|
א 2478/02 א. נ’ ד"ר דוד קרקובסקי, מדינת ישראל – משרד הבריאות
בתי המשפט
1
א 002478/02
בית משפט השלום ירושלים
05/06/2006
תאריך:
כב’ השופט א’ דראל
א.
נגד
1. ד"ר דוד קרקובסקי
2. מדינת ישראל - משרד הבריאות
הנתבעים
פסק דין
מבוא
1. 1. בעינה הימנית של התובעת בוצע על ידי הנתבע מס’ 1 (להלן: "הנתבע") ניתוח לייזר מסוג LASIK (להלן: "לסיק"). הניתוח בוצע בבית החולים "אסף הרופא" המופעל על ידי הנתבעת מס’ 2 (להלן: "בית החולים").
2. 2. התובעת טוענת כי הנתבע התרשל בביצוע הניתוח, לא קיבל את הסכמתה מדעת לביצועו של הניתוח, לא הסביר לה את הסיכונים הקיימים בביצועו באופן מלא ולא גילה לה כי בעת עריכת הניתוח טרם צבר ניסיון רב בביצוע ניתוחי לסיק. לטענתה, הניתוח נכשל וכשלון הניתוח הסב לה נזקים.
3. 3. הנתבעים מכחישים את טענות התובעת באשר להתרשלותו של הנתבע בעריכת הניתוח. עוד הם טוענים כי לתובעת נמסר מידע מלא בעל פה ובכתב על סיכויי ההצלחה של הניתוח, הסיכונים וההשלכות אם לא יצליח וכי ניתנה הסכמתה. לחילופין, הנתבעים טוענים בנוסף כי אין קשר סיבתי בין היעדר המידע לבין הסכמת התובעת להינתח וכי בכל מקרה לא נגרם לתובעת נזק.
4. 4. הדיון בתובענה זו החל בפני כב’ סגן הנשיא, ר’ כרמל. עם מינויו לכהונה בפועל בבית המשפט המחוזי הועבר הדיון לכב’ השופטת א’ באום-ניקוטרה ועל פי החלטת כב’ סגן הנשיא, כ’ מוסק, מיום 20.4.05 נשמעו הראיות בפני.
5. 5. באשר לעובדות, הצדדים חלוקים בשאלות הבאות:
א. א. מה בדיוק נאמר לתובעת בפגישות השונות שנערכו לפני הניתוח וביום הניתוח בנוגע לסיכויי הצלחתו ולסיכונים הכרוכים בו ובמיוחד ביחס לאפשרות כי יתכנו תופעות של סינוור, ירידה בחדות הראיה וראיה מטושטשת.
ב. ב. מה היה תהליך החתמת התובעת על טופס ההסכמה לניתוח.
6. 6. באשר לפן הרפואי, כל אחד מהצדדים הגיש חוות דעת רפואית מטעמו ובית המשפט (כב’ סגן הנשיא ר’ כרמל) מינה את ד"ר סוזי רונן מהמרכז הרפואי שערי צדק, מומחית רפואית מטעם בית המשפט. בפתח ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 8.2.06 הגיעו הצדדים להסכמה לפיה חוות הדעת מטעם הצדדים לא תשמשנה ראיה וכי יסתמכו רק על חוות דעתה של ד"ר סוזי רונן, ותשובותיה לשאלות שהופנו אליה בכתב ובעל פה במסגרת חקירתה בבית המשפט (ר’ הסכמת הצדדים בעמ’ 53 לפרוטוקול).
7. 7. מחוות דעת המומחית מטעם בית המשפט, ד"ר רונן, ומחקירתה בבית המשפט עלה כי לדעתה, לא הייתה כל התרשלות בביצוע הניתוח. עוד קבעה המומחית כי לתובעת לא נותרה נכות צמיתה וכי היא אינה סובלת ממגבלה בראיה.
8. 8. כפי שאפרט להלן, מצאתי כי יש לקבל את עמדת המומחית בשני הנושאים והגעתי למסקנה כי הנתבעים לא התרשלו כלפי התובעת וכי קיים פער ניכר בין האופן הסובייקטיבי שבו רואה התובעת את מצבה בעקבות הניתוח לבין תמונת המצב האובייקטיבית העולה מחוות דעת המומחית מטעם בית המשפט ומעדותה בבית המשפט.
9. 9. עוד מצאתי בסיום ניתוח המסכת העובדתית, כפי שיפורט בהמשך הדברים, כי אין לקבל את טענת התובעת לפיה לא ניתנה הסכמה מדעת מצדה לעריכת הניתוח שעברה. מסקנתי מניתוח הראיות היא כי יש להעדיף את גירסת הנתבעים לפיה ניתן לתובעת הסבר מלא לגבי הניתוח, סיכוייו ותוצאותיו ולאחר אותו הסבר חתמה התובעת על כתב הסכמה מפורט לעריכת הניתוח הכולל פירוט של הסיכונים האפשריים במקרה שהניתוח לא יצליח.
האם התרשלו הנתבעים כלפי התובעת בביצוע הניתוח
10. 10. בטרם אדרש לשאלת ההסכמה מדעת, המצריכה בירור עובדתי, יש מקום לבחון את טענת התובעת כי הנתבעים התרשלו כלפיה בביצוע הניתוח.
11. 11. עיון בכתב התביעה מעלה כי התובעת לא ביססה את עילת התביעה על התרשלותם בביצועו של הניתוח ומכל שלל פרטי הרשלנות הנטענים נטען רק בשניים מהם כי הנתבעים לא ביצעו את הניתוח ברמה המקצועית הנדרשת, הראויה או המקובלת וכי לא ביצעו פעולות רפואיות ונדרשות בנסיבות העניין (סעיפים 21 ח’ ו- י’ לכתב התביעה).
12. 12. גם חוות הדעת הרפואית שצורפה לכתב התביעה (ואשר אינה ראיה בתיק לאחר הסכמת הצדדים) אינה מזכירה דבר על התרשלות בביצוע הניתוח.
13. 13. למרות זאת, התובעת טענה בסיכומיה שהנתבעים התרשלו באופן שבו ביצעו את הניתוח.
14. 14. בחוות הדעת שנתנה, כתבה ד"ר סוזי רונן, המומחית מטעם בית המשפט, כי הטיפול שבוצע בתובעת ’לא היה מרכזי’ וההפרעות האופטיות מהן היא סובלת נובעות מאותה ’דצנטרציה (טיפול לא מרכזי בקרנית)’. באשר לתופעת הדצנטרציה, ציינה המומחית כי מדובר בתופעה מוכרת וידועה בטיפולי לסיק.
15. 15. היא הסבירה כי תופעה זו מתרחשת בשל תזוזה של העין במהלך הניתוח:
"כן ואני רוצה לציין שאלה אחד מהסיבוכים של הניתוח כי הפציינט צריך להיות ממורכז לנקודה מסוימת, אם הוא זז קצת הטיפול נעשה לא ממורכז וזה יכול לקרות. קשה מאוד לקבע את העין, העין צריכה להסתכל על איזה שהיא מטרה שאנו מראים. כל מכשיר יש לו את המרכוז שלו." (עמ’ 44, ש’ 25-28).
16. 16. ד"ר רונן ציינה בחקירתה כי ביצוע ניתוח תקין (מרכזי) מצריך מומחיות רבה וככל שלמנתח ניסיון רב יותר בכך הסיכון לסיבוכים קטן יותר עם זאת היא ציינה כי איננה יכולה לשלול שגם אצל מנתח טוב יקרה הדבר של חוסר מרכוז. עוד היא אמרה שאצל התובעת חוסר המרכוז הוא קטן. (עמ’ 45, ש’ 1-2).
17. 17. ד"ר רונן העידה גם כי בעת בה נערך את הניתוח נהגו לנתח גם מטופלים שסבלו מקוצר ראיה רב כמו התובעת וכי רק בשנים האחרונות הנטיה היא שלא לבצע ניתוחים כאלה במי שקוצר ראייתו עולה על 8 דיאופטריות (עמ’ 40, ש’ 21-28).
18. 18. התובעת למדה מכך שמדובר באחד הניתוחים הראשונים שבוצע על כך שהנתבעים התרשלו בביצועו. לטענתה, הנתבע צבר ניסיון ’על גבה’ ולו היה בעל ניסיון רב יותר הטיפול הלא מרכזי בקרנית היה נמנע והחתך בגבול האישון שבוצע היה תוצאה של התרשלות וחוסר ניסיון.
19. 19. טענת התובעת במישור זה לא הוכחה. אין כל אינדיקציה לכך שחוסר המרכוז הוא תוצאה של רשלנות שכן מדובר בתופעה מוכרת וידועה בטיפולי לסיק היכולה להתרחש גם אצל מנתח מנוסה, כפי שקבעה המומחית.
20. 20. בעניין זה נקבע כי:
"ההלכה לענין מבחני הרשלנות של רופא בטיפולו בחולה הינה, מזה שנים רבות, זו: המבחן איננו מבחן של חכמים לאחר מעשה אלא של הרופא הממוצע. בשעת מעשה של רופא עשוי לטעות אך לא כל טעות מהווה רשלנות. אי הצלחתו של ניתוח או נזק שנגרם בעטיו אינם, כשלעצמם, מקימים חזקה או מסקנה של רשלנות רפואית. גם טעות באבחנה אין בה בהכרח ראיה בדבר קיומה של רשלנות."
(דנ"א 1833/91 פכרי קוהרי נ’ מדינת ישראל - משרד הבריאות תק-על 91(2), 743, עמ’ 745).
21. 21. מכאן, שלא הוכח כי הנתבעים התרשלו בביצוע הניתוח.
ההסכמה מדעת - הפן העובדתי
22. 22. עיקר טענותיה של התובעת יוחד לשאלת קבלת הסכמתה מדעת לעריכת הניתוח והכשלים שנפלו לדעתה במסירת המידע מצד בית החולים בטרם נערך הניתוח. שאלה זו מצריכה בירור עובדתי של הדברים שנאמרו והמסמכים שנערכו עובר לביצועו של הניתוח.
גירסת התובעת והעדים מטעמה
23. 23. התובעת, ילידת 11.2.1963, כלכלנית, היא קצרת רואי ונזקקת למשקפיים כדי לשפר את ראייתה. במהלך השנים היא הרכיבה עדשות מגע עד שהפסיקה להרכיב אותן בשל רגישות שפיתחה.
24. 24. התובעת החלה לברר לגבי האפשרות לבצע ניתוח לייזר לתיקון הראייה מסוג PRK. בשנת 1996 היא פנתה לפרופ’ קרמר ממכון עין טל אך נוכח קוצר הראיה שלה המליץ פרופ’ קרמר שלא לבצע ניתוח לייזר בעין זו (עדות התובעת, עמ’ 8, ש’ 4-13). בעדותה סיפרה התובעת כי פרופ’ קרמר אמר לה באותה התייעצות כי ’המספר שלי הוא גבוה וההצלחה היא במספרים 5- 6 שהם מספרים נמוכים. הוא אמר שלא אהיה מרוצה מתוצאות הניתוח בגלל המספר הגבוה שלי’.
25. 25. נוכח עצתו של פרופ’ קרמר ויתרה התובעת על האפשרות לעבור את ניתוח הלייזר שהוצע באותה עת - ניתוח ה- PRK.
26. 26. במהלך שנת 1998, ראתה התובעת כתבה פרסומית של בית החולים בה הוצע ניתוח חדש מסוג לסיק המיועד לבעלי קוצר ראיה ניכר (בעלי ’מספר גבוה’) והיא ביקשה לבדוק האם הניתוח יתאים לה. התובעת תיארה בעדותה כי עוד בשיחה הראשונה עם בית החולים נאמר לה שבית החולים היה חלוץ בתחום ניתוחי הלייזר וביצע ניתוחים כאלה מאז 1990 (עמ’ 8, ש’ 15-20). לדבריה, שוחחה 2-3 שיחות טלפון עם מישהי ששלטה מאוד בחומר בטרם החליטה לבוא ולהיבדק (עמ’ 9, ש’ 2-3).
27. 27. היא קבעה תור לבדיקה ונפגשה עם ד"ר קיברסקי אשר בדק את התאמתה לניתוח. הבדיקה נערכה ביום 21.7.1998.
28. 28. במהלך הפגישה עם ד"ר קיברסקי, שנמשכה לטענת התובעת 10-15 דקות, התברר לה כי את הניתוח מבצע הנתבע. לאחר שמידע זה נמסר לה, היא עמדה על כך שתיפגש עם הנתבע, המנתח, ותקבל ממנו מידע מכלי ראשון.
29. 29. התובעת נבדקה ביום 27.8.98 וביום 10.9.98 בבית החולים בבדיקות שונות כאשר בחלק מהן נכח הנתבע.
30. 30. באותן פגישות או בפגישה נוספת שלא ידוע מתי בדיוק התקיימה, מסר הנתבע לתובעת, לטענתה, כי הוא בקיא בביצוע ניתוחים מסוג זה ואמר לה כי התוצאה הגרועה מבחינתה היא כי חדות הראיה לא תשתפר. עוד טענה התובעת כי הנתבע לא הסביר לה באותה הפגישה כי יש הבדל בין היקף ניסיונו בביצוע ניתוחי הלייזר שהיו מקובלים עד אותה עת (PRK) לבין ניסיונו בביצוע ניתוחי לסיק.
31. 31. התובעת הודתה בחקירתה הנגדית כי קיבלה מהנתבע הסבר לגבי הסיכויים והסיכונים וכי נושא זה עלה בפגישה עמו אך טענה כי ההסבר שקיבלה היה ש’הכי גרוע מבחינתך שלא תעברי לראות 6-6, כי הסטטיסטיקה כי 85 אחוז שרואים 6-6 ו - 15 אחוז לא’ (עמ’ 11, ש’ 18-19).
32. 32. התובעת הייתה חד משמעית בכך שהבינה מהנתבע כי או שתרוויח או שלא תפסיד אך במקרה הגרוע ביותר תחזור למצבה הנוכחי (עמ’ 11, ש’ 21-22).
33. 33. ביום 26.10.1998 בשעה 10:30 הגיעה התובעת לבית החולים לצורך ביצוע הניתוח שנקבע לשעה 11:00. היא המתינה עד לשעה 12:15 לשם כניסתה לחדר הניתוח. במהלך ההמתנה לא נמסר לה דבר (ר’ לעניין זה גם תצהיריהם של שירלי זיגדון, סעיפים 5-6 ושל יואל ממן ,סעיף 5).
34. 34. היא נקראה לחדר הניתוח ואז נמסר לה, לטענתה, טופס מידע והסכמה לפרוצדורה הניתוחית, (עמ’ 29 ו- 30 לת/1, הטופס יקרא להלן: "טופס ההסכמה" או "כתב הסכמה"). בתצהירה היא טענה כי הטופס היה ארוך וכי הרפרוף על הסעיפים הלחיץ אותה.
35. 35. בחקירתה הנגדית היא תיארה את הנסיבות שבהן חתמה על המסמך:
"ש. איך את יודעת שמדובר בחדר ניתוח?
ת. ראיתי את המכשירים בחדר. זה גם משרד.
ש. איך את מסיקה שזה חדר הניתוח?
ת. כי גם את הניתוח עשיתי שם. נכנסתי לחדר, מיטה, מעליה מכשיר, שולחן משרדי והייתה עוד בחורה אחות שנכנסת ושואלת מה שלומי, אמרתי שאני במועקה, אמרה אם אני רוצה כדור, אמרה שארגע שיהיה בסדר. היא שמה לי טיפות שההרדמה תתחיל לעבוד. הוא יושב ושואל אותי שם מלא, תאריך לידה, תעודת זהות, ואז הוא מסובב אלי את המסמך ואומר תחתמי. אמרתי לו מה זה? אמר לי תחתמי. מבחינתי כל מה שהייתי צריכה לעשות עשיתי כשהגעתי.
ש. למרות שאמרת מה זה חתמת?
ת. אמר שזה טופס הסכמה לניתוח. לא נראה לי לא בסדר כל הסיטואציה. אני עם טיפות.
...
אני מבקשת לברר במה מדובר ואמר שזה טופס הסכמה לניתוח. נראה לי די ארוך ואמרתי שאני עכשיו אשב לקרוא את זה כולי רועדת, דקה לפני לעלות על המיטה. אמר שזה טופס סטנדרטי וכולם חותמים..."
(עמ’ 12-13).
36. 36. מהאמור לעיל עולה כי אף לדברי התובעת, היא לא מיהרה לחתום על הטופס למרות שנתבקשה לעשות כן אלא ביקשה לברר במה מדובר. היא מציינת אף כי בחנה את הטופס ומצאה שהוא ארוך.
37. 37. התובעת נותחה בעינה הימנית ולא חל שיפור בראייתה. היא סבלה מטשטוש ראיה וערפול והתלוננה על תוצאותיו מספר פעמים. הנתבע סבר וסבור כי הניתוח עבר בהצלחה וכי מצבה לאחריו היה תקין.
38. 38. התובעת והנתבע נפגשו מספר פעמים לאחר הניתוח. לטענת התובעת, במהלך אחת הפגישות שבהן התלוננה על תוצאות הניתוח, התברר לה כי ניסיונו של הנתבע בביצוע ניתוחים דוגמת הניתוח שעברה הוא מועט וכי עד למועד שבו ביצע את הניתוח בתובעת, ערך רק 10-15 ניתוחים מאותו סוג:
"ש. איך את מגיעה למסקנה שניסיון של הנתבע הוא 10-15 ניתוחים?
ת. כי שאלתי אותו שיסביר את הבעיה של הלילה הוא אמר שהוא לא יודע. אמרתי לו מה זאת אומרת שהוא לא יודע. שאלתי אותו כמה ניסיון הוא אמר לי בין 10-15 בלזיק.
ש. מי אמר?
ת. הנתבע.
ש. את אומרת בפירוש שאמר לך שביצע 10-15 ניתוחים לפנייך?
ת. בדיוק." (עמ’ 10, ש’ 17-18).
39. 39. מאותו שלב הפסיקה התובעת את הטיפול אצל הנתבע וטופלה על ידי רופאים אחרים ולפי המלצתם עברה ניתוח בעין שמאל (העין השנייה) לתיקון הראיה בעין זו. הניתוח בעין שמאל בוצע באותה שיטה (לסיק) על ידי פרופ’ קרמר ולטענת התובעת נאלצה לעבור אותו בשל מצבה (עמ’ 15, ש’ 17-19).
גירסת הנתבעים
40. 40. הנתבעים טוענים, כאמור, כי ציידו את התובעת במידע מלא ומקיף לגבי הניתוח שבא לידי ביטוי במספר שיחות בעל פה שקיימו איתה ובחתימתה על טופס הסכמה הכולל פירוט של המידע בנוגע לניתוח בטרם נערך הניתוח.
41. 41. לפי הנטען, כי כאשר התובעת הגיעה לבית החולים ביום 21.7.98 היא הייתה מצוידת במידע לגבי התהליך הניתוחי. עוד הם טוענים כי ד"ר קיברסקי הסביר לתובעת עוד בפגישה הראשונה לגבי הסכנות והסיבוכים האפשריים בניתוח.
42. 42. הבדיקה והפגישה שערך ד"ר קיברסקי עם התובעת מתוארים במסמך שנערך (עמ’ 27 לת/1). ממצאי הבדיקה הראשונית שערך ד"ר קיברסקי מראים כי התובעת ראתה ברמה של 6/6 בעזרת תיקון של -11.5 בעין ימין ו- -12.5 בעין שמאל.
43. 43. התרשמותו של ד"ר קיברסקי באותה בדיקה הייתה כי לתובעת יש מוטיבציה גבוהה לעבור את הניתוח אך הוא התרשם מאישיות בעייתית וציין במסמך שערך בעת הבדיקה ליד האות P (המסמלת את המילה PERSONALITY) את הסימן " - "(מינוס).
44. 44. בעדותו הוא הבהיר כי משמעות הרישום מבחינתו היא ’כמה שניתוח לא יהיה מוצלח סיכון די גבוה שבן אדם לא יהיה מרוצה’ (עמ’ 58, ש’ 6-8). הוא אישר גם כי לאדם שמאובחן באופן כזה יש צורך במסירת הסברים רבים יותר (עמ’ 58, ש’ 13-14). הוא אמר כי לא סיפר לתובעת שאבחן כי יש לה אישיות בעייתית ’כי לא אומרים דברים כאלה’ (עמ’ 59, ש’ 1-2).
45. 45. בטופס הבדיקה עצמו ציין ד"ר קיברסקי בכתב ידו כי ’הוסברו פרטי טיפול + ...’. עוד הוא כתב כי ’מעוניינת בטיפול LASIK בלבד’ וכי התובעת ’מתאימה לטיפול’.
46. 46. יחד עם זאת, ד"ר קיברסקי ציין בעדותו כי הוא למד על כך שנתן הסבר מנוהל העבודה הרגיל שלו וכי הוא מסיק מהרישום שערך לפיו ’הוסברו פרטי טיפול’ וכי ’מעוניינת בטיפול LASIK בלבד’ כי התובעת הגיעה למסקנה זו לאחר הסבר לגבי שני הסוגים (עמ’ 55, ש’ 4-5). עוד הוא אמר כי ההסברים שנתן הם ההסברים הכלולים בטופס ההסכמה (עמ’ 57, ש’ 4-5).
47. 47. באשר למידע שמסר ביחס לניסיונו של המנתח, אמר ד"ר קיברסקי כי:
"ש. ד"ר קרקובסקי העיד כי עד מועד הניתוח ’היה לו קצת נסיון’ מפנה לעמ’ 23-24), האם העמדת את התובעת על כך שלמנתח יש נסיון מצומצם?
ת. בעת הבדיקה אינני יודע מי המנתח: פרופ’ נמט או ד"ר קרקובסקי.
ש. האם העמדת אותה על כך שמבחינת המכון בכללותו של אסף הרופא לא היה נסיון גדול?
ת. אני חושב שכן אמרתי.
ש. איך זה מתיישב עם התשובה שלך לפני כמה דקות, והמצג שבתצהיר שלך שמסרת לה על 3,000 ניתוחים בצורה טובה?
ת. אלו ניתוחי לייזר ולא לאסיק. אני אמרתי לה לגבי ניתוחים באופן כללי. לא אמרתי מספרים. בדרך כלל אמרתי שהמכון עובד בשנת 90 ומשהו ויש לו נסיון רב."
(עמ’ 55, ש’ 24 - עמ’ 56, ש’ 4, ההדגשה שלי - א.ד.).
48. 48. בהמשך הדברים טען ד"ר קיברסקי כי הוא סבור שאמר לתובעת שאין למכון ניסיון רב בניתוחי לסיק (עמ’ 56, ש’ 8) אך אינו זוכר זאת פוזיטיבית (עמ’ 56, ש’ 12-13).
49. 49. בדיקה נוספת התקיימה ביום 27.8.98 והיא כללה טופוגרפיה חוזרת של הקרנית לאחר שהתובעת הפסיקה להרכיב עדשות מגע. ביום 10.9.98 בוצעה בדיקה חוזרת של עובי הקרנית שנמצאה תקינה. בדיקה נוספת הייתה ביום 1.10.98 וגם היא הייתה תקינה. ביחס לאותן בדיקות אין תיעוד לגבי מה התובעת נשאלה, מה השיבה ומה נאמר לה.
50. 50. באותם מפגשים לא נדון באופן ספציפי ניסיונו של הנתבע בעריכת ניתוחי לסיק. הנתבע מתאר בתצהירו את הניסיון שרכש בתחום רפואת העיניים וניתוחי הלייזר. הוא מציין כי עד ליום בו עברה התובעת את הניתוח בוצעו בבית החולים כ- 3,000 ניתוחים, אשר הוא ביצע כמחציתם. עם זאת, מחקירתו הנגדית עלה כי מדובר בניתוחי לייזר מסוג PRK וכי ניסיונו בתחום ניתוחי הלסיק מצומצם הרבה יותר וכלל 10-15 ניתוחים שבוצעו לפני הניתוח שנעשה לתובעת.
51. 51. בחקירתו הוא אישר כי לו ולבית החולים היה ’קצת’ ניסיון באותה עת בניתוחי לסיק להבדיל מניתוחי לייזר אחרים (עמ’ 23, ש’ 17-18). הוא הסביר כי לא אמר לתובעת שאין לו ניסיון בעריכת ניתוחים בתחום זה מאחר וסבר כי הוא כשיר לבצעם על רקע הניסיון שצבר בניתוחי ה- PRK וההשתלמויות שעבר בטרם החל לבצע את ניתוחי הלסיק:
"ש. אמרת לתובעת אין לי נסיון בלזיק?
ת. אני לא אמרתי שאין לי ניסיון. היא לא שאלה ולא עניתי. לא הייתה לי סיבה להגיד שלא היה לי ניסיון.
לשאלת ביהמ"ש:
ש. באה גברת ואתה בעל נסיון מצומצם בניתוח הזה, לא מצאת לנכון להפנות את תשומת לבה לכך?
ת. אני לא מצאתי לנכון כי הרגשתי עצמי כשיר לעשות את הניתוח. לא מצאתי צורך לומר שאין לי ניסיון. היה לי קצת ניסיון. בכל אופן לא אמרתי."
(עמ’ 23, ש’ 24 - עמ’ 24, ש’ 2).
52. 52. אשר לכתב ההסכמה, הנתבעים מאשרים את טענת התובעת כי דף המידע וטופס ההסכמה נמסרו לה ביום הניתוח ולא קודם לכן אך הם טוענים כי הטופס נמסר לה עם הגיעה למרפאה בעת ששוחחה עם המזכירה. עוד הם טוענים כי היא הייתה יכולה לקרוא בעיון את המסמך בחדר המתנה נוח ומרווח (תוך כדי שתיית קפה). תמיכה בעמדתם מוצאים הנתבעים בעדות שירלי זיגדון לפיה התובעת ’סידרה את הרישום’ שלה בעת שנכנסה לחדר ההמתנה (עמ’ 3 ש- 14-15).
53. 53. כאמור, לטענת הנתבעים הטופס נמסר לתובעת על ידי המזכירה (עמ’ 28, ש’ 12) אך המזכירה שמסרה את הטופס ושמסירתו בשלב הרישום היא במסגרת נוהל העבודה שלה לא הובאה לעדות.
54. 54. עוד הם טוענים כי לאחר שהתובעת עיינה במסמך היא הוכנסה לחדרו של הנתבע ולא לחדר ניתוח, לשיחה ממושכת ללא הגבלת זמן בכדי לאפשר ליבון של סעיפי המסמך. הנתבע העיד כי הסביר לתובעת מחדש את טיב הניתוח, הטכניקה, סיכויי ההצלחה, הסכנות והסיבוכים האפשריים לרבות האפשרות של הרעת הראיה. הנתבע גם טען כי קיים עם התובעת דיון לגבי הטופס ובלשונו:
"ש. מכיון שקיבלת את הטופס מהתובעת הנחת שהיא קראה אותו?
ת. לא רק הנחתי, דנו על הטופס." (עמ’ 30, ש’ 4).
55. 55. עוד אמר הנתבע כי דן עם התובעת בגודל ליקוי הראיה שלה מאחר ו’זה נושא שאני משוכנע שעשיתי את זה כי זה לא מספר שאפשר להתעלם ממנו’ (עמ’ 30, ש’ 17-18).
56. 56. בהמשך הוא אמר:
ש. מתי דיברתם?
ת. אני בטוח שדיברנו לפני הניתוח ועוד לפני זה. המספר שלה לא היה מספר ממוצע.
ש. גבוה בהרבה?
ת. שייך לקטיגוריה של קוצר ראיה גבוה ולכן אני בטוח ששוחחתי על זה."
(עמ’ 31, ש’ 3-5).
57. 57. ההסבר, לטענת הנתבע, ניתן בחדר הבדיקה ולא בחדר הניתוח (עמ’ 29, ש’ 12-13).
58. 58. לאחר שהתובעת שמעה את ההסברים היא חתמה על המסמך והניתוח בוצע ללא כל תקלה או סיבוך מבחינת הנתבע.
59. 59. הנתבע ציין כי הוא זוכר את התובעת משום שבלטה באישיותה ובמספר הביקורים שלה במרפאה (עמ’ 28, ש’ 9-10). כאמור לעיל, קיומם של מספר לא מבוטל של ביקורים שערכה התובעת במרפאה עולה גם מהמסמכים.
60. 60. הנתבע לא זכר את מספר הפגישות המדויק לפני הניתוח (עמ’ 21, ש’ 12-13) ולא זכר אם היה עיכוב בביצוע הניתוחים באותו יום אך ציין כי הדבר ייתכן (עמ’ 28, ש’ 19-20).
61. 61. מכל מקום, הנתבע היה משוכנע שהסביר לתובעת את הסיכונים ובמיוחד את הסיכון שסיכויי ההצלחה אינם גבוהים למי שליקוי הראיה שלו כה גבוה (עמ’ 30, ש’ 17-18) אך הוא אישר כי בניגוד למה שסבר כי עניין זה לא מופיע בטופס ההסכמה (עמ’ 30, ש’ 14-15).
62. 62. הנתבע אישר שלא התייחס בהסברים שנתן לתובעת לכך שד"ר קיברסקי התרשם כי אישיותה בעייתית. הוא טען כי ’שמרנו את זה לעצמנו. לא נעים להגיד דברים לא יפים לאנשים (עמ’ 27, ש’ 8-10)
63. 63. לטענת הנתבע התובעת נבדקה לאחר הניתוח והבדיקה מצאה תקינה. בדיקות נוספות שבוצעו ביום 5.11.98, 12.11.98, 16.11.98 26.11.98 ו- 24.12.98 הראו שיפור במצבה ובבדיקה האחרונה ראייתה של התובעת הייתה 6/6 עם תיקון מזערי.
64. 64. לאחר בדיקה זו, ניתקה התובעת את הקשר עם בית החולים ובחלוף זמן התלוננה על תוצאת הניתוח.
טופס ההסכמה
65. 65. הכותרת של טופס ההסכמה היא ’דף המידע והסכמה לניתוח לתיקון ראיה ע"י אקסימר לייזר (מסוג LASIK))’.
66. 66. עיון במסמך מעלה כי נכלל בו הסבר מפורט לגבי הניתוח, האופן בו הוא מבוצע, הסיכונים האפשריים, התוצאות וההשפעות.
67. 67. בטופס מובהר במפורש כי מדובר בניתוח שיכול שלא לשפר את הראיה ולגרום לכך שלאחר ביצועו תיתכן עכירות של קרנית העין. עוד צוין כי קיימת אפשרות שהמנותח יזדקק למשקפיים לאחר הניתוח, יהפוך רחק רואי עקב תיקון יתר, או שיתפתח זיהום. תוצאה נוספת הנזכרת במסמך היא כי בעקבות הניתוח תיתכן רגישות לאור שמש, וזאת באופן זמני או קבוע.
68. 68. בנוסף מצוין בטופס כי כתוצאה מהניתוח עלולה לקרות תופעה של נצנוצים (הבזקים) מאורות שמקורם מול עיני המנותח או אורות חזקים אחרים בשעות הערב והלילה וזאת באופן זמני או קבוע.
69. 69. הפרטים בטופס מולאו בכתב ידו של הנתבע והרישום היחיד שנעשה בכתב ידה של התובעת הוא החתימה (ר’ גם עמ’ 13, ש’ 7).
המחלוקות העובדתיות וההכרעה בהן
70. 70. מהתיאור שלעיל עולה כי בין התובעת לבין הנתבעים התגלעו מחלוקות ביחס לאופן שבו אירעו האירועים השונים במספר נושאים:
א. א. מה המידע שנמסר לתובעת בפגישותיה עם ד"ר קיברסקי ועם הנתבע עד למועד הניתוח - 27.10.98, בכלל ומה הוסבר לתובעת על סיכויי ההצלחה בניתוח ועל תוצאותיו במקרה ולא יצליח.
ב. ב. באיזה שלב של שהייתה של התובעת בבית החולים ביום הניתוח, 27.10.98, נמסר לה טופס ההסכמה, מתי והיכן חתמה עליו ומה קדם לשלב החתימה על המסמך.
המידע שנמסר לתובעת לגבי הניתוח עד למועד עריכתו
71. 71. התובעת טענה כי ההסברים שקיבלה היו לקויים וכי לא הובהר לה כי סיכויי ההצלחה של הניתוח פוחתים ככל שליקוי הראיה גבוה יותר וכן כי לא הובא לידיעתה כי קיים סיכון שתהיה הרעה מסויימת במצבה.
72. 72. ד"ר קיברסקי והנתבע מסרו כי נתנו את ההסברים הכלולים בטופס ההסכמה. הסברים אלה מקיפים גם את הסיכונים לכך שהניתוח לא יצליח ואיכות הראיה בעקבותיו תורע. עוד העיד הנתבע כי התייחס בשיחותיו עם התובעת גם לכך שסיכויי ההצלחה של הניתוח פוחתים כאשר המנותח סובל מקוצר ראיה גבוה.
73. 73. במחלוקת שבין גירסת התובעת לגירסת הנתבעים באשר למידע שנמסר לתובעת בפגישות שהתקיימו בינה לבין ד"ר קיברסקי והנתבע, אני מעדיף את גירסת הנתבעים לפיה נמסר לתובעת מידע לגבי הניתוח, לרבות לגבי הסיכונים והתוצאות.
74. 74. למסקנה זו הגעתי מהשיקולים הבאים:
א. א. ראשית, התובעת לא חלקה על כך שנושא הסיכון שהניתוח לא יצליח ותוצאות הכשלון נדונו בינה לבין ד"ר קיברסקי והנתבע. בעדותה היא טענה כי המידע שנמסר לה לגבי כושר הראיה שלה אם הניתוח לא יצליח לא היה נכון ולא כלל את האפשרות כי מצבה יוחמר.
ב. ב. מעדות התובעת עצמה עלה כי הוסבר לה ש- 85% מהמנותחים רואים 6/6 ו- 15% אינם רואים. מכאן, שגם לשיטתה, הוסבר לה כי ביחס ל- 15% מהמטופלים הניתוח אינו מצליח.
ג. ג. התובעת הייתה ערה לכך שניתוח לייזר מסוג PRK אינו מומלץ וכי יש סיכונים שנלווים לניתוח כזה לרבות האפשרות לעכירות, דלקת והרעה במצב הראיה (ר’ ההסבר שניתן לה על ידי פרופ’ קרמר ביום 10.6.96 כמופיע בעמ’ 48 לת/1). באותו הסבר נאמר לתובעת כי קיימים סיכונים דומים לתופעות עליהן היא מתלוננת עתה, כתוצאה מניתוח PRK. מודעותה לסיכונים בניתוח ה- PRK מחייבת את המסקנה כי במהלך הפגישות עם הנתבע ועם ד"ר קיברסקי נדונו גם הסיכונים שכרוכים בניתוח הלסיק על רקע המידע שקיבלה מפרופ’ קרמר לעניין ניתוח ה- PRK.
ד. ד. ברישום שערך ד"ר קיברסקי לאחר הבדיקה הראשונה הוא כתב במפורש כי נתן לתובעת הסבר. הדברים נרשמו בזמן אמת ובאופן פוזיטיבי. עוד הוא ציין כי התובעת מעוניינת בניתוחי לסיק בלבד. הרישום על העדפתה של התובעת מצביע על כך שהתקיים דיון ביתרונות ובחסרונות של כל אחת מהאפשרויות ובין היתר סביר כי נדונו גם התוצאות האפשריות במקרה של כשלון.
ה. ה. הערכה זו מסתברת יותר גם בהתחשב בכך שד"ר קיברסקי הבחין בכך שלתובעת אישיות בעייתית, במובן זה שקיים ספק במידת שביעות רצונה של התובעת מתוצאות הניתוח. כשזו נקודת המוצא, סביר יותר שנתן הסבר מקיף יותר לגבי הסיכונים כדי למנוע מצב שבו תשמענה תלונות לאחר הניתוח. בהמשך הטיפול, נפגשה התובעת גם עם הנתבע שגם הוא היה ער לאבחנה שערך ד"ר קיברסקי לגבי אישיותה של התובעת.
ו. ו. ריבוי הפגישות שערכה התובעת עם הרופאים מצביע על כך שהיו מספר הזדמנויות שבהם יכולה הייתה לשוחח עם הרופאים השונים (ר’ פסק דינה של כב’ סגנית הנשיא (כתוארה אז) מ’ ארד בת.א. (י"ם) 3381/01 ששון קדושי נ’ מרכז רפואי ע"ש ח’ שיבא ואח’, תק-מח 2005 (2) 1711)
ז. ז. לא רק ריבוי הפגישות מעורר ספק ביחס לגירסת התובעת. עוד לפני הפגישות, שוחחה התובעת 2-3 שיחות טלפוניות עם בית החולים עם מישהי ’ששלטה מאוד בחומר’ (עמ’ 9, ש’ 2-3) ורק לאחר אותן שיחות החליטה לבוא ולהיבדק. עריכת בירור יסודי מעמידה בספק את הטענה כי כי נושא הסיכויים להצלחת הניתוח והתוצאות שיתרחשו אם לא יצליח, לא עלה ולא לובן בשיחות הטלפון ובשיחות בעל פה שהתקיימו בעקבותיהן.
ח. ח. התרשמתי כי התובעת משכילה, מתעניינת ותיאורה כאשה ’כנועה’ שאינה יודעת מה היא עושה רחוק מהמציאות מרחק רב. התובעת הוזהרה בעבר מפני הסיכונים שיש בניתוח דומה. לא סביר בעיני כי לאחר הבירורים הקודמים שערכה והעצה שקיבלה מפרופ’ קרמר, כמפורט במסמך שנערך על ידי פרופ’ קרמר, לא שאלה שאלות רבות לגבי הניתוח, כיצד מבוצע ומה תוצאותיו בכל אותה מפגשים ונענתה. אינני מאמין שהתובעת, כפי שהתרשמתי ממנה, הייתה מסתפקת באמירה לקונית לפיה ’אין סיכונים בניתוח’ כמו שהיא מתארת ונמנעת מלעמת את הנתבע או את ד"ר קיברסקי עם המידע שקיבלה מפרופ’ קרמר.
ט. ט. התובעת עמדה על כך שתיפגש עם הרופא המנתח, הנתבע, מייד לאחר שהתברר לה שד"ר קיברסקי אינו המנתח. הדעת נותנת שמי שעומד על שיחה עם הרופא המנתח ואינו מסתפק בשיחה עם הרופא שעורך את הבדיקה, אינו עושה כן אלא כדי ללמוד מכלי ראשון על נתוני הניתוח, על המנתח ומטבע הדברים למד גם על הסיכויים והסיכונים, שואל שאלות ומקבל תשובות.
י. י. כך, לא סביר כי הרופא המנתח, שחולה מבקש במיוחד להיפגש עמו, לאחר שאובחן כסובל מאישיות בעייתית שיכולה לפתח חוסר שביעות רצון עתידית, יחסוך בהסברים ולא יתן פירוט מלא של הסיכונים והתוצאות.
יא. יא. אני ער לכך שהדברים שנאמרו על ידי הנתבע וד"ר קיברסקי לא נרשמו אך כפי שאפרט בהמשך, איני סבור כי יש בכך כדי לשנות את המסקנה אליה הגעתי.
75. 75. לסיכום, הגעתי למסקנה כי מסתבר יותר שבפגישות שהתקיימו בין התובעת לבין הנתבע וד"ר קיברסקי לפני הניתוח נמסר לתובעת מידע מלא ביחס לניתוח לרבות סיכויי הצלחתו והסיכונים בעריכתו. עוד הגעתי למסקנה כי נמסר לתובעת גם מידע לפיו קיימת שמצבה לא ישתפר ואף יחמיר בעקבות הניתוח וזאת בהתאם לפירוט שבכתב ההסכמה, שלדברי הנתבעים, משקף את ההסבר שניתן.
76. 76. התובעת טענה בהקשר זה כי הנתבעים גרמו לה לנזק ראייתי בשל כך שלא ערכו רישום של ההסברים שנתנו לה. התובעת מפנה לצורך השוואה לרישום הרפואי שנערך על ידי מכון עין טל בעת שנבדקה בשנת 1996 (עמ’ 47-48 לת/1).
77. 77. הנתבעים השיבו לטענה זו כי התובעת לא הניחה את התשתית הנדרשת לצורך קביעת הסטנדרט הראוי לרישום. לטענתם, לא ניתן ללמוד על אותו סטנדרט רק מדוגמא אחת ממכון עין טל אלא היה על התובעת להסתמך על עדות שבמומחיות רפואית. שנית, נטען כי מהרישום שנערך על ידי פרופ’ קרמר בשנת 1996 עולה כי כבר אז הוסברו לתובעת הסיכונים בניתוח דומה באופן מלא ומפורט דבר השולל את טענותיה.
78. 78. המסמכים שנערכו בבית החולים אינם כוללים פירוט של ההסבר שניתן למעט האמירה שנכתבה על ידי ד"ר קיברסקי כי ’ניתן הסבר’. גם באשר לפגישות השונות שקיימה התובעת עם הנתבע, אין תיעוד להסברים שניתנו לתובעת, לטענת הנתבע, ביחס לסיכונים. הנתבע לא ערך כל תרשומת של הפגישה.
79. 79. אכן, נראה כי היה על הנתבעים לערוך רישום מדויק יותר של הדברים שמסרו לתובעת במהלך הבדיקות שנערכו, והאופן שבו נרשמו הדברים במסמך שנערך על ידי פרופ’ קרמר משנת 1996 מציע דרך ראויה יותר לרישום הדברים.
80. 80. עם זאת, נוכח המסקנה אליה הגעתי לעיל, כי מקובלת עלי גירסת הנתבעים, תוך שהבאתי בחשבון גם כי הדברים שלטענתם אמרו לא נרשמו, איני סבור כי הימנעות הנתבעים מלרשום את הדברים צריכה להביא למסקנה הפוכה ביחס להערכת הראיות שהובאו בפני ולכן, בהתחשב באמור לעיל, גם אם היה מועבר הנטל, כטענת התובעת, אני סבור כי הנתבעים עמדו בו. למסקנה זו אני מגיע גם בהתחשב בדברים שנכתבו בטופס ההסכמה הכוללים התייחסות מלאה לתוצאות האפשריות במקרה שהניתוח ייכשל ולכך אתייחס בהמשך הדברים.
החתימה על כתב ההסכמה
81. 81. אין מחלוקת כי החתימה על טופס ההחתמה נעשתה ביום הניתוח. השאלה היא האם כתב ההסכמה נחתם סמוך לפני הניתוח, בעת שהתובעת נרגשת, דרוכה ולאחר המתנה של שעה ו- 45 דקות או שהטופס נמסר לתובעת לעיון בעת הגעתה לבית החולים והיא יכולה הייתה לעיין בו בנחת ולקרוא אותו. עוד חלוקים הצדדים על האופן שבו עבר הנתבע ביחד עם התובעת על טופס ההסכמה בעת שנכנסה לניתוח.
82. 82. באשר למועד שבו נמסר לתובעת כתב ההסכמה, מצאתי לנכון להעדיף את גירסת התובעת הנתמכת גם בגירסאות של אחיה ואחייניתה לפיהן לא נמסר לה המסמך בטרם כניסתה לחדר הבדיקה או לחדר הניתוח. גירסתם נסמכת על זכרונם בעוד שהנתבע נסמך יותר על נוהל העבודה, המתייחס לעבודת המזכירה, ואינו יכול לדעת, האם כך היה באותו מקרה.
83. 83. כאמור, הנתבע לא מסר לתובעת את הטופס בעצמו בעת הגעתה אלא מי שמסרה את הטופס הייתה המזכירה שקיבלה את פניה. הנתבעים לא הביאו לעדות את המזכירה. עוד לא הובאה לעדות האחות שנכחה בחדר הניתוח ויכולה הייתה להפריך את הטענה כי הטופס נמסר לתובעת רק בעת הכניסה לחדר זה. ההימנעות מהבאתם של עדים זו פועלת לחובתם של הנתבעים (ע"א 548/78 שרון נ’ לוי, פ"ד לה (1) 736, 760; ע"א 55/89 קופל נהיגה עצמית בע"מ נ’ טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד (4) 595, 602).
84. 84. לסיכום, מקובלת עלי טענת התובעת כי טופס ההסכמה נמסר לה בעת כניסתה לחדר שבו נערך לאחר מכן הניתוח וסמוך לפני עריכתו.
85. 85. כאמור, אין מחלוקת על כך שהטופס מולא על ידי הנתבע עובר לתחילת הניתוח וכי רק אז חתמה עליו התובעת. דבר זה עולה מכך שהמסמך נכתב בכתב ידו של הנתבע ומעדות התובעת והנתבע. מכאן שבכל מקרה, גם לטענת הנתבע, התפנה לשוחח עם התובעת ולעבור ביחד איתה על תוכנו של המסמך רק סמוך לפני הניתוח.
86. 86. אשר למחלוקת העובדתית שנפלה באשר למשך הזמן שבו ארכה השיחה בין הנתבע לבין התובעת לעניין טופס ההסכמה ומה כללה השיחה, עולה כי מחד, בהתחשב בלחץ הזמנים ובפיגור שנוצר עד תחילת הניתוח, יתכן ונוצר מצב של דחיפות בעריכת הניתוח ולכן אין להוציא מכלל אפשרות כי הנתבע מיהר להתחיל בביצוע הניתוח.
87. 87. למרות זאת, איני מקבל את גירסת התובעת כי כל שנאמר ביחס לטופס הוא כי מדובר בעניין פרוצדורלי בלבד. בהתחשב בכמות המפגשים הקודמים ואבחנת התובעת כבעלת אישיות בעייתית, סביר כי הוחלפו בין התובעת לבין הנתבע דברים גם בנוגע לאמור בטופס, בטרם חתמה עליו סמוך לפני תחילת הניתוח.
88. 88. כזכור, גם התובעת אישרה כי רפרפה על הטופס ואף עלה מעדותה כי ביקשה לברר על מה היא חותמת. על רקע עדות התובעת, כפי שפירטתי לעיל, ושילוב האמור בה עם עדות הנתבע כי בשל גודלו של קוצר הראיה, דן עם התובעת באופן מיוחד באמור בטופס, נראית גירסת הנתבעים, כי התקיים דיון על האמור בטופס ההסכמה, מסתברת יותר.
השאלות העומדות להכרעה בשאלת ההסכמה מדעת
89. 89. בהתחשב בתיאור העובדות שהובא לעיל ובהכרעה ביחס למחלוקות שהתגלעו ביחס לעובדות שלא הוסכמו בין הצדדים יש להכריע בשאלות הבאות:
א. א. האם ניתנה הסכמה מדעת של התובעת לביצוע הניתוח. בהקשר זה יש לבחון האם נמסר לתובעת כל המידע הנדרש בטרם הסכימה לעבור את הניתוח בנושאים הבאים:
1. 1. סיכויי ההצלחה בניתוח למי שליקוי הראיה שלו עולה על 6 דיאופטריות.
2. 2. הסיכון בכך שאם הניתוח לא יצליח תתכן הרעה במצב הנוכחי ויתכנו ליקויי ראיה אחרים ונוספים.
3. 3. מידת נסיונו של המנתח בעריכת ניתוחי לסיק.
4. 4. אבחנת התובעת כבעלת אישיות בעייתית.
ב. ב. אם לא ניתנה הסכמה מדעת, מהו הקשר הסיבתי הנדרש בין הפגם שנפל בקבלת ההסכמה לבין עריכת הניתוח והאם קשר כזה התקיים.
אי קבלת הסכמה מדעת לביצועו של הניתוח ומשמעותה
90. 90. כאמור, במישור זה יש לבחון ארבעה היבטים שבהם נטען לכך כי ההסכמה מדעת של התובעת לעריכתו של הניתוח נפגמה.
91. 91. סעיף 13 לחוק זכויות החולה, תשנ"ו - 1996 קובע כי:
"(א) לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה.
(ב) לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע;לענין זה, "מידע רפואי", לרבות -
(1) האבחנה (הדיאגנוזה) והסכות (הפרוגנוזה) של מצבו הרפואי של המטופל;
(2) תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכויים של הטיפול המוצע;
(3) הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות;
(4) סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי;
(5) עובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני.
(ג) המטפל ימסור למטופל את המידע הרפואי, בשלב מוקדם ככל האפשר, ובאופן שיאפשר למטופל מידה מרבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות."
92. 92. על היקף המידע אותו יש למסור למטופל לצורך קבלת ההסכמה מדעת עמדה כב’ השופטת דורנר:
"הסכמה מדעת לטיפול מבוססת על שקלול של חיוניות הטיפול וסיכויי הצלחתו, מצד אחד, עם תדירות הסיבוך האפשרי ומידת חומרתו, מצד שני. זהו מאזן הסיכויים והסיכונים. לדוגמה, סביר שמטופל יסכים לטיפול הרפואי היחיד האפשרי להצלת חייו, גם אם הסיבוך האפשרי עקב הטיפול הוא חמור ואף תדיר. כן סביר הוא, כי המטופל יתנגד לקבלת טיפול רפואי לצורך ריפוי ליקוי שאפשר להמשיך ולחיות עימו כאשר סיכויי הצלחת הטיפול אינם ודאיים, גם אם הסיבוך האפשרי אינו שכיח ודרגת חומרתו נמוכה. הזיקה בין פרטי המידע הרלוואנטיים מגדירה את היקף הגילוי הנדרש, ומחייבת מתן מידע מלא על סיכויי ההצלחה. ככל שהטיפול אינו חיוני, כך כוללת חובת הגילוי מתן מידע מפורט יותר. .."
(ע"א 6153/97 יובל שטנדל נ’ פרופ’ יעקב שדה, פ"ד נו(4), 746 ,עמ’ 758-759)
93. 93. ובהקשר דומה למקרה שבפנינו:
"חובה זו מקפלת בתוכה את הצורך למסור למטופל את המידע הדרוש לו, ובכלל זה - מידע על מהות הטיפול, על הסיכונים הכרוכים בו ועל הסיכויים הטמונים בו. "המבחן למידע שחובה למסור למטופל אינו אפוא הנוהג המקובל בקרב הרופאים אלא צרכיו של המטופל למידע כדי להחליט אם לקבל את הצעת רופאו. צרכים אלה נקבעים על-פי קנה-מידה אובייקטיבי. על הרופא מוטל למסור למטופל את כל האינפורמציה שאדם סביר היה נדרש לה כדי לגבש החלטה אם להסכים לטיפול המוצע" (ע"א 434/94 ברמן, קטינה באמצעות הוריה נ’ מור - המכון למידע רפואי בע"מ, פ"ד נא(4) 205). המבחן למסירת המידע אינו טכני, כי אם מהותי. "החתמת המטופל על טופס ההסכמה אינה כשלעצמה תנאי מספיק לקיומה של ’הסכמה מדעת’" (ע"א 2781/93 דעקה נ’ בית החולים "כרמל", חיפה, פ"ד נג(4) 526). החובה לגלות למטופל מידע הולם על הטיפול ולקבל את הסכמתו קנתה לה שביתה בפסיקה ולאחר-מכן - גם בחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996.
בענייננו, היקפה של חובת הגילוי היה רחב במיוחד. כפי שפסק בית המשפט המחוזי, הניתוח שעבר המשיב היה ניתוח אלקטיבי, בעל אופי חדשני, שה-FDA האמריקני קבע כי אין לבצעו באנשים שקוצר ראייתם הוא בדרגה גבוהה כשל המשיב. המשיב עבר את הניתוח במסגרת פרטית. נסיבות אלה כולן משפיעות על חובת הגילוי."
(ע"א 522/04 מרכז לייזר לנתוחי קרנית בע"מ נ’ מחמד דיראוי. תק-על 2005(2), 4023 ,עמ’ 4030).
94. 94. באשר לתוצאות הפרת חובת הגילוי נקבע כי:
בענייננו, היקף חובת הגילוי משקף את ההנחה, כי המזיק, הרופא המטפל, חייב היה לצפות כי המטופל עשוי היה שלא לתת את הסכמתו לטיפול הרפואי המוצע אילו קיבל המטופל את המידע הדרוש לגיבוש החלטתו. על-כן, הרופא עצמו יהיה אחראי לנזק שייגרם כתוצאה מאותו טיפול שבוצע ללא הסכמה מדעת של המטופל."
(ע"א 6153/97, עמ’ 762-763).
95. 95. לאור ההלכות הנזכרות לעיל אבחן את הטענות ביחס להיבטים השונים של המידע שלטענת התובעת לא נמסרו לה עובר להסכמתה להינתח. הבחינה תיעשה הן ביחס לאמור בטופס ההסכמה והן ביחס למידע שנמסר לתובעת בעל פה.
96. 96. אקדים ואומר כי לדעתה של המומחית מטעם בית המשפט, ד"ר רונן, לא נפל פגם בתוכנו של טופס ההסכמה ולדעתה מדובר בטופס שהיה מקובל באותה תקופה (עמ’ 39, ש’ 11-12).
המידע לעניין סיכויי ההצלחה למי שליקוי הראיה שלו עולה על 6 דיאופטריות
97. 97. עיון בטופס ההסכמה מעלה כי המידע על כך שככל שקוצר הראיה רב יותר סיכויי ההצלחה נמוכים יותר אינו נכלל בו.
98. 98. עם זאת, כמפורט בהרחבה לעיל, מצאתי כי מידע זה לעניין סיכויי ההצלחה של הניתוח בשל המספר הגבוה נמסר לתובעת ונדון בינה לבין הנתבע וד"ר קיברסקי בפגישות שהתקיימו ביניהם. עוד מקובלת עלי, כאמור, גירסת הנתבע, כי ייחס חשיבות לנושא זה וכי מבחינה זו הייתה התובעת חריג שהצריך מבחינתו לקיים עמה דיון על כך.
99. 99. המידע לעניין הסיכויים הבעייתיים בניתוח למי שקוצר ראייתו גבוה היה ברשות התובעת עוד לפני הניתוח ונמסר לה על ידי פרופ’ קרמר ביחס לניתוח מסוג PRK. כפי שקבעתי לעיל, סביר בעיני כי התובעת שאלה את הרופאים בעניין זה וקיבלה את תשובותיהם גם לפני הניתוח הנוכחי, בשים לב שזה היה השיקול בבחירת בית החולים לצורך הניתוח.
100. 100. אמנם מדובר בניתוח אחר, אך התובעת בחרה להינתח בניתוח הלסיק מתוך הנחה שסיכוייו טובים יותר לקצרי ראיה. מכאן, שהסיכויים והסיכונים היו מידע מהותי מבחינת התובעת ולכן, כפי שציינתי לעיל, לא סביר בעיני כי לא שאלה ולא נענתה בצורה מספקת בנושא זה, כפי שהעידו הנתבע וד"ר קיברסקי.
המידע לעניין ההרעה האפשרית במצב המנותח אם הניתוח אינו מצליח
101. 101. התוצאות האפשריות מן הניתוח וההרעה האפשרית במצבה, אם הניתוח יכשל, עלו, כפי שציינתי לעיל גם במהלך השיחות בין התובעת לנתבע ולד"ר קיברסקי ולכן איני סבור כי יש בסיס עובדתי לטענה כי הדברים לא נמסרו.
102. 102. דברים אלו נכללו גם בטופס ההסכמה עליו חתמה התובעת, כמפורט לעיל.
103. 103. בהקשר זה יש לבחון היא מה המשקל אותו יש לייחס לכך שכתב ההסכמה נחתם סמוך לעריכת הניתוח והאם יש בכך כדי לפגום מתוקפו, כפי שטענה התובעת.
104. 104. יש לזכור כי התובעת אדם משכיל, אקדמאית היודעת לקרוא היטב ומן הסתם אינה מתקשה בקריאת טקסט המשתרע על שני עמודים, גם כאשר היא נרגשת לקראת ניתוח צפוי. לא התרשמתי כי התובעת חותמת על מסמכים בלא להבין את תכנם ואת משמעותם, כפי שניסתה לטעון.
105. 105. התובעת הייתה אצל הנתבע ובבית החולים מספר פעמים לפני הניתוח מתבקשת השאלה מדוע ההסבר לגבי הטופס והחתימה עליו לא נעשו במועד המוקדם למועד הניתוח. שאלה זו מתחדדת על רקע האבחנה של התובעת כבעלת אישיות בעייתית.
106. 106. הנתבע נשאל בעניין זה והשיב שיתכן שנכון היה כך לעשות אבל זו הייתה השיטה שבה נהגו באותו זמן (עמ’ 35, ש’ 5-9). למרות שלדעתי, מוטב היה לבצע את קבלת ההסכמה הכתובה לניתוח במועד מוקדם יותר ולא כאשר התובעת מצויה סמוך לפני הניתוח, במיוחד כאשר מדובר בניתוח אלקטיבי, המנותחת אובחנה כבעלת אישיות בעייתית ומתקיימים מפגשים קודמים לעריכת הבדיקות, איני סבור כי הדבר פוגם בהסכמה שניתנה מצד התובעת לעריכת הניתוח, על רקע מכלול העובודת שתוארו לעיל.
המידע בדבר כמות ניתוחי הלסיק הקודמת שנערכה בעבר בבית החולים
107. 107. התובעת טענה כי היה על הנתבעים ליידע אותה כי מספר הניתוחים מסוג לסיק שבוצע בבית החולים הוא מצומצם ובכך הפרו הנתבעים את החובה לקבל את הסכמתה מדעת על בסיס מידע מלא.
108. 108. איני סבור כי הנתבעים הפרו את חובת הגילוי. התובעת ידעה ועל כך אין מחלוקת כי מדובר בטיפול חדש יחסית ולכן היא פנתה לבצעו בבית החולים. מטבע הדברים, כאשר מדובר בטיפול חדש, לא יכול המנתח להיות עתיר נסיון כפי שהוא, ביחס לניתוחי הלייזר המקובלים עד לאותה עת.
109. 109. אין ספק כי הנתבע היה מנתח עתיר נסיון בניתוחי לייזר, הוא השתלם ולמד את עריכת ניתוחי הלסיק והיה בין הראשונים בעריכתם.
110. 110. לדעתי, די היה בכך שהתובעת הייתה מודעת לכך שמדובר בניתוח חדשני וכפועל יוצא מכך נובעת גם המסקנה כי אין מדובר בניתוח שנעשו עשרות, מאות או אלפים כמותו על ידי הנתבע והנתבע לא היה צריך לציין באופן מפורש את מספר הניתוחים שערך עד אותו מועד, מה גם שמדובר במספר לא מבוטל של ניתוחים - 10-15.
המידע לעניין קיומה של אישיות בעייתית לתובעת
111. 111. התובעת טענה כי הנתבעים נמנעו מליידע אותה כי התרשמו כי אישיותה בעייתית. בכל אלו שללו מהתובעת את האפשרות לקבל החלטה מושכלת לגבי עריכת הניתוח.
112. 112. בהקשר זה טענו הנתבעים כי האבחנה לגבי התובעת הייתה במישור שביעות רצונה מהניתוח והכוונה בסימון האישיות כ - -P לא הייתה אלא לצורך ציון כי צפויות מהתובעת תלונות לגבי הניתוח (ר’ עדות הנתבע עמ’ 26, ש’ 15-18).
113. 113. מכאן, שאיני סבור כי היה על הנתבעים ליידע את התובעת כי האם חוששים מתלונות עתידיות על טיב הניתוח.
ההסכמה מדעת - הקשר הסיבתי
114. 114. נוכח המסקנה אליה הגעתי, מתייתר הצורך לדון בקשר הסיבתי בין היעדרה של הסכמה מדעת לעריכת הניתוח לבין הנזק שנגרם. עם זאת, מאחר הצדדים התייחסו גם לשאלה זו מצאתי לנכון לדון בה בקצרה.
115. 115. המבחן לקיומו של קשר סיבתי מצריך הערכה של החולה הסביר, האם ל? היה נמסר ל? המידע המלא, היה מסכים לעריכת הניתוח:
"הקשר הסיבתי העובדתי מתמצה בדרישה להוכחה, על-פי מאזן ההסתברויות, כי התובע המטופל לא היה מסכים לטיפול אילו נמסר לו המידע הדרוש."
(ע"א 6948/02 פנטה אדנה נ’ מדינת ישראל, משרד הבריאות, פ"ד נח(2), 535 ,עמ’ 545-546 וההפניות שם).
116. 116. באשר לקשר הסיבתי המשפטי נקבע כי:
"העולה מגישה זו הוא שהקשר הסיבתי בענייננו אינו טעון קביעה על-פי מבחני הסיבתיות המקובלים; כמבחן "הסיבה המכרעת" וכמבחן ה"צפיות". למבחנים אלה נזקקים לצורך חיובה (במלואה) או שלילתה (מכול וכול) של אחריות הנתבע לגרימת נזקו של התובע. הווי אומר: על-פי מבחנים אלה אין קשר סיבתי לחצאין והשאלה העומדת להכרעה היא אם התקיים קשר סיבתי אם לאו, בחינת "הכול או לא כלום" (כלשון השופט ש’ לוין בפרשת פאתח (ע"א 231/84 הנ"ל), בעמ’ 316). מבחנים אלה, המיועדים לאפשר הכרעה על-פי מבחן עודף ההסתברויות, אינם יאים למקרים בהם ניצב בית המשפט בפני הצורך להעריך באורח היפותטי כיצד היה נוהג חולה פלוני אילו העמידוהו הרופאים מראש על הסיכון והסיכוי הטמונים בטיפול רפואי מסוים. בכגון דא עשוי בית המשפט לשקול ולקבוע, על יסוד מכלול נסיבותיו של המקרה, כיצד עשוי היה החולה להגיב אילו קיבל את המידע והוצב בפני הברירה אם להיזקק לטיפול או להימנע ממנו. לצורך קביעה זו רשאי בית המשפט להיזקק לדרך האומדן השיפוטי ולבסס את הערכתו על ההתנהגות שבנסיבות העניין ניתן היה לצפותה מחולה סביר..."
(ע"א 4384/90 שמעון ואתורי נ’ בית החולים לניאדו פ"ד נא(2), 171, עמ’ 191-192, ההדגשה שלי - א.ד.).
117. 117. התובעת טענה כי סירובה לעבור את ניתוח ה- PRK לאחר ההסבר שקיבלה מפרופ’ קרמר, מצביע על כך שלו היה נמסר לה המידע המלא, לא הייתה מסכימה לעבור את הניתוח.
118. 118. הנתבעים טענו כי לאור העובדה כי התובעת עברה את הניתוח בעין שמאל לאחר הכישלון הנטען בעין ימין יש ללמוד כי אין קשר בין אי קבלת המידע והפגם שנפל בהסכמתה של התובעת לניתוח לבין החלטתה לעבור אותו. לטענתם, אין לקבל את טענת התובעת כי אילו ידעה על הסיבוכים הכרוכים בניתוח, לא הייתה עוברת אותו, לאור העובדה ש- 8 חודשים לאחר מכן עברה את אותו הניתוח עצמו בעינה השנייה.
119. 119. התובעת השיבה לכך כי הניתוח שבוצע בעין שמאל נעשה בלית ברירה לאחר שכבר נגרם נזק לעין ימין וזאת הדרך שהוצעה לה לתקן את הנזק שהיה בעין ימין. עם זאת, אני מתקשה לקבל את גירסתה בעניין זה שכן טענתה כי הניתוח בעין שמאל היה מתחייב ממצבה אינה נתמכת בחוות דעתה של ד"ר רונן.
120. 120. ד"ר רונן, לה הוצגה ההנחה כי התובעת עברה את הניתוח הנוסף בעין שמאל בשל הצורך לתקן את הנזק שנגרם בניתוח שנערך בעין ימין, שללה את האפשרות הזו:
"ש. את חושבת שאם היא עשתה את הניתוח בעין שמאל זה אומר שהיתה מרוצה מעין ימין אבל יש אפשרות אחרת שגם עין שמאל לא הייתה תקינה ועין ימין לא תקינה שאמרו לה שהסיכוי היחיד לשפר את המצב שלך הוא לעשות ניתוח בעין שמאל?
ת. זו לא אפשרות בעיני."
(עמ’ 38, ש’ 1-4, ההדגשה שלי - א.ד.)
121. 121. לפיכך, גם אם הייתי מוצא כי נפל פגם בהסכמת התובעת לביצוע הניתוח, אני סבור כי מסתבר יותר שהתובעת הייתה מסכימה לעבור את הניתוח גם אם הייתה מודעת לסיכון, על רקע הסכמתה לעבור ניתוח זהה בחלוף מספר חודשים.
122. 122. לפיכך, אני מעריך כי לא מתקיים קשר סיבתי במובן הנזכר לעיל ולא ניתן לקבוע כי התובעת לא הייתה עוברת את הניתוח ממילא גם אם היה נמסר לה מידע מלא יותר.
ההסכמה מדעת - סיכום
123. 123. לסיכום, לא מצאתי כי נפל פגם בקבלת הסכמה מדעת מצד התובעת לעריכת הניתוח.
האחריות - סיכום
124. 124. לאור האמור לעיל, אני מוצא כי הנתבעים אינם חבים כלפי התובעת ולפיכך, דין התביעה להידחות. למרות מסקנה זו, אתייחס להלן גם לשיעור נזקיה של התובעת.
הנכות הרפואית והיבטיה התפקודיים
125. 125. המומחית, ד"ר רונן, קבעה כי לתובעת לא נכות צמיתה.
126. 126. המומחית ציינה כי הירידה בחדות הראיה אינה משמעותית וכתבה כי ’מאחר והדצנטרציה של הטיפול בעין הימנית הנה קלה עד בינונית, חדות הראיה לא ירדה משמעותית והיא מגיעה עם תיקון של 2.5 - לראיה - 6/9’. היא הוסיפה כי ניתן לשפר את מצב התובעת בעזרת ניתוח נוסף.
127. 127. בחקירה הנגדית חזרה בה המומחית מההמלצה לתובעת לעבור ניתוח מתקן (עמ’ 46, ש’ 28-30) אך עדיין הייתה בדעה כי מצבה של התובעת אינו גרוע כפי הנטען שכן היא אינה נזקקת למשקפיים לראיה לקרוב ויכולה לקרוא בלי משקפיים וכן היא יכולה לראות בעין השמאלית ללא משקפיים.
128. 128. בעדותה היא אמרה:
"אני מבינה את חוסר שביעות הרצון מעינה הימנית למרות שמבחינה אובייקטיבית היא קיבלה ראיה טובה בעין הזאת עם תוצאה סבירה של הניתוח".
(עמ’ 38, ש’ 7-9)
129. 129. המומחית ציינה כי התובעת רואה בעין הימנית, לאחר תיקון של 2.5 - , ראיה ברמה של 6/9 שהיא ראיה טובה שאינה מצריכה אף הרכבת משקפיים בנהיגה. היא הגדירה את מצבה של התובעת לאחר הניתוח כ’מתנה’. לדבריה:
"הייתי ממליצה שהיא תנסה להתרגל עם ההבדל הזה בין שתי העיניים כי זה מתנה, היא לא צריכה משקפיים לקרוב, היא יכולה לקרוא בלי משקפיים ולראות בעין השמאלית בלי משקפיים..."
130. 130. בחקירתה הנגדית אישרה המומחית כי התובעת אכן יכולה לסבול מסינוור (עמ’ 37, ש’ 28) ובהמשך הדברים היא אישרה כי תלונות התובעת לפיה היא סובלת מכתם שחור, אבדן רגישות המקשה זיהוי כפתור לבן על חולצה לבנה וקושי בזיהוי הקו המפריד בין אריחי הרצפה הן אפשריות (עמ’ 37, ש’ 18).
131. 131. היא הגדירה את התלונות על הכתם השחור, העכירות והתלונות הנוספות שעליהם מתלוננת התובעת כתלונות סובייקטיביות היכולות לגרום לסבל סובייקטיבי והיא הסכימה כי מדובר בתלונות מוצדקות ובתופעות מוכרות שיכול להיות שהן נכונות (עמ’ 49, ש’ 8-13).
132. 132. התובעת טענה כי היא מתקשה לתפקד ולהתמיד במקומות עבודה שונים בשל הבעיה בעין. לדבריה (סעיף 38 לתצהיר) הוא מתקשה בקריאה והדבר משפיע על יכולתה לעבוד במקצועה המחייב קריאה רבה. עוד היא טענה כי בשל הקושי לקרוא נפגע גם עולמה הרוחני, היא מתקשה בצפיה בטלוויזיה או בסרט בעיקר בשעות הערב, נמנעת ככל האפשר מנהיגה בשעות הערב ונוסעת במוניות או מוסעת על ידי קרובים וחברים (סעיף 34 לתצהיר).
133. 133. בעדותה בעת חקירתה החוזרת היא נתבקשה לתאר מה מפריע לה והשיבה:
"הייתי מעדיפה שלא אראה כלום בעין הזאת כי אם אני מכסה את העין אני מרגישה פנטסטי. ברגע שאני רואה בשתי העיניים יש לי תחושה טורדנית איומה בעין הזו כל הזמן, סוג של כתם שחור ומריחה ומרוח לא מפוקד ואם אני לא שמה טיפות או נוגעת בעין זה בלתי אפשרי, עם כאבי ראש, מגרנות, הכי טוב שלא אראה בעין בכלל."
(עמ’ 19, ש’ 20-23).
134. 134. לטענת התובעת, בשל הליקויים הנזכרים לעיל, יש לקבוע לה נכות תפקודית בשיעור של 20%. היא מציינת כי בתביעה לפי פקודת הנזיקין אין צורך להוכיח את סעיפי הליקוי שבתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז - 1956.
135. 135. הנתבעים טוענים כי לנכות בתחום העיניים אין כל משמעות תפקודית. בעניין זה הם מפנים לפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 354/79 מעין נ’ ממרם פ"ד לה (1) 77 שם צוין ביחס לנפגע שנכותו 20% כי אין משמעות תפקודית כמעט לפגיעה בתחום זה.
136. 136. התרשמתי כי האופן הסובייקטיבי שבו רואה התובעת את מגבלותיה רחוק מרחק רב מחוות הדעת האובייקטיבית של המומחית וכי הייתה הפרזה לא מבוטלת בתיאור המגבלות על ידי התובעת, בתצהיר, בעדות ובסיכומים מטעמה. ההפרעות מהן סובלת התובעת אינן מגיעות כדי נכות רפואית וגם ההיבטים התפקודיים שלהן אינם כה משמעותיים.
עיסוק ושכר
137. 137. התובעת היא כלכלנית ועסקה בעיתונאות ובדוברות. היא בעלת תואר BA במינהל עסקים וכלכלה ועברה קורס יועצים בכיר בבנק הפועלים וכן קורסים נוספים בתחום ניירות הערך, הערכת שווי חברות, יישומים וניתוח דו"חות כספיים.
138. 138. מחקירתה הנגדית התברר כי בשנת 1997 הייתה מובטלת למשך מספר חודשים לאחר שעזבה את עבודתה הקודמת בעיתון ידיעות אחרונות (עמ’ 16, ש’ 1-2).
139. 139. עובר לניתוח עבדה התובעת כיועצת תקשורת כלכלית בחברת שפיר גנאור והשתכרה לטענתה 9,000 ₪ בחודש. עבודתה במקום זה נפסקה בסוף חודש ספטמבר 1998, כחודש לפני הניתוח שכן, לדבריה רצתה לעשות את הניתוח בשתי העיניים ולקחת חופש (עמ’ 16, ש’ 4-5).
140. 140. ביום 1.9.99, 10 חודשים לאחר הניתוח, החלה לעבוד כעורכת העיתון קו מנחה באינטרנט והשתכרה כ- 14,000 ₪. היא פוטרה מעבודה זו בחודש אוגוסט 2002 לטענתה בשל העומס הרב שהטילה העבודה על עינה השמאלית (סעיף 32 לתצהיר).
141. 141. לאחר 8 חודשים בהם הייתה מובטלת החלה לעבוד כדוברת בלשכת רואי החשבון ופוטרה מעבודה זו בחודש ספטמבר 2003. השכר במקום עבודה זה היה 10,000 ₪. מאז פיטוריה היא לא עבדה עד לחודש אפריל 2005, אז החלה לעבוד בחברת גי אס אס והיא משתכרת כ- 10,000 ₪ ברוטו (עמ’ 17, ש’ 15).
הפסדי ההשתכרות בעבר
142. 142. התובעת טוענת כי בשל המקרה לא עבדה במשך 10 חודשים אך קיבלה למשך תקופה חלקית דמי אבטלה. עוד היא טוענת שכאשר החלה לעבוד (ביום 1.9.99) גרמו הקשיים בעיניה לכך שפוטרה מעבודתה בחלוף שנה ואז שוב הייתה מובטלת.
143. 143. לפיכך, התובעת טוענת להפסד מלא למשך 37 חודשים המסתכם בסכום של 437,801 ₪.
144. 144. לדרישת התובעת ברכיב זה אין כל בסיס. כמפורט לעיל התובעת בחרה להפסיק לעבוד עוד לפני הניתוח והתכוונה לא לעבוד במשך תקופה מסוימת שבה הייתה אמורה לעבור את הניתוח בעין השנייה. תקופת אי הכושר שהייתה בעקבות הניתוח הייתה קצרה מאוד ואין כל קשר בין הימנעות התובעת מלעבוד לבין התאונה.
145. 145. התובעת קיבלה דמי אבטלה לגבי חלק מתקופה זו ובחלק אחר החלימה מהניתוח הנוסף שעברה בעין האחרת.
146. 146. לפיכך, לא מצאתי כי הוכח קיומו של הפסד השתכרות בעבר.
הגריעה מכושר ההשתכרות בעתיד
147. 147. התובעת מבקשת שיפסק לה בשל הראיה המטושטשת, הערפול, הכתם מול עין ימין, חוסר היציבות, כאבי הראש והעייפות פיצוי בסכום גלובאלי. היא מצביעה על כך שבעבודתה כעיתונאית היא נזקקת לקריאה אינטנסיבית, עבודה מול מחשב וכתיבה. הסכום שצוין בסיכומי התובעת הוא 150,000 ₪.
148. 148. כאמור לעיל, המומחית קבעה כי אין לתובעת נכות אך אישרה כי תלונותיה הסובייקטיביות של התובעת הן אפשריות ויתכן כי התובעת סובלת מהתופעות שציינה.
149. 149. למרות האפשרות כי התובעת סובלת מעט מראיה מטושטשת, ערפול וכד’ נראה כי שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות של התובעת הוא מועט, אם בכלל קיים. על דרך של אמדן , לו הייתי מקבל את התביעה הייתי פוסק לתובעת פיצוי בסכום של 10,000 ₪ ברכיב זה.
עזרה וסיעוד
150. 150. התובעת טענה כי היא נזקקה לעזרת הוריה וקרוביה בתקופה שלאחר הניתוח. עוד היא טענה כי היא נזקקת לעזרה בשכר בניקיון בהיקף של 4 שעות בשבוע בעלות של 30 ₪ לשעה (סעיף 36 לתצהיר). בסיכומיה היא צמצמה את הסכום אותו דרשה לסכום נמוך יותר.
151. 151. אין מקום לפסוק לתובעת פיצוי עבור עזרה למעט למשך זמן קצר לאחר הניתוח. עזרה זו שלא הייתה בשכר, הייתה בהיקף מצומצם ולכן לו הייתי מקבל את התביעה, הייתי מעריך את הנזק ברכיב זה בסכום של 2,000 ₪ נכון להיום.
הוצאות רפואיות
152. 152. התובעת טענה בתצהיר כי היא הוציאה כספים רבים בעקבות הניתוח הכושל להתייעצויות רפואיות, בדיקות, ניתוח מתקן, טיפות עיניים ומשכחי כאבים. היא העריכה את סכום ההוצאות בסכום של 20,000 ₪ (סעיף 35 לתצהיר).
153. 153. התובעת לא הביאה ראיות לאימות הטענה כי הוציאה את הסכומים בהם מדובר. יחד עם זאת, מחומר הראיות עולה כי התובעת נועצה בד"ר קרמר ובאופטומטריסט וכן כי יתכן ונזקקה לתכשירים שונים במהלך התקופה וכי תזדקק לכך גם בעתיד.
154. 154. על דרך של אמדן ניתן להעריך את הנזק ברכיב זה בסכום של 5,000 ₪ (נכון להיום).
הנזק הלא ממוני
155. 155. התובעת מחלקת בסיכומיה את הפיצוי עבור הנזק הלא ממוני לפיצוי עבור כאב וסבל ואבדן הנאות חיים ופיצוי עבור פגיעה באוטונומיה. ברכיב הראשון היא מבקשת פיצוי בסכום של 200,000 ₪ בשל הנזק שנגרם לה בעריכת הניתוח המיותר, ללא הסכמתה מדעת ובשל התופעות מהן היא סובלת.
156. 156. באשר לרכיב השני, נטען כי נוכח הפגיעה באוטונומיה של התובעת ומניעת המידע החיוני להערכת סיכוני הניתוח. יש לפצותה ברכיב זה נתבע סכום של 150,000 ₪ (בעניין זה מסתמכת התובעת על פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 9817/02 וינשטיין נ’ ברגמן, תק-על 2005(2), 4450 ,עמ’ 4458).
157. 157. באותו מקרה קבע בית המשפט העליון כי המנותח יפוצה בסכום של 150,000 ₪ בגין הפגיעה באוטונומיה ואי מתן הסבר בעניין העכירות, שיכולה להיגרם מניתוח בעין.
158. 158. הנתבעים טענו כי אין מדובר בשני ראשי נזק עצמאיים אלא כי את ראש הנזק של פגיעה באוטונומיה ניתן לפסוק כאשר אין ראשי נזק אחרים.
159. 159. נוכח מסקנתי כי יש לדחות את התביעה, אין צורך להכריע במחלוקת זו. עם זאת, אם הייתה מתקבלת התביעה היה מקום לפסוק נזק לא ממוני התואם את הסבל שנגרם וזאת גם בהיעדר נכות לצמיתות ואת הפגיעה באוטונומיה. אני מעריך את הנזק הלא ממוני, על שני רכיביו, בסכום של 50,000 ₪.
סיכום
160. 160. התביעה נדחית.
161. 161. התובעת תשלם לנתבעים שכר טרחת עורך דין בסכום של 7,500 ₪ בתוספת מע"מ. כמו כן תשפה את הנתבעים בגין ההוצאות שהוציאו לצורך הגשת חוות הדעת הרפואית מטעמם ועבור חלקם של הנתבעים בשכרה של המומחית מטעם בית המשפט עבור חוות דעתה.
ניתן היום ט’ בסיון, תשס"ו (5 ביוני 2006) בהיעדר הצדדים.
המזכירות תעביר את פסק הדין לבאי כח הצדדים.
א’ דראל, שופט
א 2478/02 א. ממן נ’ ד"ר דוד קרקובסקי, מדינת ישראל – משרד הבריאות
|
