רשלנות רפואית של רופא שיניים- טיפול שינים רשלני

עא 1292/05 טרם יפה נ’ ד"ר  

18


בתי המשפט

עא 001292/05
בבית המשפט המחוזי בנצרת


01/05/2006
תאריך:
כב’ השופט האשם ח’טיב - אב"ד
כב’ השופט זיאד הווארי
כב’ השופט בנימין ארבל
בפני:


טרם יפה


נ ג ד


ד"ר  







ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב’ השופט דני צרפתי), בתיק אזרחי 3894/99 שניתן ביום 01/12/04.

פסק דין

כב’ השופט זיאד הווארי:

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בנצרת מיום 01/12/04 (כב’ השופט דני צרפתי) בתיק אזרחי 3894/99, בו נתקבלה באופן חלקי תביעת המערערת לחיוב המשיב בפיצויים בגין נזקים אשר נגרמו לה.

2. רקע עובדתי:
א. המערערת ילידת 1952, פנתה בחודש 12/92 למשיב כירורג ברפואת שיניים, לצורך טיפול בבעיית שיניים ופה, עקב תנודות חלקיות של השיניים שנותרו בפיה.
ב. המשיב בדק את המערערת, קבע כי יש לבצע עקירה של כל השיניים, וכן לבצע שיקום על ידי תותבות. במעמד זה נקבעה עלות הטיפול. ביום 08/08/93 החל המשיב בביצוע הטיפול למערערת.
ג. המשיב עקר את כל 17 השיניים אשר נותרו בפה המערערת, והרכיב בפיה תותבות זמניות, עליונה ותחתונה.
ד. בחודש יוני 1996, החליף המשיב למערערת את התותבת הזמנית העליונה בתותבת קבועה.
ה. בחודש דצמבר 1996 עברה המערערת ניתוח קוסמטי לעיבוי השפתיים.
ו. בשנת 2000 עברה המערערת טיפול שיקומי אצל ד"ר אבניאלי, שכלל החלפת התותבת הקבועה העליונה, החלפת התותבת הזמנית, והתקנת תותבות קבועות, וכן השתלת ארבעה שתלים בלסת התחתונה.

3. ההליכים בבית משפט קמא:
המערערת הגישה לבית משפט קמא תביעת נזיקין נגד המשיב, בה טענה כי המשיב כירורג ברפואת שיניים, נתן לה טיפול רשלני, אשר התבטא בכך, כי המשיב לא אבחן נכונה את מצב השיניים, לא ביצע צילום רנטגן ו/או אחר בטרם קביעת האבחנה ודרכי הטיפול, וגם לאחר התחלת הטיפול, לא ביצע צילום כלל, לא הותיר בפיה של המערערת שיניים בריאות ו/או שורשים על מנת שניתן יהיה לחבר התותבות ללסת ו/או לשיניים, ולא התקין בפי המערערת שתלים לקיבוע התותבות, לא התאים למערערת תותבות לאחר התייצבות הלסת, ובחר להותיר בפיה תותבות זמניות בלתי מתאימות ואינן פנקציונליות, הכין תותבות על פי מדידה בלתי מדוייקת וניסה לשפר התאמתן ללסת ע"י ריפוד ידני בלתי מקצועי ואינו מתאים, לא טיפל במערערת כמתחייב ממצב המשנן והפה, לא הסביר למערערת את מהות הטיפול ואת הסיכונים הכרוכים בו, ולא הסביר לה על קיומן של שיטות טיפול אחרות, לא ניהל רשומה רפואית נאותה ומקובלת. בנוסף לא נהג כפי שרופא שיניים סביר היה נוהג בנסיבות העניין.
המערערת צירפה לתביעתה חוות דעת של ד"ר דורון אבניאלי, אשר קבעה כי היה כשל טיפולי מתמשך של המשיב, הן ברמת תוכנית הטיפול, הן ברמת הביצוע והן בהמשך המעקב הפוסט-טיפולי. בחוות דעתו קבע ד"ר אבניאלי נכות בשיעות של 8,5%.
המשיב בהגנתו טען, כי עת שפנתה אליו המערערת היא סבלה מדלקת חניכיים חריפה בפה, ומניידות בדרגה גבוהה, הוא הסביר למערערת שיכולה להווצר אי התאמה בתותבות עם ריפוד זמני, אך היא איננה חמורה. בנוסף הסביר לה כי חלים שינויים ברקמות וספיגת העצם, ויש לבצע מדי פעם ריפוד זמני כדי להתאים התותבות לתופעות הנ"ל. המשיב טען עוד, כי מאחר והמערערת התלוננה כי התותבת העליונה אינה מתאימה לה, הוא הציע לה להחליף את התותבת העליונה ללא תשלום. המשיב הכחיש כי הפנה את המערערת לטיפול פלסטי או קוסמטי, לשיטתו פנייתה של המערערת לטיפול כזה היה מאוחר ואף מזיק. המשיב הוסיף וטען, כי המערערת לא הופיעה להתקנת ריפוד סופי למרות שהוזמנה, וכתוצאה מכך חלה שקיעה של התותבת וצניחת השפתיים.
מטעם המשיב הוגשה חוות דעת רפואית של ד"ר בלומנפלד ישראל, לפיה איבחן המשיב נכון ואף טיפל במערערת בצורה נכונה ומקובלת, על פי הצילום אשר עמד לרשותו ולרשות ד"ר אבניאלי קבע ד"ר בלומנפלד כי אין ספק לגבי ספיגת עצם הלסתות ובצורך לעקור את כל השיניים. לאור זאת, הגיע למסקנה כי התותבת העליונה עומדת בכל הסטנדרטים, ואין צורך להחליפה, השיקום בלסת התחתונה אינו קשור לעקירת השיניים, והוא מהווה שיקום סופי, לכן יש לחייב את המערערת בעלות זו. בסופו של דבר, קבע ד"ר בלומנפלד כי אין שום עדות לרשלנות רפואית של המשיב או חוסר ידע רפואי מצידו.
ד"ר בלומנפלד נתן השלמה לחוות דעתו לאחר שניתנה חוות דעת של ד"ר גלוקמן - המומחה של בית המשפט - בסיכום חוות הדעת קבע ד"ר בלומנפלד, בין היתר, כי הטיפול של המשיב לא גרם למערערת כל נזק, אין קשר בין הטיפול שקיבלה התובעת אצל ד"ר אבניאלי לבין הטיפול אשר עברה אצל המשיב.
בסיכום של חוות דעתו של ד"ר קלוגמן נאמר כי: "אין כל עדות בכרטיס הטיפולים של ד"ר  שאכן בוצעה בדיקה קלינית או נתגלו ממצאים קליניים ותוכנית טיפול ולא נמצאו צילומי הרנטגן. לאור העובדה שד"ר הינו מומחה לכירורגיה פה ולסת, ולא לשיקום הפה לפי דעתי גב’ טרם לא קיבלה טיפול שיניים סביר אצל ד"ר ".
4. פסק הדין של בית משפט השלום:
בית משפט קמא ניתח לעומק את ראיות הצדדים, לרבות חוות הדעת של מומחי הצדדים, וכן המומחה מטעם בית המשפט, ובסופו של דבר קיבל חלקית את התביעה, ופסק למערערת סכום של 20,000 ₪ בגין כאב וסבל, סכום של 8,500 ש"ח בגין הפסד ימי עבודה, סכום של 5,000 ₪ בגין הוצאות. בנוסף חייב את המשיב בהוצאות התביעה בסך - 2,500 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך - 7,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.
באשר לנטל השכנוע, בית משפט קמא קבע, כי העדרו של תיעוד רפואי לעניין האבחנות הרפואיות של המשיב, בעיקר היעלמו של הצילום הפנורמי שתיעד את מצב שיניה של המערערת עובר לבדיקה ב- 12/92, מחייבים את העברת נטל השכנוע אל המשיב. עוד קבע, כי העדרו של הצילום הפנורמי לא איפשר למומחים, הן מטעם בית המשפט והן מטעם המערערת, לבחון ולהתחקות אחר נכונות האבחנה של המשיב, כאשר היעדרו של תיעוד באשר לממצאי בדיקתו הקלינית של המשיב, לרבות רישום מידת הניידות שנצפתה, מצב הפה, סימני הדלקת ועומק הכיסים, מהווה אף הוא חסר המטיל ספק באבחנות המתוארות בזמן התביעה על ידי המשיב. בשל הנזק הראייתי אשר נגרם למערערת כתוצאה מהעדרם של רישומים רפואיים בזמן אמת, נבצר ממנה לברר ולהוכיח את העובדות הנוגעות לטיפול שקיבלה ולמצב בריאותה, על כן מוצדק להעביר את נטל השכנוע אל כתפי המשיב. בעניין זה הוסיף בית משפט קמא כי אמנם בדיקת מידת ניידות השיניים, ומצב התחזוקה של הפה נבחנות בעיקר בבדיקה קלינית שמבצע הרופא, ולא ניתן לבחון אותם בצילום פנורמי, אולם אילו היה הצילום הפנורמי, אשר שימש את המשיב במהלך הבדיקה הקלינית של המערערת ברשות המומחים, למועד עריכת חוות דעתם, ניתן היה באמצעותו לבחון את נכונות עיקר אבחנת המשיב, לרבות על דרך של בדיקת עומק הכיסים ומידת ספיגת העצם שיש בהם כדי ללמד ולהצביע על מידת הניידות של השיניים, היקף הדלקת וסיכויי השיקום של השיניים.
להעדרן של רשומות רפואיות בקשר לממצאי הבדיקה הקלינית, ייחס בית משפט קמא משקל נמוך, תוך קביעה כי אמנם קיימת חובת זהירות לתעד את אבחנת הבדיקה, אולם יש לבחון את היקף החובה על פי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה. בעניין זה, בית משפט קמא קיבל את גרסת המשיב, על פיה הוא לא ראה הכרח לתעד את ממצאי הבדיקה, לעניין עומק הכיסים ורמת הניידות של השיניים, מאחר והחליט לעקרם, לו היה מדובר במקרה בו מטופל מתחיל טיפול לשיקום דלקת חניכיים, אז היה צורך לבצע תיעוד בנוגע לממצאים, על מנת לעקוב אחר התקדמות הטיפול, והמומחה של בית המשפט לא חלק על קיומו של נוהג כזה בין חלק מרופאי השיניים.
באשר לרשלנותו של המשיב, קבע בית משפט קמא, כי לא קיימים בפניו נתונים המלמדים באופן עצמאי על קיומה של רשלנות, באשר לאבחנה ותוכנית הטיפול שנבחרה, ואין בפניו עדויות על נזק שנגרם. בית משפט קמא קבע עוד, כי תוצאה של עקירת כל השיניים, יכולה להתיישב היטב עם טיפול רפואי נכון, וכי לא הוכח אשם מצידו של המשיב מעצם העובדה שהצילום הפנורמי אבד, מאחר והוא נדרש לראשונה מהמשיב בחלוף 7 שנים מהמועד בו נמסר לו הצילום למשמרת על ידי המערערת. בית המשפט דחה את טענת המערערת, לפיה פנתה למשיב לקבלת הצילום הפנורמי כבר בסמוך לביצוע העקירות, ונתן אימון בהסבר אותו העלה המשיב להיעלמות הצילום, לפיו אירעה הצפה במרפאתו בשנת 1995, כתוצאה ממנה נגרם נזק לתיעוד הרפואי ולצילומים אשר היו קיימים אצלו במרפאה. בסופו של דבר, הגיע בית משפט קמא למסקנה, לפיה הרים המשיב באופן מלא את נטל השכנוע, גם אם נטל זה היה מוטל עליו. בית המשפט הפנה לכך, שהמערערת עצמה אישרה כי בעת הגעתה למרפאה, היא סבלה משיניים ניידות ומחלת חניכיים, כאשר ניסיונות המערערת במהלך עדותה להמעיט בהסברים שניתנו לה ובהיקף מחלת החניכיים לא זכו לאמונו של בית משפט קמא, אשר קבע כי על פי מומחיותו של המשיב ותחום עיסוקו, אין מגיעים אליו מטופלים לצורך טיפול שיניים שגרתי, אלא מטופלים עם בעיות שיניים ממשיות. הוסיף אף את העובדה, כי המערערת הגיעה לטיפול אצל המשיב לאחר שנעקרו מפיה 15 שיניים, מה שיכול ללמד על בעיית פה ממשית אצלה. בית המשפט מצא בצילום הפנורמי אשר נערך למערערת בשנת 1998, תמיכה בגרסת המשיב בנוגע למצב הפה של המערערת, כאשר מצילום זה ניתן ללמוד על קיומה של נסיגת עצם בשתי הלסתות כתוצאה ממחלת חניכיים.
מעבר לאמור לעיל, בית משפט קמא הפנה לעדותו של המשיב בבית המשפט, וקבע כי המשיב מסר עדות מפורטת מזכרונו, כאשר גרסה זו ניתנה על ידו באופן עקבי לכל הפחות החל משנת 1999, במהלך התכתבויות שניהל עם המערערת עוד בטרם היה מיוצג, ואף מצא בעדותה של הסייעת של המשיב תמיכה לעדות המשיב. עוד קבע בית המשפט כי לא הוצג בפניו כל מניע הגיוני או כלכלי המלמד כי המשיב בחר לעקור את שיניי המשיבה שלא לצורך, ואף לא הועלתה אף טענה, לפיה לא עמדו בפני המשיב מלוא הכלים הדרושים לו לקבלת החלטה לעקור את שיני המשיבה, הוסיף כי אף אחד משלושת המומחים לא טען כי נדרש מעבר לבדיקה קלינית ועיון בצילום הפנורמי שנעשה לצורך קבלת ההחלטה, לכן הגיע בית משפט קמא למסקנה, כי לא הייתה כל סיבה להניח כי המשיב לא הגיע למסקנות הנכונות על סמך מלוא הנתונים שהיו לפניו.
לעומת כלל הראיות הנ"ל, הונחו בפני בית משפט קמא עמדו טענות המערערת אשר התמצו בעדות המערערת ואחותה, ובית משפט קמא פירט את התרשמותו מהמערערת כי המדובר באישה משכילה, ערנית ומודעת למצבה, אשר הבינה היטב את ההשלכות הקיצוניות של הטיפול המוצע לה, העובדה כי חלפה יותר מחצי שנה בין מועד הבדיקה אצל המשיב לבין מועד ביצוע עקירות בפועל, במהלכה יכלה המערערת להתייעץ ולבחון את האבחנה של המשיב, מחזקת את נכונות האבחנה של המשיב, כאשר לא סביר כי המערערת לא פעלה לבחון את נכונות האבחנה והחלופות האפשריות, אם סברה שהיו.
באשר לקיומה של עוולת תקיפה הנטענת ע"י המערערת, בית משפט קמא קבע כי: "ניתן לומר על דרך ההכללה כי עוולת תקיפה תוכר רק כאשר לחולה לא נמסר כלל מידע על סוג הטיפול הצפוי לו, או כאשר לא נמסר לו על התוצאה הבלתי נמנעת של אותו טיפול או כאשר הטיפול שניתן בפועל שונה מהותית מהטיפול שנמסרה לחולה אודותיו. בענייננו, ברור כי נסיבות כאמור לא נתקיימו". (סעיף 61, בעמ’ 15 לפסק הדין).
בית המשפט הוסיף, כי המערערת אישרה בתצהירה ובעדותה כי המשיב הבהיר לה היטב, כי היא מגיעה לטיפול לצורך עקירת כל השיניים, ואף ניתן לה פרק זמן לבחון את הטיפול המוצע, והיא באופן מודע הסכימה לקבלו.
נוכח כל האמור, הגיע בית משפט קמא למסקנה, כי המשיב אכן עמד בנטל השכנוע שהוטל עליו, והוכיח כי היה הכרח בשל מצב הפה של המערערת לעקור את כל שינייה, ולא היה ניתן להציל את השיניים ו/או חלקן לצורך המשך ההליך השיקומי.
באשר להליך השיקומי אותו עברה המערערת אצל המשיב, בית המשפט קיבל את עמדת המשיב, על פיה תוכנית השיקום הסופי אשר הוחלט לגביה, הייתה על דרך של ביצוע ריפוד סופי לתותבות הזמניות, אשר נכלל במחיר המוסכם. לא נטען ולא הוכח על ידי מי מהמומחים, שתוכנית השיקום בה בחר המשיב, לא הייתה ראויה או שהייתה רשלנית. עם זאת, קבע בית המשפט, כי בניגוד לדעת כל המומחים, לרבות המשיב עצמו, אשר קבעו תהליך השיקום הסופי, צריך להתבצע לא יאוחר מחצי שנה ועד שנה מביצוע העקירות, המשיב ביצע את השיקום הסופי ללסת העליונה של המערערת, רק בחלוף שלוש שנים ויותר ממועד העקירות, וביחס ללסת התחתונה לא ביצע המשיב בכלל שיקום סופי, כל זה מלמד על מחדל של המשיב, אשר הגדיל שלא לצורך, את סבלה של המערערת גרם לה נזק. בעניין זה, בית המשפט דחה את הטענה הכללית של המשיב, לפיה המערערת היא זו שנמנעה, בשל הזנחה, מלהגיע לביצוע השיקום הסופי ולטיפול בעניין הריפודים הזמניים, וזאת בשל התרשמותו מהמערערת, כי המדובר באישה אחראית שלא תימנע ללא סיבה מלהשלים את הטיפול, מה גם שהיא סבלה לאורך כל תקופת תהליך השיקום סבל ממשי ואין זה סביר כי המערערת תימנע למרות זאת מלהגיע לטיפולים אצל הנתבע.
לענין העדר תיעוד הליך השיקום, בית משפט קמא קבע, כי אי תיעוד תהליך השיקום באופן מלא וברור על ידי המשיב, היווה רשלנות רישומית ונזק ראייתי למערערת, בנוסף לשאלות מדוע התעכבו הריפודים הסופיים, מדוע לא בוצעו הריפודים וההתאמות הזמניות, וכיצד טופלו תלונותיה של המערערת, יש בכל אלה כדי להצדיק העברת נטל השכנוע למשיב, אשר עליו להוכיח שלא התרשל בכל התהליך השיקומי, והמשיב לא עמד בנטל זה.
לעניין נזקי המערערת, בית המשפט לא ראה מקום לקבל באופן גורף את תיאורי המערערת ולתלונותיה באשר לטיב הטיפול, לשיעור סבלה והיקף נזקיה, ולא השתכנע כי התותבות עצמן שהותקנו על ידי המשיב, היו בלתי ראויות ולא אסתטיות.
ביחס למהלך ביצוע הריפודים, בית המשפט קבע, כי המשיב לא הביא כל הסברים מדוע הוא נמנע מלבצע את הריפודים הסופיים בפיה של המערערת, ואף לא מסר הסברים, מדוע גבה מהמערערת תשלום נוסף בגין תותבת עליונה, אם לגירסתו הסכים לעשות אותה בחינם, או לכל הפחות כתחליף לריפוד הסופי, שכאמור כלול במחיר הכולל של העסקה, ולא נעשה ביחס לשינוי הלסתות (תחתונה ועליונה), ועל כן ראה בית המשפט מקום לחייב את המשיב בהחזר הסכום שנגבה בגין התותבת העליונה.
לסיכום בית המשפט קבע כי המשיב לא עמד בנטל השכנוע ולא הוכיח שלא התרשל בתהליך השיקום שקיבל על עצמו משלב עקירת השיניים ועד להפסקת הטיפול, בפרט כאשר נמנע מביצוע השיקום הסופי במועד המקובל.

באשר לשאלת הנזק והפיצוי המגיע למערערת, בית המשפט קבע, כי משנדחתה טענת הרשלנות כלפי המשיב בשאלת עקירת כל השיניים, ונקבע כי המחדל בהשלמת ההליך השיקומי הסופי, סמוך לאחר עקירת השיניים, כמו גם המחדל בהליך ההתאמות והריפוד לאורך תקופת הזמן הארוכה משלב עקירת השיניים עד הפסקת הטיפולים, גרמו למערערת נזק מתמשך, נזק זה מתבטא בעיקרו בכאב, בסבל ואי נוחות מתמשכים, כולל הוצאות נסיעה מוגברות. בית המשפט דחה את טענות המערערת בדבר אובדן שמחת חיים כללית, חוסר יכולת תפקוד, אובדן כושר עבודה מתמשך ופגיעה בזוגיות. בנוסף דחה את דרישת המערערת להחזר עלות השיקום שעברה אצל ד"ר אבינאלי, מאחר ותהליך שיקום זה לא בא להחליף את הטיפול שביצע המשיב, אלא בא כמשלים ותוספת לו.
לאחר שקילה והערכה, חייב בית משפט קמא את המשיב לשלם למערערת סכום של 20,000 ₪ בגין כאב וסבל, וסכום של 8,500 ₪ בגין הפסד ימי עבודה, וסכום של 5,000 ₪ בגין הוצאות, לרבות נסיעות. לעניין החזר עלות תותבת עליונה, בית משפט קמא אישר את ההחזר, עם זאת הורה לקזזו כנגד הריפוד הסופי בגין לסת תחתונה שלא ביצע, ותמורתו שולמה למשיב.

5. הטענות בערעור:
א. טעה בית המשפט קמא עת קבע כי היה צורך לעקור את כל שיניה. אמנם המערערת סבלה מניידות בשיניים, עם זאת ניידות זו הייתה קלה, בשיניים הקדמיות ובלסת התחתונה בלבד. בית המשפט לא נתן כל משקל לכך שהמשיב לא עשה כל מאמץ ליתן טיפול למערערת בטרם העקירות אשר יש בו כדי להציל ולו שן אחת, למרות אחידות הדעות בין הרופאים בהקשר לחשיבות העניין, בפרט אצל אישה צעירה.
ב. בית המשפט קמא הקל בקביעת נטל השכנוע שרבץ על המשיב, באופן שאינו מתיישב עם ההלכות בעניין זה. על המשיב חלה חובה חקוקה לעריכת ושמירת תיעוד ורישום רפואי. המשיב לא עמד בחובה זו, לו שמר המשיב על תיעודים רפואיים אלו, אשר מהווים תיעודים עצמאיים, ומהם ניתן היה ללמוד אודות הטיפול, אשר ניתן למערערת.
ג. טעה בית המשפט עת קבע, כי ההחלטה לעקור את כל השיניים, לא גרמה לנזק. הנזק בצד ההחלטה לעקור את כל השיניים, מהותי הן בהקשר לספיגת הרכס והן ביחס ליציבות התותבות העתידיות, לצד החיסכון באלפי שקלים הכרוך בהשתלת שתלים.
ד. טעה בית משפט קמא כאשר נתן משקל יתר לעדותו של המשיב אשר התבססה על זכרונו למרות שהוכח בפניו, כי עדות זו הייתה מגמתית, ולא ניתן להסתמך עליה, במיוחד לאור מספר המטופלים הרב, בהם טיפל המשיב לאחר הטיפול במערערת.
ה. היה על בית משפט קמא לפסוק פיצוי הולם וראוי, עבור הכשל המתמשך בהליך שיקום הפה, כמו כן טעה עת קבע בהסתמך על חוות דעת ד"ר בלומנפלד, כי התותבות אשר הותקנו בפיה של המערערת היו ראויות, מאחר וקביעותיו של דר’ בלומנפלד משוללות כל יסוד, אין להן על מה לסמוך, ואין לתת משקל לחוות הדעת שלו.
ו. טעה בית משפט קמא, עת לא פסק לה הוצאות משפט ריאליות, לרבות החזר עלות חוות דעת מומחים, כן טעה עת קבע כי המשיב לא הפנה את המערערת לקבלת טיפול קוסמטי, ולא פסק לטובתה החזר הוצאות הניתוח.
ז. בית משפט קמא, התעלם מהעובדה כי המשיב כלל לא הסביר למערערת את מהות ההליך השיקומי והאופציות החלופיות אשר עמדו בפניה.
ח. המערערת הפנתה טענות נגד המשקל אותו נתן בית משפט קמא לעדותה של הסייעת של המשיב, גב’ סמדר בן לולו וטענה כי עדותה של הסייעת הייתה מגמתית ומכוונת לתוצאה.
ט. טעה בית משפט קמא עת קבע כי לא הוכח בפניו הפסד שכר לעבר, לא פיצה את המערערת בערכים ריאליים עבור הוצאות טיפול, ולא פסק עבורה פיצוי עבור עזרת צד ג’.

6. טענות המשיב:
א. טענותיה של המערערת בנוגע למצב השיניים שלה ומצב הפה עובר לטיפול הן טענות עובדתיות גרידא. בית משפט קמא דן בעדויות וניתח אותם לעומק ובסופו של דבר העדיף את גרסת המשיב וקבע, כי היא אמינה ודחה את גרסת המערערת. על פי ההלכה הפסוקה, רק לעיתים נדירות תתערב ערכאת הערעור בקביעותיה העובדתיות של ערכאה נמוכה אשר שמעה את העדים והתרשמה ממהימנותם, ומקרה זה אינו אחד המקרים בהם יש מקום להתערבות בקביעות של בית משפט קמא.
ב. השגות המערערת, הן על עובדות אשר נדונו ונבחנו על ידי בית משפט קמא, ובית המשפט נימק את קביעותיו בהקשר לעובדות אלו.
ג. בית משפט קמא, לא הסתפק בהתרשמותו מהעדים, אלא פירט את הראיות הרבות התומכות דווקא בגרסת המשיב, וביניהן הודאת המערערת עצמה, כי היא סבלה משיניים ניידות.
ד. בית משפט קמא, החליט להעביר את נטל השכנוע למשיב, לאור העובדה כי המשיב איבד את הצילום הפנורמי, והמשיב הרים את נטל השכנוע, גם אם נטל זה היה מוטל עליו באופן מלא.
ה. טענותיה של המערערת בדבר טיפול לא נכון על ידי המשיב, מאחר ובחר לעקור את כל שיניה, נדחו על ידי בית משפט קמא, וכן על ידי ד"ר אבניאלי, אשר העיד בחקירתו הנגדית, כי במקרה אשר תואר על ידי המשיב, הייתה זו תוכנית סבירה לעקור את כל השיניים.
ו. בית משפט קמא, קבע בצדק כי התותבות היו יציבות, כאשר קביעה זו נתמכה בחוות דעת ד"ר בלומנפלד, וכן בהתנהגותה של המערערת.
ז. בית משפט קמא קבע כי טענת המערערת בדבר הפנייתה לטיפול קוסמטי על ידי המשיב לא הייתה אמינה, וגרסת המשיב בעניין זה אמינה.
ח. סכום הפיצויים אותו פסק בית משפט קמא למערערת בגין כאב וסבל בשל השימוש בתותבות הזמניות הינו סכום סביר ואף נוטה לגובה.
ט. המערערת לא הוכיחה הפסד השתכרות בעבר, ואף לא אובדן כושר עתידי, ובית המשפט קבע כי טענותיה בדבר אובדן שמחת חיים וחוסר יכולת לתפקד, לא אמינות, נראות לו מוגזמות ולא הוכחו.

7. דיון והכרעה:
א. אציין תחילה, כי עיקר טענות המערערת מופנות כלפי הקביעות העובדתיות אשר קבע בית משפט קמא, וכן כלפי ממצאי מהימנות שבית משפט קמא קבע. לאחר שבחנתי את פסק הדין של בית משפט קמא, עיינתי בפרוט’ הדיון של בית משפט קמא, בטיעוני הצדדים ובהשלמות שהוגשו, הגעתי למסקנה כי בכל הנוגע לחבות המשיב, פסק הדין של בית משפט קמא מנומק ומפורט היטב ונשען על מכלול הראיות שהונחו בפניו, לאור זאת, לא מצאתי כל עילה המצדיקה התערבות בקביעות אלה, הן בהיבטם העובדתי והן בהיבטם המשפטי. הלכה שהשתרשה מימים ימימה של בית המשפט העליון קובעת, כי ערכאת ערעור אינה נוטה להתערב בממצאים העובדתיים ובממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן באופן ישיר ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים כאשר הממצאים העובדתיים אין להם כל תשתית בחומר הראיות או שהדרגה הראשונה שגתה שגיאה עקרונית היורדת לשורשם של דברים בהתייחסה לראיות והמסקנות שהסיקה מהן. (ראה למשל ע"א 560/84 נחמן נ. קופ"ח של הסתדרות העובדים בארץ ישראל, פ"ד מ(2) 384, ע"פ 111/99 שוורץ נ. מ"י, פ"ד נד(3) 769, ע"א 734/76 פלוני נ. אלמונים, פ"ד לב(2) 661 בעמ’ 665, ע"פ 190/82 מרקוס נ. מ"י, פ"ד לז(1) 225, 234, ע"א 6581/98 זאב זאבי נ. מ"י - מחלקת עבודות ציבוריות, תקדין עליון 2005 (1) 2899 בעמ’ 2903, ע"פ 3436/05 פלוני נ. מ"י (טרם פורסם).
ב. חרף האמור מצאתי לנכון להתייחס למספר עניינים הנראים לי טעונים הבהרה והתייחסות:
1: המערערת טענה כי בית משפט קמא טעה כאשר קבע כי היה הכרח לעקור את כל השיניים של המערערת. בעניין זה בית המשפט מצד אחד ניתח באופן יסודי את עדות המשיב ושאר הראיות מטעמו, ובסופו של דבר נתן אימון בעדות המשיב, חרף היותה בעל פה. בית משפט קמא נימק זאת בכך, כי המדובר בעדות עיקבית שלא היו בה כל סתירות, החל מהתכתבויות בינו לבין המערערת בטרם ייצוגו וכלה בחקירתו הנגדית בבית המשפט (עמ’ 13 לפסק הדין). מאידך בחן בית משפט קמא וניתח לעומק גם את עדות המערערת ואת גרסאותיה השונות, וקבע כי עדות המערערת הייתה רצופה סתירות ואין בה אחידות, בית משפט קמא ציין זאת במספר הזדמנויות, ואף נתן נימוקים לקביעה זו, ובסופו של דבר הגיע למסקנה, כי עדות המערערת לא הייתה אמינה עליו. (ראה למשל עמ’ 12 לפסק הדין שורות 7 - 12, עמ’ 14 לפסק הדין שורות 18 - 24, עמ’ 15 לפסק הדין שורות 16 - 19).
הנני סבור כי משקבע בית משפט קמא כי גרסת המשיב הייתה מהימנה עליו ונימק קביעה זו על סמך חומר הראיות שהונח בפניו, אין כל מקום להתערב בקביעה זו כאשר המערערת איננה מצביעה על פגם שיורד לשורש העניין בקביעה זו.
מעבר לכך, בית המשפט ניתח את חוות הדעת של המומחים, וכן עדויות המומחים שהעידו בפניו, וקביעותיו העובדתיות התבססו בחלקן על חוות הדעת של המומחים, כגון קביעתו כי התותבות שהתקין המשיב בפיה של המערערת היו יציבות. בעניין זה בית המשפט בחן את חוות דעתו של ד"ר אבניאלי מטעם המערערת מול חוות דעתו של ד"ר בלומנפלד מטעם המשיב, ובסופו של דבר העדיף את חוות דעתו של ד"ר בלומנפלד, אשר סבר, כי התותבות שהתקין המשיב היו יציבות. המערערת בערעורה דנן, השיגה על הסתמכות בית משפט קמא על חוות דעתו של ד"ר בלומנפלד לעניין התותבת העליונה הקבועה, והיא מפנה לחוות דעתו של ד"ר קלוגמן - מומחה בית המשפט - אולם נעלמו מעיניה, כי ד"ר קלוגמן ציין חד משמעית בעדותו בבית משפט קמא כי על מנת לבדוק את היציבות של תותבת, יש צורך לבודקה רק בתוך הפה (עמ’ 19 לפרוט’ שורות 5, 6). ד"ר קלוגמן הוסיף: "יכול להיות שמכיוון שד"ר בלומנפלד בדק את התובעת שנה וחצי לפניי כאשר התותבת השנייה שעשה ד"ר  הייתה בתוך הפה של התובעת ועדיין בשימוש, והוא הגיע למסקנה שתותבת זו מתאימה מבחינת השוליים, הגיע למסקנה נכונה" (עמ’ 20 לפרוט’ שורות 3 - 1).
סיכומו של דבר, לאחר שבית המשפט בחן וניתח לעומק את חוות הדעת ועדויות המומחים שהובאו בפניו, העדיף בסופו של דבר חוות דעת של מומחה המשיב בעניין מסויים ובעניין אחר העדיף חוות דעת של מומחה בית המשפט, וזאת תוך מתן הסברים ונימוקים לקביעתו, ואינני רואה כל פגם המצדיק התערבות בקביעות אלה, כאשר המערערת לא הצביעה על פגם של ממש לקביעות אלה.

2: לעניין העברת נטל השכנוע לפתחו של המשיב. בית משפט קמא לאחר שניתח את כלל הראיות, הורה ובצדק, להעביר את נטל השכנוע לשכמו של המשיב, וזאת נוכח העובדה כי המשיב גרם למערערת נזק ראייתי ומנע ממנה להוכיח את טענותיה.
בהמשך ובמסגרת בחינת ראיות המשיב, הגיע בית משפט קמא למסקנה כי אכן עמד המשיב בנטל השכנוע המוטל עליו, והוכיח כי טענותיו, בדבר הטיפול הראוי למערערת, היו נכונות. בית משפט קמא הוסיף כי לא מצא כל מניע אצל המשיב אפילו מניע כלכלי לעקור את שיני המערערת שלא לצורך. בית משפט קמא מצא תימוכין לעדות המשיב דווקא בעדות המערערת אשר באה לידי ביטוי בכיתבי בי דין אשר הגישה, וכן בעדויות המומחים. אף קביעתו של בית משפט קמא, כי אין להטיל כל אחריות על המשיב בשל אי עריכת רישומים המתעדים את מהלך העקירות, גם קביעה זו מוצדקת ונתמכת ע"י מומחה בית המשפט אשר העיד כי: "יכול להיות שיש רופאים אחרים שחושבים שבמידה ומחליטים לעקור את כל השיניים, לא צריך לציין בתיק הרפואי את מצב הניידות של כל שן" (עמ’ 18 לפרוט’ שורות 7, 8). במקביל, גם קביעתו של בית משפט קמא הייתה מוצדקת כאשר קבע, כי יש להטיל על המשיב אחריות בגין אי ניהול רישומים בעת תהליך השיקום. נראה כי בעניין זה אכן יש צורך לערוך רישום מאחר ולא ניתן לעקוב אחרי קצב החלמתה של המערערת בלעדי רישום זה. בנוסף צדק בית משפט קמא, כאשר הטיל אחריות על המשיב בגין החלפת התותבות הזמניות ו/או אי ביצוע ריפודים בזמן. כל אלה מובילים למסקנה כי גם בעניין זה הכרעתו של בית משפט קמא הייתה מבוססת ומנומקת היטב, ואינני רואה כל מקום להתערב.
3: באשר לקיומה של עוולת תקיפה, בית משפט קמא קבע ברורות כי אינו מאמין למערערת, אשר טענה כי לא קיבלה מהמשיב כל הסבר אודות הטיפול. בית משפט קמא הוסיף כי נסיונותיה של המערערת להמעיט מההסברים אותה קיבלה מהמשיב אינם מהימנים עליו, ואף מנוגדים להודאתה בתצהיר וכן בעדותה בבית המשפט (סעיף 61 בעמ’ 15 לפסק הדין). גם בקביעה זו אין כל מקום להתערב ואין צורך להרבות במילים.
ג. לעניין גובה הפיצויים: כאמור המערערת טענה כי הפיצוי אשר פסק לה בית משפט קמא עבור כאב וסבל היה נמוך מדי, וכי טעה בית משפט קמא כאשר לא פסק לה הפסד שכר בעבר, לא פיצה אותה בערכים ריאליים עבור הוצאות טיפול, לא פסק לה פיצוי עבור עזרת צד ג’, ואף לא פסק לה הוצאות משפט ריאליות, כן לא פסק לה הוצאות החזר עבור חוות דעת רפואית, וכן עבור החזר הוצאות ניתוח. להלן אתייחס בפרוטרוט לכל אחת מטענות אלה:
1: לעניין כאב וסבל: לעניין הסבל שעברה המערערת, בית משפט קמא קבע בפסק דינו כי: "ביצוע השיקום הסופי במועד היה בו לכל הדעות להקל עם התובעת ולחסוך נזקים וסבל מיותר" (עמ’ 19 לפסק הדין שורות 2 - 1). באשר לאורך התקופה של סבל המערערת, קבע בית משפט קמא כי: "ביחס ללסת העליונה ביצוע שיקום סופי ע"י הנתבע רק בחלוף שלוש שנים ויותר ממועד העקירות וביחס ללסת תחתונה שיקום סופי כאמור כלל לא ביצוע ע"י הנתבע" (עמ’ 19 לפסק הדין שורות 12 - 8). בהמשך קבע כי: "מחדל זה הגדיל שלא לצורך את סיבלה של התובעת אשר התותבות הזמניות, הריפודים וההתאמות הזמניות לכל אורך התקופה, הקשו עליה וגרמה לה נזק" (עמ’ 19 לפסק הדין שורות 14 - 13). בית משפט קמא הוסיף וקבע: "בעניין זה יש להוסיף וזה עיקר כי השתכנעתי שהתובעת סבלה לאורך כל תקופת תהליך השיקום סבל ממשי, ולא סביר ...." (עמ’ 19 לפסק הדין שורות 25 - 24). הוסיף עוד כי: "ככלל נכון לקבוע כי עיקר נזקה של התובעת צריך להסתכם במסגרת ראש נזק של כאב וסבל שהינו בנסיבות דנן ממשי" (עמ’ 20 לפסק הדין שורות 24 - 23). אציין עוד, כי בית משפט קמא היה ער לעדות מומחה בית המשפט בעניין זה באומרו: "אוסיף כי על פי עדות מומחה בית המשפט הותרת ריפודים יותר מדי זמן גורמת נזק כשלעצמו ומשפיעה על היציבות ועל מבנה השפה" (עמ’ 23 לפסק הדין שורות 2 - 1). (ראה גם עדות המומחה של בית המשפט בעמ’ 30 שורה 25 ואילך). בהמשך קבע בית משפט קמא כי: "כפי שפורט, המחדל בהשלמת ההליך השיקומי הסופי, סמוך לאחר עקירת השיניים כמו גם המחדל בהליך ההתאמות והריפוד לאורך תקופת הזמן הארוכה משלב עקירת השיניים עד הפסקת הטיפולים, גרמו לתובעת נזק מתמשך" (עמ’ 24 לפסק הדין שורות 3 - 1). בהמשך סיכם בית משפט קמא את נזקיה של המערערת בהאי לישנא: "נזק זה מתבטא בעיקרו בכאב, בסבל ואי נוחות מתמשכים, שנמשכו שלא לצורך לכל הפחות כשלוש עד ארבע שנים, כולל הוצאות נסיעה מוגברות וסבל שנפתר באופן חלקי עם התקנת תותבת עליונה קבועה ובאופן מלא עם הליך השיקום אצל ד"ר אבינאלי" (עמ’ 24 לפסק הדין שורות 7 - 5).
חרף כל הקביעות הנ"ל, פסק בית משפט קמא פיצוי בגין כאב וסבל בסכום של 20,000 ₪. נראה לי כי הפיצוי שנקבע בנסיבות העניין אינו מתיישב עם קביעותיו של בית המשפט עצמו, אשר קבע כי המדובר בכאב וסבל ואי נוחות מתמשכים וממושכים במהלך של יותר משלוש שנים, בהם עברה המערערת שלא לצורך את תהליך השיקום. שיעור הפיצוי, שקבע בית משפט קמא עבור הכאב וסבל, גם אינו עולה בקנה אחד עם המגמה המסתמנת בפסיקותיו של בית המשפט העליון, כפי שבאו לידי ביטוי בע"א 2055/99 פלוני נגד הרב זאב, פ"ד נה(5) 241, וזאת להעלאת תיקרת הפיצוי הלא ממוני, בעמ’ 274 ציין כב’ הנשיא ברק: " הושמעו לאחרונה דעות לא מועטות באשר לצורך בהעלאת רף הפיצוי בגין כאב וסבל באותם המקרים והנסיבות שבהם נגרמים כאב וסבל של ממש, כך שהפיצוי יהלום את חומרת הפגיעה". בע"א 398/99 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נגד דיין, פ"ד נה(1) 765, בעמ’ 768 מותח כב’ השופט אור (כתוארו דאז) ביקורת על הפרקטיקה שהשתרשה בקביעת הפיצוי הלא ממוני והוא אומר: "שניתן על אף האמור לעיל, קיימת פרקטיקה שעל פיה נקבע שיעור הנזק הלא ממוני בתביעות לפיצוי על נזקי גוף, שאינן לפי חוק הפיצויים, בהשפעת סכום הפיצויים הנפסק בתביעות לפי חוק הפיצויים, במכפלה של סכום אחרון זה, פרקטיקה זו זכתה לא אחת לביקורת... היא גם גורמת במקרים רבים להפחתה בשיעור הפיצויים הנפסק בגין נזק לא ממוני בתביעות שאינן לפי חוק הפיצויים. הפרקטיקה האמורה גורמת לכך ששיקולים החשובים לקביעת גובה הפיצויים נשכחים או מתעלמים מהם, אכן על בית המשפט להקפיד שתובעים לא יקופחו בשל הפרקטיקה האמורה וכי הפיצוי על נזק לא ממוני ייתן ביטוי לנזק האמיתי שנגרם לתובע בנסיבותיו של כל מקרה".

בענייננו, נראה לי כי הפיצוי שקבע בית משפט קמא בעניינה של המערערת בגין הפיצוי הלא ממוני נמוך מהסביר, לדעתי הפיצוי ההולם והסביר שיש לפסוק למערערת בנסיבות העניין בגין אב נזק זה, הינו סכום של 40,000 ₪.
2: באשר להפסד השכר בעבר: המערערת טענה בבית משפט קמא, כי לאחר העקירות נשארה מחוץ למעגל העבודה תקופה של כשנה וחצי. בית משפט קמא דחה טענות אלה בקובעו: "הטענות בדבר אובדן שמחת חיים כללית, חוסר יכולת תפקוד, אובדן כושר עבודה מתמשך ופגיעות בזוגיות, לא הוכחו בפניי והינן בגדר טענות מוגזמות, לכל הפחות כשהאמור מכוון לתהליך השיקומי, לאחר שלב העקירות" (עמ’ 24 לפסק הדין שורות 20 - 18). נוכח קביעות אלה, פסק בית משפט קמא לתובע בגין אב נזק זה סכום גלובלי בסך - 8,500 ₪, המדובר בפיצוי הולם ואין כל מקום להתערב.
3: לעניין אובדן השתכרות בעתיד: בית משפט קמא הביע עמדתו תוך קביעה כי חוסר יכולת תפקוד נראות לו מוגזמות ולא הוכחו בפניו. אי לכך לא פסק למערערת כל פיצוי בגין אב נזק זה. גם אני סבור כי על פי קביעותיו של בית משפט קמא אין כל מקום לפסוק למערערת פיצוי בגין אב נזק זה.
4: הוצאות טיפול: המערערת כאמור טענה כי היא רכשה עשרות שפורפרות של דבק. בנוסף רכשה טיפות שיבשו את הפצעים בפה. בנסיבות אלה, סבורה המערערת כי היה על בית משפט קמא לפסוק החזר הוצאות בסכום מינימלי של 10,000 ₪.
טענות המערערת בגין אב נזק זה, לא נתקבלו ע"י בית משפט קמא. יתירה מזו, המערערת לא צירפה כל קבלה אחת המלמדת על מחיר השפורפרת ובקבוק הטיפות, לאור זאת אינני רואה כל מקום להתערב בגין אב נזק זה.
5: הוצאות נסיעה: המערערת טוענת כי ההוצאות הריאלות המגיעות לה מסתכמות בסכום של 21,000 ₪, ובית משפט קמא טעה כאשר פסק לה הוצאות בסכום גלובלי של 5,000 ₪. המדובר במספר רב של נסיעות לצורך קבלת טיפול אצל המשיב. נראה לי כי הסכום שפסק בית משפט קמא בגין אב נזק זה, הולם וסביר, ואיננירואה כל מקום להתערב בגין אב נזק זה.
6: שאר אבות הנזק: לעניין שאר אבות הנזק בגין עזרת צד ג’, הוצאות נסיעה לד"ר אבינאלי, הוצאות צילום פנורמי, הוצאות משפט ועוד, עניינים אלה נבחנו היטב ע"י בית משפט קמא ואינני רואה כל מקום להתערב בהם.
8. לאור כל האמור לעיל, אני מציע לחברי לקבל את הערעור בחלקו בנוגע לגובה הפיצוי בלבד, ולחייב את המשיב לשלם למערערת מעבר לסכומים שנפסקו בבית משפט קמא סכום של 20,000 ש"ח בגין כאב וסבל, סה"כ הסכום שיש לשלמו למערערת מעבר לסכומים שנפסקו בבית משפט קמא הינו סכום של 20,000 ₪ נכון ליום מתן פסק הדין בבית משפט קמא. בנוסף לחייב את המשיב בשכ"ט עו"ד בשתי הדרגות בסך - 15,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק, ואינני רואה כל מקום לחייב את המשיב בהוצאות משפט מעבר לסכום שנפסק בבית משפט קמא.
________________
זיאד הווארי - שופט
כב’ השופט האשם ח’טיב - אב"ד
מצטרף לדעת חברי כב’ השופט הווארי.
____________________
האשם ח’טיב - שופט, אב"ד
כב’ השופט בנימין ארבל
מצטרף לדעת חברי כב’ השופט הווארי.
__________________
בנימין ארבל - שופט

ניתן היום ג’ באייר, תשס"ו (1 במאי 2006) בהעדר הצדדים.


בנימין ארבל
שופט

זיאד הווארי
שופט

האשם ח’טיב,
שופט - אב"ד


001292/05עא 054 ערין בראנסה


עא 1292/05 טרם יפה נ’ ד"ר