רשלנות רפואית- שיתוק מוחין.

למידע עיקרי בנושא קיראו את המאמר שבקישור: שיתוק מוחין

לפסק דין בנושא, ראו להלן:

א 1273/00 ארג’י דוד שחר נ’ קופת חולים כללית - שירותי בריאות כללית ואח’

1


בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
א 001273/00


בפני:
כב’ השופט ש. ברוך
תאריך:
13/08/2006




ארג’י דוד שחר
בעניין:


נ ג ד


1 . קופת חולים כללית - שירותי בריאות כללית
ע"י ב"כ עו"ד צ’יטונה ועו"ד רקובר
מדינת ישראל- משרד הבריאות - נמחקה
2. עיריית תל אביב

הנתבעות
נגד


אליהו חברה לביטוח בע"מ


צד ג’





פסק דין

1. מר דוד שחר ארג’י (להלן: "התובע"), יליד 21/7/76, סובל משיתוק מוחין ומנכות נוירולוגית בשיעור של 100%.
ביום 10/2/00 הגיש התובע כתב תביעה כנגד קופת חולים כללית-שירותי בריאות כללית.
בהחלטת כב’ השופטת שרה ברוש מיום 23/12/01 (בש"א 25249/01), תוקן כתב התביעה כך שנוספו שתי נתבעות נוספות- מדינת ישראל-משרד הבריאות ועיריית תל אביב.
בדיון מיום 10/9/02 הוסכם על מחיקת משרד הבריאות מכתב התביעה, ובהתאם לכך הוגש ביום 15/7/03 כתב תביעה, המתוקן בפעם השנייה, כנגד קופת חולים כללית-שירותי בריאות כללית וכנגד עיריית תל אביב (להלן: "הנתבעות").


להלן עיקרי העובדות הרלבנטיות, כפי שהן מופיעות בכתב התביעה מיום 15/7/03:
התובע, בן בכור מתוך שמונה ילדים, נולד במשקל תקין לאחר הריון ולידה תקינים.
בערך בגיל תשעה שבועות, החל התובע לסבול משלשולים. התובע אובחן ביום 8/10/76 במרפאת קופת החולים כסובל מדלקת גרון, וטופל באנטיביוטיקה ובתרופה להפסקת השלשולים.
ביום 14/10/76, בלא השתפרות במצבו, הובא התובע בשנית על ידי הוריו לקופת החולים. התובע טוען כי מהרישומים הרפואיים, אין אינדיקציה על ממצא פתולוגי או על איבוד נוזלים.
ביום 11/11/76 הופנה התובע שוב לקופת חולים בעקבות החמרה במצבו. לטענתו, ברישום הרפואי מאותו מועד אין התייחסות למצב הנוזלים ולא עולה ממנו אינדיקציה לכך שנערכה בדיקה פיזיקלית.
במהלך אותו יום, הסימפטומים נמשכו ומצבו של התובע התדרדר. בשעות הערב, הוריו של התובע הביאוהו לבית חולים השרון, אך שם נאמר להם כי בית החולים אינו תורן ועליהם לפנות למגן דוד אדום על מנת שתינתן להם הפניה לבית החולים התורן. מיד לאחר מכן הובא התובע לתחנת מגן דוד אדום, שם הומלץ על העברתו לבית החולים רוקח, אשר היה בית החולים התורן באותו ערב.
בכתב התביעה נטען כי הבדיקה שנערכה בחדר המיון של בית החולים רוקח היתה שטחית ולא ניתן לתובע טיפול ראוי.
ביום 12/11/76, ולמרות מצבו הקשה של התובע, סירבה רופאת קופת חולים לבקשת הוריו לערוך ביקור בית, והציעה כי אם תהיה החמרה נוספת, יפנו איתו לבית חולים. ואכן, באותו היום, חלה החמרה נוספת. התובע הובהל לבית החולים בילינסון כשהוא מחוסר הכרה, ובהגיעו לבית החולים קיבל דום לב ונזקק להחייאה ולהנשמה מלאכותית על ידי אינטובציה.

התובע אושפז במחלקה לטיפול נמרץ, כשהוא מחובר למכונת הנשמה. לאחר עשרה ימים, חזרה אליו נשימתו העצמאית, ובעקבות כך הוצא צינור ההנשמה התוך קני. לאחר האקסטובציה חלה היצרות קשה של האזור הסובגלוטי שגרמה לקוצר נשימה, ולכן בוצעה טרכאוסטומיה (פיום קנה) כשבועיים וחצי לאחר מכן. אלא שבעקבות הטרכאוסטומיה התפתחו זיהומים בנתיב האוויר ודלקות ריאה חוזרות, שהצריכו אשפוזים חוזרים.
התובע היה מאושפז במשך קרוב לשנה. במשך תקופה ארוכה היה מחוסר הכרה ועבר מספר אירועים נוספים של דום לב.
בהיותו בן שלוש, בוצעה לתובע בבית החולים בילינסון סגירה של הטרכאוסטומיה, והוא אושפז מספר פעמים לאחר מכן בעקבות זיהומים בדרכי הנשימה.
בכתב התביעה נטען, כי בעקבות המקרה המתואר סובל התובע משיתוק מוחין, פיגור פסיכומוטורי קשה, תנועות בלתי רצוניות, קושי בדיבור ואפילפסיה. המוסד לביטוח לאומי קבע כי הוא סובל מנכות בשיעור של 100%.
בילדותו, התפתחותו של התובע היתה איטית ביותר ועד הגיעו לגיל 12 הוא לא היה מסוגל ללכת. התובע למד בבית הספר און, במסגרת מיוחדת לנפגעי שיתוק מוחין.
כיום, התובע הינו מחוסר יכולת להשתכר לפרנסתו, ומגיל 20 הוא מועסק בעבודה מוגנת 3 שעות ביום, תמורת 10 ₪ לשעה.
התובע זקוק לטיפול רפואי שוטף ולעזרה יומיומית ניכרת, כמו גם לדיור מתאים ורכב צמוד, והנזק המיוחד שנגרם לו מוערך ב-1,200,000 ₪ .
התובע טען, כי בנסיבות העניין יש להחיל את הכלל של "הדבר מעיד על עצמו", ולכן נטל הראייה מוטל על הנתבעות להראות כי לא הייתה התרשלות מצידן. לחילופין, טען התובע, כי הנזק נגרם לו כתוצאה מרשלנותן של הנתבעות, שהתבטאה באבחון וטיפול רפואיים בלתי הולמים, ואחריותן היא ישירה או שילוחית.


לטענתו, הנתבעות התעלמו מהסימפטומים החמורים ולא ביצעו את הבדיקות הנדרשות לצורך אבחנת מקורם, וכתוצאה מכך הוא הגיע לכדי מצב של התייבשות, עד כדי הלם, איבוד הכרה ואירועי דום לב חוזרים, אשר הובילו לנזק מוחי בלתי הפיך המתבטא בין היתר בפיגור שכלי, הפרעות מוטוריות קשות והפרעות בדיבור. היווצרות קנה הנשימה באופן שהצריך טרכאוסטומיה, נובעת מהאינטובציה שבוצעה בצורה בלתי מיומנת בבית החולים בילינסון.
בנוסף, הוא טען כי נגרם לו נזק ראייתי בעקבות העדר רישום תקין והתרשלות בשמירת התיעוד הרפואי.
התובע צירף לכתב התביעה שתי חוות דעת רפואיות- חוות דעתו של פרופ’ קלמן גוייטין, מנהל היחידה לטיפול נמרץ ילדים בבית החולים הדסה עין כרם, וכן חוות דעת מטעם פרופ’ אבינועם רכס, רופא במחלקה הנוירולוגית בבית החולים הדסה, לפיה לתובע נגרמה נכות נוירולוגית בשיעור של 100%.
בכתב ההגנה מיום 30/12/03 (המתוקן גם הוא בפעם השנייה), טענה הנתבעת מס’ 1 (להלן: "קופת חולים") כי לא הייתה כל התרשלות מצידה, וממילא היא לא גרמה לנזק הנטען.
לטענתה, רשלנות כלשהי, ככל שקיימת, מיוחסת להורי התובע, אשר הזניחו את מצבו ולא פנו עמו לטיפול כנדרש, או לנתבעת מס’ 2 (להלן: "העיריה"), אשר מטעמה לא הוענק טיפול רפואי הולם.
לטענת קופת חולים, האירועים הנטענים, המוכחשים כשלעצמם, התרחשו לפני שנים רבות, ויש לבחון את הטיפול הרפואי ואת הרישומים הרפואיים בהתאם לסטנדרטים שהיו נהוגים באותה התקופה.
קופת חולים צירפה לכתב ההגנה את חוות דעתו של פרופ’ אברהם שטיינברג, מומחה ברפואת ילדים ובנוירולוגיה של הילד, מבית החולים שערי צדק, וכן את חוות דעתו של פרופ’ זוהר ברזילי, מומחה לרפואת ילדים, ריאות ילדים, טיפול נמרץ כללי וטיפול נמרץ ילדים.
ביום 18/6/02 הגישה קופת חולים הודעת צד ג’ (מתוקנת) כנגד העיריה בה טענה, כי הנזק, המוכחש כשלעצמו, שנגרם לתובע, נובע מרשלנותה של העיריה המתבטאת בהעדר מתן טיפול רפואי ראוי והעדר תיעוד רפואי ראוי, ומקימה אחריות ישירה ושילוחית.
לפיכך, טענה קופת חולים כי במידה והיא תחוייב כלפי התובע, זכאית היא לשיפוי מהעיריה.
בכתב ההגנה המתוקן מטעמה, שהוגש ביום 17/3/04, טענה העיריה כי כתב התביעה המתוקן הוגש ביום 2/1/02, בעוד שתקופת ההתיישנות הסתיימה ביום 21/7/01, ולכן יש לסלק את התביעה כנגדה על הסף.
לטענתה, העובדות המגבשות את עילת התביעה היו ידועות לתובע עוד בטרם הוגש כתב התביעה המתוקן, שכן ברשות התובע או הוריו היו אמורים להימצא מסמכים הקשורים לביקור הנטען מיום 11/11/76 בחדר המיון בבית החולים רוקח (המופעל על ידי העיריה), ולחילופין, העדרם אינו אמור לגרוע מאפשרות הגשת התביעה. לפיכך, לא הייתה אמורה להיות כל מניעה להגיש את כתב התביעה בתוך תקופת ההתיישנות.
העיריה הכחישה את הטענות שהועלו כנגדה בדבר טיפול רפואי רשלני ובלתי הולם, וטענה כי היא פעלה ככל מוסד רפואי סביר.
לטענתה, אין קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים לבין האירועים נשוא התביעה הקשורים אליה, וגם אילו היה קשר סיבתי, הרי שהוא נותק עקב מעשיהם ומחדליהם של הורי התובע, אשר למרות הסימפטומים מהם סבל התובע, לא פנו עימו לקבלת טיפול רפואי בשלב מוקדם יותר.
כמו קופת חולים, גם העיריה טענה כי האירועים נשוא התביעה התרחשו לפני שנים רבות, ויש לבחון את הטיפול הרפואי והרישומים הרפואיים בהתאם לסטנדרטים שהיו מקובלים באותה תקופה.
העיריה הגישה יחד עם כתב ההגנה את חוות דעתו הרפואית של ד"ר יהודה ברק, מומחה לנוירולוגית ילדים מבית החולים מאיר, אך בדיון מיום 26/6/05, החליטה למשוך את חוות הדעת (עמ’ 153 לפרוטוקול).
התובע הגיש כתב תשובה המתייחס לטענת ההתיישנות שהועלתה על ידי העיריה, ובו טען כי בטרם הגיש את כתב התביעה המקורי, הוא פנה למחלקת הרשומות של בית החולים איכילוב, בו נשמר התיעוד הרפואי של בית החולים רוקח, אך נאמר לו כי התיעוד הרפואי שנערך בחדר המיון בוער, על פי הנחיות משרד הבריאות. לטענתו, רק מהודעת צד ג’ שהגישה קופת חולים כנגד העיריה, התברר לו, כי בניגוד להצהרות בית החולים, נותר חומר רפואי רלבנטי באשר לטיפול שהוענק לתובע בחדר המיון.
מכאן, כי מרוץ ההתיישנות התחיל רק עם היוודע מכלול העובדות הרלבנטיות, כלומר באוקטובר 2001.
בנוסף, טען התובע כי היות שקופת חולים הגישה הודעת צד ג’ כנגד העיריה, הרי שבכל מקרה, העיריה עתידה להיות צד להליך ולכן אין טעם לסילוק התביעה כנגדה מפאת התיישנות.
ביום 17/3/04 הגישה העיריה כתב הגנה מתוקן להודעת צד ג’ המתוקנת, בה טענה כי כשם שהתיישנה התביעה העיקרית, כך התיישנה גם הודעת צד ג’ שהוגשה כנגדה.
העיריה שלחה הודעת צד ג’ כנגד אליהו חברה לביטוח בע"מ (להלן: "חברת הביטוח"), בו טענה כי במידה ותחויב בתשלום פיצויים עבור התובע, היא תהא זכאית לקבלת שיפוי מאת חברת הביטוח, שהפיקה עבורה פוליסה החלה על המועדים הרלבנטיים לתביעה.
ביום 15/2/05 הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם אם התובע, הגב’ נעמי ארג’י, וכן חוות דעת מטעם פרופ’ אברהם עורי, מומחה לשיקום נוירולוגי וחוות דעת מטעם גב’ אילה שיפמן, מרפאה בעיסוק.
ביום 3/5/05 הגישה קופת חולים תצהירי עדות ראשית מטעם פרופ’ מיכאל ויינגרטן, מנהל מרפאת קופת חולים כללית בראש העין ומטעם ד"ר טומי שיינפלד, אשר בתקופה הרלבנטית לתביעה עבד כמתמחה במחלקת ילדים בבית החולים בילינסון. יחד עם תצהירים אלה הוגשו מספר חוות דעת- חוות דעתו של ד"ר ראובן לנגר, מומחה שיקומי, חוות דעת שנערכה על ידי מר גדעון האס, עובד סוציאלי, חוות דעת שמאית העוסקת בהתאמת דיור לתובע, שנערכה על ידי מר חיים בן ארי וחוות דעת של מר שי ספיר לעניין תקבולי המוסד לביטוח לאומי.
ביום 3/5/05 הגישה העיריה תצהיר עדות ראשית של ד"ר חנן נטר, אשר במועד הרלבנטי לתביעה עבד כרופא מתמחה ברפואת ילדים, בחדר עזרה ראשונה של בית החולים רוקח. בנוסף, ביום 2/6/05 הוגשו מטעמה תצהיריהם של עו"ד תמי לנגר ומר ישראל מוסנזון, לעניין השתתפות חברת הביטוח בסכום הפיצויים הפוטנציאלי. מטעם חברת הביטוח הוגש תצהירו של עו"ד אבי שמאי, המטפל בתביעה שהוגשה לחברת הביטוח.
בהתאם להחלטתו מיום 5/5/04 של כב’ השופט ד"ר עדי אזר ז"ל, הוגשו טיעוני הצדדים לעניין סוגיית ההתיישנות, שהועלתה בכתב ההגנה מטעם העיריה. לטיעונים אלה מצטרפים סיכומי הצדדים שהוגשו בהתאם להחלטתי מיום 26/6/05, אשר בין יתר הטענות המועלות בהם, קיימת התייחסות גם לסוגיית ההתיישנות.
התובע טען, כי בהתאם לתקנות בריאות העם (שמירת רשומות), התשל"ז-1976 מוטלת על העיריה החובה לשמור העתקים של המסמכים הרפואיים במשך 100 שנים, והיא מנועה מלטעון בדבר חובה כלשהי שכביכול מוטלת על הורי התובע לשמור על אותם מסמכים.
לטענת התובע, המסמך הנוסף, שעל קיומו נודע לו רק ביום 11/10/01, מרחיב את היקף העובדות המגבשות את עילת התביעה, באופן המקים יסוד לתחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות").
בסיכומיו מיום 26/7/05 העלה התובע טענה נוספת, לפיה כל עוד לא מונה לו אפוטרופוס על ידי בית המשפט, לא החל מרוץ ההתיישנות.
למהות העניין, טען התובע כי הנתבעות לא ערכו את מכלול הבדיקות הנדרשות, ולכן לא אבחנו כי הוא סבל מהתייבשות. לטענתו, הוא נבדק בחדר המיון של בית החולים רוקח על ידי ד"ר חנן נטר, ללא בדיקה נוספת על ידי רופא בכיר יותר. התובע טען, כי מצב של התייבשות נוצר כתוצאה מתהליך מסוים, המתרחש באופן הדרגתי, ולכן לא ניתן לטעון כי ההתדרדרות במצבו הייתה פתאומית. בנוסף, התובע התנגד לטענת הנתבעות, שהועלתה במהלך העדויות, בדבר הנוהג לערוך רישום רק לגבי ממצאים פוזיטיביים בבדיקות שנערכו בתקופה הרלבנטית, וטען כי העדרם של מסמכים רפואיים חיוניים להליך מהווה נזק ראייתי.
לטענת התובע, הטענה שהעלתה העיריה במהלך העדויות, לפיה המסמך ת/1 הינו אך ורק תמצית של רישום ממצאי הבדיקה, בעוד שהתוצאות המלאות נכללו בתיק הרפואי שבוער כדין, הינה טענה שלא הועלתה בכתבי הטענות או בתצהיר עדות ראשית, ולכן היא מהווה הרחבת חזית אסורה, ואין לייחס לה כל משקל ראייתי.
התובע טען, כי הוריו אינם צד להליך ולכן הנתבעות מנועות מלטעון לרשלנות או אשם תורם מצידם.
בסיכומיה, טענה קופת חולים כי למעשה, התובע כלל אינו מודע לקיומו של ההליך, המנוהל כולו על ידי אמו, וזאת ללא הסמכה מטעמו ובהעדר צו מינוי קבוע כאפוטרופסית.
לטענת קופת חולים, צורת הרישום במסמכים הרפואיים מטעם קופת החולים תואם את הנהוג באותה תקופה, ואין מקום לטענות כלשהן בדבר נזק ראייתי.
קופת חולים טענה כי פרופ’ גויטיין ערך את חוות הדעת מטעמו בהסתמך על נתונים שהציגה לפניו ב"כ התובע, מבלי לשוחח עם הורי התובע, ומבלי שעיין בתיק הרפואי של התובע מבית החולים בילינסון. לטענתה, התיזה הרפואית של פרופ’ גויטיין, לפיה התובע סבל משלשול ממושך, הופרכה על ידי הצגת המסמכים הרפואיים מבית החולים בילינסון (נ/1 ו-נ/2), שהעידו על כך שמדובר בשתי מחלות נפרדות.
קופת חולים טענה כי בעת שנבדק בקופת חולים, מצבו של התובע היה תקין וניתן היה לשחררו עם ההוראות לטיפול שניתנו עבורו.
לטענתה, גם בבית החולים רוקח ניתן טיפול ראוי ונערכו הבדיקות המתאימות, אלא שהתדרדרות במצב הייתה מהירה, והורי התובע לא פנו לטיפול רפואי מייד עם התרחשותה.


קופת חולים טוענת כי כפי שנאמר בחוות דעתו של פרופ’ ברזילי, היצרות קנה הנשימה הינה תוצאה אפשרית של אינטובציות חוזרות, והדבר אינו מעיד על רשלנות מצד בית חולים בילינסון (לטענתה, מאחר שפרופ’ ברזילי לא נחקר נגדית על ידי ב"כ התובע, יש לקבל את עמדתו).
העיריה חזרה בסיכומיה על הטענות שהעלתה בכתב ההגנה בדבר התיישנות התביעה, והוסיפה כי על פי הדין, מוטלת עליה החובה לשמור על מסמך ההפניה לרופא המטפל (ת/1) למשך שבע שנים בלבד (ככל מסמך רפואי אחר), ומעבר לכך, מדובר במסמך שנמסר לידי הורי התובע והיה אמור להיות ברשותם. בכל מקרה, אין מדובר במסמך שהינו כה מהותי לתביעה, והעדרו אינו גורע מידיעת העובדות הרלבנטיות לביסוס התביעה.

טענת התובע לפיה יש לעצור את מרוץ ההתיישנות עד אשר ימונה לו אפוטרופוס, נטענה לראשונה בסיכומים מטעמו, ולכן מהווה הרחבת חזית אסורה. מעבר לכך, לטענתה, התובע אינו פסול דין וממילא אין כל צורך במינוי אפוטרופוס עבורו לשם ניהול התביעה, מה גם שעד להיותו בגיר נחשבו הוריו כאפוטרופסים הטבעיים שלו.
בנוסף, ב"כ התובע הייתה מודעת לביעור החומר הרפואי בינואר 1998, לכל המאוחר, ולכן התיישנה גם עילת התביעה בדבר נזק ראייתי.
לטענת העיריה התיעוד הרפואי מבית החולים רוקח בוער כדין ותעודת חדר עזרה ראשונה מבית החולים רוקח (ת/1), שנמסרה לידי אמו של התובע עם שחרורו, אמורה לתת תמונה טובה לגבי מצבו של התובע באותה העת.
לטענת העיריה, התובע חלה בשתי מחלות, שהתבטאו, בין היתר, בשלשולים, באופן שבין המועדים 8/10/76-8/11/76, הוא היה בריא ולא סבל מסימפטומים פתולוגיים כלשהם. לטענתה, הסימפטומים הופיעו בפעם השנייה ב-10/11/76, יומיים בלבד לפני הגעתו לחדר המיון בבית חולים בילינסון, ובדיקות שנערכו לו בבית החולים רוקח לא העידו על סימפטומים של התייבשות. מכאן, כי ההחמרה במצבו של התובע הייתה מהירה ובלתי צפויה, והתרחשה לאחר שחרורו בין התאריכים 11/11/76 בערב ועד ליום 12/11/76 בערב.
העיריה טענה כי הטיפול שניתן לתובע בבית החולים רוקח היה ראוי ומקצועי, ולא היה כל פגם בבדיקתו על ידי ד"ר חנן נטר, אשר עבד בחדר המיון כרופא מתמחה באותה העת.
העיריה טענה כי נמצאו סתירות בדברי אמו של התובע במהלך עדותה, שהינה עדות יחידה שלא נמצא לה סיוע. בנוסף, חוות דעתו של פרופ’ גוייטין מבוססת על נתונים חלקיים ביותר, וניתנה מבלי שפרופ’ גוייטין שוחח עם הורי התובע ומבלי שעיין בתיק הרפואי של התובע מבית החולים בילינסון, ולכן ניתן לקבוע כי התיזה הרפואית המועלית בה, נסתרה על ידי חוות דעתם של המומחים מטעמה.
2. התביעה שלפני מאופיינת בכך, שהיא הוגשה לאחר כ-24 שנה ממועד התרחשות האירועים הניצבים בבסיסה, על ידי הניזוק עצמו, בעוד שמידת מעורבותו בניהול ההליך בפועל, אינה כה משמעותית, יתכן שמפאת מצבו הבריאותי (ולמעט תצהיר התשובות לשאלון- נ/3 ב’).
מכל מקום, למרות שהתביעה הוגשה לאחר חלוף שנים כה ארוכות, נראה כי אין מחלוקת שהיא אינה נתונה להתיישנות כלפי קופת חולים, וזאת בהתחשב בסעיף 10 לחוק ההתיישנות, הקובע כי- "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה עשרה שנה".
דהיינו, כל עוד היה התובע קטין, לא הייתה תביעתו הפוטנציאלית נתונה להתיישנות, ולכן הגשת התביעה באותן השנים על ידי הוריו, כאפוטרופסיו הטבעיים, לא הייתה כורח המציאות הפרוצדורלית.
עם זאת, אני חייב להעיר כבר כאן, שלטעמי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר. כל העבודות הרלבנטיות, בוודאי בכל הנוגע לקופת חולים, היו ידועות לתובע (ולמען הדיוק להוריו), זה מכבר. התובענה הוגשה 24 שנים לאחר האירועים. בין לבין, כפי שעוד יבואר, חלו שינויים ראייתיים ופגיעה של ממש ביכולת להתמודד עם טענות כאלה ואחרות. יתכן מאוד שעל כך "בנה" התובע, שהרי שככל שינקוף הזמן, כך תפחת הסבירות שניתן יהיה להתמודד עם טענותיו (טענות, שכאמור לעיל, היו ידועות לו היטב, עת ארוכה).
מדוע אם כן המתין תקופה כה ארוכה? תשובה של ממש לתהיה לא זכיתי לקבל והמסקנה המתחייבת היא, שאיחור שכזה, בנסיבות המקרה, חייב לפעול לרעת התובע וכל אימת שיהיה באיחור כדי להשפיע על יכולת ההכרעה העובדתית, חייב יהיה נתון זה להזקף לחובת התובע. על דברים דומים עמד בית המשפט העליון ברע"א 2413/02 לוקרנו חברה להשקעות בע"מ נ’ קבוצת כנרת -אגודה שיתופית חקלאית בע"מ ואח’, פ"ד נח(2) 889, עת אמר, בעמ’ 898-899: "אשר למניעות מחמת הזמן שחלף מצאנו שלעיתים יש בהשתהות בפנייה לבית המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע - שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי (דברי השופטת א’ פרוקצ’יה בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה נ’ הועדה המקומית, תקדין עליון 2003(2) 2853. וראו גם ע"א 403/63 זאב תמיר נ’ ישראל שמאלי, פ"ד יח(1) 47; ע"א 656/79 גרינפלד נ’ קירשן ואח’, פ"ד לו(2) 309; ע"א 69/84 שפר נ’ ת’ בונה ואח’, פ"ד מ(2) 645; ע"א 5634/90 פינטו נ’ האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד מז(4) 846; ע"א 4682/92 עזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ’ בית טלטש בע"מ, פ"ד נד(5) 252. על עמדתו של המשפט העברי כאשר מושהית תביעה יתר על המידה, ראו דברַי בע"א 6912/98 ראבח ואח’ נ’ האפוטרופוס לנכסי נפקדים ואח’ (טרם פורסם. ניתן ביום 9.2.04))."
אלא שלטענת התובע, גם בתקופה החלה מיום 21/7/94, מועד הפיכתו לבגיר, לא החל מרוץ ההתיישנות. טענה זו (שמטבע הדברים, עשויה להשפיע על התוצאה רק ככל שהדבר נוגע לעיריה), הועלתה לראשונה בסיכומי התובע מיום 26/7/05 (להבדיל מסיכומיו בטענת ההתיישנות, שהוגשו בהליך המקדמי, שהתנהל לפני כב’ השופט אזר ז"ל), כך שמבחינה פרוצדורלית, נראה כי יש מקום לטענת העיריה לפיה העלאת הטענה בשלב זה מהווה הרחבת חזית.
מכל מקום, גם מבחינה מהותית ובהתחשב בנסיבות העניין, טענה זו לוקה בבעייתיות מסוימת.


אכן, סעיף 11 לחוק ההתיישנות, קובע כי- "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לעניניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע, ולא היה עליו אפוטרופוס...". כידוע, חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 עוסק בשלושה סוגי אפוטרופסות- אפוטרופסות ההורים, אפוטרופסות מכוח מינוי מטעם בית המשפט ואפוטרופסות למעשה. על מנת להגן על זכויותיו של התובע הסובל מליקוי שכלי או נפשי, ניתנה לסעיף 11 לחוק פרשנות מרחיבה, ונקבע כי הוא משתרע אך ורק על מקרים בהם לא מונה אפוטרופוס באופן פורמלי על ידי בית המשפט, ולא על מקרים הקשורים לאפוטרופסות אחרת. משמעות הדבר היא, כי במקרה בו תובע פוטנציאלי אינו מסוגל, מפאת ליקוי שכלי או נפשי, לממש את זכות הגישה לערכאות, תביעתו הפוטנציאלית אינה נתונה לסכנת התיישנות, כל עוד לא מונה לו אפוטרופוס על ידי בית משפט (ע"א 7805/02 הלפרט נ’ אסותא מרכזים רפואיים בע"מ, פ"ד נח(6) 847; בש"א (חיפה) 1796/05 שירותי בריאות כללית נ’ לויה תקוה, תק-מח 2005(3) 4724).
מנגד, נקבע בפרשת הלפרט הנ"ל כי על ידי שימוש בעיקרון תום הלב, ניתן לצמצם את הפרשנות המרחיבה של סעיף 11 לחוק ההתיישנות, וזאת בנסיבות מסוימות בהן עולה הצורך למנוע ניצול לרעה של ההסדר הקיים.
אין בכוונתי להטיל ספק בתום ליבם של התובע והוריו, אך אני סבור כי המקרה הנדון מהווה דוגמה לקביעה זו.
הגם שטענת התובע נכונה מבחינה משפטית, הרי שהיא היפותטית לחלוטין בהקשר להליך הנוכחי, ואינה ישימה בנסיבות העניין.
מטבע הדברים, במסגרת סעיף 11 לחוק ההתיישנות, אין להתייחס לתביעות שהוגשו בפועל על ידי מי שטוען שצריך למנות לו אפוטרופוס. בענייננו, מדובר בתביעה חיה וקיימת, שהוגשה על ידי התובע עצמו, לאחר למעלה מחמש שנים מהפיכתו לבגיר.
עובדה קריטית זו, יוצרת מעין מעגל קסמים אבסורדי במקצת, שכן התובע טוען כי מפאת מצבו המנטלי, אין להחיל את דיני ההתיישנות על תביעה שהוא עצמו הגיש, מאחר שטרם מונה עבורו אפוטרופוס מטעם בית המשפט.

מטענה זו משתמע כביכול, כי יש ליצור אבחנה מסוימת בין עצם הגשת התביעה לבין אפשרות הגשתה לצורך דיני ההתיישנות, וזוהי מסקנה השגויה מבחינה משפטית (ואף לוגית).
מכאן, כי סעיף 11 לחוק ההתיישנות כלל אינו חל על התביעה הנדונה, והיא כפופה לדיני ההתיישנות ככל תביעה אחרת.
כאמור, העיריה טוענת, כי תקופת ההתיישנות, המתחילה במועד בו מלאו לתובע שמונה עשרה שנים, הסתיימה ביום 21/7/01, ולכן התביעה המתוקנת שהוגשה ביום 2/1/02, התיישנה זה מכבר. התובע טוען, כי הצורך בהגשת התביעה המתוקנת התעורר בעקבות גילויו הפתאומי של מסמך מחדר עזרה ראשונה מבית החולים רוקח, המסומן ת/1, שנמצא כמרכזי ומהותי לתביעה, ולכן מתקיימות בענייננו הנסיבות המגבשות את תחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות. מנגד, טוענת העיריה, כי אותו מסמך נמסר לידי הורי התובע ואמור היה להימצא ברשותם, ולכן אין המדובר בהתיישנות שלא מדעת.
כלל "הגילוי המאוחר" מעוגן בחקיקה במסגרת שני מקורות עיקריים-
סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע-
"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".
לעניין תקופת ההתיישנות בתובענות על עוולות, קובע סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] הסדר ספציפי לפיו-
"לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות- "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:
(1) ....
(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל-היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע- היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".
בע"א 148/89 שיכון עובדים בע"מ נ’ עזבון יוסף בליבאום, פ"ד מט(5) 485, נדונה על ידי כב’ השופט (כתוארו אז) מצא, שאלת היחס בין שתי הוראות אלה ונסיבות תחולתן, והוצעו שלוש אופציות אפשריות לצורך העניין-
(א) ההסדר המצוי בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין מהווה דין מיוחד הגובר על ההסדר הכללי המעוגן בסעיף 8 לחוק ההתיישנות.
(ב) הסדרים אלה מתקיימים באופן סימולטני, ללא עדיפות לאחד מהם.
(ג) ההסדר שבסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין מתייחס לגילוי מאוחר של רכיב הנזק בתובענות הקשורות לעוולת הרשלנות, ואילו תחולת סעיף 8 משתרעת על פני יתר גילוי מאוחר של רכיבי העוולה.
בפסק דין זה ובפסקי דין מאוחרים יותר, נקבע כי האופציה השלישית הינה האופציה המועדפת, שכן היא מצמצמת את האנומליה שנוצרת, על פני הדברים, מקיומם המקביל של שני סעיפים אלה, ובישומה יש בכדי לאזן בין האינטרסים הדיוניים השונים של המזיק הפוטנציאלי, הניזוק הפוטנציאלי והציבור בכללותו (ראה גם ע"א 1254/99 המאירי נ’ הכשרת היישוב, פ"ד נד(2) 535; ע"א 7707/01 צורף נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית, תק-על 2005(4) 1733; ע"א 2242/03 אורה אברהם ואח’ נ’ עדנאן רשאד ואח’, תק-על 2005(3) 746 ; ע"א (תל אביב-יפו) 3226/03 גבריאל נ’ חברת אי.טי.אמ בע"מ ואח’, תק-מח 2006(1) 3074).
בענייננו, היות שהתובע טוען כי מאז המקרה הוא סובל מפגיעות מוטוריות וקוגנטיביות (סעיף 5.16 לכתב התביעה), הרי שממילא אין המדובר במקרה בו הנזק עצמו התגלה בשלב המאוחר יותר ממועד התרחשותו, ולכן אין תחולה לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, והגשת התביעה אינה כפופה למגבלת זמן של עשר שנים.


מנגד, דחיית מועד תחילת מרוץ ההתיישנות, תלויה בשני היסודות המצטברים המעוגנים בסעיף 8 לחוק ההתיישנות-
(א) נעלמו מידיעת התובע עובדות מהותיות, שיש בהן בכדי לגבש את עילת תביעתו.
(ב) עובדות מהותיות אלה נעלמו מידיעת התובע מפאת סיבות שלא היו תלויות בו, ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן.
כפי שניתן להיווכח, קריטריונים אלה מנוסחים באופן כללי למדי, ויישומם על כל מקרה נתון, דורש התייחסות ממוקדת יותר, בהתאם לנסיבות.
בתביעה שלפני הטענה היא כי תחילת מרוץ ההתיישנות נדחה אל נקודת הזמן בה נודע לו על קיומו של ת/1.
מכאן, כי בענייננו, סוגיית התיישנות התביעה קשורה לשני היבטים-
(א) מידת האינהרנטיות של ת/1 לתביעה, ונחיצותו לצורך הוכחת יסודות העילה עליה היא מתבססת. כאינדיקציה לכך, יש לבחון עד כמה המסמך ת/1, בהיותו תעודת חדר עזרה ראשונה מבית החולים רוקח, אמור להעיד על מצבו הפיזיולוגי של התובע בהגיעו לבית החולים, ועל הבדיקות שנערכו לו.
(ב) מידת הנגישות הפוטנציאלית של התובע ל-ת/1, כתיעוד רפואי שנערך בבית החולים רוקח.
כשיקול רקע, קיימת רלבנטיות לפרק הזמן שבמסגרתו מוטלת חובה על בית חולים להחזיק במסמך רפואי שהוצא על ידו.
מעיון ב-ת/1, שנכתב בשמו של ד"ר נטר, וככל שביכולתי להבין את האמור במסמך זה (שאינו קריא במיוחד), נראה כי באופן כללי, לא התגלו ממצאים מרשימים, לפיהם התובע היה מצוי במצב פיזיולוגי בלתי תקין, המעיד על התייבשות.
בהתאם לממצאי הבדיקה, התובע היה ערני, הטורגור היה תקין, לא נתגלו ממצאים פתולוגיים באיברים הפנימיים (לב, ריאות, כבד וטחול) ולא נמצאו סימנים מנינגיאליים. יחד עם זאת, רירית הפה נמצאה "יבשה במקצת".
עוד ניתן להיווכח, כי התובע קיבל בחדר המיון טיפול כלשהו (מדברי ד"ר נטר בתצהיר עדות ראשית מטעמו, מדובר כנראה בנר אמידופירין להורדת חום), ולאחר מכן שוחרר תוך המלצה לשתייה מרובה, טיפול תרופתי והימצאות בהשגחה.
מכאן, ובהעדר ממצאים מרשימים, מ-ת/1 כשלעצמו, לא ניתן לקבוע באופן וודאי כי ביום 11/11/76 סבל התובע מהתייבשות, וממילא גם אין אינדיקציה לכך שזו הייתה אמורה להיות אחת האבחנות המשוערות, שבהתאם אליה היה צורך בטיפול מסוג מסוים. ויודגש - אין בכך בכדי לתמוך בטענת העיריה, לפיה באותו המועד התובע לא סבל מהתייבשות משמעותית, וקיימת אפשרות תאורטית, לפיה לא נערכו לתובע בדיקות מסוימות שעריכתן באותו מועד הייתה עשויה להוביל לאבחנה שונה. בהתאם לכך, באופן היפותטי, ייתכן שאילו התובע אכן סבל מהתייבשות, השארתו בהשגחה במסגרת אישפוז או בחדר המיון עצמו, תוך מתן טיפול מתאים, הייתה עשויה לצמצם את ההשלכות הטרגיות של המצב.
סוגיות עובדתיות אלה טעונות בירור עתידי בהתאם למכלול הראיות הקיימות במסגרת ההליך, וביניהן חוות הדעת שנערכו על ידי המומחים הרפואיים.
מכל מקום, אני סבור, כי על מסמך ת/1 לבדו, קשה מאוד לבסס את טענות התובע בדבר רשלנותה של העיריה (המתבטאת, לשיטתו, בבדיקות לא מספיקות ובטיפול בלתי הולם), וזאת בדיוק כשם שלא ניתן לבסס עליו טענות נגדיות. למעשה, בשלב זה, כל שניתן לקבוע הוא, כי מעיון ב-ת/1 לא מתקבלת תמונה חד משמעית למצבו הרפואי של התובע נכון ליום 11/11/76, ובמצב דברים זה, כל אחת משתי הגרסאות השונות והמנוגדות שהועלו על ידי הצדדים, יכולה להיות נכונה מבחינה עובדתית, ולא ניתן להכריע נחרצות בעניינן.
מכאן נובע, כי לא ניתן להסיק בבירור על כך שהמסמך ת/1 הינו אינהרנטי לטענות התובע, וכי הכללתו במסגרת ראיות התביעה תורמת באופן משמעותי להוכחת קיומן של יסודות עוולת הרשלנות.
במילים אחרות, לא ניתן לקבוע כי ת/1 הינו עובדה המהווה את עילת התביעה, כמשמעותה לצורך סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ולכן התובע לא נשא בנטל השכנוע להוכחת היסוד הראשון של הסעיף.
לכאורה, היות ששני היסודות הניצבים בבסיס סעיף 8 לחוק ההתיישנות הינם מצטברים, ניתן לקבוע כבר בשלב זה כי לא ניתן להחילו על נסיבות המקרה.
מכל מקום, אתייחס גם להיבט הנוסף, הקשור למידת השליטה של התובע על עצם אלמוניותו של ת/1.
לצורך הדיון בשאלת ההתיישנות הגיש התובע תיק מוצגים מטעמו, הכולל, בין היתר, את פניותיה של ב"כ התובע אל מדור רשומות רפואיות בבית החולים רוקח, והמענה שניתן להן.
ניתן להיווכח, כי במכתב מיום 29/10/97 ביקשה ב"כ התובע לקבל לידיה העתק גיליון השחרור מחדר המיון של בית החולים רוקח. במכתב התשובה מיום 28/11/97 נאמר- "לצערנו, אין באפשרותנו למלא את בקשתכם היות והחומר הרפואי משנת 1976 בוער כחוק לפי הנחיות משרד הבריאות".
ביום 17/12/97 נעשתה פנייה נוספת מצד ב"כ התובע, והפעם אל המחלקה המשפטית של בית החולים איכילוב. לא ברור האם ניתן מענה כלשהו מטעם המחלקה המשפטית, והמסמך היחידי המצוי בתיק המוצגים שעשוי להיות קשור לפנייה ממועד זה, הינו מכתב מיום 7/1/98, שהופנה אל ב"כ התובע על ידי מנהלת מחלקת רשומות ומידע רפואי, בו נאמר כי מועברות אליה הנחיות משרד הבריאות בדבר ביעור תעודות רפואיות ואישור גנזך המדינה.
ואכן, בתיק המוצגים מצוי מסמך החתום על ידי גב’ אילנה בודובסקי, מהיחידה לניהול רשומות בגנזך המדינה, המופנה אל משרד מבקר המדינה ואל סגן החשב הכללי במשרד האוצר, המודיע על ביעור תעודות שגרתיות ממדור הרשומות בבית החולים איכילוב. מההודעה המצורפת, ניתן להסיק כי בין היתר, בוערו גם תעודות חדר המיון מהשנים 1971-1977 (נספחים א’-ד’ לתיק המוצגים מטעם התובע לטענת ההתיישנות).
יש לציין, כי בסיכומיו, טען התובע באופן חילופי, כי במידה וייקבע שהתביעה התיישנה, יש לחייב את קופת חולים לשאת בנזק שייגרם בשל כך, וזאת לאור העובדה שכפי שהתברר באפריל 2005, ת/1 היה מצוי כל העת בתיק הרפואי של התובע מבית החולים בילינסון, אשר לא אותר במשך תקופה ממושכת, למרות פניותיו הרבות בעניין.
במכתב התשובה מיום 4/11/98, שנשלח אל ב"כ התובע במענה לפנייתה, טענה גב’ זהבה דנגור, מנהלת המחלקה לרישום ולמידע רפואי בבית החולים בילינסון כי-"...על אף מאמצינו לא אותרו תיקי האשפוז של ארג’י דוד שחר. לפי רישומינו תיקים אלו לא הגיעו למשרד הרשומות הרפואיות של בית החולים".
(ראה ת/3).
קופת חולים בסיכומיה, לא הכחישה כי ת/1 היה מצוי בחזקתה. לטענתה, לאחר שהוגשה התביעה המקורית, ובהתאם לבקשתה, הומצא לה ת/1 ,שנשמר קודם לכן בבית החולים איכילוב. לאחר מכן, הוגשה מטעמה הודעת צד ג’ כנגד העיריה. לטענתה, היה באפשרותו של התובע לקבל את המסמך עוד קודם לכן, ובהתאם לכך להגיש תביעה כנגד העיריה בשלב מוקדם יותר. בנוסף, טענה קופת חולים כי מדובר במסמך שהיה בידיעתה ושליטתה של אם התובע (ראה סעיפים 6-8 לסיכומים).
אני סבור, כי השאלה העובדתית, בידי מי מהנתבעות היה מצוי ת/1 ובאיזה שלב בתקופה שלאחר הגשת התביעה המקורית הוא הוחזק בידן, אינה רלבנטית לצורך הדיון בשאלת ההתיישנות, כל עוד לא קמה חובה חוקית למי מהן להחזיק בו במהלך תקופה זו.
תקנות הארכיונים (ביעור חומר ארכיוני במוסדות המדינה וברשויות המקומיות), התשמ"ו-1986, מסדירות את נוהלי הביעור של מסמכים רפואיים שנערכו במוסדות רפואיים. על פי סעיף 13(6) לחלק ב’ של התוספת הראשונה לתקנות, נראה כי בתי החולים הממשלתיים מחויבים להחזיק במסמכי חדר המיון במשך 7 שנים.
לטענת התובע, הסעיף הרלבנטי למקרה הוא סעיף 13(3) לחלק ב’ של התוספת הראשונה, לפיו יש לשמור על גיליון סיכום מחלה או מכתב סיכום לרופא המטפל, במשך 100 שנים, ולצורך העניין אין להבחין בין מכתב סיכום שנערך בחדר מיון לבין מכתבי סיכום אחרים.
אין מידה רבה של היגיון להפריד בין שתי קטגוריות אלה, ובוודאי שאין הצדקה לפערים כה משמעותיים במספר השנים שיש לשמור את המסמכים הרפואיים הנכללים במסגרתן, עד כדי חוסר פרופורציה בולט.
מכל מקום, בניגוד לטענת התובע, אני סבור כי לא ניתן להתעלם מקיומו של סעיף 13(6) האמור, היוצר הסדר ספציפי ונפרד לגבי פרק הזמן שלאחריו מותר לבער מסמכי חדר מיון, וזאת גם אם אין בו הצדקה עניינית.

בהשלמת חקירה ראשית, שנערכה במסגרת הדיון מיום 20/6/05, קישר פרופ’ גויטיין בין התיזה הרפואית הרלבנטית לעניין לבין מה שניתן להסיק לשיטתו מ-ת/1.
לדבריו, הקריטריון המרכזי לבחינת "מידת המסוכנות" של המחלה הוא המידה שבה הילד מאבד נוזלים כתוצאה מהשלשול. קיימים סימנים ברורים המעידים על מצב של איבוד נוזלים חמור- מרפס שקוע, עיניים שקועות, ריריות יבשות, טורגור נמוך, וכן הופעת חום, העשוי להעיד בפני עצמו על החמרה של אובדן הנוזלים ומנגד, עלול להחמיר בפני עצמו את התופעה (עמ’ 35 לפרוטוקול).
פרופ’ גויטיין אכן מסכים כי נבדקו מספר פרמטריים קריטיים הקשורים לאבחון מצב של התייבשות.
כך לדוגמה, טוען פרופ’ גויטיין כי בדיקת הטורגור היא אחת הבדיקות החשובות והמרכזיות לבחינת מצב של התייבשות, אך הוא מסייג את מידת תקפותה לגבי אבחנת התייבשות היפרטונית-"תופסים את קיר הבטן ומרימים למעלה. אם הילד במצב נוזלי טוב הרי שזה חוזר מיד למקומו. במידה והילד יבש זה נשאר עומד. אבל טורגור היא לא הבדיקה הטובה ביותר מפני שלמשל בהתייבשות היפרטונית הטורגור יכול להיראות תקין למרות מצב ייבוש משמעותי. ולכן יש עוד בדיקות שמניתי מקודם שהן מכריעות לגבי מצב ההידרציה של הילד...
ש: העובדה שרשום שטורגור תקין, סביר להניח שבמקרה זה כשהוא עשה את הבדיקה היא באמת מעידה על כך שברגע הנתון הילד לא היה מיובש, נכון?
ת: זה לא נכון...התברר שהילד הזה בבית חולים בילינסון התברר כסובל מדהידרציה היפרטונית..."(עמ’ 56-57)
מייד לאחר מכן, ניתנה התייחסות לבדיקות פיזיולוגיות נוספות החיוניות במצב מעין זה-
"ש: האם נכון שחום והתרגשות גורם גם לילדים כאלה ליובש של הריריות?

ת: יכול להיות.
.....
ש: הוא בודק את האוזניים, לב, ריאות ורואה שהכל תקין. כשהוא כותב בטן רכה ללא ממצאים מה זה אומר בעצם מבחינת המצב של הילד?
ת: כשהוא אומר בטן רכה הכוונה שאין שום בעיה כירורגית בבטן זאת. כשהוא כותב ללא ממצא אני מניח שנגע בה והכל נראה בסדר ולא מצא ממצא.
.....
ש: יתרה מזאת, הגיע ילד עם חום איזה דבר חשוב הוא אמור לבדוק כמקור לחום...
ת: את הסימנים המנינגיאליים.
ש: הרופא בדק זאת?
ת: נכון.
.....
ש: אתה יכול לומר מה מסלול הבדיקה בבדיקת סימנים מנינגיאליים? גולגולת, המרפס, הטיית הגולגולת, החזרים גידיים וכו’?
ת: נכון.
ש: אם רופא כותב שאין סימנים מנינגיאליים סימן שהוא בדק?
ת: אני מניח שכן" (עמ’ 57-58).
כלומר, פרופ’ גויטיין אינו חולק על מרכזיות הסימנים הקליניים שנרשמו ב-ת/1 לצורך אבחנת מצב של התייבשות, בכפוף להסתייגות שהביע בעניין ההתייבשות ההיפרטונית.
אציין, כי בספרם של פרופ’ ש’ אשכנזי ופרופ’ מ’ שוחט (ת/8) נאמר כי הסימנים של התיבשות היפרטונית (המכונה גם היפרנתרמית) הם- עור חם, טורגור שמור, עור בצקתי ואי שקט. כלומר, מצב העור מהווה אינדיקציה גם להתייבשות מסוג זה, ולכן (ובניגוד לדעתו של פרופ’ גויטיין), אני סבור כי העובדה שהטורגור נמצא תקין עשויה בהחלט לשלול אבחנה מעין זו.
ההנחה של פרופ’ גויטיין היא, כי סימנים רפואיים שלא נרשמו ב-ת/1 , למעשה לא נבדקו בפועל, וממילא התמונה הקלינית העולה מ-ת/1 לא בהכרח משקפת את המצב הרפואי האמיתי (עמ’ 35 לפרוטוקול).
כמו ד"ר נטר, גם פרופ’ שטיינברג טען, כי נוהל הרישום הרפואי באותה תקופה חייב לכתוב רק ממצאים פתולוגיים, ובדיקות שנמצאו תקינות לא נרשמו. מהיבט זה, העובדה שהטורגור והמרפס נמצאו תקינים, מהווה חריג מבחינתו (עמ’ 100 לפרוטוקול). יחד עם זאת, הוא נמנע מלהשליך זאת על המקרה הנדון, וטען כי הוא אינו יודע האם העדר הרישום ב-ת/1 נובע מאותו נוהל או מכך שהבדיקות לא התבצעו (עמ’ 106 לפרוטוקול).
אני סבור, כי ההסתייגות של פרופ’ שטיינברג וההימנעות מלהביע עמדה נחרצת לגבי אופן הרישום, היא אכן ראויה, וזאת בייחוד לאור החלל הגדול שקיים בכל הקשור לעובדות המקרה, מפאת מרחק האירועים. מכל מקום, נראה כי בנסיבות העניין, קיים היגיון רב בעמדתם של פרופ’ שטיינברג וד"ר נטר.
אני נמנע מלקבוע עמדה רפואית נחרצת לגבי קיומם האפשרי של סימנים קליניים נוספים העשויים להעיד על התייבשות, שכן בכל מקרה, גם אם אניח שהם אכן קיימים, השפעתם על נורמטיביות האבחון הרפואי בחדר המיון בבית החולים רוקח, היא פונקציה של נהלי הרישום בו, והם אינם יכולים להיבחן במנותק מהם.
כפי שקבעתי בהקשר של אחריות קופת החולים, מקובלת עלי העמדה לפיה באותה העת נהוג היה לרשום בעיקר ממצאים חיוביים, שיש בהם בכדי להעיד על תמונה קלינית מרשימה.
מצד שני, אין המדובר בכלל ברזל, ומן הסתם, ייתכנו ממצאים שליליים שיתועדו, במידה וקיימת להם רלבנטיות להשערה הרפואית הטעונה בדיקה.
נראה בעיני סביר להניח, כי בענייננו הממצאים התקינים נרשמו ב-ת/1 לאור מרכזיותם באבחון מצב של התייבשות, אשר כשלעצמה אינה שנויה במחלוקת. יחד עם זאת, אין משמעות הדבר כי לא התבצעו בדיקות נוספות לצורך מתן אבחנה מדויקת יותר.
למעשה, כאמור, מדבריהם של ד"ר נטר ופרופ’ ברזילי, נראה כי ייתכן (ואולי אף סביר) שנערכו בדיקות מעבדתיות רלבנטיות, שהמסמך המתעד אותן הושמד.
מכל מקום, ובהעדר אינדיקציה אחרת, ההנחה היא, כי כפי שטענו ד"ר נטר ופרופ’ שטיינברג, התבצעו הבדיקות המהותיות לשלילת מצב אקוטי, ומתוצאותיהן ניתן היה להסיק כי התובע לא סבל מהתייבשות חמורה באותה העת (ולמעשה, ייתכן שסבל לכל היותר, מהתייבשות קלה).
ההנחה לפיה ביום 11/11/76 סבל התובע מהתייבשות קלה, משליכה, על סוג הטיפול שנדרש עבורו, ועל משך ההשגחה הרפואית הדרושה, המשפיעה על העיתוי שבו ניתן לשחררו לביתו.
לטענת פרופ’ גויטיין, מאחר שמדובר בסיטואציה העלולה להיות מסוכנת, היה צורך להשגיח על התובע בבית החולים, ולעקוב אחר מצב הנוזלים וכמות השתיה (עמ’ 63 לפרוטוקול).
לעומת זאת, לדעת פרופ’ שטיינברג, במצבו של התובע באותה העת, לא הייתה מניעה לשחררו הביתה, תוך הנחה כי במקרה של התדרדרות מהירה, על ההורים לפנות ישר לחדר מיון (עמ’ 112 לפרוטוקול).
כמוהו סבר גם פרופ’ ברזילי, שטען במסגרת החקירה הנגדית מיום 23/6/05 כי-"...אנו רואים, הרבה מאוד ילדים עם שלשולים, ואני חושב שהרישום כאן מבטא את הכלל ולא את היוצא מן הכלל, רוב הילדים שמגיעים עם שלשולים, וחום, ונבדקים, ומצאים במצב שהם יכולים ללכת הביתה, זאת צורת תעודת חדר המיון, אז והיום. אינני יודע מה חסר כאן, את רוצה להגדיר זאת כדיהדרציה בינונית. גם ילדים במצב כזה, משוחררים הביתה עם הוראה לשתיה מרובה, ועם הנחיות נוספות וזה הנוהג, זוהי רפואה סבירה.
ש: תוך כמה שעות הילד הזה יכול להדרדר לאן שהוא הדרדר?
ת: נדיר ביותר, אבל תוך מספר שעות. בערך כ-8 שעות למשל.
ש: בראיה שלי, כהורה, זה מן רולטה רוסית הדבר הזה. אתם אומרים שתינוק שמשלשל, שולחים אותו הביתה, ואו שיקום בבוקר או שלא?
ת:זה מצב שהוא נדיר ביותר, והוא יכול לקרות. ולצורך כך שהורים באים עם הילד לחדר מיון, וכותבים מה שכותבים, וממליצים על שתיה מרובה, אם ישתנה משהו, ההורה הסביר, יפנה פעם נוספת לבית החולים. את זה אני אומר מבלי לומר חלילה, שמחלת הילד היא אשמת ההורים.
.....
ש: אתה יכול לומר לי מי מוסמך לשחרר חולים מחדר מיון?
ת: אני לא זוכר בעל פה, היום אני יודע. בשנת 1976 מי ששחרר זה בסדר גמור. היום צריך לקבל הרשאה ממשרד הבריאות, אני עוסק בכך בתפקידי, ולצורך כל תורן שרציתי שיעבוד בחדר מיון הייתי צריך לקבל הרשאה אישית, ממשרד הבריאות. בשנת 1976 לא היה דבר כזה. רופא שעובד בתור מתמחה,
מוסמך לשחרר...".
(עמ’ 131-132).
בהמשך, מדברי פרופ’ ברזילי במסגרת החקירה הנגדית של ב"כ העיריה עלה, כי מעצם ציון הנתונים ב-ת/1 כפי שהם, אין אינדיקציה להתייבשות, ולכן שחרורו של התובע מבית החולים רוקח היה תקין.

מכל מקום, מדבריו שצוטטו לעיל, ניתן להסיק כי גם במקרים של התייבשות בינונית אצל תינוק בגילו של התובע, הנוהג הרפואי הסביר הוא לשחרר את הילד לביתו, ולהורות להוריו להקפיד על שתייה מרובה וטיפול מתאים (יש לציין, כי בענייננו, כפי שכבר הוזכר, לפחות לשיטת פרופ’ שטיינברג, מדובר היה בהתייבשות קלה).
למעשה, תקינות השחרור של התובע מחדר המיון לביתו, היא במידה רבה פונקציה של ההסתברות הצפויה לכך שתחול התדרדרות מהירה במצבו.
מדבריו של פרופ’ ברזילי עולה כי לא היה פגם בכך שהתובע שוחרר לביתו לאחר שנבדק בחדר מיון, וסביר להניח שההחמרה במצב הייתה פתאומית ולא צפויה, סיטואציה שהינה נדירה מבחינה רפואית.
עמדה זו מיוצגת גם על ידי פרופ’ שטיינברג, שטען כי- "...ההידרדרות בתינוקות על רקע של שלשולים, וחוסר שתיה בפרט אם יש גם חום, יכולה להביא להידרדרות מהירה תוך שעות, זה בהחלט ידע כללי, בדקתי עם רופאים בתחום, וכולם אישרו שהם רואים מקרים כאלה, זה אינו דבר חריג" (עמ’ 107 לפרוטוקול).
למעשה, גם פרופ’ גויטיין הסכים כי ייתכן מצב שההחמרה בסימפטומים מהם סבל התובע הייתה מהירה מאד-
"ש: אמרת שנדיר למצוא שיש התדרדרות כל כך קשה בתוך 10-12 שעות כשיש רק שלשולים.
ת: נכון.
ש: אבל הוספת שכאשר יש חום בהחלט אפשר לראות את זה?
ת: אמרתי שחום יכול להחמיר.
......
ש: לכן אם הילד משתחרר בשעה 20:00 בתאריך 11.11 ומגיע כעבור 24 שעות כשבבסיס אנו יודעים שהיה לו חום והיה במצב שהגיע אנו יודעים שבהתדרדרות הזו עד למצב הסופני היה באותו 24 שעות.
ת: בוודאי אבל אנו לא יודעים מתי זה התחיל ומתי ניתן לעצור את זה.
.....
ש: בהחלט יכול להיות מצב שהוא קורה שהורים צעירים לא רואים החמרה והתדרדרות או לא מזהים אלא זה כבר מאוחר מדי, אלה דברים יומיומיים שקורים.
ת: זה יכול לקרות...." (עמ’ 59-61 לפרוטוקול).
כלומר, לכל הדעות, בהחלט אפשרי תרחיש לפיו התובע שוחרר לביתו על ידי הרופא/ים בחדר המיון של בית החולים רוקח ביום 11/11/76 בלילה, כשמצבו הפיזיולוגי מאפשר זאת (בין אם מדובר בהתייבשות קלה ובין אם בהתייבשות בינונית), ולמחרת בבוקר, למרבה הצער, חלה החמרה דרסטית ומהירה במצבו, שהובילה תוך 10-12 שעות למצב של התייבשות חמורה, על סף דום לב.
בפרק זמן זה, התובע היה מצוי בביתו, נתון להשגחת הוריו, ומכאן עולה השאלה, מה היתה אמורה להיות דרך ההשגחה והטיפול הראויה מבחינתם, לעומת המציאות בפועל.
מדבריו של פרופ’ גויטיין נראה כי הסימפטומים שהופיעו ביום 12/11/76 בבוקר, היו סימפטומים גלויים לעין (חוסר שקט, חיוורון, עיניים שקועות, אי מתן שתן), אך הוא לא הביע עמדה לעניין האפשרות שכל אדם (או לצורך העניין, אמו של התובע) יכול היה להבחין בסימפטומים אלה, גם ללא "עין רפואית" (עמ’ 55 לפרוטוקול).
פרופ’ שטיינברג היה נחרץ מעט יותר, והביע פליאה על כך שהוריו של התובע ראו שמצבו מתדרדר במשך היום ולא עשו דבר, למרות שסימפטומים של חום ושלשולים עלולים, בהעדר שתייה מספקת, להוביל להתייבשות הקשה אליה נקלע התובע לבסוף (עמ’ 116 לפרוטוקול).
אני סבור כי אכן, החמרה כה דרסטית במצב הנוזלים של התובע הייתה אמורה, מטבע הדברים, להיות נגלית לעין וניתנת להבחנה מהירה על ידי התבוננות פשוטה במצבו הפיסי, בין היתר, גם על ידי הוריו. אין ספק, כי שתייה מרובה היא חיונית בכל מצב של איבוד נוזלים אפשרי, ובנסיבות, ספק אם ההורים דאגו לכך כראוי.
בחקירתו הנגדית על ידי עו"ד קפלן, ב"כ צד ג’, אמר פרופ’ גויטיין את הדברים הבאים-
"ש: אין לך שום נתון לגבי מצב הנוזלים, או יותר נכון מתן נוזלים לתינוק מרגע ששוחרר מבית החולים רוקח עד הגיעו לבית חולים בילינסון?
ת: אמת.
ש: תסכים איתי שאי מתן נוזלים מספיק, גם על ידי ההורים שיתכן ולא היו מודעים, הורים צעירים או שהתינוק לא מסכים לקבל את זה, זה במפורש פקטור שעלול להחמיר ולהביא את המצב לאותו מצב שהגיע. זה נכון?
ת: נכון (עמ’ 61).
גב’ נעמי ארג’י בחקירתה הנגדית מיום 21/6/05 התקשתה לזכור באיזו מידה, אם בכלל, קיבל התובע את הנוזלים שכה היו חיוניים לו-
"...נתתי שתיה, הנקתי, הוא לא רצה, אני לא זוכרת פרטי פרטים, אם נתתי לו מים או הנקה. הוא ישן קצת בלילה, בבוקר התעורר, הוא לא היה רגוע, נתתי לו בבוקר אוכל, קצת אכל, קצת שלשל, ולא היה רגוע.
ש: האם במהלך הלילה, האם קמת אליו כדי להאכיל אותו?
ת: לא זוכרת.
ש: את יכולה לזכור, האם בבוקר הנקת אותו?
ת: לא זוכרת.
ש: האם את זוכרת אם נתת לו מים בבוקר?
ת: לא זוכרת. ניסיתי לתת לו פה לאכול, פה לשתות, הוא לא רצה. לא היה שקט.
ש: כאן הרגשת שמשהו לא בסדר?
ת: אני הרגשתי משהו לא בסדר. ולכן ביקשתי מבעלי שילך לקופת חולים ויגיד לרופאה לבוא. והוא חזר ואמר לי מה שאמר. זה היה בסביבות 10-11.
ש: באיזה שעה הגעת לבילינסון באותו לילה?
ת: כניסת שבת. אני לא זוכרת באיזו שעה בדיוק" (עמ’ 77 לפרוטוקול).
איני מטיל ספק לרגע בכוונותיהם של הורי התובע להשגיח עליו ולטפל בו כמיטב יכולתם, לנוכח המחלה ממנה סבל, ואני משוכנע כי הם שאפו לטפל בו בהתאם להוראות שניתנו להם עם שחרורו מחדר המיון של בית החולים רוקח.
יחד עם זאת, עד כמה שניתן לנחש את העבר ולפרש את המציאות הרפואית בהתאם אליו, סביר לקבוע, לאור מכלול הנתונים (ככל שניתן להצילם בעיתוי הנוכחי, עקב השיהוי הניכר בהגשת התובענה) בהחלט שבמצב בו התובע מסרב לשתות ומצבו הפיזיולוגי ממשיך להתדרדר, היה מן הראוי להפנותו ישירות לחדר המיון (בבית החולים רוקח, או בכל בית חולים אחר), ולא להמתין לבדיקה של רופאת קופת החולים או לשיפור פתאומי במצב. מסקנה זו מודגשת לאור ההשערה ההגיונית לפיה, כאמור, ההתדרדרות הדרסטית והמהירה במצבו של התובע התבטאה בסימנים חיצוניים נגלים לכל, השערה שנתמכת בראיות הרפואיות שהובאו לפני ולמעשה לא נשללה בכל דרך ואופן.

עם כל הצער שבדבר, אני סבור כי הנתונים, ככל שניתן ללמוד אותם בשלב הכה מאוחר שבו הוגשה התובענה, מצביעים על כך שאופן התנהלותם של ההורים השפיע לרעה על מצבו הפיזיולוגי של התובע.
לסיכום החלק העוסק באחריותו של בית החולים רוקח, ניתן לקבוע (או אולי לאור המצב הראייתי בתביעה, יותר נכון לשער בסבירות גבוהה יותר מאשר אפשרויות ראייתיות אחרות, בוודאי אלה שהוצעו בסיכומי התובע), את המסקנות הבאות-
ביום 11/11/76 התקבל התובע בחדר המיון בבית החולים רוקח ונבדק, ככל הנראה, על ידי ד"ר נטר, ייתכן שבפיקוח רופא בכיר ממנו. סימנים קליניים העשויים להעיד על התייבשות, נבדקו ונמצאו תקינים, ובהתאם לכך נערך הרישום ב-ת/1. ייתכן בהחלט, כי נערכו בדיקות נוספות, אולי רלבנטיות פחות, שלא תועדו, או אולי, נרשמו במסמכים שהושמדו זה מכבר.
מכל מקום, בעת שחרורו (על ידי ד"ר נטר או רופא בכיר ממנו), לא הייתה תמונה קלינית מרשימה המעידה התייבשות חמורה, ולכן לא היה הכרח רפואי בהשארת התובע נתון להשגחה רפואית, וממילא גם לא היה פגם בעצם השחרור.
ההחמרה הרצינית במצבו של התובע, חלה במהלך יום ה-12/11/76, והובילה, למרבה הצער, למצב הרפואי הטרגי אליו הוא נקלע בהגיעו לבית החולים בילינסון.
לאור כל האמור לעיל, ניתן לקבוע כי התובע לא עמד בנטל השכנוע, במידה הנדרשת בהליך אזרחי, להראות כי קיים קשר סיבתי בין האבחון והטיפול שניתנו לו בבית החולים רוקח, לבין ההתייבשות החמורה אליה הגיע עובר להבאתו לשערי בית החולים בילינסון.
מאחר שכאמור, קיים קשר סיבתי רפואי (שאינו שנוי למעשה במחלוקת) בין ההתייבשות החמורה לבין הפגיעה המוחית, הרי שהמסקנה המתבקשת היא, כי התובע לא עמד בנטל השכנוע להראות, כי קיים קשר סיבתי בין האבחון והטיפול שניתנו לו בבית החולים רוקח לבין הפגיעה המוחית שנגרמה לו.
מכאן, שאין כל אינדיקציה לכך שהופרה חובת הזהירות המוטלת על בית החולים רוקח (או לצורך העניין, העיריה), והתביעה כנגדה נדחית, אף לגופו של עניין (למעשה, דין התביעה כנגדה היה להדחות גם מפאת התיישנות).

הטיפול הרפואי בבית חולים בילינסון-
בתצהיר העדות הראשית טענה גב’ נעמי ארג’י, כי כחודש לאחר אשפוזו בבית החולים בילינסון, החל התובע לסבול מקוצר נשימה כתוצאה מהיצרות הקנה, ולכן נעשה לו פתח בקנה והוא נשם באמצעות קנולה (מה שהצריך את החלפת הקנולה מדי כמה ימים, והוביל לזיהומים בקנה ודלקות ריאה חוזרות).
פרופ’ גויטיין טען בחוות דעתו, כי הפגיעה בדיבור נובעת מהיצרות קנה הנשימה שנגרמה כתוצאה מאינטובציה שבוצעה בצורה בלתי מיומנת בבית החולים בילינסון.
ב-ת/2 ("סיכום מקוצר של מהלך המחלה מיום 16/8/77") ניתן למצוא התייחסות עובדתית לטיפול שניתן לתובע בבית החולים בילינסון ביום 12/11/76, ככל שהוא נוגע לאינטובציה ולסיבוכים שנגרמו ממנה, ובו נאמר- "תינוק שאושפז במחלקה ב-12.11.76 בשל שלשולים מימיים מזה מספר ימים אשר הביאו לדהידרציה קשה. התינוק הובא לבית החולים מחוסר הכרה ובמצב כללי קשה ביותר עד כדי דום לב. נעשתה החייאה והוחל להנשימו דרך טובוס. התינוק נזקק לטובוס במשך כ-10 ימים עד ששבה אליו נשימתו העצמונית אך לאחר האקסטובציה הופיע סטרידור וקוצר נשימה גובר. בלרינגוסקופיה ישירה הוברר כי התפתחה היצרות סובגלוטית קשה ולכן התינוק עבר טרכאוסטומיה, כחודש לאחר תחילת אשפוזו. מהלך המחלה בתקופה הראשונה היה קשה, התינוק היה מחוסר הכרה פרק זמן ארוך והיו מספר מאורעות של דום לב. לאחר מכן מצבו השתפר אם כי הקנולה של הטרכאוסטומיה גרמה להפרשות רבות בדרכי הנשימה ולקולוניזציה של חיידקים...בבדיקתו בגיל 10 חודשים נמצא ילד עם נטיה לרפיון, מתעניין בסביבתו, מעביר מיד ליד, משתמש בידיים כילד בן 8-9 חודשים. בדיקת שמיעה קלינית תקינה...נראה כי טיפול פיזיו-התפתחותי ישפר הרבה את מצבו של הילד...".
קופת חולים הגישה מטעמה תצהיר עדות ראשית של ד"ר טומי שיינפלד, שבמועדים הרלבנטיים לתביעה עבד כמתמחה במחלקת ילדים בבית החולים בילינסון. ד"ר שיינפלד טען, כי כתב ידו מופיע בגיליון הרפואי מאותו מועד, אם כי הוא אינו זוכר האם הוא שביצע את האינטובציה.
לדברי ד"ר שיינפלד, מהחומר הרפואי ניתן להיווכח כי התובע הגיע לבית חולים בילינסון כשהוא סובל מהתייבשות קשה שהובילה לחוסר הכרה עמוק על סף דום לב. מצב זה, חייב החייאה מיידית שכללה, בין היתר, אינטובציה מהירה.
פרופ’ ברזילי, בחוות דעתו, גרס גם הוא כי ההתייבשות החמורה הובילה למצב של הלם ודום לב, שהצריך אינטובציה מיידית.
מהדברים שאמר פרופ’ גויטיין בחקירתו הנגדית ניתן להסיק, כי תינוק שסובל מהתייבשות קשה, והינו מחוסר הכרה ועל סף דום לב, מצוי למעשה על סף מוות ובמקרה כזה, הרופא שמקבל את התינוק בבית החולים, חייב לבצע החייאה באופן דחוף (עמ’ 42-43 לפרוטוקול).
למעשה, גם פרופ’ גויטיין מסכים כי האינטובציה נדרשה באופן מיידי, אלא שהוא טען כי היא בוצעה בצורה בלתי מיומנת, שהובילה להיצרות קנה הנשימה.
בהתייחס לכך, טען פרופ’ ברזילי בחוות דעתו המשלימה, כי האינטובציה בוצעה בצורה הטובה ביותר, ובכל מקרה, הצרות קנה הנשימה מופיעה גם במקרים בהם אין תיעוד של חבלה לקנה הנשימה במהלך האינטובציה.
אני סבור, כי תצהירו של ד"ר שיינפלד, מהווה מדד מרכזי לבחינת מיומנות האינטובציה, היות שקיימת סבירות גבוהה לכך שהוא עצמו ביצע אותה (בדומה למשקל הרב שניתן לעדותו של ד"ר נטר בשעתו). אך בכל מקרה, גם אם מדובר רק בכתב יד דומה, הרי שמעצם עבודתו כמתמחה במחלקת ילדים באותה העת, סביר להניח כי ד"ר שיינפלד נחשף לא מעט לטיפולים מעין אלה ולכן קיים יסוד לא מבוטל לקביעותיו הרפואיות בעניין.
מדבריו של ד"ר שיינפלד עולה, כי באותה תקופה,לא היתה מחלקת טיפול נמרץ ילדים ולא היו רופאים מומחים בתחום זה, והיתה שכיחות גבוהה של מקרי היצרות קנה הנשימה בעקבות אינטובציה. לטענתו, אינטובציה ממושכת אצל ילדים, עלולה להוביל להיצרות קנה הנשימה (היצרות סובגלוטית), כלומר, היצרות הקנה נבעה מעצם הימצאות הטובוס בקנה הנשימה במשך עשרה ימים, והיא אינה סיבוך ישיר של אינטובציה טראומתית. לפיכך, אין המדובר בתוצר של טיפול רפואי בלתי סביר או רשלני.
בנוסף, האינטובציות החוזרות שנדרשו במקרה זה, תרמו גם הן להיצרות הקנה.
לטענת פרופ’ גויטיין, ביצוע אינטובציות חוזרות עלול אמנם לגרום להיצרות קנה הנשימה, אך קיימים פקטורים נוספים העלולים לגרום לכך כגון- כיצד מבוצעת השאיבה ואיך מקובע הטובוס. בנוסף, הסכים פרופ’ גויטיין כי באותה התקופה הטובוס היה עשוי מחומר הנקרא פוליתילן, שהוא כשלעצמו יכול לגרום להיצרות הקנה (עמ’ 42-43 לפרוטוקול).
כאמור, ב-ת/2 צויין, שהתובע נזקק להנשמה דרך טובוס במשך עשרה ימים, ולאחר שהוצא הטובוס, ומשהחל התובע לסבול מקוצר נשימה, התברר כי הוא סובל מהיצרות סובגלוטית, תופעה שהצריכה ביצוע טרכאוסטומיה.
בנוסף, הטרכאוסטומיה שנדרשה בעקבות היצרות קנה הנשימה הובילה לזיהומים רבים בדרכי הנשימה, והם שהובילו לאשפוזים החוזרים להם נזקק התובע במשך השנים (ת/2 ונספחים ה’-ו’ לתצהיר עדות ראשית מטעם התובע) בנסיבות אלה, לא ניתן להכריע באופן חד משמעי מהו הפקטור שהוביל להיצרות קנה הנשימה- ייתכן שעצם הימצאות הטובוס במשך פרק זמן כה רב היא שגרמה לכך, ובאותה מידה ייתכן כי זהו רק גורם נלווה המצטרף לבעיות בביצוע האינטובציה, כגון קיבוע הטובוס בצורה לא מיומנת. לשאלה זו אין מענה בחומר הרפואי, ולכן היא נותרה פתוחה, גם לשיטתו של פרופ’ גויטיין.
מכל מקום, עצם העובדה שלא ניתן להכריע בשאלה זו, מובילה למסקנה לפיה התובע לא נשא בנטל השכנוע להראות כי היתה התרשלות בביצוע האינטובציה.
מעבר לכך, מחוות הדעת של פרופ’ גויטיין עולה, כי האינטובציה אינה הגורם הישיר לפגיעה בדיבור ולהחמרת הפגיעה המוחית, והטרכאוסטומיה והאשפוזים החוזרים מהווים גם הם גורמים המשפיעים לרעה על המצב.
וכך נאמר בחוות הדעת- "אשפוזים חוזרים ונשנים בגלל דלקות וחסימות בנתיב האוויר העליון ודלקות ריאה אף הם סיבוך ידוע של טרכאוסטומיה. אשפוזים כאלה אף אף הם מקשים על התפתחות תקינה של ילד ומעמיקים ומחמירים את התופעות הנ"ל" (עמ’ 3 לחוות הדעת).
אמנם, לא ניתן להתעלם מכך שהטרכאוסטומיה ובעקבותיה האשפוזים החוזרים הם תולדה של היצרות הקנה שהתגלתה לאחר האקסטובציה, ולכן הם קשורים באופן ישיר לאופן ביצוע האינטובציה.
יחד עם זאת, מעצם העובדה שההחמרה במצב ובעיקר הפגיעה בדיבור הם פונקציה של פרמטרים רפואיים נוספים, ניתן להסיק כי היצרות קנה הנשימה לא יכולה להיות מיוחסת, באופן בלעדי, לאינטובציה עצמה.
מסקנה זו, מתווספת להעדר האינדיקציה להתרשלות של בית החולים בילינסון בביצוע האינטובציה, וצירוף זה מוביל למסקנה לפיה לא הוכח הקשר הסיבתי בין אופן ביצוע האינטובציה לבין הפגיעה המוחית או יותר נכון, ההחמרה בה.
גם מהיבט זה, יש לדחות את התביעה כנגד קופת חולים.

סיכום-
תביעה זו נסבה סביב מסכת עובדתית טרגית ומצערת. בהיותו בן פחות משלושה חודשים, נקלע התובע למחלת שלשולים קשה, ככל הנראה על רקע זיהומי, אשר הובילה להתדרדרות במצבו הפיזיולוגי ולאובדן נוזלים עד לכדי התייבשות קשה, שגרמה לפגיעה המוחית ממנה הוא סובל עד היום.
אין ספק, כי האחריות לשלומו ובריאותו של התובע היתה מוטלת על הנתבעות, והיה עליהן לצפות את התפתחות המצב החמור ולמנוע אותו ככל הניתן, על ידי מתן אבחנה מתאימה וטיפול רפואי הולם.
התובע טען, כי הנתבעות חטאו לאחריותן זו, ובכך הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהן.
כפי שתואר, התובע לא עמד בנטל השכנוע המוטל עליו להוכחת טענותיו כנגד מי מהנתבעות.
גורם מרכזי שמנע את הוכחת התביעה, נעוץ במסמכים רפואיים רבים שלא קיימים עוד, מפאת חלוף הזמן (עובדה שבעקיפין, הובילה להתיישנות התביעה כנגד העיריה).

כפי שהסברתי בהרחבה לעיל, מלוא האחריות להעדר המסמכים והנתונים הראייתיים, מוטלת על התובע.
במצב זה, התשתית הראייתית המצומצמת שברשותי, לא הצביעה על כל אינדיקציה להפרת חובת הזהירות על ידי מי מהנתבעות, או לקיומו של קשר סיבתי בין אופן התנהלותן מבחינה רפואית לבין הפגיעה המוחית הקשה, ולכן לא ניתן לחייבן בנזיקין.
בנסיבות אלה, התביעה נדחית.
משכך, מתייתר הצורך להכריע במערכת היחסים הביטוחית מול חברת הביטוח וגם ההודעה לצד שלישי נדחית.
נותר ענין ההוצאות. באופן רגיל, הנטיה היא שלא לחייב בהוצאות משפט את מי שתביעתו נדחתה בנסיבות שכאלה, בעיקר בשים לב לעובדה שמזלו לא שפר ומצבו קשה מאד ממילא. במקרה הנוכחי, לאחר שנשמעו הראיות הצעתי הצעת פשרה, שהיתה נמוכה משמעותית מהצעות קודמות, אך לו היתה מתקבלת, היה בה כדי להניב לתובע סכומים לא מבוטלים, אלא שהלה בחר לא לקבלה, והעדיף לנסות את מזלו בהליך ערעור על דחיית התביעה, כך מסרה לי פרקליטתו. אני סבור שבנסיבות אלה, יש מקום לחייב בהוצאות משפט ולו חלקית.




התובע ישא אם כן ב-50% מהוצאות הנתבעות בגין שכר המומחים וכן בשכ"ט פרקליטי הנתבעות (בסכום נמוך, בשים לב להיקף ההליך) של 10,000 ₪ לכל אחת מהן. במערכת היחסים הנוגעת להודעת צד ג’, אין צו להוצאות.
ניתן היום י"ט באב, תשס"ו (13 באוגוסט 2006) בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.


ש. ברוך, שופט
בית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו



א 1273/00 ארג’י דוד שחר נ’ קופת חולים כללית - שירותי בריאות כללית ואח’