|
עא 2684/04 מדינת ישראל - משרד הבריאות, המרכז הרפואי רמב"ם נ’ קרן נועה,קצין התגמולים
1
בתי המשפט
בית משפט מחוזי חיפה, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
עא 002684/04
בפני כבוד השופטים: ש’ וסרקרוג, א’ רזי, ר’ סוקול
14/03/2005
בעניין:
מדינת ישראל - משרד הבריאות, המרכז הרפואי רמב"ם
נ ג ד
1. קרן נועה
2. קצין התגמולים
המשיבים
פ ס ק - ד י ן
השופט רון סוקול
1. בפנינו ערעור לאחר קבלת רשות על החלטתה של כב’ השופטת תמר שרון-נתנאל, מבית משפט השלום בחיפה, בתיק בש"א 1940/04 (ת.א 14301/03) בה נדחתה בקשת המערערת לסלק על הסף את תביעת המשיבה 1 (להלן: "המשיבה") כנגדה.
2. לבית משפט השלום הוגשה תביעה על ידי המשיבה כנגד המבקשת לפיצוי בגין טיפול רפואי רשלני שניתן לה בבית החולים רמב"ם בחיפה (להלן: "בית החולים"). על פי הנטען בכתב התביעה המשיבה הינה ילידת 1979. ביום 12.5.99 בעת היותה של המשיבה חיילת בשירות סדיר, נתקפה המשיבה בכאבי בטן עזים. המשיבה היתה באותה עת בבית סבתה וזו הבהילה אותה לבית החולים. בבית החולים טופלה המשיבה ואושפזה במחלקה הכירורגית. ביום 13.5.05, כך נטען, הגיעו רופאי המחלקה למסקנה כי המשיבה סובלת מדלקת בתוספתן וביום 14.5.99 נותחה המשיבה.
3. על פי כתב התביעה נטען כי בניתוח נכרת התוספתן אף שנתגלה כי הינו תקין ואינו מודלק. כן התברר כי המשיבה סובלת ממספר ציסטות בשחלה השמאלית ומתסביב של השחלה הימנית שהיתה נמקית. אי לכך נכרתו השחלה הימנית והחצוצרה.
4. המשיבה טוענת בכתב תביעתה כי הצוות הרפואי בבית החולים התרשל בכך שלא איבחן את מצב השחלה מיד עם אישפוזה. כן טענה כי ניתן היה להמנע מכריתת השחלה ולטפל בה בטיפול לפרסקופיה שהיה משמר את השחלה ואת החצוצרה.
עוד נטען כי בית החולים ביצע במשיבה ניתוח ללא הסכמתה המודעת שכן ההסכמה שניתנה היתה אך ורק ביחס לניתוח כריתת תוספתן. לא היה, כך נטען, כל צורך מיידי לכרות את החצוצרה והשחלה, בטרם תתקבל הסכמת המשיבה.
5. בית החולים שהינו בבעלות מדינת ישראל התגונן בפני התביעה, ובין היתר, טען כי הואיל והמשיבה הינה חיילת בשירות צבאי דין התביעה להמחק בהעדר עילה. במקביל הגישה המערערת את בקשתה בבש"א 1940/01 למחיקת התביעה על הסף.
6. בבקשתה טענה המערערת כי מכוחו של סעיף 6 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952 (להלן: "חוק אחריות המדינה"), אין המדינה אחראית בנזיקין על אירוע שאירע במהלך טיפול רפואי שקיבל אדם בתקופת שירותו הצבאי. לטענת המערערת גם טיפול שקיבל חייל בהיותו בחופשה הינו "עקב" שירותו הצבאי ולכן מקים לחייל אך ורק עילה על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1954, (להלן: "חוק הנכים").
7. לבית משפט קמא הוגשו טיעוני הצדדים בבקשה לסילוק על הסף וביום 11.3.01 ניתנה ההחלטה נשוא הערעור.
8. בית משפט קמא קבע כי השאלה האם חוק אחריות המדינה חוסם את תביעת המשיבה, תוכרע על פי פרשנות הביטוי "עקב שירותו הצבאי" כאמור בסעיף 6 לחוק.
בית המשפט סקר את פסקי הדין השונים בסוגיה והגיע לכלל מסקנה כי לא כל נזק שנגרם לחייל בגין טיפול רפואי רשלני הינו נזק שנגרם "עקב השירות הצבאי". לגישת בית משפט קמא נדרש דבר מה נוסף המקשר בין הטיפול הרשלני לשירות הצבאי. הואיל והצורך בטיפול הרפואי במשיבה לא נבע משירותה הצבאי והכאבים שתקפו את המשיבה לא אירעו בעת השירות הצבאי, או בדרך למחנה או ממנו, נקבע שאין קשר סיבתי בין הטיפול הרפואי לשירותה הצבאי של המשיבה (סעיף 7 להחלטה).
לפיכך דחה בית משפט קמא את הבקשה לסילוק על הסף של התביעה.
9. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור (בר"ע 1401/04) וביום 13.7.04 ניתנה החלטה המקבלת את הבקשה והערעור הועבר לדיון בפני הרכב.
10. בדיון מיום 12.10.04 הורינו על צירופו של קצין התגמולים כמשיב נוסף בערעור. קצין התגמולים בהודעתו מיום 11.11.04 ובדברים שמסרה באת כוחו בדיון מיום 16.11.04, הודיע כי הינו מקבל את הטענה שהטיפול הרפואי שקיבלה המשיבה בבית החולים ניתן במסגרת השירות הצבאי של המשיבה ועקב השירות הצבאי. עוד הבהירו באי כח המערערת ובא כוחו של קצין התגמולים, עוה"ד אביעד ושרצקי, כי אינם טוענים לדחיית התביעה בבית משפט קמא על הסף וכי יסכימו להפסקת התובענה. בהודעתם מסרו כי אם תדחה תביעת התובעת לקבלת תגמולים על פי חוק הנכים, מטעם כלשהו הנובע משינוי עמדת קצין התגמולים או שינוי ההלכות בעניין הסמכות לדון בתובענה, לא תועלה על ידי המערערת טענת התיישנות כנגד התביעה בבית משפט קמא, אם תחודש (כפוף לכך שהתובענה תוגש תוך זמן סביר).
באותו דיון הצענו לצדדים להסכים להפסקת ההליכים ובית משפט קמא בהתאם לתקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ולאפשר למשיבה לפנות לקצין תגמולים. ב"כ המערערת וב"כ קצין התגמולים הסכימו להצעה ואילו ב"כ המשיבה ביקש ארכה. לצערנו למרות שניתנו למשיבה מספר ארכות למתן התשובה, הודיעה המשיבה כי אינה מקבלת את ההצעה ועומדת על קבלת החלטה בערעור.
11. נקודת המוצא לדיון בענייננו הינה הוראת סעיף 6 לחוק אחריות המדינה המקימה למדינה חסינות מפני תביעה של חייל אשר נפגע "עקב שירותו הצבאי". חסינות זו שהוענקה למדינה אינה חסינות בעלמא אלא הינה חלק מהסדר סוציאלי כולל שנועד ליתן בטחון סוציאלי למי שנפגע בעת שירותו הצבאי. הסדר זה כולל מחד את הענקת זכות תביעה לחייל שנפגע בעת שירותו הצבאי, על פי חוק הנכים ומנגד חסימת תביעה כנגד המדינה בעילות תביעה על פי פקודת הנזיקין (כך גם לגבי תביעה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975).
על מטרת חוק הנכים עמד בית המשפט בבג"צ 92/83 נסים נגר נ’ מנהלת ענף ביטוח נפגעי עבודה (פעולות איבה) במוסד לביטוח לאומי, פד"י לט(1), 341, 354, באומרו:
"חוק התגמולים (כמו גם חוק הנכים ודומיהם) הוא חוק סוציאלי מיסודו ובעיקרו. הוא בא להבטיח פיצוי למי שנפגע בנסיבות ומחמת גורמים בהם דן החוק, ושכושר השתכרותו או הכנסתו פחת או אבד כליל ; בא החוק להבטיח אמצעי קיום בסיסיים או מינימאליים במקרה של נכות מלאה, או השלמתם במקרה של נכות חלקית. בצד התגמול החודשי גם שורה של הטבות והנאות וכן מנגנון לשיקום מקצועי, עזרה רפואית וכן הוראות לגבי הגדלת התגמול למקרה של החמרת המחלה הקשורה בפגיעה. זהו אינטרס ציבורי במדינת סעד ; ואותו אינטרס ממש הוא המצדיק שיקול ובחינה מטעם המדינה, כי לא יתפתה הנכה פיתוי רגעי ויסתנוור בסיכוי לכאורה לזכות בסכום חד-פעמי גדול או ממשי, שיבוזבז או שיוצא שלא למטרה היעודה או שיופסד כתוצאה מהשקעה לא בטוחה או לא טובה (ע"א 255/74 (המוסד לביטוח לאומי נ’ אלמוהר ואח’, פ"ד כט(11 (1.), בעמ’ 14 ; ע"א 728 ,714/80 (גולדברגר נ’ בסה ואח’ ; בסה ואח’ נ’ גולדברגר, פ"ד לז(109 (3.), בעמ’ .(116-114 משנטלה המדינה על עצמה את החבות הסוציאלית שבתשלום תגמולים בגבולות יכולתה במטרה להבטיח אמצעי קיום בסיסיים, מעצמו מתבקש כי גורם מתאים, במקרה זה קצין התגמולים, יבחן וישקול, כי לא תושם לאל אותה מטרה סוציאלית, שהחוק בא להבטיח.".
צדו האחד של ההסדר הינו כאמור הענקת עילה על פי חוק הנכים ואילו צידו האחר של ההסדר הסוציאלי הינו חסימת תביעות כנגד המדינה על פי פקודת הנזיקין וחוק הפיצויים (נזכיר כי מקום שהמזיק הינו צד שלישי עומדת לחייל זכות בחירה בין המסלולים הנפרדים- סעיף 36 לחוק הנכים). בע"א 5164/91 מדינת ישראל נ’ צחי עזרא, פד"י מח(2), 446, 459. מבהיר כבוד השופט אור את היחס בין שני החוקים:
" חוק הנכים והתקנות שהותקנו על פיו באו לספק הסדר כולל של זכויות חייל נכה. הסדר זה כולל זכויות רבות אך בצידן נקבעה הגבלה (בסעיף 6(א) לחוק אחריות המדינה), שהסדר זה בא לענות על כל צרכיו. בצד הזכויות בהן נתחייבה המדינה על פיו, הוענק לה החיסיון בפני תביעה לפי פקודת הנזיקין וחוק הפיצויים".
12. המטרה הסוציאלית של ההסדר החקיקתי היא התכלית במסגרתה יפורשו הוראות הדין בשני החיקוקים הרלוונטיים. בית משפט קמא קבע כי יש לפרש את הביטוי "עקב השירות הצבאי" המופיע הן בסעיף 6 לחוק אחריות המדינה והן בהגדרת "נכות" בחוק הנכים באופן זהה. מסקנה זו ברורה שכן מדובר בהסדר סוציאלי כולל וברי שאין לחסום תביעת חייל ניזוק במסלול אחד, מבלי לפתוח לו פתח לתביעה במסלול האחר.
13. כאשר שואלים אנו האם נזק שנגרם לחייל בשל טיפול רפואי שקיבל הינו נזק שנגרם "עקב השירות" שואלים אנו למעשה שתי שאלות; האחת, האם יש קשר סיבתי בין הטיפול שניתן לחייל לבין שירותו הצבאי; והשניה, האם יש קשר סיבתי בין הטיפול הרפואי לנזק.
אם התשובה לשאלה הראשונה הינה חיובית הרי שתביעת החייל תתברר בפני קצין התגמולים על פי חוק הנכים. לעומת זאת אם אין קשר סיבתי בין הטיפול הרפואי לשירות הצבאי או אז יופנה החייל הניזוק לתבוע את המדינה על פי פקודת הנזיקין.
14. בע"א (תל אביב) 835/84 מלמד נ’ קצין התגמולים, פ"מ מו(3), 173 ("פרשת מלמד") קבע בית המשפט כי "החובה להזקק לשירות רפואי במסגרת השירות הצבאי הוא חלק מתנאי השירות". הואיל ומי שמתגייס לצה"ל אינו יכול להיות מבוטח בקופת חולים. הרי שיש לראות כל נזק שנגרם מטיפול רפואי שמקבל חייל כנזק שנגרם עקב שירותו הצבאי.
דעה זו אומצה גם ברע"א 4391/98 קצין התגמולים נ’ מאיר עמר, פד"י נג(2), 673, אשר דן אמנם בתביעתו של שוטר אך השווה את זכותו של השוטר לזכותו של חייל. בהחלטת הנשיא ברק בבקשה לדיון נוסף שהוגשה על פסק דין זה (דנ"א 2861/99 קצין התגמולים נ’ מאיר עמר, דינים עליון נו, 82), מאמץ בית המשפט את הפירוש שהתקבל בפרשת מלמד (ראה גם רע"א 837/99 שלמה שוקרון נ’ מדינת ישראל ואח’, פד"י נו(5), 321, 328).
15. אמנם ניתן למצוא פסקי דין של בתי משפט אשר ביקשו לאבחן בין המצבים השונים ונמנעו מלקבוע כלל גורף ולפיו כל טיפול שמקבל חייל, גם אם הוא בחופשה בביתו, הינו חלק מהשירות הצבאי אך דומה שפסקי דין אלו ניתנו בטרם אמר בית המשפט העליון את דברו בפרשת עמר. ב"כ המשיבה מפנה למספר מקרים בהם טען קצין התגמולים בפני ועדות ערר ובתי משפט כי טיפול רפואי רשלני אינו מקנה לחייל עילה על פי חוק הנכים אך דומה שקצין התגמולים טען זאת בטרם הפנים את הלכות בית המשפט וכיום, על פי הודעתו בפנינו, מאמץ קצין התגמולים את ההלכה שנקבעה בפרשת מלמד.
16. נוסיף כי ההלכה האמורה מעוגנת היטב בתכלית הסוציאלית של ההסדר החקיקתי כפי שפורטה לעיל. הענקת עילה על פי חוק הנכים פוטרת את החייל מעול ההוכחה של הרשלנות הרפואית ודי לו להוכיח ולשכנע כי הנזק נגרם עקב הטיפול הרפואי. כך ברי שאם הוחמרה המחלה עקב הטיפול הרפואי או אם יתברר כי המחלה לא אובחנה כראוי או לא אובחנה במועד, והדבר הביא להחמרתה, תקום לחייל עילת תביעה על פי חוק הנכים, אפילו לא יוכחו יסודות עוולת הרשלנות. יש לזכור כי קיומה של עילה על פי חוק הנכים פוטרת את החייל מטענות בדבר אשם תורם וכדומה ובכך מעניק החוק לחייל יתרונות רבים על פני תביעה על פי פקודת הנזיקין.
כך גם מעניק חוק הנכים הטבות נוספת לחייל כמו שיקום, הענקת זכות לפנות לשינוי התגמולים והגדלתם אם יוחמר מצבו בעתיד וכדומה.
17. סופו של דבר סבורים אנו כי פרשנות בית המשפט בפרשת מלמד, כפי שאוזכרה בהסכמה גם בבית המשפט העליון בפרשת עמר משמעה כי גם נזק עקב הטיפול הרפואי שקיבלה המשיבה נופל בגדר הביטוי "עקב השירות הצבאי".
18. כפי שציינו לעיל הוצע לצדדים להסכים על הפסקת התובענה. בכך תישמר למשיבה זכות לשוב ולעתור לבית המשפט קמא בבקשה לחידוש ההליך, אם ובמידה וקצין התגמולים, ישנה עמדתו ותביעתה על פי חוק הנכים תדחה בשל העדר קשר סיבתי בין הטיפול לשירות הצבאי (להבדיל משאלת הקשר הסיבתי בין הנזק או הזכות לטיפול הרפואי). רשמנו בפנינו גם את הצהרת המדינה וקצין התגמולים כי לא תועלה טענת התיישנות כנגד תביעת המשיבה, אם תחודש.
19. אשר על כן, הננו מקבלים את הערעור במובן זה שאנו מורים כי תביעת המשיבה בבית המשפט קמא תופסק. המשיבה תוכל לפנות לקצין התגמולים בתביעה על פי חוק הנכים, ובמידה ותביעתה תדחה (כאמור בסעיף 18 לעיל) תוכל לחדש את תביעתה.
בנסיבות העניין, איננו נותנים כל צו להוצאות.
ר’ סוקול, שופט
השופטת ש’ וסרקרוג:
אני מסכימה לפסק דינו של חברי השופט סוקול ומבקשת להוסיף מספר הערות.
1. המחלוקת מתמקדת למעשה בפרשנות של שני הסדרים חקיקתיים החלים בעניין זה:
מצד אחד מקנה סעיף 36 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], התשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים), זכות בחירה בידי החייל, כאשר מדובר במזיק צד שלישי להגיש תביעה בשני מסלולים נפרדים: על פי חוק הנכים, ועל פי פקודת הנזיקין.
מבחינה זו השאלה בענייננו, אינה שאלה של ייחוד עילה, כהסדר החקיקתי החל לפי סעיף 8 של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, הקובע שלמי שיש עילת תביעה לפי חוק הפיצויים אינו יכול לתבוע על פי פקודת הנזיקין (אלא אם כן נגרמה ע"י אדם אחר במתכוון). נהפוך הוא, ההסדר העקרוני מותיר בידי הנפגע זכות ברירה.
2. לצד ההסדר העקרוני האמור, בא סעיף 6 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952 (להלן: חוק אחריות המדינה), שכותרתו: "חבלה שנגרמה בשירות צבאי" וקובע:
"(א) אין המדינה אחראית בנזיקים על חבלה שנחבל אדם ועל מחלה או
החמרת מחלה שנגרמו לו בתקופת שירותו הצבאי עקב שירותו הצבאי.
(ב) "שירות צבאי", בסעיף זה, פירושו כבחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תש"ט-1949".
(ראה גם סעיף 22 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים).
סעיף 6 לחוק אחריות המדינה, כפי שפורש בפסיקה יוצר מחסום דיוני של עילת תביעה נגד המדינה לפי פקודת הנזיקין, אם החייל נפגע בתקופת שירותו הצבאי ועקב השירות.
3. כפי שפירט חברי השופט סוקול, על-פי הפסיקה המנחה שניתנה על-ידי בית המשפט העליון - פרשת עמר (פ"ד נג(2) 673), אימוץ פרשת מלמד (פ"מ מו(3) 173) דחיית הבקשה לדיון נוסף בעניין עמר (תק-על 99(2) 861) ופסק הדין שניתן בפרשת שוקרון (פ"ד נו(5) 321) - התנאי לקיומו של "קשר סיבתי" בין השירות הצבאי לטיפול רפואי שמקבל חייל בעת שירותו הצבאי, מתקיים כאשר הייתה רשלנות בטיפול ובאבחון במהלך השירות הצבאי, על אף שהמחלה לכשעצמה לא נגרמה עקב שירותו הצבאי (פס"ד שוקרון, שם, 329ב-ד). כלומר, המילים "עקב השירות" המופיעות בסעיף 1 לחוק הנכים, כוללות בחובן בנסיבות מתאימות גם טיפול רפואי שניתן בתקופת השירות, וזאת כאשר "הטיפול הרפואי שניתן לחייל בתקופת שירותו הצבאי, סטה מ"כללי האמנות הרפואית", ומקום שבו בשל סטיה זו נגרמה מחלתו של החייל או הוחמרה, נקשר הקשר הסיבתי הדרוש".
ולצורך יישום ההלכה האמורה בפס"ד שוקרון על המקרה שהיה שם בפני בית המשפט, נאמר עוד:
"ומן הכלל אל המקרה שלפנינו: אם נגיע לכלל מסקנה כי המערער לא
אובחן כיאות, ולא טופל כראוי בתקופת שירותו הצבאי, וכי עקב מחדלים
אלה הוחמרה מחלתו, תסלל הדרך לקביעה כי נתקיים קשר סיבתי בין
שירותו הצבאי של המערער לבין החמרת מחלתו" (שם, 329ד).
קשר סיבתי כזה נוצר, על בסיס ההנחה שחייל בעת שירותו הצבאי, אינו יכול להידרש אלא לאותו טיפול רפואי שהצבא מאשר, והטיפול ניתן כדי שהחייל יוכל לחזור ולהמשיך בשירותו הצבאי.
4. המשיבה מבקשת בתיק זה, לתקוף למעשה את שאלת קיומו של קשר סיבתי כאמור. שלא כמו בתיקים האחרים שהוזכרו, שם עמדה המדינה על הדרישה שהנושא לא יובא להכרעת קצין התגמולים, הרי שבענייננו, המשיבה - החיילת שנפגעה, היא המבקשת להותיר בידה את זכות הברירה בין עילות התביעה, ולהוציא את הנושא ממסגרת המחסום הדיוני שעומד למדינה, כמזיק ייחודי, על דרך של צמצום הפרשנות של "קשר סיבתי" בין תנאי השירות לטיפול הרפואי שניתן.
בנושא זה ראוי להזכיר, כי גם השופט אנגלרד בפס"ד עמר על אף שהסכים לתוצאה, הוסיף והעיר, כי:
"גבולות הזכאות של חייל או שוטר שקיבלו טיפול רפואי בעת שירותם
אינם מבוררים די צורכם, ויהיה מקום לעיון בהם, בנסיבות אחרות,
אם יתעוררו."
5. בנושא האחרון, יש להוסיף מספר הערות:
בהבדל מפסקי דין אחרים שצוטטו על דרך ההשוואה, התכלית העיקרית העומדת מאחורי עמדת המשיבה לפיה זכותה לתבוע לפי פקודת הנזיקין, נוגעת לטענה כי במקרה זה פיצוי על פי חוקי התגמולים יהיה בו כדי לפגוע בזכויותיה כנכה, בהשוואה לפיצוי שתוכל לקבל ישירות מהמזיק - בית החולים, בעילה על פי פקודת הנזיקין, וכאשר מאחורי "המזיק" הפוטנציאלי קיימת חברת ביטוח, אשר קיבלה פרמיות לצורך כך.
בנסיבות אלה, טוענת המשיבה גם, שאין זה צודק להעמיס על הכיס הציבורי - אותו מקור שכיסה גם את הפרמיות הביטוחיות - תביעה נוספת במסגרת חוק הנכים. טענה זו היא טענה נכבדה.
מכל מקום, עיקר טענתה של המשיבה בענייננו, היא כי זכות הבחירה לפי איזו עילה להגיש תביעתה צריכה להשמר לה כנפגעת, בין היתר לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכאשר מטרת חוק הנכים היא, להיטיב עם הנפגע הפרטי.
כמו כן, על אף שהמדינה הפנימה את הלכת עמר ונתנה הסכמתה כפי שנתנה בתיק דנן, וכפי שפורט בפרוטוקול, לא מן הנמנע כי גם מטעמיה התכלית הראויה צריכה להוביל לתוצאה, לפיה מקרים כגון אלה, יכוסו במסגרת ביטוחית על דרך של פיצוי אזרחי, גם אם תביעה כזו תדרוש הוכחת חבות מעבר לזו הנדרשת בהליך לפי חוק הנכים.
פיזור הנזק, במקרה זה, גם לעמדת המדינה, כפי שבאה לביטוי במסגרת ההליכים השונים בפרשת עמר וגם בפרשת שוקרון הייתה, שאין להחזיר את התביעה לעילה לפי חוק הנכים.
6. השאלה החוזרת בפנינו היא, אם מטעמים של פיזור הנזק, ההגנה הנרחבת שזכה בה הפרט, וצמצום ההבדלים בין המדינה כבעל דין לעומת בעלי דין אחרים, אין הצדקה להותיר בידי הנפגע לפי חוק הנכים את זכות הברירה באיזו עילת תביעה לתבוע, כאשר מדובר ב"טיפול רפואי" שניתן במהלך השירות הצבאי, אך לא עקב מחלה שנגרמה עקב השירות הצבאי.
שאלה זו עם כל העניין והמורכבות שבה, אינה יכולה, כאמור, להתברר בערכאה זו, לאור ההלכות הקיימות והמחייבות.
טענות אלה, גם אם ראוי להן כי תיבחנה פעם נוספת, כפי שהעיר כב’ השופט אנגלרד בפרשת עמר, לא יכולות להיעשות בערכאה זו. בערכאה זו מחייבת הפסיקה הקיימת היום.
התוצאה הקובעת היא אפוא זו שפורטה בפסק דינו של חברי, כבוד השופט רון סוקול.
ש’ וסרקרוג, שופטת [אב"ד]
השופט א. רזי:
אני מסכים לפסק דינו של השופט ר. סוקול ולהערותיה של השופטת ש. וסרקרוג.
א’ רזי, שופט
הוחלט, כאמור, בפסק דינו של כבוד השופט ר’ סוקול.
הפיקדון אם הופקד יוחזר למפקידו.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום ג’ ב אדר ב, תשס"ה (14 במרץ 2005) בהעדר הצדדים.
ש’ וסרקרוג, שופטת
אב"ד
א’ רזי, שופט
ר’ סוקול, שופט
של
עא 2684/04 מדינת ישראל - משרד הבריאות, המרכז הרפואי רמב"ם נ’ קרן נועה,קצין התגמולים
|
