|
א 10373/97 ורד טל,יהודה טל נ’ קופת חולים מכבי,ד"ר גרנק צבי ואח’
1
בתי המשפט
בית משפט מחוזי חיפה
א 010373/97
בפני:
כב’ השופט י. גריל
תאריך:
18/09/2005
בענין:
1 . ורד טל
2 . יהודה טל
- נ ג ד-
1 . קופת חולים מכבי
2 . ד"ר גרנק צבי
3 . ד"ר פלדמן חיים
4 . ד"ר ראסיאר יעקב
5 . פרופ’ יובל יסעור
פסק דין
א. התובעת מס’ 1, ורד טל, ילידת 1963 (להלן: "התובעת"), ובעלה, התובע מס’ 2, יהודה טל יליד 1968 (להלן: "התובע"), הגישו תובענה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, לטענת התובעים, מחמת רשלנות שהתובעים מייחסים לנתבעים.
לטענת התובעים, איבדה התובעת את תפקוד שתי כליותיה מחמת טיפול רפואי רשלני שקיבלה מן הנתבעים. בסופו של דבר נאלצה התובעת לעבור השתלת כליה שנתרמה לה על ידי התובע.
התובעים מבקשים בתביעתם כי הנתבעים יפצו את התובעת בגין הנכות שנותרה לה עקב הנזק שנגרם לכליותיה, וכן מבקשים הם פיצוי עבור הנזק שנגרם לתובע בכך שאיבד את הכליה שתרם לתובעת.
ב. תמצית העובדות הצריכות לענין:
(1) ביום 3.9.1993 או בסמוך לכך הצטרפו התובעים כחברים לקופת חולים מכבי, היא הנתבעת מס’ 1 (להלן: "קופת החולים"), אשר בזמנים הרלוונטיים לתובענה זו העסיקה את הנתבעים מס’ 2 - מס’ 5 כרופאים במוסדותיה.
מעיון בכרטיסה הרפואי של התובעת (מוצג ת/1, ת/12), עולה שהתובעת פנתה ביום 20.10.93, לראשונה, לד"ר צבי גרנק, שהינו רופא משפחה (להלן: "הנתבע מס’ 2"), כשהיא מתלוננת, לפי הרשום בכרטיסה הרפואי, על ירידה במשקל.
הנתבע מס’ 2 הפנה את התובעת בביקורה הנ"ל לביצוע בדיקות מעבדה (עדות הנתבע מס’ 2, עמ’ 72 סיפא לפרוט’). הנתבע מס’ 2 לא ביצע בתובעת בדיקה גופנית, וגם לא מדד את לחץ דמה.
לגירסת הנתבע מס’ 2 שבה אליו התובעת כעבור מספר ימים עם תוצאות הבדיקות, אם כי את תאריכו של אותו ביקור הוא לא רשם בכרטיס. לגבי תוצאות הבדיקות נרשם "בדיקות שגרה תקינות" (עמ’ 72 סיפא לפרוט’).
(2) גם בביקורה השני של התובעת אצל הנתבע מס’ 2, ביום 28.11.93, לא ביצע הנתבע מס’ 2 מדידת לחץ דם לתובעת. הנתבע מס’ 2 הפנה את התובעת לד"ר חיים פלדמן, גסטרואנטרולוג (להלן: "הנתבע מס’ 3").
במועד זה נרשמה בכרטיס הרפואי תלונת התובעת בדבר "אסטניה" = עייפות (עמ’ 73 לפרוט’, שורה 12). התובעת גם קיבלה חופשת מחלה.
(3) ביום 20.12.93, עקב התקף אפילפטי, נחבלה התובעת בצד שמאל של ראשה.
יצויין שכבר בגיל שנה ומחצה אובחנה התובעת כחולת אפילפסיה, היא מטופלת עקב כך בתרופות, וסובלת מהתקפים בתדירות נמוכה יחסית.
התובעת, שחשה מספר שעות לאחר שנחבלה בראשה, שחלה ירידה בראיה בעין שמאל, פנתה למחרת היום (21.12.93) לנתבע מס’ 2, וסיפרה לו אודות ארוע הנפילה, (עדות הנתבע מס’ 2, בעמ’ 81 סיפא – 82 רישא לפרוט’), וכן התלוננה בפניו שבמשך עשרת הימים האחרונים הופיעה אצלה מחלת חום עולה ויורד. גם בביקור זה לא מדד הנתבע מס’ 2 את לחץ דמה של התובעת, ולא ביצע בה בדיקה גופנית.
הנתבע מס’ 2 הפנה את התובעת לביצוע ספירת דם, שקיעת דם, שתן לכללית וצילום חזה (עמ’ 73 סיפא לפרוט’).
(4) עקב תלונותיה של התובעת על ירידה בראיה בעין שמאל, הופנתה התובעת באותו יום, על ידי הנתבע מס’ 2, לבדיקה אצל רופא העיניים ד"ר יעקב ראסיאר (להלן: "הנתבע מס’ 4"), אשר חולק את המרפאה עם הנתבע מס’ 2 (עמ’ 82 לפרוט’, שורה 1). הנתבע מס’ 4 מצא ממצאים שונים בקרקעית עין שמאל אצל התובעת והפנה אותה בדחיפות למכון לייזר לרפואת עיניים של קופת החולים (מוצג ת/2).
(5) בכרטיסה הרפואי של התובעת שהתנהל אצל הנתבע מס’ 2 (מוצג ת/1, ת/12) נרשם בתאריך 23.12.93 שבבדיקת השתן שבוצעה ביום 22.12.93 (מוצג ת/6), נמצאו כדוריות דם אדומות מרובות אשר יוחסו על ידו למחזור החודשי, כמו כן כמות הטרומבוציטים היתה נמוכה מן הנדרש.
בדיקת שקיעת הדם שבוצעה לתובעת היתה תקינה, וכך גם צילום החזה.
(6) לפי הפנייתו של רופא העיניים, הנתבע מס’ 4, נבדקה התובעת ביום 22.12.93 במכון לייזר לרפואת עיניים של הנתבעת מס’ 1, (מוצג ת/8).
הנתבע מס’ 5 (פרופ’ יובל יסעור) הוא מנהלו של מכון העיניים (להלן: "הנתבע מס’ 5"). באותה בדיקה אובחנו בעין שמאל של התובעת תפליטים דמויי צמר גפן וסימני בצקת על שם "ברלין". סימנים אלה עשויים להתיישב עם חבלה, כמוסבר בעדות הנתבע מס’ 5, בעמ’ 57 לפרוט’. קרקעית עין ימין נמצאה תקינה לחלוטין.
רופאת העיניים ד"ר הדר לימור (שבדקה את התובעת בביקורה במכון העיניים הנ"ל) הורתה על טיפול בסטרואידים, וזאת לפי הנחייתו של פרופ’ יובל יסעור. לפיכך נרשמו לתובעת כדורי פרדניזון למשך עשרה ימים.
(7). במקביל לבדיקת התובעת במכון לרפואת עיניים, פנתה התובעת לפי הפניית הנתבע מס’ 2, לבדיקה אצל הגסטרואנטרולוג, הנתבע מס’ 3. בביקורה הראשון אצל הנתבע מס’ 3 ביום 27.12.93 נבדקה התובעת על ידי הנתבע מס’ 3 בדיקה גופנית. הפעם בוצעה לתובעת מדידת לחץ דם. נמצא ערך גבוה של לחץ הדם. בכרטיסו של הנתבע מס’ 3 נרשם שהערך הסיסטולי הינו 190, שנחשב לערך גבוה, ואילו הערך הדיאסטולי איננו מופיע ברישום זה.
למעשה, אין מחלוקת בין הצדדים שהערך הדיאסטולי היה 100 כעולה מעדות התובע בעמ’ 14 לפרוט’, ועדות הנתבע מס’ 3 בעמ’ 68 לפרוט’.
(8) ביום 29.12.93, עם קבלת תוצאות בדיקות המעבדה, שעל ביצוען הורה הנתבע מס’ 3 (ת/5), הגיעה התובעת לבדיקה נוספת אל הנתבע מס’ 3. מתוצאות בדיקות המעבדה (ת/5) עלה שקיימים אצל התובעת דם וחלבון בשתן, וכן הפרעה קלה בתפקוד הכליות.
לאור תוצאות הבדיקות (ת/5) , הפנה הנתבע מס’ 3 את התובעת לייעוץ אצל הנפרולוג, פרופ’ אליהו. התור לבדיקה אצל פרופ’ אליהו נקבע ליום 5.1.94.
(9) התובעת לא הספיקה להגיע לאותה התייעצות שנקבעה לה אצל הנפרולוג, הואיל וכבר ביום 4.1.94, בעת שהגיעה התובעת לבדיקה השניה במכון לרפואת עיניים, נמצאה אצל התובעת בצקת דיסקות בשתי העיניים. במדידת לחץ דם שנערכה לתובעת במכון העיניים נמצא שלחץ הדם של התובעת הינו 220/140. לפיכך, הופנתה התובעת בדחיפות לחדר המיון של בית החולים איכילוב. במדידת ערכי לחץ דם שבוצעה בחדר המיון נמצאו ערכי לחץ דם של 200/140 (בשכיבה).
התובעת אושפזה ובסיכום המחלה של בית-החולים איכילוב נרשם בכותרת האבחנות:
MALIGNANT HYPERTENSION , משמע, יתר לחץ דם ממאיר
ו- HEMOLITIC UREMIC SYNDROME , (סיכום המחלה מוצג ת/14).
לפי הסברו של המומחה מטעם התובעים, פרופ’ מ. רביד, ה- HUS, המוליטיק אורמיק סינדרום, זו קבוצת תופעות הכוללת תמונת דם האופיינית ל-TTP [מחלת סיסטמית כללית המרוכזת במוח העצם – כלומר, ברקמה היוצרת דם] ביחד עם פגיעה כלייתית.
ב- HEMOLITIC UREMIC SYNDROME מופיע יתר לחץ דם, אם כי לא יתר לחץ דם בערכים כפי שנמדדו אצל התובעת, לדעת פרופ’ מ. רביד (עמ’ 47 לפרוט’).
(10) התובעת אושפזה בבית-החולים איכילוב וטופלה לצורך הורדת לחץ הדם, אולם, גם לאחר שערכי לחץ הדם חזרו לערכים סבירים, לא חל שיפור משמעותי בתפקוד הכליות. כיוון שכך היה צורך בביצוע דיאליזה. התובעת שוחררה לביתה, אם כי במרץ 1994 היא אושפזה שנית לאחר שפיתחה מצוקה נשימתית חריפה (ת/13).
ביום 3.6.94, בשל התדרדות במצב הכליות, נאלצה התובעת לעבור השתלת כליה שנתרמה לה על ידי בעלה - התובע. רק אז התייצב מצבה.
עד כאן תמצית סקירת הנסיבות הרלוונטיות.
ג. שמעתי בתיק זה את עדותו של התובע מס’ 2 מר יהודה טל (בעלה של התובעת), עמ’ 10 לפרוט’ עד עמ’ 29 לפרוט’, את עדות התובעת עצמה (שהאזינה לעדות בעלה), עמ’ 29 לפרוט’ עד עמ’ 38 לפרוט’.
שמעתי את עדותו של המומחה לרפואה פנימית , פרופ’ מרדכי רביד, שהגיש את חוות דעתו (ת/9) מטעם התובעים, עמ’ 40 –50 לפרוט’.
לאחר מכן שמעתי מטעם ההגנה את עדותו של הנתבע מס’ 5, פרופ’ יובל יסעור, ששימש במועד הרלוונטי לתביעה כמנהל המכון לרפואת עיניים של קופת חולים מכבי, עמ’ 56-66 לפרוט’, את עדותו של הגסטרואנטרולוג, הד"ר חיים פלדמן, (הנתבע מס’ 3), עמ’ 66-71 לפרוט’, את עדותו של מי שהיה במועד הרלוונטי לתביעה רופא המשפחה של התובעים, ד"ר צבי גרנק, (הנתבע מס’ 2), עמ’ 71-83 לפרוט’, וכן שמעתי את עדותו של המומחה ברפואת עיניים פרופ’ פנחס נמט שהגיש את חוות דעתו מטעם הנתבעים, מוצג נ/5, עמ’ 85-87 לפרוט’.
עוד שמעתי את עדותו של הנתבע מס’ 4, רופא העיניים, ד"ר יעקב ראסיאר, עמ’ 87-89 לפרוט’, וכן את עדותו של המומחה לרפואה פנימית, פרופ’ אהוד גרוסמן, שהגיש את חוות דעתו מטעם הנתבעים, מוצג נ/7, עמ’ 89-94 לפרוט’.
לבסוף, שמעתי גם את עדותו של המומחה לרפואה פנימית, פרופ’ רפאל עינת, שאותו מיניתי כמומחה רפואי מטעם בית המשפט ואשר הגיש את חוות דעתו, מ/1, עמ’ 96-109 לפרוט’.
באי כוחם של שני הצדדים הגישו את סיכומיהם בכתב. ב"כ התובעים גם הגיש תגובה קצרה לסיכומיהם של הנתבעים.
ד. באשר לעובדות המקרה, טענו התובעים שכרטיסה הרפואי של התובעת אצל הנתבע מס’ 2 (ת/1, ת/12) איננו מדויק, וכי חסרים בו רישומים על ביקורים נוספים של התובעת אצל הנתבע מס’ 2.
לענין התאריך, 20.10.93, המופיע בכרטיסה של התובעת כביקור ראשון, נטען על ידי התובע בעדותו בבית המשפט כי:
"...זה לא יכול להיות הביקור הראשון אצל ד"ר גרנק היו לפחות שלושה ביקורים קודמים... בביקור הזה קיבלנו תוצאות בדיקות דם שהוא נתן לרעייתי לעשות" (עמ’ 11 לפרוט’).
בהמשך העיד התובע:
"...אני מסתכל על ההערה הראשונה בראש הכרטיס, לא רגישה לתרופות, זה דבר לא נכון להגיד כי היא רגישה לתרופות והיא תמיד אמרה את זה אצל כל הרופאים...” (עמ’ 11 לפרוט’).
בנוסף העיד התובע כי הרישום בכרטיסה הרפואי של התובעת לפיו ביום 16.1.94 נתן הנתבע מס’ 2 לתובעת תרופות אינו הגיוני שכן בתאריך זה היתה התובעת מאושפזת בית-החולים איכילוב, ולא יתכן שיכולה היתה להגיע לביקור אצל הנתבע מס’ 2.
עוד העיד התובע :
”... כל מה שרשום בתיק מנותק לגמרי ממה שהיה בפועל. יש פה בין ה-20.10.93 עד 28.11.93 בין התאריכים האלה ורד היתה אצל ד"ר גרנק עוד הרבה פעמים ובתוך התאריכים האלה היה החום עולה ויורד וכן ההתקף האפילפטי. זה לא משקף את מה שהיה הכרטיס הזה" (עמ’ 13 לפרוט’).
הנתבע מס’ 2 התייחס לטענות אלה כשהעיד בבית המשפט. בענין אי הדיוקים ברישומים שבכרטיס הרפואי של התובעת, אמר הנתבע מס’ 2:
"יכול להיות שהסדר הכרונולוגי לא מתאים, אבל הכל פה אמת ונכון... התיק הזה, ת/1, הוא מהימן, כך עבדתי, היום אולי עם המחשב אני עובד אחרת, יש לי הסבר הגיוני" (עמ’ 78 לפרוט’).
באשר לטענתו של התובע לפיה בתאריך 16.1.94 היתה התובעת מאושפזת ועל כן לא יתכן כי ביקרה באותו יום במרפאתו, אמר הנתבע מס’ 2 שיתכן והתובע עצמו הוא זה אשר הגיע על מנת לקבל את הכדורים עבור התובעת, ולאו דווקא התובעת עצמה הגיעה לקבלם:
"כיוון שב-16.1.94 קיבלה אוסמו אדלאט, להורדת לחץ דם, יתכן ובעלה הגיע...." (עמ’ 72 לפרוט’).
ה. לענין עדותו של התובע כי התאריך 20.10.93, איננו הביקור הראשון של התובעת אצל הנתבע מס’ 2, וכי קדמו לו ביקורים נוספים שלא תועדו בכרטיסה הרפואי של התובעת, אעיר שגם בחוות דעתו של פרופ’ רפאל עינת, שנתמנה בתיק זה כמומחה מטעם בית המשפט, נכתב בהקשר לתאריך זה כי התובעת טענה בפני המומחה שלא יתכן שהיה זה ביקורה הראשון אצל הנתבע מס’ 2, שכן:
"לדברי גב’ טל היו ביום זה הבדיקות כבר בידיו של דר’ גרנק, כי היא פנתה כבר מספר ימים קודם לכן אליו בגלל מחלת חום"
(עמ’ 2 רישא בחוות דעת המומחה).
אולם, דווקא האמור בכתב התביעה תומך במסקנה שהביקור מיום 20.10.93 היה ביקורה הראשון של התובעת אצל הנתבע מס’ 2, זאת הואיל ובכתב התביעה, סעיף 8, נטען ש:
"באוקטובר שנת 1993... כחודש לאחר שהתובעת הצטרפה לקופ"ח מכבי, פנתה התובעת לנתבע מס’ 2... וסיפרה על חולשה, חוסר תאבון וירידה במשקל" (עמ’ 2 של כתב התביעה) .
בהמשך כתב התביעה, סעיף 9, נכתב ש: "גם בביקורה השני של התובעת אצל הנתבע מס’ 2 ב- 28.11.93...". (ההדגשה שלי - י.ג.)
משמע, לפי כתב התביעה, ביקרה התובעת במרפאתו של הנתבע מס’ 2 לראשונה בחודש אוקטובר 1993, ואילו הביקור השני אצל הנתבע מס’ 2 נערך רק בסוף חודש נובמבר. מכאן, שבחודש אוקטובר 1993 ביקרה התובעת במרפאתו של הנתבע מס’ 2 פעם אחת בלבד. לכן, אינני סבור שניתן לקבל את טענת התובע בעדותו, שהתובעת פנתה לנתבע מס’ 2 מספר פעמים לפני תאריך - 20.10.93.
יתר על כן, בכתב התביעה נטען שתלונותיה של התובעת בביקורה הראשון אצל הנתבע ”מס’ 2 היו: ירידה במשקל, חוסר תאבון וחולשה. ואכן בכרטיס הרפואי (ת/1, ת/12) נרשם: "דיאטה רגילה, יורדת במשקל".
אין רישום זה מתיישב עם הדברים שמסרה התובעת למומחה הרפואי בעת בדיקתה אצלו, ולפיהם פנתה היא לנתבע מס’ 2 בפעם הראשונה עקב תלונות על חום. טענה זו שהעלתה התובעת בפני המומחה הרפואי אינה עולה בקנה אחד עם הטענות העובדתיות שבכתב התביעה.
ו. אני סבור איפוא שיש להתייחס לכרטיס הרפואי של התובעת, כפי שהוצג בפני בית המשפט (ת/1, ת/12), כמייצג באופן אותנטי את ביקוריה של התובעת אצל הנתבע מס’ 2, ותלונותיה בפניו במהלך ביקוריה אצלו, פרט לסוגיית רישום תוצאות בדיקות המעבדה מאוקטובר 1993, ולכך אתייחס עתה.
הנתבע מס’ 2 הפנה את התובעת, כמוסבר כבר לעיל, ביום 20.10.93, לעריכת בדיקות מעבדה. בכרטיס הרפואי (ת/1, ת/12) נרשם:"בדיקות שגרה תקינות" וכן "תקין- TSH", "צואה לדם סמוי – שלילי".
הנתבע מס’ 2 הסביר בעדותו, בעמ’ 72 לפרוט’:
"נכון, כבר כשהיתה אצלי ב-20.10.93 ציינתי בכרטיס בדיקות שגרה, בלוטת מגן, דם סמוי, וכאשר חזרה אלי כעבור מספר ימים עם התוצאות, ציינתי בכרטיס ליד כל מקום רלוונטי את התוצאה, את התאריך של אותו ביקור לא רשמתי". (ההדגשה שלי – י.ג.).
הסברו של הנתבע מס’ 2 שלפיו הוסיף מספר ימים לאחר תאריך 20.10.93 וציין את תוצאות בדיקות המעבדה בכרטיס הרפואי של התובעת מקובל עלי, גם אם אין זה מובן כיצד זה לא הוגשו כראיה תוצאות בדיקות המעבדה, כפי שהוגשו כראיה תוצאות הבדיקות של 22.12.93 (מוצג ת/6) ותוצאות הבדיקות של 29.12.93 (מוצג ת/5).
כלומר: יודעים אנו שבתאריך כלשהו אחרי 20.10.93 ביצעה התובעת בדיקות מעבדה שגרתיות שתוצאותיהן נרשמו על ידי הנתבע בכרטיס הרפואי באופן כוללני כתקינות, ואולם מסמכי בדיקות אלה לא הוגשו כראיה, כך שאין אפשרות לבחון כל אחת מן הבדיקות הספציפיות באופן פרטני, הגם שייתכן ועשויה היתה להיות חשיבות לעריכת השוואה בין תוצאות הבדיקות של אוקטובר 1993, באופן פרטני, אל מול תוצאות הבדיקות כחודשיים לאחר מכן, בדצמבר 1993.
ז. בכתב התביעה טוענים התובעים שהנתבעים התרשלו בטיפול הרפואי שניתן לתובעת, ובכך גרמו הנתבעים להתדרדרות במצבה של התובעת עד כדי כך שנזקקה להשתלת כליה.
לכתב התביעה צירפו התובעים את חוות דעתו של פרופ’ מרדכי רביד מיום 20.2.97 (מוצג ת/9), מומחה ברפואה פנימית, ומנהל מחלקה פנימית בבית החולים "מאיר".
כותב פרופ’ מ. רביד בחוות דעתו שהתובעת חלתה, לפי דעתו, בתסמונת יתר לחץ דם ממאיר (Malignant Hypertension) שעשויה להתפתח בכל שלב של מחלת יתר לחץ דם, וגורמת לנזקים בלתי הפיכים לעיניים, לכליות או ללב, זאת ככל שאין אבחון מוקדם של התסמונת עוד בראשיתה (עמ’ 3 בחוות דעתו, ת/9).
מסביר פרופ’ מ. רביד בחוות דעתו שכתוצאה מתסמונת זו, נגרם לתובעת נזק לתפקוד הכליות והיא נזקקה להשתלת הכליה שתרם לה התובע. בנוסף אבד לתובעת חלק ניכר מכושר הראיה בעין שמאל.
באשר לנתבע מס’ 2 כותב פרופ’ מ. רביד בחוות דעתו שהמנעותו מלמדוד את לחץ הדם של התובעת נוגדת את הנורמה המקובלת ברפואה. אילו היה הנתבע מס’ 2 מודד את לחץ הדם של התובעת בביקוריה אצלו, והיו ננקטים הטיפולים המקובלים בסיטואציה זו, ניתן היה למנוע את רוב הנזק שנגרם לעיניים, וכן את הנזק הכלייתי (עמ’ 4 בחוות הדעת של פרופ’ מ. רביד).
כך גם היה צריך לפעול, לדעת פרופ’ מ. רביד, רופא העיניים, הנתבע מס’ 4 (ד"ר י. ראסיאר), אולם גם הוא לא ביצע מדידת לחץ דם לתובעת בביקורה אצלו.
עוד כותב פרופ’ מ. רביד, שהימנעות הנתבע מס’ 3 (הגסטרואנטרולוג ד"ר ח. פלדמן) מלהפנות את התובעת בדחיפות לבית החולים, היא טעות בלתי סבירה עבור מומחה ברפואה פנימית, הואיל והיתה בפניו חולָה, אשה צעירה, הסובלת מלחץ דם גבוה, בליווי ממצאים המעידים על נזק כלייתי.
בנוסף, כותב פרופ’ מ. רביד בחוות דעתו, שהימנעותו של רופא העיניים - הנתבע מס’ 5, מלמדוד לחץ דם לפני תחילת הטיפול בסטרואידים, אינה עומדת במבחן הביקורת של טיפול רפואי סביר, הואיל והטיפול בסטרואידים עלול להעלות את ערכי לחץ הדם, ולכן היה על הנתבע מס’ 5 למדוד את לחץ הדם של התובעת כבר בביקור הראשון אצלו. (עמ’ 4 של חוות הדעת ת/9).
ח. הנתבעים מצידם מכחישים מכל וכל את טענת התובעים לפיה היתה רשלנות בהענקת הטיפול הרפואי לתובעת. הנתבעים דוחים את הנטען בחוות דעתו של פרופ’ מ. רביד, (ת/9), כאילו סבלה התובעת ממחלת יתר לחץ דם ממאיר. לטענת הנתבעים, סבלה התובעת באותה עת ממחלת כליות ראשונית, וזהו גם הגורם לנזק שנגרם לכליותיה של התובעת עד כדי כך שנזקקה להשתלת כליה.
הנתבעים מסתמכים, בין היתר, על חוות דעתו של פרופ’ פנחס נמט, רופא עיניים ומנתח, מיום 11.12.98 (מוצג נ/5), וכן על חוות דעתו של פרופ’ אהוד גרוסמן, מומחה למחלות פנימיות, מיום 29.12.98 (מוצג נ/7).
ביום 12.4.99 מיניתי את פרופ’ רפאל עינת, מומחה למחלות פנימיות ולמחלות דרכי עיכול, על מנת שזה יקבע את שיעור נכותה של התובעת וכן יבחן, בין היתר, האם קיים קשר סיבתי בין הטיפול הרפואי שקיבלה התובעת באמצעות הנתבעים לבין מצבה הרפואי של התובעת כיום, ויחווה דעתו בכל הנוגע לשאלת החבות הנטענת על ידי התובעים כנגד הנתבעים.
חוות הדעת, הומצאה לבית המשפט על ידי המומחה הרפואי ביום 15.8.99, מוצג מ/1.
ט. מחלתה של התובעת:
תחילה ראוי לברר מה מהות מחלתה של התובעת. (עיינו: ע"א 744/76 ד"ר יוספה שרתיאל ואח’ נ’ שולמית קפלר ואח’, פ"ד לב(1), 113, ובמיוחד בעמ’ 120, פיסקה 10).
בחוות הדעת שמטעם התובעים (מוצג ת/9), כותב פרופ’ מ. רביד שבבית החולים איכילוב (להלן: "בית החולים") נמצא שהתובעת סובלת מערכי לחץ דם גבוהים מאוד. פרופ’ מ. רביד סבור שלדעת הרופאים בבית החולים, העלייה בלחץ הדם היא אשר גרמה לנזקיה של התובעת בעיניים ובכליות. בהמשך חוות דעתו הסביר פרופ’ מ. רביד את שלדעתו אירע לתובעת:
”בחלק קטן מחולי יתר לחץ דם ראשוני מתרחשת ללא סיבה נראית לעין עליה חדה בערכי לחץ הדם. כתוצאה מעליה זו וכווץ כלי הדם ניזוקה קרקעית העיניים, הכליות והלב. מצב זה קרוי malignant hypertension, הוא עשוי להתפתח בכל שלב של מחלת יתר לחץ דם..... אם אין מזהים את התסמונת בראשיתה נגרמים נזקים בלתי הפיכים לעיניים, לכליות או ללב. בחולה שבדיון נגרם נזק לעיניים בעיקר לעין שמאל, אך בעיקר נזק כלייתי בלתי הפיך שהביא לאי ספיקת כליות סופנית וחייב טיפול בדיאליזה והשתלת כליה" (עמ’ 3 של חוות דעת פרופ’ מ. רביד).
בעדותו בבית המשפט, חזר פרופ’ מ. רביד על אשר הסביר בחוות דעתו והוסיף:
”...יתר לחץ דם ממאיר התפתח באיזה שהוא זמן סביב הביקורים שלה אצל ד"ר גרנק... אני מניח שהתהליך התחיל לפני הביקור הראשון” (עמ’ 41 לפרוט’).
בהמשך עדותו מסביר פרופ’ מ. רביד כי לא רק שלדעתו לא סבלה התובעת ממחלת כליות ראשונית, אלא גם אם היתה התובעת סובלת ממחלת כליות ראשונית, לא היה סיכוי שמחלה כזאת היא שתגרום ללחץ הדם הגבוה הואיל והתובעת סבלה מערכים גבוהים מאוד של לחץ דם כבר בנובמבר 1993, כשהפגיעה בכליותיה עדיין היתה קלה ביותר (עמ’ 47 לפרוט’).
י. לעומתו, הביע פרופ’ א. גרוסמן מטעם הנתבעים דעה שונה הן בחוות דעתו (מוצג נ/7) והן בעדותו בבית המשפט.
בחוות דעתו נ/7, כתב פרופ’ א. גרוסמן:
”...במהלך האשפוז התרשמו הרופאים המטפלים ללא יוצא מהכלל, שמדובר במחלת כליות ראשונית או על רקע אוטואימוני או מהסוג של Hemolytic Uremic Syndrome והחולה טופלה בהתאם בפלזמה פרזיס ובמינון גבוה של סטרואידים.... וציטוטוקסיקה..".
בפרק הדיון, עמ’ 3 של חוות דעתו, כותב פרופ’ א. גרוסמן:
"השילוב של סיפור משפחתי חיובי, מחלת חום, טרומבוציטופניה, המטוריה ופרוטאינוריה, היעדר שיפור לאחר איזון לחץ הדם, מצביעים בברור שבעיית הכליות היא ראשונית..."
(עמ’ 2-3 של נ/7).
עוד כותב פרופ’ א. גרוסמן בחוות דעתו שלא ניתן לקבל את דעתו של פרופ’ מ. רביד לפיה במקרה שלפנינו מדובר ביתר לחץ דם ראשוני ממאיר, ושהוא הגורם לאי ספיקת כליות, הואיל ולדעת פרופ’ א. גרוסמן: "...בחולה שלנו לא היה נזק נוירולוגי בקבלה ולכן קשה לקבל שבעייתה הראשונית הייתה יתר לחץ דם ממאיר" (עמ’ 3 בחוות דעתו של פרופ’ א. גרוסמן).
בהמשך חוות דעתו כותב פרופ’ א. גרוסמן כי: "ורד טל סבלה ממחלת כליות ראשונית כרונית שהחמירה באופן חד וגרמה לעלייה קיצונית בלחץ הדם וליתר לחץ דם ממאיר משני. אי ספיקת הכליות הסופית לא יכולה להיות מיוחסת ליתר לחץ הדם" (עמ’ 4 בחוות דעתו של פרופ’ א. גרוסמן).
בעדותו בבית המשפט כשנשאל פרופ’ א. גרוסמן מהי אותה מחלת כליות ממנה סבלה התובעת, השיב:
”זה סוג של וסקוליטיס. אם היה לי שם של מחלה הייתי חכם אבל אין לי ולכן אם אני צריך לקחת את כל הנתונים זה יכול להיות המוליטיק אורמיק סינדרום וזה יכול להיות פרי ארטריטיס נודוזה, זה בעצם תיאור של מהות הנזק בכלי הדם, וזה סוג של וסקוליטיס...... הן לא מחלות כליה אך פוגעות בכליה" (עמ’ 91 לפרוט’).
י"א. דבריו אלה של פרופ’ א. גרוסמן אושרו גם על ידי המומחה מטעם בית המשפט, פרופ’ ר. עינת, בעדותו. פרופ’ ר. עינת העיד:
”האבחנה המדוייקת לא היתה סגורה. זה סוכם כהמוליטיק סינדרום שזאת פגיעה כלייתית שגורמת להרעה בתפקוד הכלייה פלוס הרס של כדוריות הדם... ההמוליטיק זה מוגדר. הבעיה היתה במקרה הזה שהם לא קיבלו מספיק חומר בניקור הכלייתי ולכן נשאר סימן שאלה... ההמוליטיק... זאת מחלה שמכילה פגיעה בכלי דם של הכליות שבסופו של דבר יש שם את שני האלמנטים של אורמיה שזה הרעה ביכולת התפקוד של הכלייה לפנות פסולת, פלוס המוליזה כלומר הרס כדוריות דם אדומות... ההמוליטיק... היא תסמונת שלא ברור למה היא משנית, היא מופיעה בפני עצמה. כלומר, היא מופיעה בתור מחלה ראשונית" (עמ’ 96-97 לפרוט’).
המומחה הרפואי, פרופ’ ר. עינת כותב בחוות דעתו (מוצג מ/1), שהוא נוטה להסכים עם קביעותיו של פרופ’ א. גרוסמן מטעם הנתבעים, ולא עם קביעותיו של פרופ’ מ. רביד מטעם התובעים.
כותב פרופ’ ר. עינת:
”איננו דנים כאן, כפי שמנסה פרופ’ רביד לקבוע, במחלת יתר לחץ דם ממאיר. ניתוחו של פרופ’ גרוסמן את המצב נכון יותר: לא נצפתה אנצפלופטיה טיפוסית של יתר לחץ דם ממאיר, ובביאופסיה מהעור ומתת העור לא נצפה נמק פיברינואידי של כלי הדם שהוא ממצא היסטולוגי טיפוסי ליתר לחץ דם ממאיר. כל הרופאים המטפלים בגב’ טל התרשמו שקימת מחלת כליות ראשונית על רקע אוטואימוני או מהסוג של תסמונת המוליטית אורמית. לא הושגה אבחנה מדויקת של המחלה כי שתי ביאופסיות של הכליות נכשלו. יתר לחץ הדם היה משני למחלה הבסיסית" (עמ’ 5 בחוות הדעת של פרופ’ ר. עינת).
י"ב. בסוגיה זו שבמחלוקת אני סבור שיש להעדיף את חוות הדעת של מומחה בית המשפט, פרופ’ ר. עינת, ושל פרופ’ א. גרוסמן מטעם הנתבעים, המאוחדים בדעתם בכל הקשור לאבחנה הרפואית של המחלה ממנה סבלה התובעת.
בנסיבות הענין, מקובל עליי הסברם של מומחים אלה הגורסים שקיימת סבירות גבוהה יותר לכך שהתובעת סבלה ממחלת כליות.
פרופ’ מ. רביד כתב בחוות דעתו (ת/9) בעמ’ 2, שרופאי בית החולים איכילוב סברו שהעליה בלחץ הדם היא שגרמה לתובעת לנזקיה בעיניים ובכליות.
בכותרת האבחנות בסיכום המחלה של בית החולים איכילוב, שם אושפזה התובעת מיום 4.1.94 עד 31.1.94, נרשמו שלוש אבחנות לפי הסדר הבא:
האחת, malignant hypertension , דהיינו, יתר לחץ דם ממאיר.
השניה, HEMOMILTIC UREMIC SYNDROME, דהיינו, קבוצת תופעות הכוללת תמונת דם שרואים ב-TTP (מחלה סיסטמית כללית המרוכזת במוח העצם, שהיא הריקמה היוצרת דם) יחד עם פגיעה כלייתית. בתסמונת זו מופיע גם יתר לחץ דם (ההסבר ניתן על ידי פרופ’ מ. רביד בעמ’ 47 לפרוט’).
האבחנה השלישית בכותרת סיכום המחלה ת/14 היא אפילפסיה שלצורך השאלה שבמחלוקת איננה עומדת לדיון כאן, הואיל והיא מתייחסת למחלה ממנה סבלה התובעת מזה שנים והיא איננה קשורה לפלוגתא נשוא הדיון.
י"ג. בבואנו לעיין בגוף סיכום המחלה של בית החולים איכילוב ת/14, נמצא שרופאי בית החולים כתבו שהתובעת אושפזה עם תמונה של יתר לחץ דם קיצוני, ותמונה המטולוגית שעלולה להתאים ל- TTP, או המוליטיק אורמיק סינדרום (שאליהם התייחסתי כבר קודם לכן), ובאמצעות טיפול תרופתי הצליחו הרופאים להשיג איזון של לחץ הדם ותמונת הדם השתפרה.
הרושם של רופאי בית-החולים היה שהתמונה הסוערת נגרמה על ידי מחלה מסוג מחלת קולגן, אבל המשך הבירור בכיוון זה לא התאים לאפשרות הזו.
אוסיף שבבית החולים גם נעשתה ביופסיה של הכליה, אך בהעדר כמות מספקת של חומר, לא ניתן היה לאבחן את המחלה המדוייקת. מכל מקום, כך נכתב בסיומת של סיכום המחלה ת/14, עמ’ 3:
"האפשרות שתמונה זו נגרמה על ידיESSENTIAL HYPERTENSION לא נראית לנו סבירה".
משמע, למרות האמור בכותרת סיכום המחלה מסתבר, מעיון בגוף סיכום המחלה, ובמיוחד בפרק הדיון, שלא היתה אבחנה מדוייקת של המחלה.
רופאי בית-החולים סברו, עמ’ 3 של ת/14, שהאפשרות שנראתה הכי סבירה היא מחלה מסוג PAN (פריארטריטיס נודוזה). לפי הסברו של פרופ’ מ. רביד בעמ’ 46 לפרוט’ ש’ 21-22 זו מחלה ספציפית של כלי דם שפוגעת בכליות (אם כי בביופסיה בעורק לא נמצא ממצא התומך באבחנה זו).
ואולם, לדעת פרופ’ מ. רביד, אין זו האבחנה הנכונה, הואיל וכל המהלך שלאחר מכן לא התאים לאבחנה זו (עמ’ 46 סיפא לפרוט’). מכל מקום, וכמוסבר כבר לעיל, תוצאת הדיון בסיכום המחלה ת/14 היא שהאפשרות שהתובעת סובלת מיתר לחץ דם ראשוני לא נראתה סבירה לרופאי בית החולים.
פרופ’ מ. רביד נשאל על כך בחקירתו הנגדית עמ’ 46 לפרוט’, שורה 17, ואמר: "זה נכון שזה כתוב...".
בהמשך הוסיף פרופ’ מ. רביד (בעמ’ 46 לפרוט’) שיודעים אנו, בדיעבד, שהמחלה שרופאי בית החולים סברו שהיא הסבירה ביותר (פריארטריטיס נודוזה) איננה האבחנה הנכונה, הואיל והמהלך שלאחר מכן לא התאים. לדעת פרופ’ מ. רביד סיכום המחלה מבטא למעשה מבוכה. הכותרת של הסיכום, ומצב קרקעית העיניים, מבטאים מחשבה המשייכת, לדעת פרופ’ מ. רביד, את התמונה למחלה של יתר לחץ דם (עמ’ 46 סיפא לפרוט’), אך כאמור, בסיומת של סיכום המחלה ת/14 כותבים רופאי בית החולים איכילוב שמחלת לחץ דם ראשונית אינה נראית להם סבירה.
י"ד. אני מפנה לאמור בפסק הדין בענין ד"ר יוספה שרתיאל, ע"א 744/76, פ"ד ל"ב (1) 113:
”.......במשפט שנסב על תביעת פיצויים ומעוגן בדיני הנזיקין, היה על המשיבים להוכיח את גרסתם במידת ההוכחה המקובלת במשפטים אזרחיים, היינו על-ידי עודף הראיות או נטיה של מאזן ההסתברות לטובתם... לצורך הוכחתה של סיבת המוות איננה דרושה, כאמור, ודאות שאינה מותירה מקום לספקות ולהרהורים. הדרישה למידת הוכחה, הנעלה מכל ספק סביר, היא בת לוויה למשפטים פליליים, אך במשפט אזרחי על בית-המשפט להיווכח מהו הקרוב לוודאי ותו לא. במילים אחרות, על בית-המשפט להחליט לפי הראיות מהי הסיבה הנראית מתקבלת על הדעת ביותר כסיבת מוות... עדויותיהם של שני המומחים הרפואיים - דמו לענין זה לעדות עד ראיה... ולו היה בית-המשפט מגיע לספק שקול בין שתי ההשקפות, היה עליו לדחות טענות המשיבים, כי הרי עליהם רבץ נטל השכנוע. אולם במקרה שבפנינו לא נתעורר ספק כאמור, אלא בית-המשפט ביכר מפורשות דעתו של פרופ’ יכיני" (שם, בעמ’ 122-120).
נראה לי שהמסקנה הנובעת מן התשתית הראייתית כפי שהוצבה בפני בית המשפט, היא, כפי שקבעו המומחה הרפואי מטעם ביהמ"ש פרופ’ ר. עינת, והמומחה הרפואי מטעם הנתבעים פרופ’ א. גרוסמן, שהתובעת לקתה במחלת כליות ראשונית עם יתר לחץ דם ממאיר ( malignant hypertension) כתוצאה משנית.
בעדותו בבית המשפט, חזר וביסס פרופ’ ר. עינת את מסקנתו שהמחלה ממנה סבלה התובעת היא מחלת כליות ראשונית. כאשר נשאל פרופ’ ר. עינת כיצד הגיע למסקנתו זו, הגם שבכותרת של סיכומי המחלה של התובעת בבית החולים איכילוב, מיום 31.1.94 ומיום 15.3.94, (מוצג ת/13, ת/14), נרשם כי אבחנתם של הרופאים בבית החולים היתה דווקא שהתובעת סובלת מלחץ דם ממאיר, הסביר פרופ’ ר. עינת:
”אלה שכתבו את הסיכום אכן חשבו שזו האבחנה העיקרית... אני מוסיף, מסקנתי בעמ’ 5 (הכוונה לחוות דעתו - י.ג.), הסקתי כנראה על יסוד קריאת כל החומר הרפואי ולאו דווקא הכותרת בלבד” (עמ’ 106 לפרוט’ , ההדגשה שלי - י.ג.).
בכל הנוגע לאבחנת המחלה ממנה סבלה התובעת שוכנעתי שיש לקבל את חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט פרופ’ ר. עינת, וכן את חוות דעתו של פרופ’ א. גרוסמן מטעם הנתבעים, בשים לב לכך שחוות הדעת שנתנו גם עמדו במבחן החקירה הנגדית.
לענין אימוץ חוות דעתו של מומחה רפואי שנתמנה על ידי בית המשפט, אני מפנה ל-ע"א 810/81 לוי נ’ מזרחי ואח’, פ"ד ל"ט(1), 477, בעמ’ 482:
”כאמור, הוזמן פרופ’ כצנלסון לחקירה לבית המשפט ונחקר בהרחבה על חוות דעתו. אם לאחר כל זאת, ולאור מה ששמעה השופטת המלומדת מפיו, החליטה לקבל את חוות דעתו ולפסוק על פיה, אין בכך כל פסול, גם אם לא פירשה את נימוקיה לכך...... אמת הדבר, כי חוות הדעת של מומחה רפואי אינה סוף פסוק, ובית המשפט הוא הקובע ומחליט סופית בסוגיה הרפואית, כמו בכל הסוגיות האחרות אשר מתעוררות במהלך המשפט, אך אין כל פסול בכך, כי הוא מאמץ לעצמו את עמדת המומחה הרפואי, כפי שנהגה השופטת המלומדת במקרה דנן.....”
(ההדגשה שלי - י.ג.)
ט"ו. אחריות הנתבעים:
בבואי לבחון את השאלה האם עלה בידי התובעים להרים את נטל ההוכחה המוטל עליהם להוכחת עוולת הרשלנות, אני מפנה לאמור ב-ע"א 1146/99 קופת חולים כללית ואח’ נ’ מוטי סולן, פ"ד נה(4), 898 , בעמ’ 910:
”על התובע בתביעת רשלנות בנזיקין, ורשלנות רפואית בכלל זה, מוטל להוכיח חמשת רכיבים אלה: ראשית, שקיימת כלפיו חובה; שנית, שהחובה הופרה; שלישית, שנגרם לו נזק עקב הפרה; רביעית, שקיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק; וחמישית, מהו היקף הנזק (ע"א 231/84 קופת חולים של ההסתדרות נ’ פאתח וערעור שכנגד, פ"ד מב(3) 319 ,312). בבוא בית המשפט להכריע בגורלה של תביעה בסוף המשפט, השאלה הראשונה שעליו לשאול עצמו מצויה במישור העובדתי והיא - אם כל העובדות שגרמו לתאונה במקרה הקונקרטי, ידועות הן. לאמור, האם ידועה שרשרת העובדות שגרמה לנזקו של התובע, האם ידועה זהותו של המזיק, האם ידוע האופן בו התרחש הנזק והאם קיים קשר סיבתי עובדתי בין אותה שרשרת עובדות לבין הנזק. משניתנה תשובה חיובית על כל אלה, נותרת לבחינה השאלה המשפטית והיא - אם השכיל התובע להוכיח במידת ההסתברות הדרושה במשפט אזרחי, כי מעובדות אלה עולה שהמזיק חב כלפיו חובה וכי הפר את חובתו ובשל כך נגרם לו הנזק. אם עמד התובע בנטל זה, יזכה בתביעתו, ואם לאו, תדחה התביעה”.
(ההדגשה במקור - י.ג.)
לכן, על מנת לבחון את טענת התובעים כי הנתבעים התרשלו במתן הטיפול הרפואי לתובעת, עלינו לבדוק האם התנהגות הנתבעים בכל הקשור לאופן טיפולם בתובעת, היתה סבירה בהתאם להתנהגותו של "...הרופא הממוצע בשעת מעשה" (ע"א 323/89 פכרי קוהרי נ’ מדינת ישראל - משרד הבריאות, פ"ד מה(2), 142), דהיינו, נדרש מהרופא כי "...יטפל בחולה בהתאם לסטנדרטים המקובלים במקצוע הרפואה באותן נסיבות. כלומר, ינהג כרופא סביר וזהיר" (ע"א 434/94 פלונית נ’ מור - המכון למידע רפואי בע"מ, פ"ד נא(4), 205).
כן עלינו לבדוק את שאלת הקשר הסיבתי בין מעשה ההתרשלות לבין הנזק שנגרם לתובעים, וזאת יש לבחון בשים לב לתשתית הראייתית כפי שהונחה בפני בית המשפט בהתייחס לכל נתבע בנפרד.
ט"ז. הנתבע מס’ 2:
טוענים התובעים שהנתבע מס’ 2 התרשל בכך שבמהלך כל ביקוריה של התובעת אצלו לא ערך בדיקה גופנית לתובעת, וכן לא מדד את לחץ הדם שלה, למרות תלונותיה של התובעת, ולמרות שנמצאו חלבון וכדוריות דם אדומות בבדיקת השתן.
ביקוריה של התובעת אצל הנתבע מס’ 2 (הכוונה לביקורים שקדמו לאשפוזה מיום 4.1.94), היו: ביום 20.10.93 (הביקור הראשון), לאחר מכן היה ביקור שתאריכו לא נרשם ובו רק הביאה התובעת לנתבע מס’ 2 את תוצאות בדיקות המעבדה.
ביקור שני שנרשם היה ביום 28.11.93. הביקור השלישי היה ביום 21.12.93, וביקור רביעי ביום 23.12.93.
בחוות דעתו של פרופ’ מ. רביד מטעם התובעים (מוצג ת/9), כותב פרופ’ מ. רביד ש:
”בדיקת לחץ הדם היא חלק אינטגרלי של בדיקת הגוף החייבת להתבצע בעת המפגש הראשון בין הרופא לחולה ללא קשר לסיבת הפניה אל הרופא. במקרים בודדים, אם הבדיקה הראשונה נעשית בלחץ זמן, חייב הרופא לציין לעצמו שהחולה לא נבדק ולהזמינו למפגש חוזר במהלכו יבדוק את החולה. במקרה שלפנינו לא בוצעה, לפי עדות החולה, כל בדיקת גוף ולא נמדד לחץ הדם בארבעה ביקורים עוקבים. יתירה מזו- כאשר חולה מתאונן על הפרעות בראיה חייב הרופא לחשוב על האפשרות של יתר לחץ דם ולבצע את הבדיקה. בעת הביקור השני ידע כבר הרופא כי נמצא חלבון בבדיקת השתן, כי יש כדוריות אדומות בשתן וכי תפקודי הכליה אינם תקינים. לאור נתונים אלה הייתה בדיקת לחץ דם צעד הכרחי, והדבר לא בוצע" (עמ’ 3 בחוות הדעת ת/9).
בהמשך חוות דעתו קובע פרופ’ מ. רביד כי: "הימנעות רופא המשפחה מבדיקת לחץ הדם נוגדת כל נורמה מקובלת ברפואה" (עמ’ 4 של ת/9).
בנוסף, העיד פרופ’ מ. רביד בהתייחס לתוצאות בדיקות השתן של התובעת, כי:
”......אם ייחסו למחזור הפרשת חלבון כזו אז פירשו את הסימנים לא נכון, כשלחץ דמה לא נבדק. לא לחינם קיימת רוטינה ברפואה שבודקים לחץ דם כשיגרה לאו דווקא כשיש סימנים מחשידים לקיום לחץ כזה או אחר כיוון שההפרעה הזאת ידועה כרוצח שקט כיוון שהיא יכולה להמשך זמן רב גם בערכים גבוהים ללא סימנים וזה ידוע.....” (עמ’ 53 לפרוט’)
ובעמ’ 54 לפרוט’:
"לחולה היתה הפרשה של לפחות 7 גרם חלבון בשתן ליממה זאת הפרשה פתולוגית בעליל שום ווסת לא מסבירה זאת".
ועוד העיד פרופ’ מ. רביד בעמ’ 54 לפרוט’:
"ש. אתה אומר בחוות דעתך שלהשקפתך כל חולה המגיע לרופא צריך לבדוק את לחץ הדם.
ת. חולה שאני לא מכיר, כן.
ש. בלי קשר לתלונות.
ת. זה לא אני אומר, זה כתוב בכל ספר, כך מלמדים סטודנטים כשבודקים בדיקת גוף לחולה בדיקת לחץ דם זה חלק אינטגרלי מהבדיקה" (עמ’ 54 לפרוט’).
י"ז. בטרם אמשיך בדיון נראה לי שראוי להעמיד דבר מסויים על דיוקו: בעמ’ 3 של חוות דעתו ת/9 כתב פרופ’ מ. רביד שבזמן הביקור השני ידע כבר הנתבע מס’ 2 שנמצא חלבון בבדיקת שתן של התובעת, שנמצאו כדוריות אדומות בשתן, וכי תפקודי הכליה אינם תקינים.
אני סבור, לעניות דעתי, שהנתונים על כך שקיימים ממצאי בדיקה שאינם תקינים היו בידיעת הנתבע מס’ 2 רק בביקור הרביעי מיום 23.12.93.
אבהיר: הנתבע מס’ 2 הורה בביקור הראשון של התובעת אצלו, ביום 20.10.93, על עריכת בדיקות.
הזכרתי כבר שמסמכי בדיקות אלה לא הוגשו כראיה.
תוצאות הבדיקות הובאו על ידי התובעת לנתבע מס’ 2 (לפי עדותו בעמ’ 72 לפרוט’) בתאריך שלא נרשם בכרטיס, אך הנתבע מס’ 2 רשם שהתוצאות היו תקינות.
הביקור השני שנרשם אצל הנתבע מס’ 2 היה ביום 28.11.93, כשהתובעת התלוננה על עייפות, והנתבע מס’ 2 הורה על חופשת מחלה וכן הפנה את התובעת לגסטרואנטרולוג (הנתבע מס’ 3).
בשלב זה לא היו בפני הנתבע מס’ 2 כל בדיקות מעבדה חדשות פרט לאלה שלגביהן נרשם בכרטיס הרפואי ת/1 שהן תקינות, כמוזכר כבר לעיל.
בביקור השלישי מיום 21.12.93 שבו התלוננה התובעת על חום עולה ויורד הורה הנתבע מס’ 2 על עריכת בדיקות מעבדה, שאכן בוצעו למחרת 22.12.93. אלה הובאו ביום 23.12.93 על ידי התובעת לנתבע מס’ 2 (וזהו איפוא הביקור הרביעי, ולא השני).
בתוצאות בדיקות מעבדה אלה שבוצעו ביום 22.12.93, היו אכן מספר ממצאים חריגים כעולה מעיון במוצג ת/6: כדוריות אדומות רבות, וכן גם כדוריות לבנות בשתן, אם כי לגבי הכדוריות האדומות ניתן הסבר שהתובעת היתה במחזור חודשי. הנתבע מס’ 2 גם רשם לעצמו בכרטיס הרפואי ת/1 שכמות הטרומבוציטים (לפי מוצג ת/6), נמוכה מידַי, והורה על ביקורת בעוד שבועיים.
ביקורת זו שהיתה אמורה להתבצע "בעוד שבועיים" לא יצאה לפועל הואיל והתובעת אושפזה ביום 4.1.94.
כשבוע ימים לאחר ה-22.12.93, ביצעה התובעת פעם נוספת בדיקות מעבדה, אך הפעם לא לבקשת הנתבע מס’ 2 כי אם לבקשת הגסטרואנטרולוג, הנתבע מס’ 3 ד"ר ח. פלדמן, (מוצג ת/5). גם בבדיקות אלה הופיעו ממצאים חריגים, וכזכור הפנה הגסטרואנטרולוג, הד"ר ח. פלדמן, את התובעת אל הנפרולוג פרופ’ אליהו (ת/4).
ראיתי לנכון לפרט את כל האמור לעיל במטרה להבהיר שתוצאות בדיקות מעבדה שהצביעו על ממצאים חריגים היו בפני הנתבע מס’ 2 בביקורה הרביעי של התובעת אצלו ביום 23.12.93.
ממצאי בדיקות אלה (ת/6) כללו גם כמות גבוהה מאד של חלבון בשתן (500 מ"ג לדציליטר) ממצא שהנתבע מס’ 2 לא רשם אותו בכרטיס הרפואי ת/1, ולפי עדותו (עמ’ 80 לפרוט’) הוא לא היה ער לכך.
עוד יש להעיר שהממצא החריג של קריאטינין בדם (1.4), המצביע על ליקוי בתפקוד הכליה מופיע רק בתוצאות הבדיקות עליהן הורה הנתבע מס’ 3 ד"ר פלדמן, מיום 29.12.93 (מוצג ת/5), זאת הואיל ובבדיקות מיום 22.12.93 (ת/6) לא נבדק הקריאטינין (לא נעשו הבדיקות המתבצעות תחת הכותרת "כימיה").
[לענין זה אני מפנה לריכוז נתוני שתי הבדיקות, זו מול זו, נ/4, בטופס שרשם הנתבע מס’ 3 במרפאתו – עמ’ 69 לפרוט’].
י"ח. בעלה של התובעת, התובע מס’ 2, סיפר בעדותו כי ביום אישפוזה הראשון של התובעת, דהיינו, ביום 4.1.94, עקב לחץ דם גבוה, בדרכו לבית החולים:
”.....נכנסתי לד"ר גרנק ושאלתי אותו תגיד לי איך זה שכל כך הרבה פעמים אני הייתי אצלך עם ורד והיא היתה אצלך כל כך הרבה פעמים, איך זה שכל הביקורים האלה לא מדדת לה לחץ דם אפילו פעם אחת? אז הוא אמר לי באלה המילים "לא נהוג למדוד לחץ דם אצל נשים רזות וצעירות"... כיוון שמיהרתי לחזור לביה"ח לא המשכתי להתווכח איתו..." (עמ’ 15 לפרוט’).
בעדותו בבית המשפט, אישר הנתבע מס’ 2 שאכן בכל ביקוריה של התובעת אצלו, הוא לא מדד אפילו פעם אחת את לחץ דמה של התובעת. לטענת הנתבע מס’ 2 בנסיבות הענין הוא פעל כפי שהיה עליו לפעול, כשהוא מסביר כי:
”...... התלונות האלה לא גרמו לי לחשוב שצריך למדוד לתובעת לחץ דם. התובעת היתה בת 30, רזה, ללא תלונה על כאבי ראש, סחרחורת, סיבובי ראש, משהו מינימלי שהיה עלול לדעתי למדוד לה לחץ דם, (הכוונה היא: "לגרום למדוד לה" - כך היה צ"ל - י.ג.) כרופא משפחה יש זמן או אפשרי למדוד לה לחץ דם גם בפעם השביעית או השמינית לאט לאט אנו מכירים את החולה וההתייחסות כרגע היתה לתלונות שהיא העלתה: 1. חשדתי בתת-ספיגה. 2. ברור חום שלעניות דעתי לא גרמה לי למדוד לה לחץ דם..." (עמ’ 75 לפרוט’).
ובהמשך עדותו בעמ’ 75 לפרוט’, העיד הנתבע מס’ 2:
"ש. באיזה מקרה אתה כרופא בודק לחץ דם בפעם הראשונה שמגיע אליך חולה, איזה תלונות מחשידות אותך לזה?
ת. ..... במידה ויש תלונה כגון סיבובי ראש, כאבי ראש, שמצריכים מיידית לברר את התלונה, אז הייתי גם מודד לחץ דם, ולא הייתי עושה לתובעת ברור של ירידה במשקל. זה ההבדל בין רפואת משפחה לבין רפואת בית חולים" (עמ’ 75 לפרוט’).
כשנשאל הנתבע מס’ 2 בעדותו האם הוא זוכר את המקרה עליו העיד התובע, דהיינו, שהתובע הגיע למרפאתו עם טענה כנגד אופן טיפולו בתובעת, השיב הנתבע מס’ 2: "לא... לא כל כך יכולה להיות טענה כי הם היו עוד שנה וחצי בטיפולי" (עמ’ 74 לפרוט’).
י"ט. בניגוד לדעתו של פרופ’ מ. רביד מטעם התובעים, כותב פרופ’ א. גרוסמן, בחוות דעתו(נ/7) שבבדיקת התובעת בתאריך 20.10.93 על ידי הנתבע מס’ 2, לא סטה הנתבע מס’ 2 מהנורמה הרפואית המקובלת בכך שלא מדד את לחץ דמה של התובעת.
לדעת פרופ’ א. גרוסמן:
”... בשלב זה לא נבדק לחולה לחץ דם, אך מכיוון שמדובר בביקור במרפאה כללית עם תלונה מאוד ספציפית של ירידה במשקל, ניתן בהחלט לקבל את זה כדבר סביר בתנאים אלו" (עמ’ 2 במוצג נ/7).
עוד כותב פרופ’ א. גרוסמן ביחס לביקוריה של התובעת במרפאתו של הנתבע מס’ 2 כי:
”רופא משפחה הרואה כל יום חולים רבים במרפאה לא מודד לחץ דם לכל אחד. אינני מבין על איזו נורמה מדבר פרופ’ רביד. האם הוא מתייחס לנורמה של חדר מיון או מחלקה פנימית בבית חולים הרי שהוא צודק, אך במסגרת מרפאת קופת חולים אינני מכיר רופא שמודד לכל חולה שמגיע למרפאתו לחץ דם.
בהעדר חבות לא נותר בידי אלא לקבוע שאין הנתבע מס’ 3 נושא בחבות כלפי התובעים.
ל"א. הנתבע מס 4:
טוענים התובעים שהנתבע מס’ 4 (רופא העיניים, ד"ר י. ראסיאר) התרשל כלפי התובעת בכך שלא מדד את לחץ דמה במהלך הביקור במרפאתו. לטענת התובעת היה על הנתבע מס’ 4 לאבחן שהממצאים בעיניה של התובעת, העידו על יתר לחץ דם.
התובעת הגיעה לבדיקה אצל הנתבע מס’ 4 ביום 21.12.93, לאחר שנפלה ונחבלה בראשה בצד שמאל מחמת התקף אפילפטי. התובעת חשה כי ראייתה בעין שמאל מתדרדרת.
התובע תיאר בעדותו את מהלך הבדיקה אצל הנתבע מס’ 4 כך:
”ד"ר ראסיאר בדק את ראייתה של ורד ממרחק אחרי שהחשיך את החדר כמו שרופא עיניים בודק עם יד ימין ושמאל ואח"כ בדיקה נוספת במשקפת אחרי שטיפטף לה טיפות עיניים. הוא אמר שהוא רואה שיש לה צלקת דמוי צמר גפן בעין ושהוא מבקש שתלך דחוף למכון העיניים ברמת אביב. שלח אותה בדחיפות" (עמ’ 13-14 לפרוט’).
לטענת התובעים היה על הנתבע מס’ 3 לערוך לתובעת מדידת לחץ דם, ומשלא עשה כן, לא פעל, לטענתם, כפי שרופא סביר צריך היה לפעול באותה עת.
פרופ’ פ. נמט, מומחה ברפואת עיניים, מטעם הנתבעים, העיד שכאשר חולה אינו יודע על כך שהוא סובל מיתר לחץ דם, ואין על כך תיעוד בכתובים, הרי כל עוד אין ממצאים חריגים מאד המצביעים על אפשרות של יתר לחץ דם, אין אפשרות לרופא העיניים לדעת האם החולה סובל מיתר לחץ דם (עמ’ 87 רישא לפרוט’).
הנתבע מס’ 4 העיד:
”החולה הגיעה לראשונה בתאריך 21.12.93 עם טענה שנחבלה בעינה ויש ירידה בראיה בעין השמאלית...... בבדיקת קרקעית עיניים מצאתי שיש לה בצקת על שם ברלין (שזו בצקת עקב חבלה) במרכז הראיה...... בנוסף לזה ראיתי כמה תפליטים בעין השמאלית, בעין הימנית אין מה לציין, גם הראיה וגם הקרקעית תקין. לפי הנחיות שקבלתי מקופת חולים מכבי, כל חולה שאיני מסוגל לטפל במסגרת מרפאתי או כל חשש באבחנות אני מפנה למכון לייזר במהירות רבה מכון לייזר זה כמו בית חולים קטן של עיניים מטעם קופת חולים מכבי. כך עשיתי הפניתי אותה דחוף למחרת שתיגש לשם" (עמ’ 87 לפרוט’).
ל"ב. במקרה שבפנינו לא ידעה התובעת, בשלב בו נבדקה על ידי הנתבע מס’ 4, שהיא סובלת מיתר לחץ דם, וכאשר נשאלה על ידי הנתבע מס’ 4, האם יש לה מחלות היא השיבה בשלילה (עמ’ 88 - 89 לפרוט’).
כותב על כך פרופ’ פ. נמט בחוות דעתו (מוצג נ/5) כי:
”ממצאי בדיקת העין הראשונה, בהם נמצאה בצקת מקולה בעין שמאלית ותפליטים מתאימה לאבחנה של בצקת ע"ש ברלין, ובנוסף לכך הספור של נפילה וקבלת מכה, מחזקות אבחנה זו. יש לציין שבספרות הקלאסית ברפואת עיניים מצויין שבצקת דיסקות עקב יתר לחץ דם הינה דו-עינית... לאור זאת, אי בדיקת לחץ הדם מובנת, סבירה ואני מניח שרוב רופאי העיניים היו נוהגים כך. לעומת זאת, כאשר בבדיקה ב- 4.1.94 נמצאה בצקת דו-עינית, בוצעה בדיקת לחץ דם והנבדקת הופנתה מיד לביה"ח” (עמ’ 2 בחוות הדעת נ/5)
(יובהר: בדיקת העיניים השניה, מיום 4.1.94, לא היתה במרפאת הנתבע מס’ 4 אלא במכון העיניים שאותו ניהל הנתבע מס’ 5).
פרופ’ פ. נמט כותב בחוות דעתו: "בדיקת לחץ דם שגרתית אינה נכללת בבדיקת רופאי העינים וכל עוד לא התעורר חשד לממצא עיני, הנובע מיתר לחץ דם, בדיקה זו אינה מתבצעת" (עמ’ 2 לחוות הדעת).
על מנת להוכיח רשלנות מצד הנתבע מס’ 4, היה על התובעים להציב בפני בית המשפט תשתית ראייתית לפיה קיימת פרקטיקה מקובלת ורגילה, בדבר ביצוע מדידות לחץ דם על ידי רופאי עיניים בנסיבות כאלה או דומות להן, וכן היה על התובעים להוכיח שהנתבע מס’ 4 לא פעל לפי הפרקטיקה הרפואית המקובלת, ושדרך הפעולה שאימץ היא דרך שרופא הפועל בזהירות סבירה לא היה נוהג על פיה. (עיינו: ע"א 2694/90 הסתדרות מדיצינית הדסה נ’ מימון ואח’, פ"ד מו(5), 628).
אינני סבור שעלה בידי התובעים להציב תשתית ראייתית שניתן להסיק ממנה כי הנתבע מס’ 4 פעל ברשלנות. הנתבע מס’ 4 אמנם לא מדד את לחץ דמה של התובעת, אך לא הוכח שכללי הפרקטיקה הרפואית המקובלים דורשים מרופא עיניים לבצע מדידת לחץ דם כאשר מגיע מטופל המתלונן על בעיה ספציפית של ירידה בראיה, מה עוד שבענייננו התלוותה התלונה לאירוע חבלתי (נפילה).
איני מקבל את טענת התובעים שהיה על הנתבע מס’ 4 לבצע לתובעת בכל מקרה מדידת לחץ דם. כאמור, התובעת הגיעה לבדיקה אצל הנתבע מס’ 4, כשהיא מתלוננת על ירידה בראיה בעין שמאל, והיא אף ייחסה זאת לנפילתה ולחבלה שנגרמה לה בראשה בצד שמאל, מחמת התקף אפילפטי שארע יומיים לפני כן.
בנסיבות שכאלה, לא היה על הנתבע מס’ 4 להניח שקיים צורך במדידת לחץ דם לתובעת.
מקובלת עליי עמדת פרופ’ פ. נמט בחוות דעתו נ/5, שהנתבע מס’ 4 לא חרג, בנסיבות אלה, מהתנהגות של רופא עיניים סביר, ופעל כמקובל בשים לב לתלונותיה של התובעת והממצאים שאיבחן בבדיקתה.
עצם הפניית התובעת למכון העיניים, באופן דחוף, כפי שפעל הנתבע מס’ 4, עקב הממצאים שאיבחן בעינה השמאלית של התובעת, מעידה על כך שהנתבע פעל באופן סביר בנסיבות הענין, ולא ניתן לייחס לו חריגה מנורמת הזהירות בגין העובדה שלא ביצע מדידת לחץ דם לתובעת. לפיכך, אין הנתבע מס’ 4 נושא בחבות בנזיקין כלפי התובעים.
ל"ג. הנתבע מס’ 5:
לטענת התובעים התרשל הנתבע מס’ 5 בכך שנתן לרופאת העיניים ד"ר הדר לימור, שטיפלה בתובעת במסגרת מכון העיניים שהנתבע מס’ 5 הוא מנהלו, הורייה לתת לתובעת טיפול בסטרואידים הגורמים לעליה בלחץ הדם, מבלי שערך או מבלי שהורה לערוך לפני כן מדידת לחץ דם לתובעת, למרות שהממצאים שנתגלו בעיניה של התובעת, היה בהם כדי להעיד על כך שהתובעת סובלת מיתר לחץ דם.
התובעת העידה לענין בדיקתה על ידי הנתבע מס’ 5: "הוא בדק אותי והוא ראה את תוצאות הבדיקות ונתן לי רצפט לקורטיזון ל- 10 ימים..." (עמ’ 29 לפרוט’).
התובעת העידה שהנתבע מס’ 5 לא ערך לה מדידת לחץ דם בטרם הורה על מתן הטיפול התרופתי.
כותב פרופ’ מ. רביד בחוות דעתו שמטעם התובעים, ת/9: "...הימנעות רופא העיניים מבדיקת לחץ דם לפני תחילת הטיפול בסטרואידים גם היא אינה עומדת בקריטריונים של טיפול רפואי סביר" (עמ’ 4 בחוות דעתו).
פרופ’ מ. רביד מסייג בחוות דעתו את דבריו כשהוא כותב כך :
”רופאי העיניים לא זיהו מלכתחילה את הממצאים בקרקעית כנובעים מיתר לחץ דם. הם פירשו את הממצא כמתאים לדלקת כלי דם ורשמו טיפול בסטרואידים. קשה מאוד לדון בדיעבד עד כמה היה הממצא אופייני או בלתי אופייני לכן יש לקבל את עצם הטעות כסבירה” (עמ’ 4 לחוות הדעת).
יחד עם זאת ממשיך פרופ’ מ. רביד וכותב באותו עמ’ 4 של חוות דעתו: "אולם רופאי עיניים מומחים אמורים להיות ערים לאבחנה מבדלת של הממצא ולאפשרות קיום לחץ דם ממאיר. מתן סטרואידים עשוי להעלות את ערכי לחץ הדם ולכן גם מסיבה זו היתה חובתם לבדוק את לחץ הדם כבר בביקור הראשון. עשרה ימים יקרים מפז אבדו בין הביקור הראשון לשני במרפאת העיניים. רק בביקור השני נבדק לחץ הדם על ידי רופאי העיניים והחולה נשלחה בדחיפות לאשפוז אלא שלגבי כליותיה אחרו את המועד".
ל"ד. בבדיקתה הראשונה של התובעת במכון העיניים ביום 22.12.93, אובחנו ממצאים אצל התובעת אך ורק בעין שמאל, ואילו עין ימין נמצאה תקינה לחלוטין (מוצג ת/8).
הנתבע מס’ 5 העיד:
”אני מבקש להעיר מיוזמתי שאם מופיע ממצא של בצקת על שם ברלין בעין אחת ובעין האחרת OK, זה בכלל לא אופייני ליתר לחץ דם..." (עמ’ 58 לפרוט’).
הנתבע מס’ 5 העיד על מהלך בדיקתה השניה של התובעת במכון העיניים כי:
”....... בגלל הממצא שרואים הפעם גם בעין השניה, הימנית, נמדד באותו יום לחץ דם, בתאריך 4/1/94, לחץ הדם נמצא גבוה 220/140... בדרך כלל אנו שולחים עם ערכי לחץ כאלה או לרופא משפחה או לבית חולים” (עמ’ 60 לפרוט’).
הנתבע מס’ 5 הסביר בהמשך עדותו מדוע לא נבדק לחץ הדם של התובעת במכון העיניים, בביקורה הראשון שם בתאריך 22.12.93:
”...... אם אני יודע שהחולה יודעת שיש לה יתר לחץ דם והיא בטיפול ויש לה סיפור של מכה בעין שיכולה לגרום למה שראינו ובעין השניה אין לה כלום, זה לא הכרחי למדוד במכון עיניים את לחץ הדם, אבל זה היה יפה אם כן היינו עושים את זה” (עמ’ 63 לפרוט’).
בהמשך התייחס הנתבע מס’ 5 בעדותו לכך שרשם לתובעת טיפול תרופתי בסטרואידים מבלי לדעת את ערכי לחץ דמה:
”אם איננו יודעים שהחולה סובל ממחלת יתר לחץ דם והטיפול בסטרואידים הוא לזמן קצר, למספר ימים, איננו מודדים את לחץ הדם... אם אנו ממשיכים בטיפול מעבר לשבוע, עשרה ימים, ואנו במינון גבוה יותר, אז אנו אומרים ללכת לרופא משפחה למדוד לפרקים לחץ דם, וסכרת או כל תופעה אחרת שיכולה לבוא בעקבות שימוש ממושך בסטרואידים אבל לא טיפול של מספר ימים” (עמ’ 64 לפרוט’).
הנתבע מס’ 5 שלל את טענת התובעים כאילו התרשל בכך שלא מדד את לחץ דמה של התובעת לפני הטיפול בסטרואידים, ואמר:
”משום שהאופייני ללחץ דם בשלבים מתקדמים הוא תפליטים בצורת צמר גפן ללא בצקת במרכז הרישתית, כאשר העין השניה לגמרי תקינה. נהפוך, כאשר יש סיבה טובה אחרת להופעת בצקת ברשתית שמתלווים אליה גם ירידה בראיה וגם תפליטי צמר גפן, ולפנינו סיפור מעשה המתאים לזה, למשל חבלה, הרופא הטוב ביותר לא יעשה בדיקה של לחץ הדם באותו רגע... אני חוזר ואומר שכאשר יש סיפור מעשה מתאים של טראומה עם בצקת במקיולה שמתלווים אליה גם תפליטי צמר גפן וגם ירידה בראיה וכל זאת רק בעין אחת, אין שום הגיון מלבד משהו נוירוטי לבדוק לחץ דם או בדיקות מרובות אחרות ”
(עמ’ 65 לפרוט’).
ל"ה. המומחה מטעם הנתבעים בתחום רפואת עיניים, פרופ’ פ. נמט כותב בחוות דעתו, נ/5 :
”.......האבחנה הסבירה שהתבקשה היתה בצקת ע"ש ברלין. לאור זאת, אי בדיקת לחץ הדם מובנת, סבירה ואני מניח שרוב רופאי העינים היו נוהגים כך. לעומת זאת, כאשר בבדיקה ב- 4.1.94 נמצאה בצקת דו-עינית, בוצעה בדיקת לחץ הדם והנבדקת הופנתה מיד לביה"ח" (עמ’ 2 של חוות דעתו).
המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, פרופ’ ר. עינת, כותב בחוות דעתו מ/1 :
”הטיפול בבצקת על שם ברלין הוא על ידי סטרואידים, וטיפול זה עשוי להעלות את לחץ הדם. בקרקעית עין ימין, הבריאה, לא ראה רופא העיניים לפני התחלת הטיפול בסטרואידים פתולוגיה כלשהי, כולל סימנים ליתר לחץ דם. האם היה עליו לבדוק את לחץ דמה של החולה לפני שרשם לה סטרואידים במינון התחלתי גבוה והולך ויורד בהדרגה במשך 10 ימים? קל מאד להשתמש ב HIND SIGHT, מבט לאחור, ולהגיע, לאור התוצאות, למסקנה שרופא העיניים היה צריך למדד את לחץ הדם לפני התחלת הטפול בסטרואידים. אך אם מסתכלים על הנתונים ההתחלתיים - חולה צעירה בת שלושים שאינה יודעת שיש לה יתר לחץ דם, ושרופא העיניים איננו מוצא כל סימני יתר לחץ דם בהסתכלות על קרקעית עינה הבריאה - יש לקבע שהתנהגות רופא העיניים היתה סבירה בהחלט, ויש להניח שרוב רופאי העיניים לא היו מודדים את לחץ דמה של החולה בסיטואציה זו" (עמ’ 4 בחוות דעתו, ההדגשה שלי - י.ג.).
פרופ’ ר. עינת העיד בסוגיה זו כך:
”......ספציפית לגבי התובעת כאן ניתנו הסטרואידים לפרק זמן קצר, לאשה צעירה שרופא עיניים לא ידעו על בעיות אחרות שלה, ולכן לא נמדד לחץ הדם שלה בביקור הראשון אצל רופא העיניים. נכון שבמבט לאחור היה צריך לעשות זאת, אבל כאמור, בגלל העובדה שמדובר באשה צעירה ופרק זמן קצר של טיפול לשבוע אפשר להבין למה זה לא בוצע" (עמ’ 107 לפרוט’).
ל"ו. מעדויות אלה עולה שרצוי היה שהנתבע מס’ 5 יבצע מדידת לחץ דם לתובעת בטרם החל הטיפול בסטרואידים, יחד עם זאת עולה מן התשתית הראייתית כפי שהובאה בפני בית המשפט שהימנעות מביצוע מדידת לחץ הדם, בנסיבות אלה, איננה בגדר חריגה מן הפרקטיקה הרפואית המקובלת.
בקביעת מסקנה זו יש לקחת בחשבון את משך הזמן הקצר שנקבע לצורך מתן הטיפול בסטרואידים. בנוסף, לפי מסקנותיהם של המומחה מטעם הנתבעים בתחום רפואת עיניים, פרופ’ פ. נמט, וכן גם המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, פרופ’ ר. עינת, לא חרג הנתבע מס’ 5 מנורמה רפואית מקובלת, הואיל והממצאים שאובחנו בעין השמאלית בלבד אצל התובעת, במהלך בדיקתה הראשונה במכון לרפואת עיניים, לא היה בהם כדי להעיד על אפשרות של קיום יתר לחץ דם אצל התובעת. ההסבר לממצאים אלה, כך נראה היה, נקשר לכך שהתובעת התלוננה על ירידה בראיה בעין השמאלית מחמת חבלה – נפילה ימים ספורים קודם לכן, ואילו עין ימין היתה תקינה, בעוד שבמקרה של יתר לחץ דם ניתן היה לצפות לבצקת דו עינית.
בבדיקתה השניה של התובעת ביום 4.1.94 במכון לרפואת עיניים, אובחנו בשתי עיניה של התובעת ממצאים שיש בהם להעיד על יתר לחץ דם, ואזי נמדד לחץ דמה של התובעת, ומשאובחנו ערכי לחץ דם של 220/140 (ת/8) הופנתה התובעת לחדר המיון בבית החולים איכילוב.
נפסק כי:
”ההלכה לענין מבחני הרשלנות של רופא בטיפולו בחולה הינה, מזה שנים רבות, זו: המבחן איננו מבחן של חכמים לאחר מעשה אלא של הרופא הממוצע. בשעת מעשה של רופא עשוי לטעות אך לא כל טעות מהווה רשלנות. אי הצלחתו של ניתוח או נזק שנגרם בעטיו אינם, כשלעצמם, מקימים חזקה או מסקנה של רשלנות רפואית. גם טעות באבחנה אין בה בהכרח ראיה בדבר קיומה של רשלנות” דנ"א 1833/91 פכרי קוהרי נ’ מדינת ישראל - משרד הבריאות, תק-על 91(2), 743 ,עמ’ 745).
מכאן, שהנתבע מס’ 5 פעל כפי שרופא סביר היה נוהג בנסיבות הענין. לעניות דעתי, אין לקבוע שהיתה רשלנות מצד הנתבע מס’ 5 במתן הטיפול לתובעת, ולכן אין הנתבע מס’ 5 נושא בחבות כלפי התובעים.
ל"ז. עולה מכל האמור לעיל שענייננו באשה צעירה, שפיתחה מחלת כליות ראשונית. יתר לחץ הדם היה משני למחלתה הבסיסית. לדעת המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, פרופ’ ר. עינת, לא היתה כל אפשרות ממשית למנוע את הליך התקדמותה של המחלה לכיוון טיפול בדיאליזה, ולבסוף השתלת כליה, וזאת גם אילו היתה המחלה מאובחנת בשלב מוקדם יותר, וגם אילו היתה התובעת מטופלת על ידי טובי המומחים ועל ידי הטובות שבתרופות.
מחלה זו עלולה להתפתח ולהתדרדר גם כשהחולה מקבל טיפול רפואי מסור. התוצאות הקשות של מחלת כליות זו, דהיינו, ההיזקקות לדיאליזה, ובהמשך, הצורך בהשתלת כליה, מקורן במחלת כליות ראשונית. יתר לחץ הדם הוא משני למחלה הבסיסית.
תהליך התפתחותה והתדרדרותה של המחלה לא היה נבלם, לדעת המומחה הרפואי, גם אילו היתה האבחנה מתבצעת על ידי הנתבעים או מי מהם בשלב מוקדם יותר, וגם אילו היה ניתן הטיפול נגד יתר לחץ-דם בשלב מוקדם יותר (יש אמנם מקרים שבהם תהליך ההתדרדרות נעצר, אך זאת מעצמו, ולא עקב הטיפול התרופתי, עמ’ 102 לפרוט’, שורה 27).
מהסבריו של המומחה הרפואי פרופ’ ר. עינת עולה שאת התוצאות הקשות של מחלה זו (ההיזקקות לדיאליזה, ובהמשך השתלת כליה), לא ניתן לייחס לנתבעים או מי מהם.
חוות דעתו של המומחה הרפואי שהתמנה על ידי בית המשפט, הפרופ’ ר. עינת, שללה קשר סיבתי בין אופן הטיפול של הנתבעים או מי מהם בתובעת לבין התוצאות הקשות של המחלה: ההיזקקות לדיאליזה והשתלת הכליה.
פרופ’ ר. עינת נחקר על חוות דעתו, והאמור בחוות דעתו עמד במבחן החקירה הנגדית.
ל"ח. כפי שכבר ציינתי, מסקנותיו של המומחה הרפואי פרופ’ ר. עינת, מקובלות עליי.
פרופ’ ר. עינת העיד מפורשות שיתר לחץ הדם ממנו סבלה התובעת היה משני למחלת הכליות.
האבחון המוקדם יותר של לחץ הדם, וכן הטיפול כנגד יתר לחץ דם, לא היה מונע את התקדמות המחלה עד לידי צורך בדיאליזה כלייתית, ובסופו לא היה מנוס מלבצע השתלת כליה (עיינו, בעמ’ 102 לפרוט’, ובעמ’ 103 לפרוט’).
חוות דעתו של המומחה הרפואי נתמכת גם בחוות הדעת של הפרופ’ א. גרוסמן וכן פרופ’ פ. נמט מטעם הנתבעים. רופאים אלה העידו אף הם בפני בית המשפט, ומסקנותיהם מקובלות עליי.
בענייננו לא עלה בידי התובעים להוכיח שאילו היו הנתבעים או מי מהם מאבחנים בשלב מוקדם יותר שהתובעת סובלת מערכים גבוהים של לחץ דם, היה בכך כדי למנוע את התפתחות מחלת הכליות שממנה סבלה התובעת ואת ההתדרדרות שהובילה לצורך בדיאליזה, ובהמשך להשתלת כליה. גם אילו היה הטיפול הרפואי – תרופתי מתחיל בשלב מוקדם יותר, לא היה בכך בסופו של דבר כדי לעצור את התהליך.
לפיכך, יש לדחות את התביעה ככל שזו מייחסת לנתבעים רשלנות שהובילה להיזקקותה של התובעת לדיאליזה, ולצורך בהשתלת כליה, שנתרמה לתובעת על ידי בעלה – התובע מס’ 2.
ל"ט. יחד עם זאת קבעתי, כמפורט כבר לעיל, בפיסקה כ"ו של פסק הדין, שהתובעת זכאית לפיצוי מן הנתבעים מס’ 1 ומס’ 2 בגין אי-איתור ואי-אבחון יתר לחץ הדם ממנו סבלה, וכן הימנעות מקיום מעקב אחר יתר לחץ הדם, לרבות טיפול בו כנדרש, בתקופה שמאז ביקורה הראשון של התובעת במרפאתו של הנתבע מס’ 2 (20.10.93) ועד אשפוזה של התובעת בבית החולים (4.1.94).
כפי שהסברתי, אין התובעת זכאית לפיצוי בגין התדרדרות מחלתה שהובילה לצורך להיזקקותה לדיאליזה כלייתית, ובהמשך להשתלת כליה. ממילא גם אין התובע מס’ 2 - בעלה של התובעת - זכאי לפיצוי בגין הכליה שתרם לרעייתו.
ואולם, התובעת זכאית לפיצוי על כך שלא בוצעו בה במהלך תקופת חודשיים ומחצה מאז ביקורה הראשון אצל הנתבע מס’ 2 (20.10.93), ועד אשפוזה הראשון בבית החולים (4.1.94) מדידות של לחץ הדם, שהיה בהן כדי להביא לאיתור יתר לחץ הדם שממנו סבלה, קיום בירור רפואי לגבי יתר לחץ הדם, מעקב לחץ דם, ומתן טיפול תרופתי שמטרתו לנסות ולהאט התפתחות מחלת הכליות, וכן למנוע סיבוכים משניים של לחץ הדם הגבוה.
זהו איפוא טיפול שנועד לנסות למנוע התדרדרות במצב החולה, ולשפר את איכות חייו של החולה (מניעתם של סיבוכים משניים אף היא בגדר שיפור איכות החיים של החולה).
טיפול זה נמנע מן התובעת מס’ 1 בפרק הזמן של החודשיים ומחצה שמאז ביקורה הראשון במרפאת הנתבע מס’ 2 (20.10.93) ועד אשפוזה בבית החולים (4.1.94).
כפי שנקבע בפסק הדין בענין שוקרון, רע"א 8317/99, פ"ד נ"ו (5) 321, טיפול שיש בו כדי לעכב התדרדרות במצבו של חולה, וכן גם שיפור איכות חייו, הוא טיפול שכל חולה זכאי לו, ובשום אופן אין להקל בו ראש.
לכן, כפי שהסברתי בפיסקה כ"ו של פסק הדין, זכאית התובעת מס’ 1 לפיצוי מן הנתבעים מס’ 1 ומס’ 2 בגין אי-אבחון של יתר לחץ הדם בביקוריה במרפאתו של הנתבע מס’ 2, דבר שהביא לכך שלא בוצע באותה תקופה בירור של יתר לחץ הדם, ומעקב לחץ דם, ולא הוחל באותה תקופה במתן טיפול תרופתי כנגד יתר לחץ הדם.
הפיצוי המגיע לתובעת מס’ 1 ייקבע בנסיבות אלה בדרך של אומדן והערכה גלובלית, כשהפיצוי המגיע הוא בעיקרו של דבר, בגין כאב וסבל.
מ. המומחה הרפואי פרופ’ ר. עינת קבע לתובעת בחוות דעתו מ/1 נכות בשיעור של 60% עקב השתלת הכליה בגין הצורך בטיפול אימונוסופרסיבי מתמיד. המומחה הרפואי גם אישר בעדותו שקביעת המוסד לביטוח לאומי לפיה אבד לתובעת מס’ 1 כושר העבודה שלה בשיעור של 100%, נראית בעיניו סבירה (עמ’ 107 לפרוט’, שורות 20-17).
בסיכומיו (עמ’ 16-15) מבקש ב"כ התובעים פסיקת פיצוי לתובעת מס’ 1 בגין הפסד השתכרות מלא לעבר ולעתיד (בהתחשב בכך שלתובעת אבד כליל כושר עבודתה), אובדן פנסיה וזכויות סוציאליות, עזרת צד ג’ שקיבלה התובעת בעבר ועזרת צד ג’ לה תזדקק לעתיד, הוצאות בגין תרופות וטיפולי שיניים, הוצאות בגין ביקורים אצל רופאים פרטיים, הוצאות רכב, הוצאות בגין תזונה מיוחדת, מים מינרליים ומיץ סחוט טרי, וכן בגין רכישת מערכות בגדים, לרבות פיצוי בגין כאב וסבל, עגמת נפש ואובדן הנאות החיים.
כן מבקש ב"כ התובעים פסיקת פיצוי לבעלה של התובעת (שתרם כליה לרעייתו) בגין הפסדי השכר שלו, אובדן פנסיה וזכויות סוציאליות, עזרת צד ג’ בתקופת אשפוזו לצורך תרומת הכליה, וכן כאב וסבל.
ב"כ הנתבעים טוענת בסיכומיה (עמ’ 14) שלא הוכחו הנזקים הנטענים על ידי התובעים וכן מצביעה ב"כ הנתבעים בעמ’ 13 של סיכומיה על כך שכשנה לאחר ההשתלה הרתה התובעת, נולד לה ילד בריא, ובשנת 1998 קיבלו התובעים ילדה לאומנה (עמ’ 27-26 לפרוט’). ב"כ הנתבעים טוענת שאין לתובעת נכות בתחום העיניים, וכי ראייתה תקינה.
ב"כ הנתבעים גם מפנה לכך שהתובעת מקבלת קצבת נכות כללית. לפי חוות דעתו האקטוארית של מר שי ספיר, המצורפת לסיכומיה של ב"כ הנתבעים, קיצבאות הנכות הכללית לעבר ולעתיד מסתכמות ב-712,419 ₪ נכון לתאריך 30.4.2001. כן מפנה ב"כ הנתבעים לחוות דעת נוספת של מר שי ספיר שלפיה התובעת עשויה להיות זכאית לקיצבת שירותים מיוחדים.
מ"א. נראה לי שאין מקום להפחית את קיצבת הנכות הכללית שמקבלת התובעת מס’ 1 מן הפיצוי שייפסק לתובעת מס’ 1 בגין הנזק שנגרם לה מחמת אי-איתור יתר לחץ הדם על ידי הנתבע מס’ 2, וכפועל יוצא מכך ההימנעות מתחילת טיפול רפואי כנגד יתר לחץ הדם בתקופה שחלפה מאז ביקורה הראשון אצל הנתבע מס’ 2 (20.10.93), ועד אשפוזה בבית החולים (4.1.94).
כפי שכותבת ב"כ הנתבעים בעמ’ 13 של סיכומיה, סעיף 78, קביעת המוסד לביטוח לאומי בדבר הנכות הכללית של התובעת מס’ 1 לא הוצגה בפני בית המשפט.
אין לדעת בבירור האם נקבעה נכות זו לתובעת בגין היזקקותה של התובעת מס’ 1 לדיאליזה, ובהמשך להשתלת הכליה, או שמא נקבעה נכות זו גם בגין מחלת האפילפסיה, אפשרות שמעלה ב"כ הנתבעים בסעיף 78 של סיכומיה.
ואולם, מכל מקום, ברי שקצבת הנכות של הביטוח הלאומי לא ניתנה בגין ראש הנזק הספציפי שבגינו נפסק הפיצוי לתובעת מס’ 1, על פי המוסבר לעיל, ולכן אין להפחית מפיצוי זה את קיצבת הנכות הכללית של התובעת מס’ 1.
מ"ב. אין התובעת מס’ 1 זכאית, מן הנימוקים שפירטתי, לפיצוי בגין היזקקותה לדיאליזה בעבר, וניתוח השתלת הכליה בהמשך לכך, ולכן אין מקום לפסוק פיצוי על פי הפירוט שביקש ב"כ התובעים בסיכומיו.
אני מעריך את הפיצוי המגיע לתובעת מס’ 1 (שהוא בעיקרו של דבר פיצוי בראש הנזק של כאב וסבל), בגין אי-איתור יתר לחץ הדם על ידי הנתבע מס’ 2, וכתוצאה מכך ההימנעות מתחילת מתן הטיפול ביתר לחץ הדם, טיפול שמטרתו לנסות לעכב את התפתחות מחלת הכליות ולמנוע סיבוכים משניים של לחץ הדם הגבוה, באופן גלובלי ועל דרך האומדן, בסכום של 150,000 ₪, נכון להיום.
מ"ג. התוצאה מכל האמור לעיל היא כדלקמן:
1. אני מחייב את הנתבעים מס’ 1 ומס’ 2, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת מס’ 1 את הסכום של 150,000 ₪, בתוספת שכר טרחת עו"ד בשיעור של 20% מן הסכום שנפסק, ומע"מ כחוק על שכר הטרחה.
הסכום הפסוק ישא הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
בנוסף ישאו הנתבעים מס’ 1 ומס’ 2, ביחד ולחוד, בהחזר אגרת המשפט שהתובעת נשאה בה בסכום של 687 ₪ כשסכום זה של החזר האגרה נושא הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מיום 14.4.97 עד התשלום המלא בפועל.
לגבי יתרת אגרת המשפט, יחול האמור בתקנות בית משפט (אגרות), תשמ"ח-1987, סעיף 6.
2. לענין שכר טרחתו של המומחה רפואי מטעם בית המשפט, אני קובע שעל הנתבעים מס’ 1 ומס’ 2 לשאת בשכרו של המומחה הרפואי בגין הכנת חוות דעתו וכן בגין עדותו בבית המשפט.
המחלוקת הרפואית בין עמדת התובעים מחד גיסא, לעמדת הנתבעים מאידך גיסא, היתה מחלוקת עניינית שהצדיקה מינויו של מומחה רפואי מטעם בית המשפט, שחוות דעתו, כמו גם עדותו, היו דרושות לצורך הבהרת הסוגיות שבמחלוקת. משנמצא שהנתבעים מס’ 1 ומס’ 2 חבים בפיצוי לתובעת מס’ 1 (גם אם רק ביחס לחלק קטן מן הנזק הנטען), על נתבעים אלה גם לשאת בשכרו של המומחה הרפואי.
3. באשר לשאר הוצאות המשפט, רשאי ב"כ התובעים להגיש לבית המשפט בקשה לשומת הוצאות המשפט, עם העתק ישירות לב"כ הנתבעים.
4. תביעתה של התובעת מס’ 1 כנגד הנתבעים מס’ 3 , מס’ 4 ומס’ 5, נדחית, וכמו כן נדחית תביעתו של התובע מס’ 2. כל זאת, בנסיבות הענין, ללא צו להוצאות.
ניתן היום י"ד באלול, תשס"ה (18 בספטמבר 2005) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין אל :
1. ב"כ התובעים, עו"ד שרון מאירי, רמת גן.
2. ב"כ הנתבעים, משרד עו"ד ח. שנהב, תל אביב.
וזאת בדואר רשום עם אישור מסירה.
י. גריל, שופט
הקלדנית: רחל .ס/אורלי א.
א 10373/97 ורד טל,יהודה טל נ’ קופת חולים מכבי,ד"ר גרנק צבי ואח’
|
