: י‘ קדמי, על הראיות חלק ראשון, מהד‘ תשס"ד-2003, בעמ‘ 521). והנה, בגיליון הקבלה למחלקה הנוירולוגית נרשם כי התובע סובל מ"הרגשת גב ורגליים רדומות ונימול בכפות הרגליים מזה שלושה חודשים וזה מחמיר… (דף 1 לרשומה הרפואית בהדסה); בגיליון השחרור מחדר המיון (דף 4 לרשומה הרפואית בהדסה) נרשם בפרק התלונות: "מזה כ-3 חודשים סובל מהפרעת תחושה מתקדמת… באזור טורקלי תחתון והרגליים עם נימול בקצות אצבעות הרגליים לעיתים אי יציבות בהליכה". רואים אנו, כי ביום 12/2/99 התלונן התובע כי הוא סובל מתחושת נימול והירדמות כבר שלושה חודשים. התובע לא הסתיר תלונה זו מד"ר חדד ואין סיבה להניח שעשה כן בעת שביקר אצל ד"ר דנציגר.
39.     זאת ועוד אחרת: בחינתה של הרשומה שערך ד"ר דנציגר מלמדת, כי היא לוקה בפגמים מהותיים הנוגעים במישרין בשאלות השנויות במחלוקת: על מה בדיוק התלונן התובע ואיזה סימנים נמצאו או צריכים היו להימצא בבדיקתו. כך, האנמנזה שנרשמה על-ידי ד"ר דנציגר לוקה בחסר. כל שנרשם בה הוא שהתובע מתלונן על כאבי גב. אין כל התייחסות למועד התחלת הכאבים ואף לא למיקום הכאב. כאשר נשאל ד"ר דנציגר כיצד ניתן לדעת שהתובע התלונן על כאבים בגב התחתון דווקא ולא על כאבים בגב העליון, הוא השיב כי אם היה מדובר בכאבים בגב העליון, אזי היה כותב "רגישות טורקאלית" ולא "רגישות מותנית". לאחר שהוסבה תשומת לבו לכך שהממצא בדבר "רגישות מותנית" נרשם בפרק הבדיקה ולא בפרק התלונות, לא היה לו הסבר של ממש
— סוף עמוד  16 —
(עמ‘ 253). למעשה ד"ר דנציגר אישר כי לא ניתן לדעת, על סמך הרשומה, על איזה כאב גב בדיוק התלונן התובע, וכי לו עצמו אין זיכרון קונקרטי לגבי הבדיקה, כך שאין הוא יכול להשלים כיום את החסר (עמ‘ 244-245).
חוסר בהירות נוסף קיים באשר למיקומה המדויק של הרגישות המותנית שמצא ד"ר דנציגר בבדיקתו. ד"ר דנציגר הודה כי מהרשומה לא ניתן לדעת אם הכוונה היא למותן שמאל או ימין, אך הסביר כי מאחר שלא כתב כלום הכוונה היא לאמצע (עמ‘ 246-247). הסבר זה רחוק מלשכנע נוכח אישורו כי הוא אינו זוכר את פרטי הבדיקה, שהרי באותה מידה ייתכן שהרגישות המותנית נמצאה בצד ימין ושמאל גם יחד ולאו דווקא באמצע.
ד"ר דנציגר הסביר שבאותה תקופה החליף הרישום הממוחשב את הרישום הידני וכי הוא עצמו לא היה מנוסה בהקלדה, ועל כן רשם רק את הדברים החשובים ביותר, משום שהעדיף להקדיש את הזמן למטופל ולא להקלדה במחשב. עם כל ההבנה לקשיים טכניים אלו, אין בהם כדי לגרוע מקיומה או מהיקפה של החובה לתעד כראוי את תלונות המטופל ואת בדיקתו, בוודאי לא כאשר מדובר בתוספת של כמה מילים או משפטים בודדים. יצוין כי הפסיקה הדגישה את חובת הרופא לתעד את ממצאי הבירור הן מהפן הטיפולי, שכן על סמך הרישומים ניתן לקיים מעקב הולם ולקבל את ההחלטות המתאימות בדבר הטיפול, והן מהפן הראייתי, שכן רישומים אלו משמשים ראיה אותנטית באשר לאירועים שקרו (ע"א 58/82 קנטור נ‘ מוסייב, פ"ד לט(3) 253, בפסקה 9; ע"א 8151/98 שטרנברג נ‘ ד"ר צ‘צ‘יק, פ"ד נו (1) 539, בפסקה 11). הרישום מתחייב אף משגרת הנוהל הרפואי. לעניין זה ראו את תעודת עובד הציבור שהוגשה מטעם התובע לגבי חובת רישום מלא ומדויק ואת עדותו של פרופ‘ רם, המומחה מטעם הנתבעים, אשר אישר כי בעת נטילת אנמנזה ממטופל המתלונן על כאב, יש לברר את כל האינפורמציה שקשורה לאותו כאב. הפרטים החשובים במקרה של תלונה על כאב גב הם מיקום הכאב, אופי הכאב ועוצמת הכאב – ואת אלו אין רק לברר אלא גם לתעד (עמ‘ 143).
חוסר נוסף ברשומה של ד"ר דנציגר הוא באי ההתייחסות לנסיבות פנייתו של התובע אליו. כך, ד"ר דנציגר אישר כי לא ראה כלל את מכתב ההפניה של ד"ר חדד. הוא הסביר כי הוא כלל אינו נוהג לברר מיוזמתו מול המטופל האם הופנה אליו על-ידי רופא אחר, משום שקופת החולים מאפשרת למטופלים להגיע לביקור אצל רופא
— סוף עמוד  17 —
מומחה גם מיוזמתם וללא הפניה. הסבר זה נראה הגיוני על פני הדברים, אולם נוכח העובדה שד"ר דנציגר אישר כי עיין בתוצאות צילום הרנטגן שביצע התובע קשה לקבלו במקרה הנוכחי, שהרי מאחר שצילום רנטגן אינו נעשה מיוזמתו של מטופל וללא הפניה (ראו בהקשר זה עדותה של פרופ‘ טבנקין בעמ‘ 201, ש‘ 23-27), ניתן היה להניח שהתובע נשלח לבצעו על-ידי רופא אחר. אכן, לו היה ד"ר דנציגר טורח לברר את הרקע לביצוע הצילום סביר להניח שהתובע היה מצביע על קיומו של מכתב ההפניה של ד"ר חדד, שבו כזכור צוין שהתובע סובל מנימול ומזרמים ברגליים. לכל הפחות ניתן להניח כי התובע היה מזכיר את תלונותיו אצל ד"ר חדד שאף הן עוסקות בנימול ובזרמים בכפות הרגליים. על חשיבותה של אנמנזה תוך גילוי יוזמה מצד הרופא בכל הקשור לחקירה, בירור ודרישה אודות קיומן או אי קיומן של תופעות מסוימות שמהן סובל החולה, ראו למשל: ע"א 58/82 קנטור נ‘ מוסייב פ"ד לט(3), 253, בפסקה 14.
עולה, אפוא, כי החובה לתעד באופן מלא את תלונות התובע ואת מהלך הבדיקה, כמו גם החובה ליטול מהתובע אנמנזה מלאה, הופרו על ידי ד"ר דנציגר. על פי ההלכה הפסוקה, מקום שבו היה על הנתבע לבצע רישום נאות, אך רישום זה לא נעשה, ולמחדל זה לא ניתן הסבר מניח את הדעת, יועבר נטל ההוכחה בדבר העובדות השנויות במחלוקת, שיכלו להתברר מתוך הרישום, אל הנתבע. כך הם פני הדברים גם כאשר מדובר באי קיומן של בדיקות. ראו למשל: ע"א 9328/02 מאיר נ‘ ד"ר לאור, פ"ד נח(5), 54 בפסקה 13 לפסק הדין. לפיכך ההנחה היא שהתובע התלונן לפני ד"ר דנציגר לכל הפחות על תחושת נימול והירדמות, כפי שטען בתצהירו. בהקשר זה יש להוסיף ולציין כי נוכח התלונות בדבר נימול ברגליים, היה על ד"ר דנציגר לבדוק את התחושה בגפיו התחתונות של התובע, דבר שלא עשה משום שהתרכז אך בבדיקת הגב התחתון.
40.     לכל האמור לעיל יש להוסיף, כי על פי חוות דעתו של פרופ‘ גרושקביץ, העדר תחושה בגפיים, כפי שנמצא בבדיקתו של ד"ר חדד, הוא סימן נוירולוגי אובייקטיבי, אשר היה חייב להמשיך ולהופיע גם לאחר הבדיקה של ד"ר חדד (עמ‘ 28-29, 32, 37), ועל כן ההנחה היא כי היה קיים גם בעת הבדיקה של ד"ר דנציגר. אמנם למסקנה, כי העדר התחושה בגפיים היה חייב להמשיך ולהופיע מאז הבדיקה אצל ד"ר חדד, אין תימוכין בתוצאות בדיקתו המאוחרת של פרופ‘ ויינברג מיום 11/2/99, שם דווקא מצוין כי קיימת תחושה (אם כי מבלי לפרט היכן), אולם פרופ‘ ויינברג מצא ירידה
— סוף עמוד  18 —
בתחושה מאזור הפטמות למטה (עמ‘ 42-43). הירידה בתחושה נמצאה גם בבדיקה של התובע בחדר המיון למחרת (עמ‘ 4 לרשומה הרפואית בהדסה), כך שהמסקנה, כי בבדיקתו של ד"ר דנציגר הייתה צריכה להופיע לכל הפחות ירידה בתחושה בגפיים התחתונות, נותרה על כנה.
41.     ב"כ הנתבעים הפנה בהקשר זה לעדותו של ד"ר קנולר, שלפיה הפרעה תחושתית יכולה להיות ב"גלים" (לבוא וללכת עד שהיא מתקבעת) (עמ‘ 357), על מנת להסביר מדוע לא נמצא העדר תחושה בעת בדיקתו של ד"ר דנציגר. ואולם משלא בוצעה בדיקת תחושה לתובע, אין אלא להסיק את המסקנה הטובה יותר מבחינתו, ולקבוע כי לו היה התובע נבדק באופן מקיף על-ידי ד"ר דנציגר, הייתה נמצאת אצלו ירידה בתחושה בגפיים התחתונות.
42.     להשלמת התמונה יצוין, כי התובע התלונן בהדסה שהוא סובל בשבועות האחרונים גם מהעדר שליטה על הסוגרים (דף 1 ו-4 לרשומה הרפואית בהדסה). התובע ציין בעדותו כי הוא העלה גם בעיה זו לפני ד"ר דנציגר (עמ‘ 112). דא עקא שבתצהירו טען התובע כי התלונן לפני ד"ר דנציגר על בעיה בשליטה על הסוגרים רק לאחר הביקור מיום 2/2/99 (סעיף 10 לתצהירו). אכן, ייתכן שהתובע סבל מבעיה זו גם במהלך הביקור מיום 2/2/99, אולם נמנע לספר על כך מיוזמתו משום שהתבייש (כשם שהתבייש לספר כאשר נשאל על כך על-ידי הפיזיותראפיסט, ראו עמ‘ 110, ש‘ 11-12). בנקודה אחרונה זו אין בידי לקבל, אפוא, את עדותו של התובע.
43.     סיכומם של דברים הוא, כי ד"ר דנציגר התעלם מסימני החסר הנוירולוגי שהופיעו אצל התובע: תחושת ההירדמות והנימול והירידה בתחושה בגפיים התחתונות. ממילא שד"ר דנציגר לא שלח את התובע לבצע בדיקת הדמיה על מנת לברר מה המקור לכך. ד"ר דנציגר בעצמו אישר בעדותו, כי לו היה התובע מתלונן על זרמים ברגליים או על העדר תחושה בגפיים התחתונות, אזי היו הבדיקה והטיפול שונים בתכלית, והוא היה שוקל להפנות את התובע לבדיקות הדמיה ולבצע בדיקות נוספות על מנת לאתר את המקור לתלונות אלו (עמ‘ 247-250). אין, אפוא, קושי לקבוע, כי משלא נעשה כן הופרה כלפי התובע חובת זהירות.
44.     פרופ‘ רם טען בחוות דעתו המשלימה, כי אף לו היה ד"ר דנציגר מפנה את התובע לבדיקה נוירולוגית או לבדיקת MRI כבר באותו היום, היינו, 2/2/99, הרי
— סוף עמוד  19 —
ממילא נדרשים מספר ימים עד לקביעת תור ולביצוע הבדיקות, כך שאין משמעות לפרק הזמן של כ- 10 הימים שחלפו עד להגעתו של התובע ביום 12/2/99 לבית החולים. אין בידי לקבל טענה זו: ראשית, הנתבעים לא הביאו ראיה של ממש לפיה יש להמתין זמן רב לבדיקת MRI. אמנם ד"ר איגוס מהדסה ציין בעדותו כי זמן ההמתנה לבדיקה כזו היה שבועיים (עמ‘ 333), אלא שהראיות מלמדות אחרת. עובדה היא שביום 14/2/99 כבר הייתה בידי רופאי הדסה בדיקת MRI של התובע (עמוד 12 לרשומה הרפואית בהדסה; סעיף 4 לתצהירו של ד"ר איגוס). ואם בכך לא די, הרי בדיקת MRI נוספת שהזמינו הרופאים ביום 15/2/99 בוצעה בו ביום (כפי שעולה מעמוד 13 לרשומה הרפואית בהדסה); שנית, גם בדיקת CT יכולה לגלות את הגידול (עמ‘ 155-156 לחקירתו של פרופ‘ רם; עמ‘ 26, ש‘ 17-21 לחקירתו של פרופ‘ גרושקביץ). ד"ר דנציגר עצמו העיד כי הדרך הטובה ביותר לעשות CT היא הפניה למיון (עמ‘ 261). והנה, התובע עבר בדיקת CT מיד עם קבלתו לחדר המיון בהדסה, ובה אכן אותר "ממצא תוך תעלת השדרה אקסטרה אקפיאלי מימין…באזור שבין T3 לבין T7 לפחות" (עמ‘ 4 לרשומה הרפואית בהדסה). מהאמור לעיל עולה, אפוא, כי ניתן היה לגלות את הגידול תוך זמן קצר מאד מהפנייתו של התובע לבדיקות הדמיה.
45.     הנתבעים הוסיפו וטענו, כי אף לו היה ד"ר דנציגר מפנה מייד את התובע לבית החולים, הרי שממילא עיכבה הדסה את ביצוע הניתוח ב-10 ימים. אלא שגם טענה זו לאו טענה היא ולו מהטעם, שמחדלו של ד"ר דנציגר הוסיף לתקופת העיכוב 10 ימים נוספים. עוד יש להזכיר כי מקור האיחור באבחון הגידול הוא בהתרשלותו של ד"ר חדד, ואלמלא התרשלות זו ניתן היה לגלות את הגידול חודשיים קודם לכן.
46.     עוד טענו הנתבעים כי לו היה התובע מגיע לבית החולים במועד מוקדם יותר, כשהוא סובל מסימפטומים קלים יחסית, לא היו מתייחסים אליו כאל מקרה דחוף, והניתוח היה מתעכב בכל מקרה. אף דין טענה זו להידחות: ראשית, בשל עמדתו של המומחה מטעם הנתבעים, פרופ‘ רם, שלפיה כל מקרה של לחץ על עמוד השדרה מחייב ניתוח דחוף על מנת למנוע נזק בלתי הפיך; ושנית, משום שבשל רשלנותם של הנתבעים לא ניתן לדעת כיום כיצד היה נוהג בית חולים סביר, לו היה התובע מגיע אליו על פי הפנייתם של הנתבעים. חוסר ודאות זה הוא "נזק ראייתי", אשר נגרם לתובע עקב התרשלות הנתבעים. בנסיבות אלה מועבר נטל השכנוע אל כתפיהם, והם לא עמדו בו ((ע"א 9328/02 מאיר נ‘ לאור הנ"ל, בפסקאות 12-15לפסק הדין)).
— סוף עמוד  20 —
סיכום ביניים – אחריותם של רופאי קופת חולים
47.     מן המקובץ לעיל עולה כי לו פעלו רופאי קופת חולים בזהירות סבירה, ניתן היה לגלות את הגידול עוד בשלהי 1999. באותו מועד לא סבל התובע אלא מתחושת נימול והירדמות ברגליים, מהעדר תחושה בגפיים התחתונות ומתחושה מוזרה בגב התחתון. במצב דברים זה אין סיבה שלא לקבל את דבריו של פרופ‘ גרושקביץ, כי לו היה התובע מנותח אז, הייתה החלמתו מלאה, במובן זה שהיה יוצא מהניתוח ללא שהוא ממשיך לסבול מנזק נוירולוגי כלשהו. חיזוק לסברה האחרונה ניתן למצוא בדברי פרופ‘ רם, לפיהם איתור הגידול בשלב הופעתם של מינימאליים משפר את סיכויי ההחלמה (עמ‘ 138-139). לעומת זאת, ככל שנמשך הלחץ על חוט השדרה, הסיכוי שהנזק יהפוך לצמית גדל באופן משמעותי (עמ‘ 7 לחוות הדעת של פרופ‘ גרושקביץ; עמ‘ 53 לחקירת פרופ‘ גרושקביץ; עמ‘ 2 לחוות הדעת המשלימה של פרופ‘ רם; עמ‘ 180 לחקירתו של פרופ‘ רם).
48.     אשר לאפשרות שלפיה היה התובע נותר עם נזק שמקורו בגידול עצמו יצוין, כי פרופ‘ רם הוסיף ואישר בעדותו, כי מאחר שלא בוצעו בדיקות הדמיה בעת שהתובע נבדק על ידי ד"ר חדד וד"ר דנציגר, חסר כיום מידע בדבר מיקומו, מצבו, ולחצו של הגידול באותם מועדים (עמ‘ 156). עולה מכאן, שאין כיום אפשרות לקבוע האם חלק מהנזק מקורו בגידול עצמו. יסודה של אי הוודאות העובדתית בסוגיה זו הנה ברשלנותם של הנתבעים, היינו, מדובר בנזק ראייתי שגרמו לתובעים. בנסיבות אלה עובר נטל השכנוע בשאלה שבמחלוקת אל כתפיהם של הנתבעים. הנתבעים לא הביאו ראיה של ממש בדבר נזק מכומת שהיה נגרם ממילא עקב הגידול. במצב דברים זה יש להטיל על הנתבעים את מלוא האחריות לנזקי התובע שהורתם בתקופה שעד הגעתו להדסה, לרבות הנזקים שגרם הגידול עצמו (ראו השוו: ע"א 285/86 נגר נ‘ וילנסקי, פ"ד מג(3), 248, בפסקאות 18-19).
49.     במסקנתי דלעיל אין כדי למצות את הדיון, אם בשל טענותיהם של הנתבעים באשר לאחריותה של הדסה לנזקי התובע, אם בשל הטענות באשר להישנותו של הגידול. נפנה ונבחן, אפוא, את הטענות הנזכרות.
— סוף עמוד  21 —
אחריותה של הדסה בשל דחיית הניתוח
ההפניה להדסה והרשומה הרפואית בהדסה
50.     ביום 11/2/99 הופנה התובע, על ידי הפיזיוטרפיסט שאליו נשלח על ידי ד"ר דנציגר, לבדיקה אצל אורטופד נוסף: פרופ‘ ויינברג, אשר סיכם את ממצאי בדיקתו כך (נספח ח‘ לתצהיר התובע):
מתלונן על ‘רדום‘ בגב התחתון עם חולשה ונמנמת בגפיים התחתונות. לפעמים קורס בגלל חולשת הרגליים. לדבריו גם אי שליטה על הסוגרים. צילום ומיפוי אין ממצא.
בבדיקה: פרט לפלס תחושה לא מצאתי ממצא אחר. החזרים כח גס ואפילו תחושה קיימים לדבריו שונים מאשר התחושה באזור הפטמות.
51.     למחרת היום, היינו, ב- 12/2/99, הגיע התובע לחדר המיון בהדסה. על פי הרשומה הרפואית (דף 1 לרשומה הרפואית בהדסה), בקבלתו התלונן התובע:
על הרגשת גב ורגליים רדומות ונימול בכפות הרגליים מזה שלושה חודשים וזה מחמיר. לדבריו לאחרונה אין שליטה על הסוגרים.
בגיליון השחרור מחדר המיון (דף 4 לרשומה הרפואית בהדסה) נרשם בפרק התלונות:
מזה כ-3 חודשים סובל מהפרעת תחושה מתקדמת באיטיות באזור טורקלי תחתון והרגליים עם נימול בקצות אצבעות הרגליים לעיתים אי יציבות בהליכה. התעייפות רגליים נאחז בחפצים לאחר עמידה ממושכת הגב מתעייף וצריך להתיישב. בשבועות אחרונים URGENCY במתן שתן וצואה לאחר ישיבה ממושכת קושי ביישור הגב ללא כאבים. עבר בירור הכולל מיפוי עצמות שפורש כתקין הופנה ע"י אורתופד במיון…
בהמשך גיליון השחרור מפורטים ממצאי בדיקתו של התובע, וביניהם: כוח גס תקין בידיים, כוח גס ברגליים בין 5/5- לבין 4/5+, טונוס מעט מוגבר, ספסטי
— סוף עמוד  22 —
ברגליים, בבינסקי חיובי דו"צ, ירידה בתחושה מתחת לפלס דו"צ בגובה T7, רומברג חיובי.
התובע נשלח לאישפוז ולביצוע CT של עמוד השדרה הטורקלי. בדיקת ה CT הדגימה "ממצא תוך תעלת השדרה אקסטרה אקפיאלי מימין דוחק…באזור שבין T3 לבין T7 לפחות", והתובע הועבר למחלקה הנוירוכירורגית.
התובע ביקש להשתחרר לסוף השבוע (סעיף 13 לתצהיר התובע). הוא שוחרר על-ידי ד"ר ולרזו, וחזר לאשפוז ביום 14/2/99.
בבדיקה נוירולוגית שבוצעה לתובע ביום 14/2/99 (עמ‘ 12 לרשומה הרפואית) נרשם:
בהכרה מלאה, אישונים שווים ומגיבים לאור, תנועת גלגלי עיניים תקינה, בלא חולשה בפנים, גפיים עליונות – כח גס שווה ותקין החזרים ירודים ושוים, טונוס – תקין ושווה. גפיים תחתונות – כח גס 5/5 שווה בכל התחנות. טונוס מוגבר ושווה, החזרים – ערים ושוים, בלא קלונוס, בבינסקי חיובי. דו"צ תחושה – פלס תחושתי לכאב בגובה T5 דו"צ. הליכה ספסטית על בסיס רחב. רומברג חיובי.
MRI – תהליך אקסטואקסלי אחורי בגובה T5
נוירופיברומה?
ביום 15/2/99 נרשם על-ידי ד"ר איגוס, אשר היה מתמחה במחלקה הנוירוכירורגית בהדסה (עמ‘ 13 לרשומה הרפואית בהדסה), כי בדיקת MRI מלמדת על:
תהליך אקסטרדולרי ימני בגובה T5 עם הגדלה של הפורמינה. היום לדיון עם פרופ‘ גומורי עם…עצב ולתכנון בדיקה MRI.
תכנית: ללמינטקומיה וכריתה. סטרואידים.
ביום 16/2/99 נרשם על-ידי ד"ר ולרזו (עמ‘ 13 ברשומה הרפואית בהדסה):
בלא שינוי נוירולוגי
אתמול בוצע MRI
— CT חזה בטן אגן
— סוף עמוד  23 —
מחכה לניתוח
ביום 17/2/99 נרשם (עמ‘ 13 ברשומה הרפואית בהדסה):
אחרי ביצוע CT ו MRI. נראה תשובות ולפי זה נחליט על המשך.
התובע שוחרר לביתו ביום 17/2/99. בגיליון השחרור (עמ‘ 10 לרשומה הרפואית בהדסה) נרשם, תחת "בדיקה נוירולוגית":
טונוס ספסטי בשתי רגליים…דו צדדי כח גס 4/5 בשתי רגליים.
ביום 21/2/99 נרשם על-ידי ד"ר איגוס (עמ‘ 13 לרשומה הרפואית בהדסה):
חזר לאשפוז. מחר לניתוח בגישה אחורית.
באותו יום נרשם על-ידי ד"ר אשכנזי (עמ‘ 13 לרשומה הרפואית בהדסה):
הוסברו לחולה הסיכונים בניתוח כולל אפשרות להחמרת החסר הנוירולוגי כולל אפשרות של שיתוק בשתי הרגליים והפרעה בשליטה על סוגרים. למרות זאת הסכים החולה לניתוח.
לטענת ד"ר אשכנזי, באותו יום הוא גם בדק את התובע, אך לא מצא שינוי במצבו הנוירולוגי בהשוואה לממצאים שנמצאו ביום 14/2/99 ולכן לא רשם ממצאים כלשהם (סעיף 8 לתצהירו של ד"ר אשכנזי).
ביום 22/2/99 עבר התובע את הניתוח המתוכנן על-ידי ד"ר אשכנזי ועל ידי ד"ר איגוס (עמ‘ 14 לרשומה הרפואית בהדסה, עמ‘ 122 לרשומה הרפואית בהדסה).
טענות הצדדים
52.     התובעים והנתבעים טוענים, בהסתמך על חוות הדעת של פרופ‘ רם, כי היה על הדסה לבצע את הניתוח בדחיפות, וזאת הן בשל ההידרדרות במצבו של התובע מאז שנבדק על ידי ד"ר דנציגר ועד לפנייתו לחדר מיון, אשר חייבה להתייחס אל התובע כאל "מקרה חירום", והן לאור התמונה הנוירולוגית הסוערת, כשהיא לעצמה, כפי
— סוף עמוד  24 —
שנמצאה בחדר המיון. בהקשר זה הדגיש פרופ‘ רם, כי "ככל שנזק נוירולוגי נמשך זמן רב יותר (גם אם הנו יציב), הסיכוי להקלת הנזק קטן, והסבירות לקיבועו כ‘נזק בלתי הפיך‘ גוברת באופן משמעותי" (עמ‘ 2 לחוות דעתו המשלימה). פרופ‘ גרושקביץ הסכים עם דברים אלו (עמ‘ 53, ש‘ 17-20). בסיכומיו הוסיף ב"כ הנתבעים וטען ארוכות, כי בין בדיקתו של התובע על ידי פרופ‘ וינברג ביום 11/2/99 לבין בדיקתו למחרת היום בחדר המיון חלה הרעה במצבו, וכי הרעה חלה  גם במהלך ימי אשפוזו של התובע עד לניתוח.
53.     הדסה התנגדה להעלאת טענה אחרונה זו בנימוק כי מדובר בשינוי חזית. לעצם העניין טענה הדסה, בהסתמך על חוות הדעת של ד"ר קנולר, כי במהלך ימי הבירור והאשפוז בבית החולים לא חלה החמרה במצבו של התובע. קורותיו של התובע במהלך אותם ימים תוארו בתצהירו של ד"ר איגוס, שבו צוין, כי החלטה לנתח את התובע בדחיפות ביום 16/2/99 התקבלה עוד ביום 14/2/99. עם זאת, ביום 15/2/99 הוחלט על ביצוע בדיקת MRI נוספת על מנת לוודא האם הגידול חדר לעצם עמוד השדרה, וביום 16/2/99 נשלח התובע לביצוע CT כדי לשלול קיומו של תהליך סרטני. מאחר שהתובע סיים את הבדיקות רק בליל ה- 16/2/99 נדחה הניתוח ליום 17/2/99, אלא שבמועד זה 7/2/99 עדיין לא התקבלו תוצאות הבדיקות. עוד נטען כי בהתאם לבקשתו של התובע, הניתוח נדחה ליום 22/2/99 על מנת שד"ר אשכנזי ששהה מחוץ לארץ יוכל לבצעו. בהקשר זה הפנה ד"ר איגוס לתצהירו של התובע. ניתן לסכם, אפוא, ולקבוע, כי בפי הדסה שני הסברים לדחייתו של הניתוח: האחד, העדר החמרה במהלך האשפוז. השני, סיבות טכניות שונות (וראו את הדיון ב"עיתוי הניתוח" בעמ‘ 3 לחוות דעתו של ד"ר קנולר).
דיון והכרעה בסוגית דחיית הניתוח
54.     טענתם של הנתבעים בדבר החמרה במצבו של התובע אחרי בדיקתו על-ידי פרופ‘ וינברג ובמהלך האשפוז בהדסה, לא זכתה לעיגון של ממש בחוות דעתו של המומחה מטעמם פרופ‘ רם, ומהיבט זה אכן מדובר בשינוי חזית. גם לעצם העניין לא שוכנעתי בדבר קיומה של החמרה כזו. עם זאת, בהעדר החמרה כאמור אין כדי לתת מענה לעמדתו הבסיסית של פרופ‘ רם, שלפיה צריך היה לנתח את התובע בדחיפות גם אם מצבו בעת הגעתו לחדר מיון היה יציב, וזאת מהטעם שעצם חלוף זמן שבו סבל התובע מנזק נוירולוגי פגע בסיכויי החלמתו. לא זו בלבד שחוות דעתו של ד"ר קנולר
— סוף עמוד  25 —
אינה מתמודדת באופן רציני עם עמדה זו, אלא שבהחלטתה הראשונית של הדסה לנתח את התובע בדחיפות עוד ביום 17/2/99 יש כדי לאוששה.
55.     לא מצאתי ממש גם בהסברה השני של הדסה, שלפיו נדחה הניתוח מ"סיבות טכניות". מהרשומה הרפואית עולה, שכבר ביום 12/2/99 היו בידי הרופאים תוצאות בדיקות CT וMRI . לדברי פרופ‘ רם, שלא נסתרו, הערכת מצבו של חולה במצבו של התובע לא אמורה לארוך יותר ממספר שעות, והחלטה על ביצוע ניתוח יכול ותתקבל כמעט באופן מיידי (עמ‘ 174). פרופ‘ רם הוסיף וציין, כי לא היה צורך לברר מהו מקור הגידול והאם הנו סרטני, משום ש"זה לא כל כך משנה. יש תהליך שלוחץ והוא צריך להיות מוצא" (175). הן פרופ‘ רם והן ד"ר איגוס העידו כי במקרה דחוף ניתן לבצע את הניתוח תוך 24 שעות (עמ‘ 174, ש‘ 20-23; עמ‘ 306, ש‘ 17-18; עמ‘ 333 ש‘ 21-22; עמ‘ 334, ש‘ 21-22). פרופ‘ גרושקביץ העיד כי הוא עצמו היה מבצע את הניתוח תוך יום-יומיים בשל החשש להחמרה (עמ‘ 56). ראיה חותכת לכך שאכן ניתן היה לנתח את התובע בדחיפות נמצאת, כאמור, בעובדה שהניתוח נקבע תחילה ליום 17/2/99.
56.     לכל זאת יש להוסיף, כי העד היחיד מטעם הדסה בסוגית מועד הניתוח היה ד"ר איגוס, אשר אישר בעדותו, כי באותה העת היה "מתמחה כזה קטן", ולכן ההחלטה בעניין זה התקבלה על-ידי רופא בכיר ממנו (307-308). רופא בכיר זה לא זומן להעיד. הימנעותה של הדסה מהבאת עדים בשאלה השנויה במחלוקת פועלת לחובתה. ואם בכך לא די הרי מסתבר, כי השיקולים בדבר דחיית הניתוח אינם מתועדים ברשומה הרפואית.
57.     הטענה, כי התובע ביקש להמתין לשובו של ד"ר אשכנזי ארצה, אינה מעוגנת אף היא ברשומה הרפואית. התובע העיד כי הוא לא ביקש דחייה כלשהי (סעיף 14 לתצהירו; עמ‘ 116, ש‘ 19). הדסה מצדה לא הביאה ראיה של ממש שלפיה ניחן ד"ר אשכנזי במומחיות מיוחדת, אשר הצדיקה את דחיית הניתוח עד לשובו ארצה. לאור מכלול הנתונים אף דינו של הסבר זה להדחות.
58.     בסיכומיה הוסיפה הדסה וטענה, כי ההחלטה על דחיית הניתוח בוססה גם על האבחנה הראשונית של סוג הגידול כנוירופיברומה, שהינו גידול שמקורו בשורש העצב היוצא מחוט השדרה, להבדיל מהמנגיומה. אין ממש בהסבר זה: ראשית, הוא לא פורט כדבעי בחוות דעתו של המומחה מטעם הדסה, ד"ר קנולר. שנית, סברה סתמית זו
— סוף עמוד  26 —
אינה יכולה להוות תחליף לחוסר תיעודם של השיקולים לדחיית הניתוח ברשומה הרפואית, ולהימנעותה של הדסה לזמן לעדות את מי שהחליטו על דחיית הניתוח. שלישית, גם גידול מסוג נוירופיברומה לוחץ על עמוד השדרה, עלול לגרום לנזק בלתי הפיך ומחייב ניתוח דחוף (עמ‘ 180, ש‘ 24-22 לחקירתו של פרופ‘ רם). מסקנתנו דלעיל נותרה, אפוא, על כנה.
59.     המסקנה מכל האמור היא, כי מצבו של התובע בעת קבלתו במיון חייב ניתוח דחוף, ולא הייתה הצדקה לדחות את הניתוח עד ליום 22/2/99. על פי חוות דעתו של פרופ‘ רם, המקובלת עלי (שובו וראו פסקאות 52 ו-54 לעיל), פגעה דחיית הניתוח בסיכויי ההחלמה של התובע. לנפקותו של ממצא זה אחזור בהמשך.
אחריותה של הדסה במהלך המעקב לאחר הניתוח
הרשומה הרפואית
60.     לאחר שחרורו מבית החולים המשיך התובע להיות במעקב במרפאה הנוירוכירורגית בהדסה, בפיקוחם של ד"ר איגוס ושל ד"ר סגל. בספטמבר 2002 ביצע התובע בדיקת MRI, אשר הדגימה "תהלך תופס מקום גרמי ואפידורלי ימני בגובה D5 ומעט D4. לחץ בינוני על חוט השדרה" (דף 144 לרשומה הרפואית בהדסה). אין מחלוקת, כי מדובר היה בהישנות של הגידול.
התובע שב למרפאה רק ביום 19/2/04, היינו, לאחר כשנה ומחצה. הוא נתבקש לבצע MRI נוסף על מנת לשלול החמרה של לחץ על עמוד השדרה. התובע ביצע בדיקת MRI ביום 31/3/04. תוצאות הבדיקה הראו שחלה החמרה במצבו:
בהשוואה ל- 25.9.02 יש החמרה בשארית-חזרת המנגיומה בגופי 5-4 D מימין עם החמרת הלחץ על חוט השדרה ב: D5. חשד להחמרה קלה בחלק התוך גרמי של למינה D4 מימין.
(עמ‘ 144 לרשומה הרפואית בהדסה).
התובע שב למרפאה עם תוצאות הבדיקה רק ביום 16/12/04. ד"ר סגל המליץ לתובע לעבור ניתוח להסרת הגידול, אלא שהתובע לא שב עוד למרפאה. לדבריו, הוא
— סוף עמוד  27 —
לא סבל באותו זמן מהידרדרות נוירולוגית, כפי שצפה ד"ר סגל, ולכן בחן את כל האופציות הטיפוליות (עמ‘ 119, ש‘ 16-17, עמ‘ 124, ש‘ 15-16). בסופו של דבר ולאחר שנועץ בד"ר אשכנזי, שכבר לא עבד באותה העת בהדסה, גמר אומר שלא לעבור את הניתוח וקיבל טיפול מד"ר אשכנזי באופן פרטי. בתאריכים 29/12/05 ו- 12/2/07, לאחר שחלה במצבו החמרה נוספת, עבר התובע שני ניתוחים נוספים.
טענות הצדדים
61.     לטענת התובעים, הנסמכת על חוות דעתו של פרופ‘ גרושקביץ, הסיבה להישנות הגידול הייתה אבחונו המאוחר של הגידול המקורי, דבר שהקשה בשעתו על כריתתו המלאה. הנתבעים מצדם טוענים כלפי הדסה, כי זו הייתה חייבת להמליץ לתובע לבצע ניתוח להסרת הגידול שנשנה עוד בשנת 2002.
62.     ד"ר סגל מהדסה אישר בעדותו, כי נוכח תוצאותיה של הבדיקה משנת 2002 היה מקום לבצע ניתוח, אך הוסיף והסביר כי נבצר מעמו להמליץ על כך לתובע משום שלא היה מודע לתוצאות הבדיקה (עמ‘ 271-272). בסיכומיה טענה הדסה, כי מאחר שהתובע לא שב אליה עם תוצאות הבדיקה דנן, מחד גיסא, ומאחר שלא סביר לדרוש ממנה לבצע מעקב יזום בעניין זה, מאידך גיסא, הרי שלא הייתה רשלנות מצדה, והאחריות הבלעדית לעיכוב בביצוע הניתוח השני מוטלת על התובע, אשר הזניח את עניינו.
דיון והכרעה
63.     לא מצאתי ממש בטענת התובעים המייחסת את הישנות הגידול לאיחור באבחון, שלו אחראים ד"ר חדד וד"ר דנציגר. מסקנתי זו מעוגנת, בראש ובראשונה, בדבריו של פרופ‘ גרושקביץ בחקירתו הנגדית, שלפיהם שורשיו של הגידול היו נטועים במקרה דנן באחת מחוליות עמוד השדרה, כי כריתתו המלאה חייבה את כריתת החוליה והשתלת חוליה מלאכותית תחתיה, וכי מדובר בפעולה הרת סיכונים שעדיף היה להימנע ממנה (עמ‘ 61 לפרו‘). חיזוק לדברים אלו ניתן למצוא בעדותו של הרופא המנתח ד"ר אשכנזי, אשר הסביר כי אי אפשר היה לכרות את החוליה משום ש"זה לא היה נראה שזה יוצא מחוליה, כך שאי-אפשר היה לדעת איזה חוליה להוציא" (עמ‘
— סוף עמוד  28 —
351). לפיכך אין בידי לקבוע כי כריתתו החלקית של הגידול בניתוח הראשון נבעה מהאיחור באבחון דווקא. כפועל יוצא מכך, אף לא ניתן לקבוע כי קיים קשר סיבתי בין האיחור באבחון לבין הישנות הגידול. הישנות הגידול, בדומה להופעתו הראשונית, היא, אפוא, תוצאה של גורם לא עוולתי.
64.     האם לאחר פענוח בדיקת ה- MRI בשנת 2002 הייתה חייבת הדסה לפנות מיוזמתה לתובע, ליידע אותו בתוצאות הבדיקה ולהמליץ לפניו על ניתוח כפי שהתחייב ממצבו? על שאלה זו יש להשיב בחיוב. התובע ביצע את בדיקות ה MRI בהדסה על פי הפנייתם של רופאי הדסה, במסגרת המעקב הרפואי אחריו. הבדיקות פוענחו בזמן אמת על-ידי רופאיה של הדסה (עמ‘ 144 לרשומה הרפואית בהדסה). תוצאות הבדיקות העידו על הישנות של הגידול ואין, למעשה, מחלוקת, כי מדובר בבעיה רפואית שסיכנה את בריאותו של התובע באופן מוחשי וחייבה ניתוח נוסף. בנסיבות אלה לא הייתה הדסה רשאית להשליך יהבה על כך שהתובע יברר בעצמו את תוצאות הבדיקה, אלא הייתה חייבת לפנות לתובע ביוזמתה וליידע אותו על כך. יצוין כי חובת המעקב היזום והיידוע הוכרה זה מכבר בהלכה הפסוקה. ראו למשל: ע"א 6023/97 טייג נ‘ ד"ר גלזר, פ"ד נג(2), 840, שבו נקבע, כי מסירת תוצאות בדיקת רנטגן לידי החולה, על מנת שהלה ימסור אותן בעצמו לרופא המפנה, אינה תקינה, וכי היה על קופת חולים להנהיג נוהל המחייב את העברת התוצאות ישירות לרופא המטפל, וזאת על מנת לקיים מעקב רפואי ראוי.
65.     אלא שנראה כי העיסוק בסוגיית הניתוח השני נעשה מעבר לדרוש, שכן מהראיות עולה, שאף לו היו רופאי הדסה מעדכנים את התובע בשנת 2002 על הישנות הגידול וממליצים לפניו כבר אז על ניתוח נוסף, לא היה התובע שועה להמלצה זו. לצורך ביסוסו של ממצא זה אין לנו אלא לעיין בהתנהלותו של התובע למן ביצוע בדיקת ההדמיה בשנת 2002: התובע שב למרפאה רק ביום 19/2/04, היינו, לאחר כשנה ומחצה. ביום 31/3/04 ביצע בדיקת הדמיה חוזרת ושוב בושש לחזור לבית החולים במשך כשבעה חודשים תמימים, עד ליום 16/10/04. באותו מועד המליץ לפניו ד"ר סגל לעבור ניתוח נוסף. ומה עשה התובע? ראינו לעיל כי לא זו בלבד שלא חזר לבקר במרפאה בהדסה, אלא החליט שלא לעבור את הניתוח כלל והעדיף לקבל מד"ר אשכנזי טיפול חילופי באופן פרטי. לאור מכלול הנתונים אין סיבה להניח, כי התובע היה מסכים לעבור ניתוח חוזר בשנת 2002. המסקנה היא, כי אין קשר סיבתי
— סוף עמוד  29 —
עובדתי בין מצבו הנוכחי של התובע לבין מחדלה של הדסה לעדכן אותו בזמן אמת בתוצאות בדיקת ההדמיה משנת 2002 ולהמליץ לפניו לעבור ניתוח חוזר.
מצבו הנוכחי של התובע
66.     בעת בדיקתו של התובע ע"י ד"ר חדד וד"ר דנציגר הוא סבל מתחושת נימול והירדמות ברגליים, מהעדר תחושה בגפיים התחתונות ומתחושה מוזרה בגב התחתון. בעת שהגיע לחדר המיון בהדסה הוא כבר סבל בנוסף לכך מקשיים בהליכה, מספסטיות ברגליים, מאי שליטה על הסוגרים ומירידה בתחושה מתחת לפלס T7. ד"ר קנולר הוא המומחה היחיד שהעריך את נכותו של התובע בעת הגעתו לחדר מיון, והעמידה על 65%. הערכה זו לא נסתרה.
67.     אין מחלוקת בין המומחים כי לאחר הניתוח הראשון השתפר מצבו של התובע. לפי חוות הדעת של ד"ר קנולר נכותו עמדה אז על 50%. התובע נותר סובל מקשיים בהליכה וביציבות (סעיף 16 לתצהיר התובע), מהפרעה חלקית בשליטה על הסוגרים (נספח יא לתצהיר התובע) ומהפרעות בתחושה (תצהירו של ד"ר איגוס). מהרשומה הרפואית בהדסה עולה כי אצל התובע נמצא לאחר הניתוח גם שיתוק (פרפרזיס) בכפות הרגליים (ראו למשל דף 17 לרשומה הרפואית בהדסה מיום 28/2/99). ממצא חדש נוסף המתועד רק לאחר הניתוח הוא הפרעה בתפקוד המיני (דף 67 לרשומה הרפואית בהדסה).
68.     התובע עבר עוד שני ניתוחים, בדצמבר 2005 ובפברואר 2007, בשל הישנויות הגידול וההחמרה במצבו. כיום סובל התובע מקושי בהליכה, מחולשה ומספסטיות בגפיים התחתונות, מחוסר תחושה מגובה D4 לתחושה שטחית, משיתוק בכפות הרגליים, מכאבי גב, מהפרעות בתפקוד המיני ומהפרעות בשליטה בסוגרים (סעיף 27 לתצהיר התובע, עמ‘ 4 לחוות דעתו של פרופ‘ גרושקביץ, עמ‘ 2 לחוות דעתו המשלימה של פרופ‘ גרושקביץ, עמ‘ 2 לחוות דעתו של פרופ‘ רם, עמ‘ 2 לחוות דעתו של ד"ר קנולר). כל המומחים העמידו את נכותו של התובע כיום, לאחר ביצוע שני הניתוחים הנוספים, על 80%.
69.    ניתן לסכם, אפוא, ולקבוע, כי עם הגעתו לחדר מיון בהדסה בפברואר 1999 עמדה נכותו של התובע על 65%; לאחר הניתוח שבוצע באותו מועד חל שיפור מה
— סוף עמוד  30 —
במצבו והנכות התייצבה על 50%; לימים נשנה הגידול וחלה החמרה נוספת, אשר חייבה בהמשך שני ניתוחים נוספים, ועקב כך סובל התובע היום מנכות בשיעור 80%.
הגורמים למצבו של התובע וחלוקת האחריות בין הצדדים
70.     פרופ‘ רם חווה דעתו, כי נכותו הנוכחית של התובע (80%) נגרמה עקב מספר גורמים (עמ‘ 3 לחוות דעתו המשלימה):
נזק מהגידול, עיכוב בביצוע הניתוח בנוכחות תמונה נוירולוגית ‘דוהרת‘, נזק ניתוחי (גורמים ידועים ושאינם קשורים במהלך טיפולי לא תקין), הישנות הגידול כתוצאה מכריתתו החלקית בלבד בניתוח הראשון בהדסה, ועיכוב משמעותי בהתייחסות וטיפול בהישנות הגידול ובלחץ החוזר על חוט השדרה.
71.     לעיל עמדנו על כך, כי הנתבעים אינם אחראים להישנותו של הגידול. כמו כן נוכחנו לדעת, כי אין קשר סיבתי בין מצבו היום של התובע, לבין מחדלה של הדסה לדווח לו בפברואר 2002 על הישנות הגידול ולהמליץ לפניו לעבור ניתוח נוסף. במצב דברים זה אין הנתבעים או הדסה נושאים באחריות להחמרה שחלה במצבו של התובע עקב הישנות הגידול, על כל הכרוך בכך, לרבות ההמתנה הממושכת עד לביצועם של הניתוחים הנוספים. במילים אחרות ניתן לומר, כי התובע זכאי לפיצוי בגין 50% הנכות, שמהם סבל לאחר  שהתייצב מצבו בעקבות הניתוח הראשון.
72.     לא הובאה כל ראיה שלפיה במהלך הניתוח נגרם לתובע "נזק ניתוחי". לעיל  ראינו (פסקאות 47-48), כי לו היה התובע מנותח סמוך לאחר ביקורו אצל ד"ר חדד, הייתה החלמתו מוחלטת ומלאה. הנחת המוצא לצורך חישוב הפיצוי המגיע לתובע היא, אפוא, כי נכותו הנ"ל בשיעור 50% נגרמה במלואה עקב רשלנותם של הנתבעים. בה בעת תרמה גם דחיית הניתוח על ידי הדסה לפגיעה מסוימת בסיכויי ההחלמה, שכן אין להוציא מכלל אפשרות כי אלמלא נדחה הניתוח הייתה נכותו של התובע קטנה יותר.
73.     במאמר מוסגר יצוין, כי לא מצאתי ממש בטענתם של הנתבעים בסיכומיהם, שלפיה רשלנותה של הדסה גרמה לתובע לשיתוק, ה"בולע" את הנזק שאותו גרמה רשלנות הנתבעים. מהראיות עולה כי התובע סובל משיתוק בכפות הרגליים. פגימה
— סוף עמוד  31 —
אחרונה זו אינה בולעת את כל יתר הפגימות שמהן סובל התובע וביניהן: נימול והירדמות, חולשה וספסטיות לכל אורך הגפיים התחתונות הגורמות לקשיים בהליכה ולאי יציבות, בעיה בשליטה על הסוגרים ובעיה בתפקוד המיני. זאת ועוד: בהינתן כי השיתוק נגרם עקב לחץ מתמשך על עמוד השדרה לא ניתן כלל לקבוע, כי נגרם עקב רשלנותה הדסה דווקא.
מן העבר האחר אין בידי לקבל את טענתה של הדסה בסיכומיה, שלפיה העיכוב בביצוע הניתוח לא יכול היה להקטין את סיכויי החלמתו של התובע משום שנזקו היה נזק איסכמי, שהוא בלתי הפיך מלכתחילה, להבדיל מנזק שיסודו לחץ גרידא על חוט השדרה, שהנו נזק הפיך. השאלה האם מקור נזקיו של התובע בנזק איסכמי או בלחץ מתמשך על חוט השדרה לא נדונה בחוות הדעת של המומחים ולא ניתן לקבוע לגביה ממצא ברור. בסופו של דבר, חוות דעתו של פרופ‘ רם, שלפיה התמשכות לחץ על חוט השדרה מקטינה את סיכויי ההחלמה, נותרה על מכונה. לעיל עמדנו על כך, כי רופאיה של הדסה הורו תחילה על ביצוע ניתוח דחוף ונראה שלא בכדי. בכוחם המצטבר של נתונים אלה די כדי להוביל למסקנה, כי גם העיכוב בביצוע הניתוח הקטין את סיכויי ההחלמה.
74.     לא התבקשתי לעסוק בחלוקת האחריות בין ד"ר חדד לבין ד"ר דנציגר, מן הסתם מהטעם ששניהם עובדי קופת חולים (נתבעת 3), ולפיכך אתייחס אליהם במסגרת זו כאל ישות אחת. אשר לחלוקת האחריות בין הנתבעים לבין הדסה נראה, כי חלקם של הנתבעים גדול באופן משמעותי. בעוד שעקב מחדליהם של הנתבעים נדחו איתור הגידול והניתוח במספר חודשים, אשר במהלכם הדרדר מצבו של התובע, הרי חלקה של הדסה לא התבטא אלא בדחיית הניתוח במספר ימים. לאור מכלול הנתונים אני קובע בדרך של אומדנא, כי הנתבעים ישאו ב-80% מהנזק והדסה ב-20% הנותרים (לקביעת מידת הסיכון לפי אמדן ראו: ע"א 231/84 קופת חולים של ההסתדרות נ‘ פתאח, פ"ד מב(3) 312, בפסקה 10;  ע"א 7375/02 בי"ח כרמל נ‘ עדן מלול, [פורסם בנבו] בפסקה 25; ע"א 1892/95 אבו סעדה נ‘ משטרת ישראל, פ"ד נא (2) 704, בפסקה 24-25).
טענות ההתיישנות
— סוף עמוד  32 —
75.     הן הנתבעים והן הדסה טענו כלפי התובע להתיישנות התביעה. לטענת הנתבעים, ביום 4/1/06 שבו הוגשה התביעה נגדם חלפו למעלה מ-7 שנים מאז 22/11/98, שהוא המועד שבו נבדק התובע לראשונה על-ידי ד"ר חדד; לטענת הדסה, הנזק שמקורו בעיכוב בביצוע הניתוח התגבש כבר סמוך לאחר הניתוח מיום 22/2/99, בעוד שהתביעה נגדה הוגשה ביום 15/2/07.
סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין קובע כי כאשר נזק הוא אחד מיסודות העילה, מרוץ ההתיישנות מתחיל ביום שבו אירע הנזק. סעיף 89(2) סיפה קובע כי "לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".
נוכח הוראה זו יש לדחות את טענת ההתיישנות של הנתבעים. הנזק שנגרם לתובע עקב רשלנותם של ד"ר חדד וד"ר דנציגר התגלה רק לאחר אבחון הגידול והניתוח שנערך ביום 22/2/99. התביעה הוגשה ביום 4/1/06, היינו, בטרם חלפו 7 שנים ממועד זה, ואף בטרם חלפו 10 שנים ממועד אירוע הנזק.
פני הדברים שונים באשר לתביעה נגד הדסה. הנזק שגרמה רשלנותה של הדסה התגלה אף הוא לאחר הניתוח מיום 22/2/99, אך התביעה נגד הדסה הוגשה רק בשנת 2007, היינו, לאחר שהתיישנה. עם זאת אין מחלוקת, כי ההודעה לצד שלישי שהגישו הנתבעים נגד הדסה לא התיישנה.
כפועל יוצא מן האמור לעיל, כלפי התובעים יחובו הנתבעים בלבד על מלוא הנזק, אך הדסה תחויב בשיפויים בשיעור 20% מדמי הנזק.
גובה הנזק
76.     כאמור לעיל, התובע זכאי לפיצוי בגין הנכות המיוחסת לאיחור באבחון הגידול ובביצוע הניתוח הראשון, אשר שיעורה 50%. מצבו תואר לעיל. על רקע נתונים אלה נפנה ונבחן את ראשי הנזק. מובהר, כי סכומי הפיצוי שלהלן הנם בגין הנכות שהיא ברת פיצוי (50% הנ"ל).
— סוף עמוד  33 —
הפסדי שכר בעבר ובעתיד
77.     התובע, יליד 9/9/1969, בעל השכלה של 12 שנות לימוד ותעודת מקצוע במכונאות רכב. עובר לגילוי הגידול עבד התובע כנהג הסעות עצמאי. בארבע השנים שקדמו לאירועים נושא התביעה השתכר מדי חודש בין 4,000 ש"ח ל 5,700 ש"ח ברוטו. בשנת 1998 השתכר 4,900 ש"ח ברוטו לחודש, ובהצמדה להיום 6,000 ש"ח. במועד גילוי הגידול היה התובע אך בן 29, וניתן להניח כי עדיין לא מיצה את כושר השתכרותו ועם חלוף השנים שכרו החודשי היה עולה. לפיכך, חישוב הפסדי השכר לעבר ייעשה על פי בסיס שכר חודשי ברוטו של 4,900 ש"ח, ובהצמדה להיום 6,000 ש"ח. חישוב הפסדי ההשתכרות לעתיד יערך על בסיס 8,000 ש"ח ברוטו לחודש.
78.     התובע טען כי בשל מגבלותיו הפיזיות, גילו וחוסר השכלתו הוא אינו מסוגל לעבוד בכל עבודה שהיא, ועל כן לא חזר לעבוד לאחר הניתוח. אין ספק כי בשל נכותו, הקשיים בהליכה והשיתוק בכפות הרגליים, לא יכול התובע לעבוד בעבודות פיזיות. אולם מכאן ועד הקביעה כי איבד את כושר השתכרותו באופן מוחלט המרחק הוא רב. לטעמי, אין ולא הייתה מניעה כי יעסוק בעבודות שאינן דורשות מאמצים פיזיים. יצוין, כי מעדויות התובע ואשתו עלה שהתובע לא ניסה לעבור הסבה מקצועית. לאור מכלול הנתונים נראה לי כי שיעור הגריעה מכושר השתכרותו של התובע חופף את הנכות הרפואית ברת הפיצוי ועומד, אפוא, על 50%.
79.     התובע העיד, כי הפסיק לעבוד רק החל ממועד הניתוח הראשון (עמ‘ 121, ש‘ 2-3) ולא הובאו ראיות על הפסדים עד לאותו מועד. לאחר הניתוח שהה התובע באשפוז עד ליום 2/3/99. הוא שוחרר עם המלצה למנוחה בת חודש ימים, להמשך אשפוז במסגרת שיקום ולטיפולי פיזיותרפיה במשך 3 חודשים במסגרת של טיפול יום. בחודשים אפריל 2001 עד ספטמבר 2001 עבר התובע שיקום נוסף בהדסה הר הצופים. סביר בעיני כי עד לחודש ספטמבר 2001 נבצר מהתובע לעבוד כאשר במהלך תקופה זו גם היה עליו להסתגל למצבו ולמצוא עבודה מתאימה. לאור נתונים אלו זכאי התובע לפיצוי בגין הפסד שכר מלא למשך 31 חודשים, בסך כולל של 186,000 ₪ נכון להיום. לסכום זה יש להוסיף ריבית כחוק ממחצית התקופה. החל מיום 1/10/01 ועד היום יחושב הפיצוי בהתאם לשיעור הנכות היינו 50%X 6,000 ₪X 83 חודשים =249,000 ש"ח. לסכום זה יש להוסיף ריבית כחוק ממחצית התקופה.
— סוף עמוד  34 —
80.     אשר לעתיד, הרי בשים לב לכך שהתובע היה עצמאי אניח, כי היה עובד עד לגיל 70. לתובע נותרו, אפוא, החל מהיום ועד לגיל 70, עוד 373 חודשי השתכרות. הכפלת בסיס השכר הקובע לעתיד (8,000 ש"ח) במקדם ההיוון המתאים (241.9952) ובשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות (50%) מביאה לפיצוי בסך 967,981 ש"ח.
נזק לא ממוני
81.     בשים לב למכלול הנתונים פוסק לתובע סך 500,000 ₪ נכון להיום. מובהר, כי בסכום זה כבר מגולמת ריבית כחוק בגין העבר.
סיעוד ועזרת הזולת
82.     התובע אינו סיעודי אך עקב מצבו הוא נזקק לעזרה מתמדת על בסיס יום יומי בתחזוקת הבית, בישול, ועריכת קניות. שיעור העזרה נאמד על ידי ב- 2,500 ש"ח לחודש נכון להיום.
בגין התקופה שמיום הניתוח הראשון ועד היום יקבל, אפוא, התובע סך 114 X 2,500 ש"ח = 285,000 ש"ח, בצרוף ריבית כחוק החל מאמצע התקופה.
בגין העתיד פוסק לזכותו 2,500 ש"ח X 280 (מקדם היוון ל- 40 שנה) = 700,000 ש"ח.
הוצאות רפואיות ועזרים
83.     בגין השתתפות עצמית בטיפולים רפואיים, תרופות ועזרים פוסק לתובע 100,000 ש"ח נכון להיום. מובהר, כי סכום זה מכסה גם את נזקי העבר ברי הפיצוי שבגינם צורפו קבלות. הסכום לא מכסה הוצאות הקשורות לניתוחים החוזרים בשל הישנות הגידול, אשר לעיל קבעתי כי הנתבעים אינם אחראים להם.
ניידות
— סוף עמוד  35 —
84.     עקב מצבו מוגבל התובע בניידותו. בגין שימוש מוגבר ברכב פרטי פוסק לזכותו בגין העבר והעתיד סך 400,000 ש"ח נכון להיום.
התאמת דיור
85.     לא הונחה תשתית ראייתית בדבר ההתאמות הדרושות, אם בכלל, או עלותן. בנסיבות אלה אין מקום לפיצוי בגין פריט זה.
פיצויים עונשיים
86.     ב"כ התובע טען בסיכומיו, כי ראוי להשית על הנתבעים פיצויים עונשיים. דינה של דרישה זו להדחות. פיצויים עונשיים לא יפסקו אלא במקרים חריגים, שהם מקוממים ומעוררי סלידה במיוחד (ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ‘ החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ פ"ד נח(4) 486, פסקאות 73-80; ע"א 9656/03 עזבון המנוחה מרציאנו נ‘ ד"ר זינגר, [פורסם בנבו], פסקה לד‘). המקרה שלפנינו אינו מצדיק השתת פיצויים עונשיים.
ניכויי מל"ל
87.     מסכום הפיצויים הכולל יש לנכות 62.5% מתקבולי המל"ל (50% נכות רפואית בגין הרשלנות מתוך 80% נכות רפואית כוללת; לעניין זה ראו: רע"א 3953/01 עמר נ‘ אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 350; ע"א 2135/06 בולוטין נ‘ הדר חברה לביטוח בע"מ, [פורסם בנבו], פסק-דין מיום 29/6/08). תקבולי המל"ל מפורטים בחוות הדעת של האקטואר וילוז‘ני, ויש לשערך את הסכום המצוין שם להיום.
ב"כ התובע טען כי יש להפחית מסכום הניכויים את קצבת הזקנה שלה יהיה זכאי התובע. טענה זו באה על רקע סעיף 320(ד) לחוק הביטוח הלאומי המונע תשלום קצבאות שונות בעד פרק זמן אחד, וקובע כי בידי הזכאי לקצבאות הברירה לקבל רק אחת מהן. במילים אחרות, ב"כ התובע טוען כי בשל זכאותו של התובע לקצבת נכות כללית הוא ייאלץ לוותר בעתיד על קצבת הזקנה שהייתה מגיעה לו בנסיבות רגילות,
— סוף עמוד  36 —
וכך יגרם לו חסרון כיס. לפיכך הוא עותר להפחית את סכום קצבת הזקנה מסכום הניכויים.
דין הטענה להידחות. נראה כי האקטואר מר וילוז‘ני היה מודע לקושי הנ"ל, ועל כן הסביר בסעיף 1.3.ה לחוות דעתו כי הביא בחשבון סכום הקצבאות רק את ההפרש שבין קצבת הנכות לבין קצבת הזקנה שהייתה משולמת לולא התאונה. מכאן יוצא שסכום קצבת הזקנה כבר הופחת.
שכ"ט עו"ד והוצאות
88.     לפיצוי שישולם לתובע בפועל יתווסף שכ"ט-עו"ד בשיעור 20% ומע"מ. כמו כן זכאי התובע להוצאות המשפט.
כל הסכומים שנפסקו לעיל ישולמו לתובע על ידי הנתבעים, אך הדסה תשפה את הנתבעים ב- 20% ממה שישלמו כאמור. כמו כן תשלם הדסה לנתבעים שכ"ט עו"ד והוצאות בשיעור כולל של 20% ומע"מ מסכום השיפוי.
5129371
54678313
המזכירות תודיע לצדדים טלפונית על מתן פסק הדין ותמציא להם העתקים ממנו.
5129371
54678313
ניתן היום כ"ה באב, תשס"ח (26 באוגוסט 2008) בהעדר הצדדים.
יצחק ענבר 54678313-7010/06
יצחק ענבר, שופט
FacebookGoogle+
עם התגית: , , , , , , , , , , , , ,
נשלח ב כללי