|
עא 2660/05 שמחון צביה נ’ ד"ר בן זק"ש,בית החולים אסף הרופא
1
בתי המשפט
בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו
בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 002660/05
לפני:
כב’ השופטת הילה גרסטל, סגנית-נשיא - אב"ד
כב’ השופט עוזי פוגלמן
כב’ השופט אילן ש’ שילה
המערערת:
שמחון צביה
נ ג ד
המשיבים:
1. ד"ר בן זק"ש
2. בית החולים אסף הרופא
פסק-דין
1. זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברמלה (כבוד השופטת אסתר נחליאלי-חיאט) מיום 13.7.05 בת"א 2266/02, שדחה על הסף את תביעת המערערת נגד המשיבים, מחמת התיישנות.
2. הרקע
(א) ביום 9.6.02 הגישה המערערת תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לה, לטענתה, בשל רשלנות רפואית של המשיבים.
ב) בכתב התביעה תיארה המערערת את ההשתלשלות הכרונולוגית של האירועים שהביאו להגשת התביעה, וזאת, החל מ-28.6.89, עת אובחנה אצלה ירידה בראיה בעין שמאל, דרך ניתוח קטרקט שעברה ב-29.7.90 אצל משיב 2, בביצוע משיב 1, ובהמשך – התפתחות גלאוקומה בעין שמאל, ניתוח קטרקט בעין ימין בשנת 1992, אשפוז וניתוח נוסף בשנת 1994 בעין שמאל, ועד אובדן ראיה מוחלט בעין שמאל, הוצאתה והתקנת פרוטזה במקומה.
(ג) המשיבים הגישו כתב הגנה וטענו בו, בין היתר, טענת התיישנות, אך בשלב הראשון לא הגישו בקשה לדחייה על הסף.
(ד) בבית משפט קמא התקיימו מספר ישיבות קדם משפט ובמהלכן ננקטו פעולות לקידום התיק. המערערת אף נבדקה על-ידי מומחים מטעם המשיבים. בין היתר, ניתנה החלטה עוד ביום 28.8.02 ש"כל בקשה לבית המשפט בעניינים דלעיל, או כל בקשה מקדמית אחרת – יש להגיש מיד לאחר שנוצרה העילה להגשתה ואין להמתין לשם כך לישיבת קדם המשפט".
(ה) במשך כשנתיים התקיימו קדמי משפט מבלי שהועלתה טענת ההתיישנות, ומבלי שהוגשה בקשה מתאימה. התיק אף נקבע להוכחות אך נדחה; ב-14.9.04 קבעה השופטת הנכבדה שיש להכריע קודם בטענת ההתיישנות, וקבעה ישיבה נוספת. למרבה הפלא, בישיבת יום 27.1.05 הופיע ב"כ המערערת בשמו ובשם ב"כ המשיבים והודיע לבית המשפט כי הצדדים מבקשים לקבוע ישיבה לשמיעת ההוכחות. דעת השופטת לא היתה נוחה מהסכמה זו והיא קבעה ישיבת נוספת ל-21.3.05.
(ו) רק ביום 14.3.05 הגיש ב"כ המשיבים בקשה לדחייה על הסף של התביעה, בשל התיישנות.
(ז) בבקשה נטען שדבר קרות הנזק נודע למערערת סמוך לאחר הניתוח המהווה את העוולה, ומכל מקום חלפו עשר שנים מיום אירוע הנזק. ב"כ המשיבים ביסס טענותיו על האמור בכתב התביעה, ועל חוות הדעת שצרפה המערערת לכתב התביעה. לבקשה לא צורף תצהיר.
(ח) ב"כ המערערת, בתגובתו, טען שלא חלפה תקופת ההתיישנות הן מכח סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") הן מכח סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). הוא טען שהמועד שבו נודעו למערערת העובדות הרלוונטיות היה 13.6.95, ולכן, טרם חלפה תקופת ההתיישנות.
(ט) המערערת הגישה תשובה, אף היא ללא תצהיר. התשובה עסקה גם בסע’ 8 לחוק ההתיישנות.
(י) לאחר שתי התשובות, המותרות על-פי התקנות, הוגשו שתי תגובות נוספות. בעניין זה חשוב לציין שב"כ המערערת טען, הן בתגובתו הראשונה הן בתגובתו השניה, שיש לדון בטענת ההתיישנות בסיומו של ההליך, עת יעמדו לפני בית המשפט כל הנתונים העובדתיים לצורך הכרעה בה, הואיל ומדובר בעניינים שברפואה.
3. פסק דינו של בית משפט קמא
השופטת הנכבדה בחנה בהחלטתה את הוראות סע’ 89(2) לפק’ הנזיקין הקובע מועד אחד (של שבע שנים על-פי חוק ההתיישנות) מיום גילוי הנזק, ומועד אחר – סופי – של עשר שנים לכל היותר מיום אירועו.
השופטת הנכבדה קבעה שמועד גילוי הנזק היה לכל המאוחר ב-9.1.94, המועד שבו נותחה המערערת ניתוח מתקן, וזאת, אם נניח לצורך הדיון שמועד הגילוי לא היה בסמוך לאחר הניתוח הראשון (ב-1990) וגם לא בעת שעברה ניתוח בעין ימין (ב-1992).
השופטת הנכבדה ציינה שאינה מקבלת את ההנחות הללו – אך אף אם היתה מקבלת אותן, לא היה בכך כדי לסייע למשיבה.
עוד קבעה השופטת הנכבדה "בנסיבות אלו לא ניתן לומר שהנזק נעלם מעיניה, ולא ניתן לומר שלא יכולה היתה לגלותו כבר בינואר 1994." (עמ’ 6 שורות 6-7 להחלטה).
כאמור, נדחתה התביעה על הסף בשל התיישנות.
4. הטענות בערעור
(א) ב"כ המערערת שב וטוען לפנינו שלא ניתן היה לקבוע את שנקבע לעניין מועד גילוי הנזק ואף לעניין אירוע הנזק – ללא קיום הליך הוכחות בנוכחות המשיבה והמומחים השונים.
(ב) טענת ב"כ המערערת היא שהנזק התגלה רק בחודש יוני 1995 ושאין תחולה לסע’ 89(2) לפק’ הנזיקין בשל מועד גילוי הקשר הסיבתי.
(ג) כן טוען ב"כ המערערת טענות הנוגעות לצמצום היקף תחולתה של טענת ההתיישנות.
(ד) ב"כ המשיבים שב על טענותיו הנוגעות למועד אירוע הנזק, מועד גילויו והמגבלות הנוגעות לסע’ 89(2).
(ה) ב"כ המשיבים כופר בצורך בשמיעת ראיות ועדויות.
5. דיון והכרעה
לאחר שעיינו בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון ושמענו את טיעוני הצדדים לפנינו, הגענו למסקנה שדין הערעור להתקבל באופן שדחיית התביעה על הסף תבוטל והצדדים יחזרו לבית משפט קמא שיכריע בטענות ההתיישנות עם תום הדיון, לאחר שמיעת כל העדויות והצגת כל הראיות. להלן נימוקינו:
(א) עסקינן בסוגיית ההתיישנות במקרה שבו שלובות זו בזו טענות עובדתיות עם טענות משפטיות. אין זה המקרה שבו אפשר להצביע באופן חד משמעי על נקודת הזמן הרלוונטית ולומר – זהו מועד אירוע הנזק, או מועד גילוי הנזק – ואין בלתו. רצף הזמנים והאירועים נמשך משנת 1990 ועד 1995 ושומה על בית המשפט למצוא את נקודת הזמן בקפדנות ובזהירות, שהרי דחיית התביעה, תמיד מהווה מכה קשה לתובע, ובעניין כגון דא, שבו המערערת היא אישה שהתעוורה בעין אחת, ונותרה נכה, המכה קשה כפל כפליים.
(ב) טענה הדורשת קביעת ממצאים בשאלות שמערבות דין ועובדה – מן הראוי שתתברר על סמך תשתית עובדתית ראויה, ולאחר שנפרשו לפני בית המשפט מלוא הנתונים הרלוונטיים כדי לקבוע ממצאים. כך, למשל, בע"א (מחוזי ת"א) 76/97 מדינת ישראל – אג"ף המכס והמע"מ נ’ נייגרמן, דינים מחוזי כו(10) 339 (1998) קיבל בית המשפט המחוזי (השופטים א’ א’ לוי, א’ גרוניס וא’ חיות) ערעור על החלטה שדחתה תביעה על הסף מחמת התיישנות, וקבע שיש להחזיר את ההליך לבית משפט השלום לצורך הגשת תצהירים והשלמת תשתית עובדתית הולמת להכרעה בשאלת ההתיישנות. בקשת רשות ערעור על פסק דין זה נדחתה (רע"א 7224/98 אייגרמן נ’ מדינת ישראל - אגף המכס והמע"מ, פדאור 99(2) 115 (1999); ראו גם: רע"א 6214/97 חנניה נ’ קובל, פדאור 97(1) 124 (1997); ע"א (מחוזי ת"א) Megasong Publishing Aps. נ’ אורנים פרוייקטים 1994 בע"מ (לא פורסם, 16.7.2006)).
(ג) כדי לקבוע אם קיימת תחולה לסע’ 8 לחוק ההתיישנות, הקובע מועד אחר לתחילת מרוץ ההתיישנות כאשר נעלמו מהתובע העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו, יש לבחון אם אכן נעלמו מעיני המערערת העובדות הרלוונטיות ומתי התגלו. כך גם יש לקבוע ממצאים בשאלת הקשר הסיבתי, והיחס במקרה דנן בין סע’ 8 לחוק ההתיישנות לבין סע’ 89 לפקודת הנזיקין.
(ד) משאמרנו שבמקרה דנן שלובות זו בזו טענות עובדתיות עם טענות משפטיות, לא ניתן היה להכריע בשאלת ההתיישנות ללא שהונחה לפני בית משפט קמא תשתית עובדתית הולמת. גם באשר למועד אירוע הנזק עצמו קיימת מחלוקת מסויימת, שהרי הגם שבניתוח הראשון, כפי הנראה, הושתלה עדשה בלשכה הקדמית של העין, במיקום לא נכון, וניתוח זה היה בשנת 1990, קיימת טענה של ב"כ המערערת שאפשר היה למנוע את הנזק אם היה המשיב 1 פועל במשך השנים שלאחר מכן לתיקון הכשל, ומשלא עשה כן, אפשר לייחס לו מחדל. יש לבחון גם אם עסקינן במחדל מתמשך או נקודתי ובהתאם לכך לבחון את סוגיית ההתיישנות.
עוד נזכיר כי בשאלת מועד אירוע הנזק לא קבע בית משפט השלום ממצאים, ואין מקום לכך שבית משפט זה יזקק לשאלה זו לראשונה בשלב הערעור.
6. סוף דבר
אנחנו מקבלים את הערעור.
פסק הדין מבוטל והדיון מוחזר לבית משפט השלום, שיוכל לקבוע ממצאים ומסקנות גם בעניין ההתיישנות לאחר שמיעת הראיות בתיק.
שכר-טרחת עו"ד בערעור בסך 10,000 ₪ ישולם לפי תוצאות הדיון בבית משפט השלום.
הפקדון יוחזר למערערת.
המזכירות תשלח עותק פסק-דין זה לצדדים בדואר רשום.
ניתן היום י"ג באב, תשס"ו (7 באוגוסט 2006) בהעדר הצדדים.
הילה גרסטל, שופטת
סגנית-נשיא
אב"ד
עוזי פוגלמן, שופט
אילן ש’ שילה, שופט
עא 2660/05 שמחון צביה נ’ ד"ר בן זק"ש,בית החולים אסף הרופא
|
