|
א 4679/02 א.י,א.ח נ’ שירותי בריאות כללית
1 . א.י
2 . א.ח
נגד
שירותי בריאות כללית
פסק דין
מבוא
1. התובעת, ילידת 1972, אם לששה ילדים (שני בנים וארבע בנות) ממוצא בדואי, פנתה בהיותה בשבוע ה- 20 להריונה, ביום 19.7.01, לחדר המיון של בית החולים "סורוקה" בבאר שבע בשל דימום קל.
בבדיקת התובעת בבית החולים אובחן כי העובר ברחמה מת, היא שוחררה לביתה והוזמנה לחזור לבית החולים לצורך סיום ההריון ליום 22.7.01. התובעת פנתה שוב לבית החולים ביום 20.7.01 בתלונה נוספת על דמם לדני ובשל כך הוחלט לאשפזה. במהלך האישפוז ניתן לתובעת, ביום 21.7.01 החל בשעה 08:45, עירוי סינטוצינון (שייקרא להלן: - "פיטוצין"), שהוא הורמון הגורם להתכווצויות ברחם, במשך שלוש שעות ועד השעה 12:00 בצהריים בקירוב.
בהעדר תגובה לטיפול הנ"ל ניתן עירוי נוסף של פיטוצין ובאותו מינון קודם (40 טיפות) - שנמשך עד השעה 19:00 בקירוב.
גם עירוי זה לא הביא לתוצאה הרצויה של התכווצות הרחם, ובמהלך ביקור הרופאים למחרת, דהיינו בבוקר יום 22.7.01, הוחלט על ביצוע הליך נוסף של הכנסת קטטר ע"ש אטד (להלן:"הקטטר") לצוואר הנרתיק ובאמצעותו הוזלף תכשיר בשם פרוסטגלנדין - הגורם אף הוא להבשלת צוואר הרחם ויצירת התכווצויות בו, ובד בבד ניתנה הוראה למתן משככי כאבים מסוג פטידין ופנרגן.
ביום 23.7.01 בשעה 06:45 נפלט הקטטר מצוואר הרחם של התובעת ועקב דימום חזק הועברה לחדר הניתוח בשעה 08:45 (בטרם נפלט העובר).
במהלך הניתוח הוברר כי נגרם קרע ברחמה של התובעת ולשם הצלת חייה נכרת הרחם.
אלה טענותיהם העובדתיות של התובעים, ובתמצית מוסכמות הן על הנתבעת.
2. לטענת הנתבעת (וכך הוברר, כבר אומר כאן, מתוך התיק הרפואי) הוחדר הקטטר כ- 18 שעות אחר תום הזלפת הפטוצין השניה.
הנתבעת טענה כי בשלב זה של הכנסת הקטטר נבדקה גם פתיחת צוואר הרחם שנמצאה מינימלית של חצי ס"מ, כי בשעות הערב של 22.7.01 נרשמו תלונות התובעת על כאבים והקטטר נותר במקומו, כי רק בלילה, בשעה 02:20 של יום 23.7.01, התחזקו כאביה של התובעת, שנבדקה על ידי רופא, ובהתאם להתוויה שניתנה, כאמור לעיל, עוד בשעות הצהריים - טופלה בפטידין ופנרגן לשיכוך הכאבים.
מקום זה נתגלעה מחלוקת שבאה לפתרונה בדוח סיעודי מס’ 52 בתיק הרפואי ובגיליון מעקב נוזלים מס’ 33 בתיק הרפואי, כשלטענת התובעים ניתן עירוי פטידין בשעה "02:20 בצהריים" דהיינו - כשעתיים אחר הכנסת הקטטר, בעוד הנתבעת טוענת כי עירוי הפטידין הנ"ל ניתן ב- 02:20 לפנות בוקר, דהיינו 12 שעות אחר החדרת הקטטר- בעניין זה אחזור ואדון להלן.
עוד הרחיבה הנתבעת והבהירה כי אחר שאובחן דימום בכמות רבה אצל התובעת הנה הוחלט על ריקונו של הרחם באופן מיידי, השילייה הוצאה ואחריה נפלט עובר ממוסמס ללא צורך בפעולה נוספת להוצאתו, כי אחר פליטת העובר החל דימום רב, ובדיקה ידנית הדגימה מעבר לחלל הבטן, דהיינו על קרע ברחם, בגינו הוחלט על פתיחת בטן חוקרת, שעם ביצוע הפתיחה התגלה קרע באורך של 4 - 5 ס"מ, ובהתייעצות עם פרופ’ מזור, מנהל אגף הנשים של בית החולים, הוחלט על כריתת הרחם.
טענות בעלי הדין
3. ראשית דבר יאמר כי אין מחלוקת בין בעלי הדין, גם לא בין המומחים שמטעמם, כי כריתת הרחם היתה נחוצה לצורך הצלת חייה של התובעת.
4. לטענת התובעים - הנה דרך הטיפול בתובעת, ובחירת הרופאים המטפלים לגרום הפלה בדרך של מתן פיטוצין בשתי סדרות ואחר מכן שימוש בקטטר והזלפת פרוסטגלנדין באמצעותו.
טוענים עוד התובעים כי התובעת לא נתנה הסכמה מדעת לדרך הטיפול בה, כי לא הוצגו בפניה האפשריות השונות לביצוע הפלה יזומה בשלב ההריון בו היתה מצויה, דהיינו בטרימסטר השני שלו, ועוד הם טוענים כי הביקורת והמעקב אודות מצבה וההשגחה הדרושה לשם מניעת סיכון קרע ברחם - היו לקויים ורשלניים.
5. התובעים טוענים כי הנתבעת הפרה חובת הזהירות בה היא חבה כלפי התובעת, כי הנתבעת הפרה חובתה על פי חוק זכויות החולה התשנ"ו - 1996 לקבלת הסכמתה המודעת של התובעת לביצוע הטיפול בה, כי הנתבעת גרמה לתובעת נזק ראייתי בכך שביצעה רישום רפואי לקוי ומכאן כי יש להטיל עליה את נטל ההוכחה, ועוד הם טוענים כי בנסיבות העניין יש להחיל את הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין, וגם מטעם זה - להטיל על הנתבעת נטל הראייה להוכיח שלא היתה מצידה התרשלות בה תחוב.
6. הנתבעת, כמובן, הכחישה כל טענות התובעת וטענה כי הטיפול בה היה נכון וראוי, כי בניגוד לטענות התובעים לא היה שילוב בו זמנית של שתי שיטות להשראת לידה (עירוי פיטוצין והחדרת הקטטר עם הזלפת פרוסטגדלנדין).
עוד טענה הנתבעת כי מתוך המסמוך הרפואי שהוצג - לא קם בסיס לטענות התובעים, גם לא באשר לחוסר ברשומות הרפואיות, כי הרישום הרפואי שהוצג הוא ראוי ומלא ומשקף את מלוא הטיפול הרפואי שניתן, כמו גם את תלונות התובעת, כי גם אם יקבע כי הרשומה הרפואית חסרה או חלקית - הרי אין בכך כדי להביא להעברת הנטל על כתפיה או להסקת מסקנות הנוחות מכאן לתובעים.
טוענת הנתבעת כי אם היה קיים חוסר או אי בהירות ברשומות הרפואיות הנה באו אלה על פתרונם ב"עדויות אמינות ובהירות"- ולפיכך אין לענין הרשומות כל קשר או תרומה לנזק.
עוד טענה הנתבעת כי הטיפול שניתן לתובעת היה טיפול רפואי נאות, שלא היתה בו שום התרשלות, כי קרע ברחם בעת הפלה בטרימסטר השני של ההריון הינו אירוע נדיר ביותר, ששכיחותו 44,000: 1 מקרים - גם לפי עדותו של פרופ’ שנקר מטעם התובעים וגם לפי עדותו של פרופ’ שיף מטעמה- ומכאן שאין בהתממשות סיכון זה כדי לחייב הנתבעת ברשלנות.
הנתבעת טענה, בתמצית, כי הטיפול שניתן לתובעת, הן מתן הפיטוצין בשתי סדרות, והן החדרת קטטר אטד ובאמצעותו הזלפת פרוסטגלנדין - היה בגדר פרקטיקה רפואית מקובלת להפסקת היריון, כי בשום שלב לא נעשה טיפול מקביל בשתי תרופות,כי הטיפול בקטטר אטד היה בגדר טיפול חדש שהחל רק משהשפעת הטיפול הקודם, שלא הועיל, פגה, ועוד טענה כי השימוש בקטטר אטד הוא פרקטיקה מקובלת ולא כפי חוות דעתו של פרופ’ שנקר כי אין היא מוכרת או לא אמינה .
עוד דחתה הנתבעת טענת התובעים גבי מעקב וטיפול לקויים .
גבי הטענה כי מן הראוי היה לטפל בתובעת בשיטה אחרת, (E &D),טענה הנתבעת כי השימוש בשיטה זו אינו מקובל במרכז הרפואי "סורוקה" בו אין לכל הרופאים מיומנות בה, וכי לא ניתן לייחס לה התרשלות באי נקיטת שיטה זו, ומתוך כך טוענת היא גם כי יש לדחות טענת התובעים גבי אי מתן הסבר מפורט על שיטות רפואה שונות שאינן מקובלות בבית החולים בעת שהתובעת היתה מצויה במצב הדורש טיפול מיידי.
הנתבעת ביקשה לדחות טענת התובעים גבי העברת הנטל מכח כלל "הדבר מדבר בעד עצמו".
העדויות
7. מטעם התובעים העידו הם עצמם (עדותם רלבנטית יותר לסוגיית הנזק), פרופ’ שנקר וד"ר אומנסקי שנתנו חוות דעת מטעמם (בתחומים הגניקולוגי והפסיכיאטרי).
מטעם הנתבעת העידו פרופ’ שיץ ופרופ’ אליצור שנתנו חוות דעת, וה"ה ד"ר הדר, ד"ר פק, ד"ר סיגלוב, והאחות הגב’ ילנה בורדין, שטיפלו בתובעת.
כמוצגים הוגש תיקה הרפואי של התובעת אצל הנתבעת, ובשלב מאוחר הוצג ונתקבל "טופס רישום סמים" שאף שב"כ התובעים התנגד להצגתו, הנה החלטתי לקבלו משום מהותו ומשמעותו לדיון שבפני, ומתוך שתכלית הכל היא לעשות המירב הדרוש לגילוי האמת, ולאפשר לבית המשפט לפסוק ביעילות, כשכל החומר הרלבנטי בפניו.
עוד הוצגו מאמרים שונים שפורסמו על ידי רופאי המרכז הרפואי "סורוקה" וקטע מספרו של פרופ’ שנקר.
דיון
8. ראשית דבר יאמר כי אני מוצאת לדחות טענת התובעים גבי החלת הכלל של "הדבר מדבר בעדו" , לאחר שלא מצאתי כי ניתן ליישמו כאן.
כידוע, על מנת להחיל הוראות ס’ 41 לפקודת הנזיקין והכלל הנ"ל, יש צורך שיתקיימו שלושת התנאים שבו, בו זמנית - ואלה אינם חלים בעניינם של התובעים, לפחות לא חל התנאי הראשון הדורש אי ידיעה מצד התובעים או אי יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה שהביא לנזק - שהרי התובעים מצביעים בתביעתם, ובראיות שהובאו על ידיהם, לרבות בחוות דעת מומחה - על הסיבות והנסיבות שגרמו כך.
גם בנדירות האירוע, עליה מסכימים המומחים מטעם בעלי הדין - אין הטעם הדרוש להחלת הכלל, כך גם לא בטענת התובעים כי יש לנקוט בו משום ניהול קלוקל לקוי ורשלני של הרשומות הרפואיות - משלא מצאתי כי אכן כך הוא.
אמנם מבקשים התובעים לטעון לפרשנויות ומשמעויות שונות גבי הרישומים שנעשו, אך עיון בכל הרשומות הללו מעלה כי אין בהן ליקוי, ולפחות בהסברים שניתנו על ידי הנתבעת, היה כדי לספק הסבר ראוי, ואציין כבר כאן כי המצוי ברשומים הללו מביא לתוצאת דיון שונה מזו לה טוענת הנתבעת.
יצויין כי לתחושתי ניסו התובעים לגרום לפרשנות שונה מזו האמורה להינתן לרשומות, ומתוך שתיגרם התוצאה המתבקשת על ידיהם. אך, כאמור לעיל, הרישומים ברורים- כך גבי השעות בהן ניתן טיפול כזה או אחר לתובעת, כך גבי מהות הטיפולים שניתנו, והנה לחיזוק הוגש, סופו של דיון, המוצג הנוסף מטעם הנתבעת שהיה בו אך לחזק מה שהיה ברור גם קודם גבי הרישומים - ולא מכאן ומאלה יבוא הביסוס לטענות התובעים גבי התרשלות הנתבעת.
9. אחר עיון ושיקול טענות בעלי הדין, הראיות מטעמם, לרבות עיון ושיקול עדויות המומחים, אני מוצאת לקבוע כי אכן התרשלה הנתבעת בטיפולה בתובעת, והכל כפי שיפורט להלן .
כתוצאה מהטלת חבות על הנתבעת - יתקיים דיון בטענות התובעים לנזק שנגרם להם שלב מאוחר - וכאן תידונה עדויותיהם של התובעים וכן חוות הדעת שניתנו ע"י ד"ר אומנסקי ופרופ’ אליצור - בתחום הפסיכיאטרי.
10. עיון בכל מה שהוצג בפני, ואף כי יש כאן להלך על כמעט חבל דק, מעלה כי ככל הנראה מה שנעשה בתובעת וניתן לה היה, לפי התרשמותי , בגדר OVER DOING, כך גם מתוך עדויותיהם של מי מהרופאים שטיפלו בתובעת והעידו מטעם הנתבעת.
התובעת, שאין חולקין כי הוגדרה כוולדנית (שהרי ילדה בעבר 6 ילדים ועברה 2 הפלות),
הגיעה לבית החולים כשהיא סובלת מדמם לדני קל, כשהיא בשבוע ה-20 להריונה, ואבחנה שנעשתה היתה כי העובר ברחמה מת, וגילו כ-14 שבועות.
התובעת אמנם נשלחה לביתה עם הנחיה להגיע לבית החולים יומיים לאחר, על מנת לבצע בה הפלה (שהרי הגיעה לבית החולים ביום ה’ ונתבקשה להגיע שוב ביום א’) , אך הנה הגיעה לבית החולים למחרת, ביום ו’ , עם אותה תלונה של דימום לדני ומבלי שחל שינוי במצבה יום קודם, אז הוחלט לאשפזה ולהקדים ביום את הליך הפסקת ההריון.
ב- 21.7.01, הוחלט לתת לתובעת עירוי פיטוצין במינון של עד 40 טיפות שמטרתו ליצור התכווצויות רחם שיביאו לפליטת העובר המת, ללא צורך בהתערבות נוספת, אך בהעדר תגובה ניתן עירוי נוסף של פיטוצין ובאותו מינון בשעה 14.00 שנמשך עד שעה 19.00 .
אחר שלפי הטענה אף טיפול זה לא נתן תוצאות החליטו הרופאים בבוקר למחרת, על הכנסת צנטר וקטטר מסוג אטד והזלפת פרוסטגלנדין באמצעותו, דהיינו - הקטטר שאין חולקין כי מטרתו לאפשר, בצורה טכנית, הרחבה של צוואר הרחם , שימש גם לצורך הזלפת פרוסטגלנדין, כשאין חולקין בין המומחים והרופאים העדים , כי הזלפה זו באה בנוסף להפרשה טבעית של פרוסטגלנדין, בעת שהורחב והובשל צוואר הרחם.
לציין כאן כי בקטטר מסוג אטד, בניגוד לצנתרים אחרים, מצויים 2 בלונים שמטרתם ליצור לחץ מכני על צוואר הרחם. בדיון כאן, כמו בדיונים בתביעות אחרות, הובררה מחלוקת בין הרופאים באשר לשימוש בו, כשפרופ’ שנקר מציין כי בבית החולים בו עבד, לא עשו בו שימוש, ואף פרופ’ שיף, מהנתבעת, העיד כי גם הוא לא עשה בו שימוש אלא בצנתר אחר, מסוג פולי, שהוא בעל בלון אחד - לעניין זה משמעות גבי אופן הטיפול בתובעת, כפי שיובהר להלן.
גם אם אקבל טענת הנתבעת כי כל הפעולות הנ"ל בוצעו לא במקביל, אלא אחת אחרי השנייה, ובתוך מרווח הזמן המינימלי הדרוש ביניהן, כפי שאף העדים מטעמה הסכימו, דהיינו הקטטר הוחדר מעל 18 שעות אחר סיום עירוי הפיטוצין הראשון - הנה עדיין נראה כי רופאי הנתבעת הזדרזו קמעה במתן העירויים ובהחדרת הקטטר, מבלי להמתין, כפי הדרוש, ולהווכח האם העירויים נותנים התוצאה הדרושה.
פרופ’ שנקר (אף כי הוברר כי עדותו היתה חסרה משהו, ודי לעיין בטענות הנתבעת כאן) העיד, ולא מצאתי להטיל ספק בעדותו, כי כאשר אין קיימת הוראה רפואית לסיים הריון באופן מיידי, כפי שארע כאן, שהרי הפסקת ההריון לא היתה דחופה והרי רופאי הנתבעת הורו לתובעת לשוב לטיפול יומיים אחר קבלתה הראשונית - הנה מקובל להמתין, אחר מתן פיטוצין, פרק זמן ארוך של אפילו יום - עד אשר מחליטים ונוקטים בשיטות נוספות, ובמיוחד, כאמור, נכון הדבר בעניינה של התובעת, שלא דרש התערבות מיידית.
גם פרופ’ שיף, מטעם הנתבעת, מסכים בחקירתו הנגדית, כי יעילותה של השיטה שנבחרה על ידי רופאי הנתבעת ,דהיינו מתן פיטוצין במינון ובאופן שניתנו - קטנה , ועוד יותר - כי מתן פיטוצין במינון יתר עלול לגרום לקרע ברחם אף שמדובר בתופעה נדירה ביותר בגיל הריונה של התובעת.
גם ד"ר פק, שטיפל בתובעת, והעיד מטעם הנתבעת, הסכים כי נדרשה כאן זהירות יתירה משום היותה של התובעת וולדנית - ולא מצאתי כי זו אכן ננקטה, כשנראה כי אכן ניתן היה להמתין עם החדרת הקטטר עד שלב מאוחר יותר .
אף אם הייתי קובעת כי הטיפול שניתן לתובעת עד שלב זה, לרבות מתן ההוראה להחדרת הקטטר - היה ראוי ונכון, הנה הוברר, כאמור לעיל, כי יחד עם פעולת הקטטר שנועדה להרחבה והבשלה של צוואר הרחם, הנה הוזלף באמצעותו פרוסטגלנדין, כשהזלפה זו באה בנוסף להפרשה טבעית של פרוסטגלנדין הנגרמת כתוצאה מפעולת הקטטר.
דהיינו - בשלב החדרת הקטטר והזלפת פרוסטגלנדין באמצעותו - היה נתון רחמה של התובעת תחת השראת אמצעים תרופתיים אחדים - דהיינו - פיטוצין, אף כי במידה מוקטנת ומינימלית, שהרי אין חולקין כי חומר זה מתפרק במהירות, אך כאן יש לזכור כי העירוי הנוסף נפסק רק בשעה 19.00 ביום 21.7.05 ובסה"כ ניתנו 2 מנות של 40 טיפות כל אחת, ואם נוסיף את השפעת החדרת הקטטר לרבות הזלפת פרוסטגלנדין כנ"ל, הנה ללא ספק היתה כאן העמסה , אולי מיותרת ומוכברת, של חומרים משרי הפלה - כל כך כשניתן היה להמתין בין טיפול לטיפול.
11. טוענים התובעים כי בעת שניתנה ההוראה להחדרת הקטטר וגם בשעה שהוחדר למעשה, סבלה כבר התובעת מכאבים, דהיינו כאבים כאלה הנגרמים כתוצאה מהתכווצות הרחם, והם המעידים כי לא היה מקום להחדיר הקטטר, שהרי עירויי הפיטוצין החלו להועיל - וכאן באות השגותיהם גבי הרישום הרפואי ככל שהוא נוגע להוראה שניתנה ליתן לתובעת פטידין ופנרגן, שתוצאתם הקלה על כאבים מסוג אלה מהם סבלה. על אף טענות הנתבעת מצאתי כי יכול ואכן יש בסיס לטענתם זו, שהרי תלונותיה הראשונות של התובעת על כאבים נרשמו רק במשמרת הערב של יום 22.7.01 ,וראה בעמוד 52 של התיק הרפואי בדו"ח סיעודי יומי, ממנו עולה כי במשמרת הבוקר באותו יום נמצאה התובעת כמרגישה טוב, אז הוכנס הקטטר.
במשמרת הערב, כך נכתב בדו"ח הסיעודי הנ"ל,הוחל במתן פרוסטגלנדין דרך הקטטר, אלא שאז כבר התלוננה התובעת על כאבים , ונאמר כי הקטטר טרם נפל.
בלילה התלוננה התובעת על כאבים חזקים אך המשיכה לקבל פרוסטגלנדין דרך הקטטר, שנפלט, כאמור, רק בשעות הבוקר שאחרי.
אמנם - מדף תולדות המחלה (דף מספר 40 בתיק הרפואי), נכון ליום 22.7.01, ניתן ללמוד כי שני הבלונים של הקטטר מולאו ב-80 סמ"ק של החומר המוזלף - אך נראה כי תחילת הזלפת החומר נעשתה רק בשעות הערב (כך מקריאת הרשומות ולפי טענת הנתבעת כי הם משקפים בדיוק נמרץ שלבי הטיפול), וכאמור לעיל, נראה כי שילוב החומרים המוזלפים, הן אלה המופרשים באופן הטבעי, הן אלה שהוזלפו באמצעות הקטטר, הן הלחץ שהפעיל הקטטר, בתוספת אולי הפעילות שארעה כתוצאה מעירויי הפיטוצין שקיבלה - הוא שגרם לעומס על רחמה של התובעת ולקרע שנגרם - אף כי כולם מסכימים כי מדובר בתופעה נדירה .
ועוד לטענת התובעים גבי מועד מתן התרופות פטידין ופנרגן לצורך הקלה על כאבי התובעת, המלמד כי התובעת התלוננה על כאבים עוד בשעות הצהריים של 22.7.01 ובעת שניתנה ההוראה להחדיר הקטטר, כי תלונות אלה לימדו על פעילות רחמית, דהיינו על קיום צירים, דהיינו כי הפיטוצין שניתן קודם גרם להתכווצויות רחמיות, ומכאן כי ההוראה להחדיר קטטר עם הזלפת פרוסטגלנדין, היתה מיותרת, שגויה ורשלנית - אומר כי יכול וגם בה טעם , אך לאו דווקא מהנימוקים שניתנו - שהרי הוברר כי לא רק תלונות על כאבים, שהוסכם כי הן כמעט הפרמטר היחיד להווכח בגיל ההיריון בו נמצאה התובעת על פעילות רחמית, דהיינו על קיום צירים,מלמדות כי כך - אלא גם קיומו של דמם לדני יכול ללמד על פעילות רחמית, ובודאי היה בו כדי לגרום למי מהרופאים המטפלים לבדוק יתר בדיקה - טרם מתן ההוראה על החדרת הקטטר.
נכון אמנם כי התובעת התקבלה לבית החולים כאשר היא סובלת מדמם לדני, אך זה המשיך תוך כדי אשפוזה, ובודאי היה בו ללמד על פעילות כלשהי, (ראה בעמוד 55 ו-56 לפרוטוקול המוקלט מיום 24.3.05 בעדותו של ד"ר פק).
וכך העיד במפורש ד"ר פק כי כאשר נותנים למטופלת פיטוצין הרי יש לבדוק את צוואר הרחם אך הוא אינו יכול לומר אם אכן צוואר הרחם נבדק ומתי אחר תחילת מתן הפיטוצין, ואף שבתחילה העיד כי יש מקום לבדוק צוואר הרחם "אם יש תלונות" - הנה הסכים מייד לאחר מכן כי כך יש לבדוק אם יש דימום - והנה לא מצאנו כי בדיקה כזו אכן נעשתה .
לכל אלה יש להוסיף את שהוברר ממאמרים שפורסמו על ידי רופאי המרכז הרפואי "סורוקה" עצמו עוד שנים קודם אשפוזה של התובעת , בהם הביעו אותם רופאים דעתם כי שילוב שתי שיטות או יותר לצורך גרימת הפלה בטרימסטר השני של ההיריון - יוצר סיכון גבוה לגרימת קרע ברחם , ועוד יותר - הנה מצאנו במאמר שפורסם עוד בשנת 1989 אזהרה מפורשת מפני השילוב בין מתן פיטוצין ופרוסטגלדין לצורך גרימת הפלה - שיש בו ליצור סיכון יתר לגרימת קרע ברחם, והנה גם ד"ר פק הסכים בעדותו כי אכן ננקט בתובעת שילוב פעולות וחומרים, וניתן לקבוע (כך לא קבע ד"ר פק בהמשך - ט.ש.), כי שילוב זה הוא שהיווה אותו גורם סיכון נוסף לקרע ברחם כפי שנתקיים בתובעת, במיוחד כשמדובר בתובעת המוגדרת, כפי שנאמר לעיל, כ"וולדנית יתר ".
12. גם אם ניתן היה לקבוע אחרת מכפי האמור לעיל, וניתן היה לילך בשיטת הנתבעת ולקבוע כי כל מה שנעשה בתובעת היה ראוי ותקין, לא שגוי ולא רשלני, כי הקרע ברחם שנגרם הינו ארוע נדיר - אני מוצאת כי ניתן לחייב הנתבעת, כפי טענת התובעים, גם משום שהרופאים המטפלים לא נקטו או לא בדקו האפשרות לנקוט בשיטת E&D, שלפי חוות דעתו ועדותו של פרופ’ שיף היא השיטה הנוהגת לפחות על ידו, מזה שנים רבות, שאף אם גם היא אינה נקייה מנזק אפשרי, הרי ודאי בטוחה היא יותר מהשיטות האחרות, ודאי מאלה שננקטו בתובעת.
למען הבהר - שיטת E &D להשריית ההפלה מבוצעת ע"י הרחבה מכנית של צוואר הרחם באמצעות אמצעים המרחיבים את הצוואר באופן איטי ומבוקר (למינריות) ולאחר מכן הרחבה מהירה יותר בחדר הניתוח.
פרופ’ שיף מבהיר כי שיטה זו משמשת לרוב להפסקות הריון עד השבוע ה - 20 להריון, וכי יתרונה הוא משך הזמן הקצר הדרוש לביצועה. עוד הוסיף כי גם בשיטה זו קיימים סיבוכים כירורגיים לא מעטים ולשם השלמתה הבטוחה דרוש צוות רפואי בעל נסיון בביצוע השיטה.
בחקירתו הנגדית הוסיף פרופ’ שיף כי ברי הוא כי בעקרון יש להסביר למטופלת כי קיימות מספר שיטות להפסקת הריון בטרימסטר השני, וכי עסקינן בעקרון יסודי קיים וקבוע ומותווה בחוק. יחד עם זאת, מעיד פרופ’ שיף, כי צריך לקחת בחשבון כי במקומות בהם אין נסיון בשיטה מסויימת הרי אין טעם בהצגתה, כי בלאו הכי לא תבוצע.
פרופ’ שיף מציין עוד כי אם במחלקה מסויימת מבוצעות שתי שיטות אלטרנטיביות הרי יש להציג את שתיהן בפני המטופל. פרופ’ שיף מעיד כי אין הוא יודע מהי השיטה הנוהגת במרכז הרפואי סורוקה היום, כי הנקיטה בשיטת D & E נוהגת אצלו, כשיטה מס’ 1, מזה 10 שנים.
הנתבעת טענה כי שיטה זו אינה מקובלת בבתי חולים בהם אין לכל הרופאים מיומנות בה, וכך לא במרכז הרפואי "סורוקה", ומתוך שלא נסתרו העדויות על פיהן לא כל הרופאים מיומנים בשיטה, גם לא ד"ר פק, שמאמירתו כי הוא מכיר השיטה מנסים להבנות התובעים (שהרי לפי הטענה - לא נשאל ד"ר פק על שיטה זו בהקשר הפלה נדחית בטרימסטר השני של ההיריון) .
13. בהמשך ומכאן באה טענת הנתבעת כי אין מקום לטענת התובעים בכל הקשור למתן הסכמה מדעת ומהות ההסבר הניתן לחולה , שהרי אין צורך, לשיטתה, בפירוט שיטות ש"ממילא אין כל יכולת וכוונה להשתמש בהם".
הוסיפה עוד הנתבעת, בסיכומי לטיעוניה, וטענה כי "לפי הטענה האבסורדית של התובעת בעת שהתובעת מצויה במצב הדורש טיפול מיידי יש ליתן הסבר על שיטות רפואה שונות, שאינן מקובלות בבית החולים, טענה זו יש לדחות על הסף".
ואכן - מצאתי כאן לדחות, אך דווקא את טענת הנתבעת, שהרי ד"ר פק, מעדיה, שהוא גם מי שטיפל בתובעת במהלך אשפוזה, אם כי לא בשלב הראשון, העיד כי הוא אמון על שיטת E&D , כי הוא יודע לבצעה, ו"במקרים דומים אין שום ספק " (עמ’ 45 לפרוטוקול המוקלט מיום 24.3.05), ועוד העיד כי הוא נוקט בשיטה זו "לפי המקרה, לא כל מקרה, אבל לפי המקרה כן...." (ראה בפרוטוקול שם).
כאשר נשאל ד"ר פק אם שיטה זו נהגה ב 2001, וב- 2002, וגם היום נוהגת בבית החולים "סורוקה", השיב:
"בהחלט" (ראה בעמוד 45 של הפרוטוקול המוקלט מיום 24.3.2005).
ד"ר פק הוסיף כי לפי התיק הרפואי לא נראה כי נערך דיון ע"י הצוות הרפואי גבי שיטת הטיפול הראויה להנקט בתובעת, אף כי הטיפול בה לא היה דחוף, בניגוד לטענת הנתבעת כי מצבה של התובעת דרש טיפול מיידי, ולפי דבריו, אם היתה מגיעה אליו מי כפי התובעת, היה מציג בפניה האופציות השונות לטיפול - "בהנחה מה יותר מתאים לאשה ספיציפית זו, עם הוולדנות הגבוהה, עם האפשרויות, תמיד בראש אפשרות של קרע, כי תמיד זה בראש, תמיד. כי אין שיטה שאין פה סיבוכים, אין שיטה" (עמוד 48 לפרוטוקול הנ"ל).
וראה כאן עוד בעדותו של פרופ’ שיף כאמור לעיל.
14. ומכל אלה הנה יש לקבוע כי ניתן היה לנקוט בתובעת בשיטת E&D , מתוך נסיבותיה, ואף כי נקיטה בשיטה זו לא היתה מבטיחה הצלחה מלאה בטיפול, כפי ששום טיפול רפואי מכל סוג אינו מבטיח ברמה גבוהה התוצאה הרצויה, וניתן היה שד"ר פק, האמון על ביצועה, יטפל בה בתובעת, שהרי הוברר, כאמור לעיל, כי השראת ההפלה לא היתה דחופה, שהרי התובעת הוזמנה לחזור לבית החולים יומיים אחר בדיקתה הראשונה, ורק אחר יום מקבלתה בפועל בבית החולים - החל בה ההליך. כך גם אם אני לוקחת בחשבון את טענתו של ד"ר פק, אמנם בעניין אחר, כי מדובר בבית חולים ציבורי בו לא רופא אחד הוא המטפל בחולה מרגע קבלתו ועד שחרורו, ובמיוחד גם כשאנו מוסיפים לכך כי השיטה מוכרת , אמינה ומתבצעת בבתי חולים אחרים מזה שנים רבות וגם במרכז הרפואי "סורוקה", ועוד יותר כאשר אנו לוקחים בחשבון את דעתם של הרופאים המטפלים בבית החולים "סורוקה" גבי יתר הסיכון כאשר משלבים טיפולים ותהליכים שונים ביולדת אחת, ולכל אלה הוסף את עדותו של ד"ר פק כי למעשה לא קויים דיון צוות קודם הטיפול.
15. מתוך האמור לעיל הנה יש לקבוע כי על מי מהנתבעת היה להסביר לתובעת, טרם תחילת הליך השראת ההפלה, כי ניתן לה לקבל טיפול בשיטה אחרת, במיוחד, כפי שראינו לעיל, כשהשראת ההפלה לא היתה דחופה, וודאי אין לומר כי זהו המקרה בו אין על בית החולים ליידע או להסביר אודות שיטה שאינה מקובלת או ננקטת על ידיהם - משראינו שלא כך.
לציין כאן כי התובעת העידה כי לא הוסבר לה דבר טרם הטיפול בה, לא על שיטת הטיפול שנבחרה, וודאי לא על אופציות אחרות, וכדבריה הסבירו לה רק כי העובר אותו נשאה מת וכי יש צורך לבצע הפלה (ראה בעמוד 29 לפרוטוקול).
וכאן ראה בע"א 4960/04 ערן סידי ואח’ נ. קופת חולים של ההסתדרות הכללית ואח’ שניתן לאחרונה, ביום 19.12.05 - שם נעשה דיון, אומנם בפן אחר של החובה למסור מידע, בנוגע לבדיקות קיימות אפשרויות בשוק הפרטי נוספות לאלה הנעשות בבית החולים הציבורי - שממה שנקבע שם ניתן ללמוד על מה שראוי היה להינקט בעניינה של התובעת. וכך נקבע (ומפאת החשיבות אאריך בציטוט): -
"10. ככלל, חולה אינו מחויב לעבור פרוצדורה רפואית מסוימת, וקנויה לו הזכות לבחור האם לעבור טיפול ומהו הטיפול שיינתן לו. מן הזכות לאוטונומיה נובע ש"לכל אדם חירות מפני התערבות בגופו ללא הסכמתו" (ע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ’ בית החולים "כרמל", חיפה, תק-על 99(3) 574). לשם מימוש הזכות הזו, דרוש לו לחולה מידע, המצוי ברגיל בידיו של הרופא. על הרופא למסור לחולה את המידע. בפסיקתנו נשתרשה אפוא חובתו של הרופא לקבל את הסכמתו של המטופל- הסכמה מדעת- לטיפול (ראו למשל ע"א 3108/91 רייבי נ’ וייגל, פ"ד מז(2) 497; ע"א 4384/90 ואתורי נ’ בית החולים לניאדו, פ"ד נא(2) 171). "על מנת שהסכמתו של חולה לטיפול רפואי שעתיד להיעשות בגופו תהא ’הסכמה מדעת’, יש לספק לו מידע הולם על מצבו, על מהות הטיפול המומלץ ומטרתו, על הסיכונים והסיכוים הטמונים בו ועל אלטרנטיבות טיפוליות סבירות לטיפול האמור" (ע"א 2781/93 מיאסר עלי דעקה נ’ בית החולים "כרמל", חיפה, תק- על 99(3) 574).
במשפטנו נפסק כי "המבחן למידע שחובה למסור למטופל אינו אפוא הנוהג המקובל בקרב הרופאים אלא צרכיו של המטופל למידע כדי להחליט אם לקבל את הצעת רופאו. צרכים אלה נקבעים על-פי קנה-מידה אובייקטיבי. על הרופא מוטל למסור למטופל את כל האינפורמציה שאדם סביר היה נדרש לה כדי לגבש החלטה אם להסכים לטיפול המוצע" (ע"א 434/94 ברמן, קטינה באמצעות הוריה נ’ מור-המכון למידע רפואי בע"מ, פ"ד נא(4) 205). באחת הפרשות כתב הנשיא שמגר את הדברים האלה:
לקיומה של פרקטיקה רפואית נוהגת עשויה להיות משמעות ככל שהדברים נוגעים לעילה המושתתת על רשלנות רפואית, אם כי גם בהקשר זה אין לפרקטיקה רפואית מקובלת משקל מכריע... מכל מקום, ככל שהדברים נוגעים לדרישה, כי עובר לביצוע של מהלך רפואי תנתן לכך הסכמה של החולה, לא אומץ במשפטנו כלל הנותן מעמד בכורה לקיום פרקטיקה רפואית מוכחת. בפסיקה אשר עסקה בדרישה, הקרובה לענייננו, כי הסכמתו של חולה לטיפול רפואי תהא הסכמה מדעת, עוצב סטנדרד הגילוי הנדרש מרופא תוך התחשבות, בראש ובראשונה, בזכות היסוד של הפרט לאוטונומיה. לאור זאת נקבע, כי יש לגלות לחולה את כל הסיכונים אשר אדם סביר היה מייחס להם חשיבות בהחלטתו להסכים לביצוע הטיפול... באימוץ אמת מידה זו, נדחתה אמת המידה הרווחת בפסיקה האמריקאית, בה ניתן משקל מכריע לפרקטיקה הרפואית המקובלת... והאינטרסים של הפרט המקבל את הטיפול הועמדו במרכז (ע"א 3108/91 רייבי נועם נ’ ד"ר קורט וייגל, פ"ד מז(2) 497).
הנה כי כן, "פסיקתנו אף לא קיבלה את הגישה האמריקנית, הגורסת כי רופא יוצא ידי חובתו אם הוא מוסר למטופל מידע על פי הפרקטיקה הרפואית המקובלת. אלא, נקבע סטנדרט גילוי גבוה יותר, המבוסס על צרכי המטופל כאדם סביר" (ע"א 6153/97 יובל שטנדל נ’ פרופ’ יעקב שדה, פ"ד נו(4) 746). תפיסה זו שוללת את הגישה הפטרנליסטית ביחס לחולה, ומכירה בזכותו של זה האחרון לאוטונומיה ולקבלת החלטות עצמאיות- מושכלות, ככל שדבר ניתן, לגבי הטיפול בו עמדה. על כך השופטת דורנר:
החולה אינו אובייקט. הוא הסובייקט הנושא בתוצאות הסיכון והסיכוי שנוטל הרופא בבוחרו בדרך הטיפול. על-כן עומדת לו זכות-יסוד, הנובעת מן האוטונומיה של הפרט, להחליט מדעת, כלומר בידיעת העובדות הרלוואנטיות, אם להסכים לטיפול הרפואי המוצע לו. כנגד זכות המטופל עומדת חובתו של הרופא המטפל למסור למטופל מידע בדבר הטיפול הרפואי שהוא מציע, לרבות אמצעי טיפול אלטרנטיביים והסיכונים והסיכויים הכרוכים בכל אחד מאמצעי הטיפול...
11. הגישה האדנותית, הגורסת כי הרופא יוצא ידי חובתו כלפי המטופל לעניין מסירת מידע אם הוא נוהג על פי הפרקטיקה הרפואית המקובלת, נדחתה אפוא. אין ספק, להיבטים המקצועיים- רפואיים משקל רב בכגון דא. בידי הרופאים מונח הידע לגבי הטיפולים השונים והבדיקות האפשריות, והם גם מי שעומדים מול החולה הבודד, לעיתים ברגעיו הקשים, ונדרשים להעביר לו את המידע ולקבל יחד עמו את ההחלטות הנדרשות. זוהי משימה קשה. היא מערבת שיקולים מקצועיים- רפואיים, שיקולים אנושיים ולא אחת גם שיקולים תקציבים- מנהלתיים. היא מחייבת מתן משקל למכלול האינטרסים הרלבנטיים, ובראש ובראשונה- לאינטרס של החולה ולזכויותיו, שהרי הוא, בסופו של יום, חש ונושא על גופו את תוצאות ההחלטה המתקבלת. על כן, בפסיקתנו נקבע סטנדרט גילוי, המצוי גם בפסיקה אמריקנית והמקובל בקנדה ובאוסטרליה, המבוסס על צרכיו של המטופל הנדרש לגבש הסכמה לטיפול רפואי (פרשת פלונית נ’ מור הנ"ל)..."
ועוד, אחר שביהמ"ש מפנה להוראות סעיף 13 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו - 1996 המשקף המבחן הנ"ל:-
"....אין ספק בליבי , כי המבחן שעניינו צרכי המטופל הסביר צריך לחול לא רק ביחס לטיפול שנעשה, אלא גם ביחס לטיפול שאינו נעשה ושניתן לעשותו במסגרת אחרת. אינני סבור כי יש להבדיל - מבחינת הגדרת המבחן - בין מידע הקשור בהתערבות פעילה לבין מידע לגבי מגבלות הבדיקה המתבצעת ולגבי אפשרויות בדיקה ואבחון נוספות. אכן, ניתן לומר כי המידע מן הסוג הראשון מתוחם יותר, באשר הוא נוגע לפעולה מסוימת, ואילו המידע מן הסוג השני הוא "פתוח" ועשוי להתפרש על תחום רחב. אך שוני זה, לכל היותר, יש לו השפעה על יישום המבחן, ולא על מהותו. מבחינה עקרונית, אותם שיקולים העומדים ביסוד הבחירה במבחן החולה הסביר ביחס להתערבות פעילה, יפים גם לגבי גילוי מידע ביחס למגבלות הבדיקה הנעשית והאפשרויות הנוספות הפתוחות בפני החולה. ובאותה מידה, הקביעה לפיה אין חובה לגלות כל מידע, והבדיקה מה צריך היה לגלות מראש אינה נבחנת במבט של "לאחר מעשה" - נכונים גם כאן. ברי, כי מבחן החולה הסביר איננו מקים חובה על הרופא להעמיד את המטופל על כל סיכון חבוי בלתי - רלבנטי ועל כל בדיקה נוספת שאין הוא זקוק לה. ברגיל, מי שפונה לרופא במסגרת חברותו בקופת חולים, למשל, מצפה לקבל טיפול הולם במסגרת זו. אולם, בנסיבות מתאימות, עשוי להיווצר צורך ליידע את המטופל לגבי אפשרויות טיפול הזמינות רק במסגרת הרפואה הפרטית - אולי אף במסגרת שירותי- רפואה מעבר לים- וזאת אם אכן מדובר בטיפול או בתרופה שעשויים לסייע למצבו ואינם זמינים ברפואה הציבורית בארץ. הבריאות עומדת בראש מעיינם של רוב בני האדם, וברגיל, אל לו לרופא להכמין מידע העשוי - ולו בהשקעת ממון רב - ליתן סיכוי עדיף לריפוי. את הבחירה עליו להותיר בידי החולה ; אל לו לצאת מן ההנחה כי ממילא אין החולה מסוגל להגיע לכלל הכרעה מושכלת. מאידך גיסא, אין כמובן צורך להציף את החולה במידע רב ומורכב, שאיננו רלבנטי למצבו או שאיננו בר - מימוש....." (שם בסעיף 13).
ואם כך נקבע גבי ההסבר הדרוש אודות דרך טיפול במקום אחר, הנה בעניינה של התובעת חלה יתר שאת חובת הרופאים ליידע - שהרי ההסבר או המידע שהיו ראויים להינתן לה, ולא ניתנו, היו אמורים להתייחס לטיפול שנעשה בבית החולים גופו, ולא ביחס לטיפול שלא נעשה שם ושניתן אולי לעשותו במסגרת אחרת, ולא רק מדובר בטיפול שניתן על ידי המרכז הרפואי "סורוקה", בין היתר על ידי ד"ר פק, שטיפל בתובעת שלב מסויים באישפוזה, אלא המדובר בסוג טיפול מקובל בבתי חולים אחרים, הננקט גם על ידי פרופ’ שיף, ויתרה מכך - הנה ראינו כי השיטה שנבחרה על ידי רופאי בית החולים לטיפול בתובעת נפסלה על ידי רופאי הנתבעת עצמה, במאמרים שפורסמו על ידיהם עוד שנים קודם - והרי אין חולקין, כי מי מהרופאים המטפלים, ולא בשום שלב, גילה לתובעת ו/או לתובע כי קיימות מס’ שיטות לביצוע ההפלה הדרושה, וכי גם במרכז רפואי "סורוקה" יש הנוקטים בשיטה אחרת, המקובלת במקומות אחרים.
ועוד ראה בתיק אזרחי 559/01, (ביהמ"ש המחוזי חיפה), סתאחי אליהו נגד מדינת ישראל ואח’ על ידי כב’ הנשיאה הש’ ב. גילאור מ- 29.12.05, שם נאמר כי :-
" הלכה היא, כי אין די בקבלת הסכמה פורמאלית של מטופל לטיפול רפואי המוצע לו, ועל מנת שהסכמתו של מטופל תחשב כ "הסכמה מודעת", יש לספק לו מידע הולם על מצבו, על מהות הטיפול, על הסיכונים הכרוכים בו ועל טיפולים אלטרנטיביים אפשריים. חובה זו והיקפה מעוגנות כיום בחוק זכויות החולה, תשנ"ו 1996, שטרם נכנס לתוקפו עת קרות האירוע נשוא התביעה, אולם הוראותיו למעשה משקפות כללים ועקרונות שהוכרו וגובשו בפסיקה שקדמה לחקיקתו [ראו ע"א 6153/97, שטנדל נ’ פרופ’ יעקוב שדה, פ"ד נו (746 (4; ע"א 2781/93 דעקה נ’ ב"ח "כרמל" חיפה ואח’, פ"ד נג (526 (4, (להלן : "עניין דעקה")].
היקף הגילוי נקבע, בין היתר, לפי מידת דחיפותו של הטיפול. אמנם, כאשר מדובר בניתוח אלקטיבי, חובת הגילוי רחבה יותר. גם אז, אין המטפל נדרש לפרוש בפני המטופל את הסיכונים הזניחים והשוליים, ובוודאי שלא סיכונים שאינם נלווים לטיפול המוצע עצמו, אלא טבועים בכל טיפול באשר הוא, שכן לאלו אין סוף ואין בהם כדי לסייע לחולה לבחור בין חלופה ניתוחית מוצעת לאחרת. כמו כן, יש ליתן משקל לסיכויי הצלחת הטיפול, וחיוניותו. יש להידרש למידת חומרתו של הסיכון, לעומת האפשרות שיקרה (בחינה מטריאלית). היקף חובת הגילוי ייגזר משקילת מכלול המשתנים הללו.
וכבר נאמר בע"א 6948/02 פנטה אדנה נ’ מדינת ישראל, משרד הבריאות. פ"ד נח (2) 537:
"אין לדרוש מן הרופאים שהיקף ההסברים שניתנים למטופל יהיה מוחלט, ויכלול סיכונים רחוקים ובלתי משמעותיים. ניתן לצמצם היקף זה לגדרם של סיכונים ממשיים בלבד, שהנם מהותיים בנסיבות העניין." (פסקה 18 לפסק הדין).
כן יש לציין כי עצם חתימת המטופל על טופס ההסכמה אינה מהווה תנאי מספיק להוכחת קיומה של ההסכמה מדעת. ההסכמה מדעת נבחנת באופן מהותי, ובהיעדר פירוט על הטופס של הסיכונים מפניהם הוזהר, הרי עניין החתימה אין בו כדי ללמד מה הוסבר לחולה..." (סעיף 3 לפסה"ד).
אין לדעת מה היתה החלטתה של התובעת אם היו ניתנים לה ההסברים הראויים. ברי כי הטיפול האחר המומלץ גם הוא אינו נטול סיכונים, אך לשיטתי, דווקא בעניינה של התובעת, שהטיפול בה לא היה דחוף, וניתן היה לדחותו - מן הראוי היה להציב בפניה כל האפשרויות הקיימות וגם להמליץ בפניה, ולא להעמידה מול דרך טיפול אחת, שכנראה היתה מקובלת על הצוות הרפואי שהיה במקום בעת קבלתה בבית החולים, שכפי שראינו - בשום שלב, לא נעשה אף דיון מקיף בין רופאי המחלקה באשר לדרך הטיפול הראויה בה.
כפי שנאמר בע.א 4960/04 הנ"ל- ודאי לא היה ראוי לצוות הרפואי לצאת מתוך נקודת הנחה כי ממילא אין התובעת מסוגלת להגיע לכלל הכרעה מושכלת, ודאי לא היה צורך להציפה במידע רב ומורכב שאינו רלוונטי למצבה או שאינו בר מימוש- שהרי כפי שראינו שיטת הטיפול d&e המומלצת על ידי פרופ’ שיף וננקטת על ידו - ננקטה גם במרכז הרפואי "סורוקה", בו היה הצוות הרפואי בעל הניסיון לבצעה. ועוד כפי שנאמר לעיל - נראה כי גם לא היה דרוש, והדבר אף אינו מקובל על ידי פרופ’ שיף ( אם בוחנים עדותו גם בין השורות) - להשתמש בצנתר ע"ש אטאד, שיש בו לא רק לשמש בשיטה מכנית להרחבת צוואר הרחם, ע"י יצירת לחץ כפול על ידי שני הבלונים שבו, כשאמצעותו מוזלפת כמות נוספת של פרוסטגלנדינים בנוסף להפרשה הטבעית - ובעומס הלחץ שהופעל על רחמה של התובעת, דיברתי לעיל.
ולכל אלה, ובמאמר מוסגר , אוסיף הערתי שניתנה במהלך הדיון, לגבי נוסח כתב ההסכמה שהיה נהוג ע"י הנתבעת - שאינו מתאים כלל ועיקר לטיפול שנעשה בתובעת.
16. כאמור לעיל - ניתן היה להתרשם מעדותו של פרופ’ שיף כי הוא מסתייג מדרך הטיפול שננקטה בתובעת ומהשילוב בין האמצעים התרופתיים לאמצעי המכני, וכך גם מתוך הפרקטיקה הנוהגת אצלו, כשבכל מקרה ניתן היה לנקוט פחות, או בשיטה אחרת, או להשתמש בצנטר אחר , למשל מסוג פולי שיש בו בלון אחד, שהשימוש בו היה יוצר לחץ מופחת.
כפי שהתרשמתי, הנה יש לקבוע כי עומס הטיפול שננקט בתובעת הוא שגרם סופו של דבר או סייע לגרום לתוצאה, גם אם ניקח בחשבון את נדירותה.
סוף דבר כאן - הנה אני קובעת כי הנתבעת אכן חבה כלפי התובעת, הן מתוך הטיפול שננקט בה שמצאתי כי לא היה ראוי, והן מתוך מחדלה ליתן בידי התובעת המידע וההסבר הדרוש, טרם מתן הטיפול, גם במהלכו.
מקום זה אני מבקשת להביא מדבריה של כב’ השופטת, סגן-נשיא (כתוארה אז) ב. גילאור בת.א 346/02 (בית משפט מחוזי חיפה), רחאל עזאלדין ואח’ נגד ד"ר וילנסקי ילנה, היפים לענייננו:-
"אכן, בקביעת נורמות התנהגות בחדר לידה מהלך ביהמ"ש על חבל דק. עלינו להגדיר את סבירות פעולותיו של הצוות הרפואי נוכח מכלול הנתונים העומדים בפניו בשעת מעשה ולא על פי "מבחן התוצאה". יש להישמר מקביעת נורמות התנהגות בחדר לידה אשר יובילו לרפואה מתגוננת.... שלא לצורך".
והנה גם מתוך שיקול הזהירות הראויה- מצאתי לקבוע כאמור לעיל.
17. מתוך תוצאת הדיון בחבות הנתבעת - יש לדון בטענות התובעים גבי הנזקים שגרמה להם התרשלותה, וכאן כבר אומר - לא מצאתי לקבוע כפי שיטתם, שלא כמו בשאלת החבות .
הנזק:
18. התובעים טענו כי יש לפצותם הן בגין עזרת הזולת לה נזקקו ויזקקו בשל מצבה של התובעת, מוגבלויותיה ונכותה, הן בגין הסכומים שידרשו להם לנקיטת הליך פונדקאות, הן עבור הכאב והסבל שנגרמו לכל אחד מהם, ובצירוף הוצאות משפט.
19. מטעם התובעים העידו הם עצמם, וד"ר אומנסקי שנתן חוו"ד בתחום הפסיכיאטרי, בה קבע כי נכותה הצמיתה של התובעת היא בשיעור 30%.
מטעם הנתבעת העיד פרופ’ אליצור, וקבע, אחר בדיקת התובעת, כי לא נותרה בה כל נכות.
20. אחר בחינת ושיקול העדויות, כמו גם חוות הדעת, וחקירותיהם הנגדיות של המומחים, מצאתי להעדיף, כאן, את טענות הנתבעת גבי הנזק שנגרם או לא נגרם לתובעים.
התרשמתי, מבלי להחסיר מאומה מההתיחסות הראויה שיש ליתן למצבה של התובעת עקב ניתוח כריתת הרחם שעברה, מהסבל, מעוגמת הנפש, גם מהפגיעה בנשיותה, גם מהפגיעה בתפקודה כאישה בחברה הבדווית, לפחות לפי טענות התובעים (שהרי לא הוצגו ראיות בעניין זה) - כי התובעים ניסו להפריז ולהכביר בנזקיהם.
ניכר היה גם בעדותה בפני, וגם בדברים שנמסרו לד"ר אומנסקי, כי התובעת" מובלת" על ידי התובע גם בקשר לתביעה גופה, גם בקשר לנזקים שלטענתם נגרמו להם.
ד"ר אומנסקי, שקבע נכות פסיכיאטרית בשיעור גבוה, העיד כי בעת שבדק התובעת היה התובע נוכח כל העת ולא רק כך, אלא שהתובע הוא שתרגם לו את דברי התובעת- דהיינו, על אף התרשמותו ממצבה הכללי של התובעת, הרי מה שהובא בפניו היו דברי התובע ולא דבריה, ולהוסיף כאן כי לפי עדות התובעת היו נוכחים איתה בבדיקה גם באי כוחה (עמ’ 26 ו - 30 לפרוטוקול).
לעומת זאת - פרופ’ אליצור בדק התובעת בלא נוכחות התובע, אך כן בנוכחות מתורגמן בלתי תלוי, ועל אף השגות התובע גבי התרגום שנעשה - הנה לא הוזמן המתורגמן להעיד, ומכאן שאין טענה בענין זה.
התובע העיד כי פרופ’ אליצור מצא לתמצת דברים שאמרה לו התובעת באמצעות המתורגמן, ואף להוסיף דברים, אף שלא היה נוכח בבדיקה, וכשנשאל איך יודע הוא כי לא אמרה את הדברים להם התכוון, השיב כי הקריא לה מה שאמר פרופ’ אליצור והיא השיבה כי לא אמרה את הדברים, ועוד הוסיפה כי הבינה כי חלק מדבריה לא תורגם במדוייק.
מעיד עוד התובע, כי משכך היה, הנה כבר בדרכם חזרה מהבדיקה אצל פרופ’ אליצור טלפן אליו, ואמר לו כי הוא מקווה כי ימלא תפקידו נאמנה ולא יסתמך על התרגום והפרשנות של המתורגמן. כשמוצג בפניו כי התובעת אינה מבינה עברית, השיב התובע : - "יפה מאוד, שאלתך יפה, ולא אמרתי שהיא לא מבינה בכלל עיברית, היא ידעה לזהות אם הוא מעביר את המסר שהיא אומרת או לא.... היה לי חשד והתקשרתי כדי שהוא ימלא את תפקידו נאמנה...
לשאלת ביהמ"ש אם חשדתי איך הסתפקתי בקריאת חוות הדעת לפני יומיים, אני אומר שחשבתי שימלא תפקידו אחר השיחה שלנו..." (עמוד 34 לפרוטוקול) - ונדמה כי אין צורך להכביר עוד על מעורבות התובע בהליך ככל שהוא דן בתובעת ובדברים הנוגעים לה עצמה.
בניגוד לד"ר אומנסקי, פנה פרופ’ אליצור הרישומים שעשה בעת בדיקת התובעת, את תלונותיה גבי התנהלותה, גבי מחשבות וזכרונות, גבי חשיבות אי יכולתה ללדת במיוחד מתוך היותה שייכת למגזר הבדווי, חששותיה שמא התובע ישא אישה נוספת.
פרופ’ אליצור רשם גם מפי התובעת (וכאמור לעיל- הכל תורגם על ידי מי שלא הוזמן להעיד), כי אין היא צריכה עוד ילדים מאחר ויש לה מספיק, לא יכולה היתה להסביר אמירתה כי היא בדיכאון, כי סיפרה לו כי לא הלכה לפסיכולוג, פסיכיאטר וגם לא לרופא אחר - אחר הניתוח (דברים שהובררו גם במהלך הדיון וקיבלו חיזוק בהעדר כל מסמוך רפואי - ט.ש.).
פרופ’ אליצור התרשם כי לתובעת התמצאות תקינה, כי אין היא סובלת מהפרעות בריכוז קשב וזיכרון, מהלך חשיבתה סדיר, אין היא סובלת מחוסר שקט או חוסר סבלנות - ומכל אלה מצא כי אין בה נכות צמיתה.
בראיון שעשה עם התובע מצא פרופ’ אליצור (וכך היתה גם התרשמותי מעדותו), כי התובע מגזים ומעמיד פנים, כך בהמשך למה שנאמר לעיל גבי הדומיננטיות שהפגין התובע במהלך הדיון בפני, לפני הגשת התביעה וגם אצל המומחים.
לציין עוד כאן כי לטענת התובע הנה העידה התובעת כי אינה מעוניינת בטיפול נפשי - גם אם יוצע לה במסגרת ההליך שבפני (עמוד 29 לפרוטוקול שורה 1).
כאמור לעיל - אין ספק כי לתובעת נגרם נזק, כי נגרמו לה עוגמת נפש וצער, גם מתוך ההליך שננקט בה, גם מתוך תוצאתו - אך אין אני יכולה לקבל קביעתו של ד"ר אומנסקי באשר לנכות הצמיתה שקבע - כך גם מתוך התרשמותי מהתובעת, וראה עוד להלן.
21. עניין נוסף שבא לדיון הוא טענת התובעים בדבר הצורך ורצונם בביצוע הליך פונדקאות, אך כפי טענת הנתבעת, הנה הוברר כי הרצון לילד נוסף הוא יותר של התובע, ולא של התובעת , ואם אכן נכונה הטענה כי זה רצון השניים- הנה קשה להבין כיצד יעשה ויתבצע הליך שכזה, לאור מצבה של התובעת כפי שהתובעים מבקשים לקבעו.
יתרה מזאת - הנה הוברר כי על אף טענות התובע כי בידיו פסק הלכה המתיר לו לפנות להליך פונדקאות (שלא שמענו כי ננקט ע"י מי עד היום במגזר הבדווי)- הרי שפסק שכזה אינו בנמצא.
לא רק שלא ניתנו הרשות והאפשרות לנקוט בהליך פונדקאות, הנה לא הציגו התובעים אף לא שמץ ראייה גבי עלות פונדקאות, כי כלל פנו, דרשו או ביררו, ולבד מאמירה סתמית בעניין זה בסיכומי הטענות - לא באה שום ראייה.
טוענים התובעים כי אכן הביעו רצונם להתחיל בהליך להבאת ילדים נוספים באמצעות אם פונדקאית וכי רצונם זה נובע מהחשיבות הגדולה שמייחסת החברה הבדווית ללידת מספר רב של ילדים ככל שניתן ובדגש על הולדת בנים, כי לאור התנגדותה הנחרצת של התובעת לנישואים שניים של התובע, הנה מתחזק הצורך הזה וזאת על מנת למנוע התמוטטות הנשואים- אך הנה הוברר מעדותו של התובע עצמו, כי אינו מתכוון כלל לשאת אישה שנייה, כי היחסים בין השניים טובים, לבד מכך הרי לתובעים שישה ילדים, ולא הובאה ראייה כי החברה הבדווית דורשת מספר רב יותר של ילדים,ולפחות לא הוכח כי טענה זו יש לה תוצאה בכל הנוגע לפסיקת פיצוי. במאמר מוסגר אעיר כאן כי הוברר מפי התובעת ובניגוד לטענת התובע כי התובעים כלל לא דיברו ביניהם על האפשרות כי התובע ישא לו אשה שניה (עמוד 30 לפרוטוקול).
22. כאן אוסיף עוד, גם לעניין טענות התובעים גבי הפיצוי הלא ממוני המגיע להם (בגין כאב וסבל), כי יש לקחת בחשבון הפיצוי שיפסק כי ניתוח כריתת הרחם שנעשה בתובעת - הציל את חייה, ובעניין זה מסכימים כולם, ועוד יש לקחת בחשבון כי כולם הסכימו כי הסיכון שנתממש בתובעת הוא נדיר ביותר (44,000 :1), ואף אם היתה ננקטת דרך טיפול אחרת, למשל שיטת d&e , או החדרת צנתר מסוג פולי (בעל בלון אחד)- הרי גם אז עדיין היה נותר סיכון כפי התוצאה שאירעה - וודאי יש לעניין זה משמעות רבה בגובה הפיצוי שיפסק, שהרי אין להתעלם, כאמור לעיל, מנדירות התוצאה, ואף כי גם אם הייתה ננקטת שיטת טיפול אחרת - הרי גם בה היו סיכונים.
23. יחד עם זאת - הנה אין בכל האמור לעיל כדי להחסיר מהפגיעה ממנה סבלה וסובלת התובעת, מכך שנבצר ממנה ללדת, ומכך שאף שלא כפי טענותיה, הנה אין להתעלם מעוגמת הנפש ומהסבל שנגרמו לה.
24. ומכל אלה, ולאחר שיקול - אני מוצאת לפסוק לתובעת עבור כאב וסבל ועוגמת נפש סך 250,000 ₪ נכון למועד מתן פסק הדין, ולתובע- בגין טענותיו על הכאב והסבל שנגרמו לו ובשל אי יכולתו להביא ילדים נוספים עם התובעת- סך של 75,000 ₪.
25. אף שהתובעים טענו לאובדן כמעט מלא של תפקוד התובעת בביתה, ובכל הקשור לטיפול בילדיהם - הנה לא כך התרשמתי מעדותה ומעדויות המומחים.
יחד עם זאת - אני מוכנה לקבל את הטענה כי נגרם לתובעת אובדן כלשהו של היכולת לתפקד כפי שתפקדה בעבר, אם כי ודאי לא כפי טענות התובעים, וכאשר אני לוקחת בחשבון כי העזרה לה היא זקוקה, לפי טענתה, ניתנת על ידי חמותה, ע"י התובע, ובני משפחה - הרי אני מוצאת לפסוק לה כאן, בגין עזרת זולת לעבר ולעתיד - סך כולל של 20,000 ₪.
אדגיש שוב - לבד מעדויות התובעים לא הובאה כאן כל ראיה אחרת לחיזוק או לתמיכה, גם לא באשר לעלויות עזרה וסיוע, ע"י מי ניתנות, ואם התובעת פנתה כלל לסיוע חיצוני, והפיצוי שנפסק הוא בגדר הערכה.
26. סה"כ אני מוצאת לחייב הנתבעת לשלם לתובעת סך של 270,000 ₪, ולתובע סך של 75,000 ₪, ועוד הוצאות משפט בסך 20,000 ₪, כפי המפורט בסיכומי התובעים - והכל נכון למועד מתן פסק הדין.
לסכומים הנ"ל יש להוסיף שכ"ט עורך דין בשיעור 20% בצירוף מע"מ.
כל הסכומים הנ"ל ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
27. מזכירות בית המשפט תשגר עותק פסק הדין לב"כ בעלי הדין.
זכות ערעור תוך 45 יום.
ניתן היום כ"ב בטבת, תשס"ו (22 בינואר 2006) בהעדר הצדדים
טהר שחף, שופטת
סגן נשיא
04679/02א 134 לבנה + חגית
51
בתי המשפט
א 004679/02
בית משפט השלום באר שבע
22/01/2006
תאריך:
סגן הנשיא - כבוד השופטת טהר שחף
בפני:
א 4679/02 א.י,א.ח נ’ שירותי בריאות כללית
|
