נפגעת עקב רשלנות רפואית ?

הערכה מיידית של גובה הפיצוי

עו"ד ענת מולסון מייצגת נפגעי רשלנות רפואית במקרים של נזק קשה ביותר
ניסיון ורזומה של עו"ד ענת מולסון:
  • מעל 17 שנות ייצוג נפגעי רשלנות רפואית
  • מרצה בנושא זה בפני עורכי דין ורופאים
  • בוגרת "רפואה למשפטנים" באונ' תל אביב
  • מטפלת במקרים של נזק קשה עקב רשלנות בזמן הריון, לידה, ניתוחים, אבחון מחלות ועוד

ענת מולסון רשלנות רפואית

להערכת מיידית של סיכויי ושווי תביעתך, או לקבלת יעוץ אישי מעו"ד ענת מולסון:
tel small 1-800-200-807
pel small 052-4787850

או שנחזור אליך טלפונית בשעות הקרובות:

רשלנות רפואית של בית אבות

בית אבות לקשישים עצמאיים ותשושים נחשב למעון – ודורש רשיון הפעלה ממשרד העבודה והרווחה בעוד בית אבות סיעודי, מחלקת תשושי נפש או מחלקת סיעודי מורכב נחשבים לבית חולים ודורשים רשיון הפעלה ממשרד הבריאות

להלן פסק דין בנושא רשלנות רפואית של בית אבות. לשאלות בנושא, ניתן ליצור קשר עם עו"ד ענת מולסון שפרטיה בצד שמאל

 

א 58379/99 פרובר אמיל, פרובר מיכאל נ’ חדוות הורים בע"מ, הכללית שירותי בריאות

13

בתי המשפט
א 058379/99
בית משפט השלום תל אביב-יפו

08/06/2005
תאריך:
כב’ השופטת אגי זהבה

1 . פרובר אמיל
2 . פרובר מיכאל

נ ג ד

1 . חדוות הורים בע"מ

2 . הכללית שירותי בריאות

הנתבעים

פסק דין
1. התובעים הינם בניה ויורשיה של המנוחה איטה פרובר ז"ל (להלן – "המנוחה"), אשר נפטרה ביום 4.8.97, בהיותה כבת 81 שנים. עובר לפטירתה התגוררה המנוחה בבית אבות "חדוות הורים" שבבעלות הנתבעת 1 (להלן – "בית האבות"). בחודש יולי 1997 אושפזה המנוחה בבית חולים "מאיר" בכפר סבא, שבבעלות הנתבעת 2 (להלן – "בית החולים") בשל כאבים חזקים והגבלות תנועה ברגל ימין. בבית החולים אובחנו שברים בעצמות הירך בשתי הרגליים. רגליה של המנוחה גובסו והיא הועברה לשיקום ב"בית לוינשטיין", אף הוא בבעלות הנתבעת 2. המנוחה פיתחה פצעי לחץ ובעיות ריאתיות, מצבה הבריאותי התדרדר עד שנפטרה לבית עולמה ביום 4.8.97.

2. כתב התביעה המקורי הוגש בזמנו על ידי יורשי המנוחה נגד בית האבות בלבד. לימים, הגישו התובעים בקשה לתיקון כתב התביעה על ידי צרוף "הכללית שירותי בריאות" שהינה הבעלים של בית חולים "מאיר" ו"בית לוינשטיין", כנתבעת נוספת, כנגדה טענו התובעים לרשלנות בטיפול שהעניקו מוסדות אלו למנוחה, באי מניעת פצעי הלחץ, הזיהום וההידרדרות במצבה שהובילו לפטירתה. בהמלצת בית המשפט, חזרו בהם התובעים מתביעתם נגד בית האבות, והתביעה נגד הנתבעת 1 נדחתה בהסכמה.

3. בהתייחס לנושאים העומדים לדיון בפסק הדין, בפני בית המשפט הונחו שתי חוות דעת של מומחים בתחום הפתולוגיה: חוות דעתו של פרופ’ היס, מטעם התובעים וחוות דעת של ד"ר מוריס רוגב, לרבות חוות דעת משלימה, שהוגשה על ידי הנתבעת 1 עוד בטרם נדחתה נגדה התביעה. הנתבעת 2 – אשר פסק הדין מתייחס אליה – לא הגישה חוות דעת מטעמה, והיא מסתמכת על חוות הדעת של ד"ר רוגב.

שתי חוות הדעת ניתנו על יסוד המסמכים הרפואיים של המנוחה, שכן לא נעשה לה ניתוח שלאחר המוות. חוות הדעת דנות במחלות הכרוניות שמהן סבלה המנוחה, מהשפעת מחלות אלו על מצבה, וניתוח הגורמים שהביאו למותה.

4. שני המומחים מנתחים בהרחבה את מחלות הרקע של המנוחה, והשפעת מחלות אלו על הגורמים שהביאו עליה את מותה. מחוות הדעת עולה כי המנוחה סבלה בערוב ימיה ממחלות אלה, עליהן אין מחלוקת בין הצדדים:
(א)WALDENSTROM MACRO-GLOBULINENIA (W.M.G) – סוג של לימפומה ממאירה עם תאים לימפופלאסמציטיים. הגידול יוצר כמויות גדולות של אימונוגלובילינים הגורמת לצמיגות יתר של פלאסמת הדם. המחלה גורמת לחולשה, עייפות וזיהומים חוזרים. צמיגות היתר של הפלאסמה גורמת לנטייה לדימומים בעיקר בעור ובתת עורית, התכייבויות ונמק.
(ב) MYELODYSPLASTIC SYNDROM (M.D.S) – מחלה בה ישנה הפרעה בהבשלתן של כדוריות הדם האדומות, כדוריות הדם הלבנות וטסיות הדם. הפרעה זו גורמת לאנמיה קשה המצריכה עירויי דם ולרמה נמוכה של טסיות דם הגורמת לנטייה לדימומים מפושטים, אפילו ספונטניים. ההפרעה בהבשלת תאי הדם הלבנים ויצירתם של תאי דם לבנים לא תקינים, מפחיתים את יכולת ההתנגדות של הגוף נגד זיהומים.
(ג) אוסטאופורוזיס – אבדן סידן מתוך החלק הגרמי של העצמות, המביא לחולשת מבנה העצם ולנטייה לשברים פתולוגיים עצמוניים.

5. סיבת המוות שנקבעה למנוחה היתה "אלח דם (ספסיס) ודלקת ריאות". למעשה, שני המומחים הפתולוגים מסכימים, כי ללא נתיחת הגופה, לא ניתן לקבוע בוודאות את סיבת המוות. באשר לסיבות המוות שנקבעו כאמור, המומחים חלוקים ביניהם על תרומת הגורמים השונים להופעת אלח הדם ודלקת הריאות ולהשפעת הטיפול הרפואי והסיעודי שקבלה המנוחה בבית החולים, על סיבת המוות.

פרופ’ היס מסכם את חוות דעתו וקובע כי גם דלקת הריאות ממנה סבלה המנוחה לפני מותה וגם אלח הדם, נגרמו מהתפשטות הזיהום שבפצעי הלחץ, והטיפול בפצעי לחץ הינו באחריות הצוותים הרפואיים והסיעודיים של המוסדות הרפואיים שטפלו במנוחה. בטיפול נכון לדעתו, לא היו נגרמים למנוחה פצעי הלחץ שהביאו למותה. פרופ’ היס מפרט בתוספת לחוות דעתו כי ניתן היה למנוע את פצעי הלחץ על ידי שינויי תנוחה תכופים, אספקת מזרונים מיוחדים כגון: מזרון ג’ל, מזרון מים, מזרון ביצים, פתיחת חלונות בגבס במקומות המועדים להתפתחות פצעי לחץ, בדיקה גופנית מדוקדקת יום-יומית, שמירה על עור נקי ויבש, דיאטה מאוזנת והפעלה גופנית. בפצעי הלחץ שהתהוו ניתן היה לטפל באופן תרופתי ואף ניתוחי.

ואילו ד"ר רוגב תולה במחלות הדם של המנוחה ( W.M.G ו -M.D.S) את הסיבות העיקריות להתפתחות הזיהום שגרם למותה. ד"ר רוגב מסכים, כי השברים העצמוניים בירכיה, שגרמו להגבלת תנועתה של המנוחה, תרמו להתפתחות פצעי הלחץ, אך בהתחשב במצבה הבריאותי הכרוני, יתכן שפצעי הלחץ היו מתפתחים גם אילמלא השברים. ד"ר רוגב חולק על טענת פרופ’ היס כי אילו היתה המנוחה מקבלת טיפול נכון לא היו נגרמים פצעי לחץ, שהם סיבת מוות בלתי טבעי. לדעתו, אצל המנוחה היו מחלות כרוניות חמורות שהיוו סיבה מספקת לכשעצמן להופעת אלח דם, עם התפתחות פצעי לחץ או ללא התפתחותם. את חוות דעתו מסכם ד"ר רוגב כדלקמן: "הזיהום שהביא למותה של המנוחה יכול היה להיגרם כתוצאה ממספר גורמים, והמחלות שמהן סבלה המנוחה תרמו להיוו

צרות הזיהום. יחד עם זאת, כיוון שלא בוצעה נתיחת הגופה לא ניתן לקבוע מה הגורם הישיר לזיהום".

6. אין חולק, כי בעת הגיע המנוחה לאשפוז בבית חולים "מאיר" ביום 14.6.97, בשל השברים בעצמות הירכיים, היה גופה נקי מפצעי לחץ (ראה חקירתו הנגדית של פרופ’ היס מיום 18.5.03). שני המומחים גם תמימי דעים, כי לפצעי הלחץ שהתהוו בגופה של המנוחה, היתה השפעה על התפתחות הספסיס שהביא למותה, אף שהם חלוקים באשר למידת ההשפעה.

7. השאלות העומדות לדיון הינן איפוא, שתיים:

(א) (א) האם התרשלה הנתבעת בכך שלא מנעה את הופעת פצעי הלחץ והתפשטותם, ולא ריפאה אותם. ובמילים אחרות, האם ניתן היה למנוע את התפתחות פצעי הלחץ אצל המנוחה על ידי טיפול רפואי-סיעודי, העומד בסטנדרטים של רפואה סבירה בישראל, והנתבעת לא עשתה כן.

ואם כן –

(ב) (ב) האם הנזק שנגרם, קרי: מותה של המנוחה, נגרם בשל התרשלות הנתבעת או שחברו גורמים נוספים שהביאו למותה? דהיינו – יש לדון בשאלת הקשר הסיבתי בין מעשה ההתרשלות לבין הנזק.

8. דיון
אקדים ואציין כי יגעתי ולא מצאתי ולו פסק דין אחד, בכל הערכאות, אשר דן בסטנדרטים הרפואיים הסבירים לטיפול בפצעי לחץ במוסדות רפואיים במדינת ישראל.

המסגרת הנורמטיבית בענייננו ידועה, ואין צורך להרחיב עליה את הדיבור. יסודה בהוראות סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] שעניינם רשלנות. לעניין חובת הזהירות המושגית והקונקרטית (ראה: ע"א 145/80 ועקנין נ’ המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113) כלל בסיסי ביחסי רופא-חולה הוא כי הרופא חב חובת זהירות מושגית כלפי מטופליו (ע"א 4025/91 צבי נ’ קרול פ"דנ(3) 784, 789). תוכנה של חובה זו הוא לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע סכנה בריאותית הצפויה לחולה. השאלה, אם קיימת גם חובת זהירות קונקרטית תבחן לאור מבחן הצפיות, קרי: אם היה מקום לצפות את קיומו של הסיכון שהתממש.

בהנחה כי קיימת גם חובת זהירות קונקרטית, השאלה אם הופרה חובה זו תבחן לא לפי מבחן התוצאה אלא לאור בחינת האמצעים שננקטו לשלילת אותו סיכון, וכפי שמבהיר הנשיא ברק בע"א 4025/91 (שם, עמ’ 788):
"החובה המוטלת על פי דיני הרשלנות אינה לתוצאה אלא למאמץ. דיני הרשלנות מבוססים על עקרון האשמה ולא על אחריות מוחלטת. אכן, ביסוד ההתרשלות מונח עקרון הסבירות. השאלה אשר דיני הרשלנות באים להשיב עליה היא, אילו אמצעים צריך לנקוט כדי להבטיח את שלומו של הניזוק. לעניין זה יש להתחשב בהסתברות שהנזק יתרחש, בהוצאות הנדרשות למנוע אותו, בחומרת הנזק, בערך החברתי של ההתנהגות שגרמה לנזק, ביכולת היחסית למנוע את הנזק וכיוצא בהם שיקולים המבטאים את רעיון האשמה והמבוססים על ההנחה שהאמצעים אשר המזיק צריך לנקוט אינם חייבים להסיר את הסיכון, אלא אמצעים שסביר לנוקטם בנסיבות העניין. אם נתמקד ברמת הזהירות הנדרשת מרופא, החב חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) למטופל, כי אז מה שנדרש ממנו הוא לנקוט אותם אמצעים שרופא סביר היה נוקט בנסיבות העניין".

מקובל להניח כי הוכחה שהנתבע ברשלנות מקצועית פעל באופן העולה בקנה אחד עם הנהוג והמקובל בקרב בעלי המקצוע באותו תחום שבו עוסק הנתבע, יש בה בדרך כלל כדי להצביע על כך שהנתבע פעל באופן סביר וללא התרשלות. במיוחד נכון הדבר כאשר מדובר ברופא או במוסד רפואי, אשר הטיפול שניתן על ידו נעשה בהתאם למקובל בין רופאים או מוסדות רפואיים מסוגו. אולם אין זה המבחן היחיד, ואף לא המבחן המכריע. השאלה מהי רמת ההתנהגות שעל רופא סביר או מוסד רפואי סביר להנהיג היא שאלה נורמטיבית המסורה להכרעתו של בית המשפט.

כאמור, נהוג היה להניח, כי אם יוכח כי התנהגות מסוימת של רופא בטיפול הרפואי שהעניק לניזוק, הנה בהתאם לפרקטיקה המקובלת באותו תחום רפואי, תהיה זו הגנה טובה לרופא הנתבע ברשלנות רפואית. אלא שהלכה זו זכתה לכרסום באנגליה ובאוסטרליה, וכבר נפסק כי אין די בכך שכמה מומחים רפואיים מעידים כי שיטת הטיפול והאבחון שננקטה הנה המקובלת, כדי לפטור רופא מאחריות ברשלנות. להוכחת הפרקטיקה הנוהגת עשוי להיות משקל בהערכת סבירות פעולתו של הרופא, אך ההכרעה לעניין זה לעולם תישאר בידי בית המשפט, אשר עשוי לפסוק במקרים המתאימים, כי גם שיטה רפואית מקובלת עלולה להיות רשלנית, והסתמכותו של רופא על פרקטיקה נוהגת לא תהווה הגנה מפני חיובו באחריות בגין רשלנות (ראה ניתוח הפסיקה באנגליה ובאוסטרליה בע"א 3056/99). כך למשל, בע"א 3108/91 רייבי ואח’ נ’ וייגל ואח’ פד מז(2) 497 אומר הנשיא שמגר:
"לקיומה של פרקטיקה רפואית נוהגת עשויה להיות משמעות ככל שהדברים נוגעים לעילה המושתת על רשלנות רפואית, אם כי גם בהקשר זה אין לפרקטיקה רפואית מקובלת משקל מכריע".

8. אילו שיקולים ישקול בית המשפט בבואו לקבוע את סטנדרד ההתנהגות של רופא סביר או מוסד רפואי סביר? אומר על כך בית המשפט בע"א 3056/99 שטרן נ’ המרכז הרפואי על שם שיבא, פ"ד נו(2) 936:
"בית המשפט יכריע בשאלה זו על יסוד שיקולים של מדיניות משפטית המביאה בחשבון בין היתר את מידת הסיכון, את ההסתברות להתרחשות הנזק, את עלות האמצעים למניעתו, את הערך החברתי של שלילת ההתנהגות שגרמה לנזק ואת היכולת היחסית למנוע את הנזק. שיקולים אלה ואחרים מבוססים כולם על ההנחה שעל המזיק לנקוט באמצעים סבירים בנסיבות העניין, כדי למנוע, או להפחית ככל האפשר, את הסיכון הצפוי מפעולתו".

כב’ השופטת דורנר ממשיכה ואומרת (

שם,עמ’ 956):
"בקבלת החלטה בדבר טיבו של רף הזהירות הנדרש יש לאזן בין שני שיקולים עיקריים הפועלים בכיוונים מנוגדים. מן העבר האחד נדרש רף זהירות גבוה מספיק כדי להגן על ניזוקים מפני פגיעה ולהבטיח כי תינקט זהירות ראויה על מנת שיימנעו נזקים. לשיקול זה משנה תוקף בהקשר הרפואי, שם מונחים תדיר על כף המאזניים חיי אדם, שלמותו הגופנית ואיכות חייו. מן העבר השני מן הראוי למנוע הכבדת יתר על גופים שבמהלך פעילותם עלולים להיגרם נזקים. הטלתה של חובת זהירות חמורה מדי עלולה לפגוע ביכולתם של רופאים להפעיל שיקול דעת המבוסס על מיטב הכרתם ומיומנותם המקצועית. היא עלולה לעודד תופעה בלתי רצויה של "רפואה מתגוננת" המבקשת למזער חשיפה לתביעות ברשלנות אף במחיר פגיעה בבריאותם של מטופלים. קביעתו של רף נורמטיבי גבוה מדי עלולה אפוא להוביל לידי הכבדה בלתי ראויה על פעילותה של מערכת הרפואה, ובטווח הארוך אף לפגוע ברווחת המטופלים ובבריאותם".

כאמור, בין שיקולי המדיניות שעל בית המשפט לשקול יש מקום גם לשיקולים הנוגעים להימנעות מהכבדת יתר על הרופאים ועל המערכת הרפואית. וכאשר מדובר על טיפול רפואי, שהוא בעיקרו סיעודי, אי אפשר להימנע גם משיקולים של עלות האמצעים הנדרשים לטיפול הסיעודי, והשפעת מתן הטיפול האופטימלי האפשרי על חלוקת המשאבים, הכספיים והאנושיים בין כל הזקוקים לו.

לאורן של הלכות אלו, נפנה לבחון את המקרה שלפנינו.

9. פצעי לחץ, עליהם נסוב הדיון בתיק, נוצרים אצל אנשים הנאלצים לשכב על גבם פרקי זמן ממושכים, כתוצאה משיתוק או ריתוק למטה בלי יכולת תנועה, והם מעידים על ירידה כללית במצבו של החולה. כתוצאה מן השכיבה הממושכת נגרם לחץ על העור בגפה, בעכוז, בגב או בעורף, זרימת הדם למקום מופרעת, נוצרים שינויים בעור אשר כתוצאה מהם חלה ירידה בחוזק העור וביכולת ההתנגדות של העור לזיהומים. אם יש שינוי במבנה הדם בשל מחלת דם ויש מצב שיכול לגרום לחסימה של עורקים קטנים, אזי מוחש תהליך התפתחות פצעי הלחץ (ראה עדותו של ד"ר רוגב, מיום 2.9.04 עמ’ 2-3).

בתחילת היווצרות פצע לחץ, נראה אדמומית בעור שנוצרת מהצטברות דם בתוך הנימים. דבר זה מוריד את היכולת של האזור הספציפי להתנגד לזיהומים העלולים להתפתח, הן מחיידקים המצויים בתוך הגוף והן מחדירת חיידקים מבחוץ. התופעה מחמירה כאשר השטח החיצוני של העור משופשף. במצב זה, לפי ד"ר רוגב, ניתן לטפל תרופתית בניקוי וחיטוי העור באלכוהול ובפולידין. כדי למנוע את היווצרות הלחץ במקומות המועדים, ישנם אביזרים שונים כגון: סדינים ומזרונים עם קצף ועם לחץ אויר משתנה. כמו כן, יש לבצע שינוי תנוחה תכופים כדי למנוע היווצרות לחץ ממושך במקום אחד.

10. 10. השאלה, אם יש בטיפול הרפואי-סיעודי שתואר לעיל כדי למנוע לחלוטין הופעת פצעי לחץ שנויה במחלוקת בין המומחים.

פרופ’ היס סבור כי ניתן לחלוטין למנוע הופעת פצעי לחץ על ידי מתן טפול במשחות, חבישות, ושינויי תנוחה כל 20 דקות, לאורך כל שעות היממה.

בחקירתו הנגדית, כבר היה פרופ’ היס פחות נחרץ לגבי היכולת המוחלטת למנוע פצעי לחץ. כשנשאל ע"י בית המשפט (כב’ השופט כספי אשר בפניו נשמעה חקירתו הנגדית של פרופ’ היס) אם פצעי לחץ ניתנים למניעה באופן חד משמעי, השיב: "אני מוכרח להסתייג, אין ברפואה חד משמעי. אני אומר שבאמרים זה דבר ידוע שפצעי לחץ אפשר למנוע. זה אף אחד לא חד משמעי… האם אני יכול לומר שלגבי מקרה ספציפי אפשר למנוע? אני לא יכול להגיד במאה אחוז לגבי כל מאה המקרים" (עמ’ 10 לפרוטוקול מיום 24.10.02).

גם פרופ’ היס מסכים, כי הטיפול המניעתי עליו הוא מעיד, ואשר יש בו לטענתו למנוע כמעט לחלוטין היווצרות פצעי לחץ, אינו מקובל בארץ (עמ’ 14 לפרוטוקול מיום 24.10.02), והוא בגדר "מצב אידאלי", הקיים בארצות הברית ובגרמניה בלבד. הדבר נובע מחוסר משאבים, חוסר ציוד, חוסר סיעוד (עמ’ 10 לפרוטוקול מיום 24.10.02). עוד מסכים פרופ’ היס כי רמת הטיפול והסיעוד שקבלה המנוחה בבית החולים "מאיר" ובבית לוינשטיין לטיפול ולמניעת פצעי לחץ דומה לרמת הסיעוד המקובלת בבתי חולים בישראל. ומשנשאל ב"רחל בתך הקטנה" האם התפתחות פצעי הלחץ אצל המנוחה נבעה מרשלנות, השיב בזהירות ובהגינות (עמ’ 10 לפרוטוקול מיום 24.10.02): "השאלה האם זה שרופא או מערכת רפואית נותנים לפצעי לחץ להתפתח, כשהיא יודעת שמדובר בחולה כרוני, האם זו רשלנות, אני לא רוצה להגיד את זה, אני לא רוצה להיסחף. כשעבדתי בארצות הברית זה נחשב לרשלנות. היום אני לא יודע איך זה בארץ".

מאידך, סבור ד"ר רוגב כי כאשר החולה סובל ממחלות רקע קשות מאד שמורידות את התנגודת החיסונית שלו, הרי שגם טיפול סיעודי מסור, הכולל שימוש באביזרים ומזרון מיוחדים, וכן ביצוע שינויי תנוחה תכופים, לא יכול למנוע היווצרות פצעי לחץ (ראה עדות ד"ר רוגב בעמ’ 11 לפרוטוקול מיום 2.9.04)

11. מטעם הנתבעת העידה גב’ דליה האס, מנהלת שירותי הסיעוד בבית חולים "מאיר". גב’ האס העידה (בסעיף 5 לתצהירה) כי בתהליך קבלת החולה למחלקה, נהוג לבצע אומדן פוטנציאל לפיתוח פצעי לחץ (סולם נורטון) על פיו נקבעת תוכנית טיפול מניעתית אישית מתמשכת. הצוות הסיעודי בבית חולים "מאיר" מונחה על ידי האחיות האחראיות בכל מחלקה להקפיד על טיפול סיעודי מונע אשר כולל, בין היתר, ביצוע שינויי תנוחה, הרמת גפיים באמצעות כרים, השכבה על מזרון ביצים, הורדה מהמיטה ורחצת עור החולה ובדיקה ]
]>

Share on FacebookShare on Google+
עם התגית: , , , , , , , , , , , , , , , ,
נשלח ב כללי